ספר הזוהר – חלק א, דף קה ע״א

למהוי ליה אחסנת ירותא לעלמין, דכתיב כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה וגו', וכתיב שא נא עיניך וראה, ולבתר קב"ה אצטריך לאעקרא אתרין אלין, אמר קב"ה כבר יהבית ית ארעא לאברהם והוא אבא לכלא, דכתיב כי אב המון גוים נתתיך, ולא יאות לי לממחי בנין ולא אודע לאבוהון דקרית ליה אברהם אוהבי, ובגין כך אצטריך לאודע ליה, בגין כך (אמר) ויהו"ה אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה.

אמר רבי אבא, תא חזי ענותנותא דאברהם, דאע"ג דאמר ליה קב"ה זעקת סדום ועמורה כי רבה, ועם כל דא דאוריך עמיה ואודע ליה דבעי למעבד דינא בסדום, לא בעא קמיה לשזבא ליה ללוט, ולא יעביד ביה דינא, מאי טעמא, בגין דלא למתבע אגרא מן עובדוי, ועל דא שלח קב"ה ללוט ושזיב ליה בגיניה דאברהם, דכתיב ויזכור אלהי"ם את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו'.

מאי ״אשר ישב בהן לוט״? הא אתמר, אבל בגין דכולהו חייבין ולא אשתכח (בינייהו) מכלהו דאית ליה מידי דזכו בר לוט, מכאן אוליפנא, בכל אתר דדיירין ביה חייבין, חריב איהו, אשר ישב בהן לוט, וכי בכלהו הוה יתיב לוט, אלא בגיניה הוו יתבי דלא אתחרבו, ואי תימא בזכותיה, לא אלא בזכותיה דאברהם.

א"ר שמעון, תא חזי דשמושא דעביד בר נש לזכאה, ההוא שמושא אגין עליה בעלמא, ולא עוד אלא דאע"ג דאיהו חייבא, אוליף מאורחוי ועביד לון, תא חזי דהא בגין דאתחבר לוט בהדיה דאברהם, אף על גב דלא אוליף כל עובדוי, אוליף למעבד טיבו עם בריין כמה דהוה עביד אברהם, ודא הוא דאותיב לכל אינון קרתי כל ההוא זמנא דיתבו בתר דעאל לוט בינייהו.

א"ר שמעון, תא חזי דשכינתא לא אעדי מניה דאברהם בההיא שעתא דקב"ה אמר ליה, (בההוא זמנא דקב"ה עמיה), א"ל רבי אלעזר, והא שכינתא הוה מליל עמיה דהא (בשמא) דא אתגלי עליה קב"ה, דכתיב (שמות ו ג) וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, א"ל הכי הוא ודאי ותא חזי מה כתיב ויאמר יהו"ה זעקת סדום ועמורה כי רבה, בקדמיתא ויהו"ה אמר, ולבסוף ויאמר יהו"ה זעקת סדום ועמורה וגו', דא איהו דרגא עלאה דאתגלי ליה על דרגא תתאה.