ספר הזוהר – חלק ג, דף רנא ע״א

לדחליהון כדחליהון, ודא שאיל יוסף מפרעה לשלטאה אחוי על דחלן דמצראי דאתכפיין תחות ידיה כעבדים בתר מלכיהון למהוי כלהו מתכפיין תחות שם יהו"ה מסטריהון, ולא שליט בעלמא אלא שם יהו"ה. ואתכפיין כל ממנן תחות ידיה ולאחזאה לון דאיהו עתיד לאתפרעא מנהון - הדא הוא דכתיב ״ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני יהו"ה״ כד מטעיין לבריין ועבדין גרמייהו אלוהות.

ובגין דטלה ממנא דיליה איהו רב על כל ממנן דאלהים אחרים - מני קב"ה לישראל ״ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית״, ואשליט לון עליה. ותפשי ליה תפיש בתפישה דלהון יומא ותרין ותלת. ולבתר דא אפיקו ליה לדינא לעיני כל מצראי לאחזאה דאלהא דלהון ברשו דישראל למעבד ביה דינא. בגין דא ״אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו״ - למהוי דן באש צלי.

ומני לזרקא לגרמיה דיליה בשוקא בבזוי, ובגין דא ״ועצם לא תשברו בו״. ומני ליומא רביעאה, בתר דהוה תפיש תלת יומין קשור, למעבד ביה דינא. ודא קשיא לון מכל מכתשין דמחא לון קב"ה על ידא דרעיא מהימנא. ולא עוד אלא דמני דלא למיכל ליה בתיאובתא. ומיד דחמאן גרמוי בשוקא ולא יכלין לשזבא ליה - דא קשיא לון מכלא.

ולא עוד אלא דאתמר בהו ״ומקלכם בידכם״ - לאתכפייא כל דחלן דמצראי תחות ידייהו. ובגין דאיהו בכור ורב דכל ממנן כתיב ״ויהו"ה הכה כל בכור״.

בתר כל דא כתיב ״לא יאכל חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני״, וכתיב ״כל מחמצת לא תאכלו״. אמר רעיא מהימנא אמאי מני דלא למיכל חמץ שבעת יומין ולמיכל בהון מצה? ואמאי לא יאכל ואמאי לא תאכלו?

אלא ז' ככבי לכת, ואינון שצ"ם חנכ"ל. ואינון מסטרא דטוב ורע; נהורא דלגו - מצה, קליפה דלבר - חמץ. ואינון חמץ - דכר, מחמצת - נוקבא. מצה דלגו שמורה ואינון ״שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך״. ואתמר עלייהו