ספר הזוהר – חלק א, דף קא ע״ב

אתגזר, בקדמיתא לא הוה ידע אלא דאינון בני נשא, ולבתר ידע דאינון מלאכין קדישין, ואתו בשליחותא לגביה, בשעתא דאמרו ליה איה שרה אשתך, ובשרו ליה בשורת יצחק.

אליו אתוון נקודות אי"ו, וסימן איו רמז למה דלעילא, רמז לקב"ה, ויאמר הנה באהל, כתיב הכא הנה באהל וכתיב התם (ישעיה לג כ) אהל בל יצען וגו', תא חזי כיון דנקוד אי"ו, אמאי כתיב לבתר איה, אלא בגין דחבורא דדכר ונוקבא כחדא רזא דמהימנותא, כדין אמר ויאמר הנה באהל, תמן הוא קשורא דכלא, ותמן אשתכח (ויאמר הנה באהל).

איה וגו', וכי לא הוו ידעי מלאכי עלאי דשרה הנה באהל, אמאי כתיב איה, אלא לא ידעי בהאי עלמא אלא מה דאתמסר להו למנדע, תא חזי (שמות יב יב) ועברתי בארץ מצרים אני יהו"ה, וכי כמה שליחין ומלאכין אית ליה לקב"ה, אלא בגין דאינון לא ידעי בין טפה דבוכרא לההוא דלאו בוכרא, בר קב"ה בלחודוי כגוונא דא (יחזקאל ט ד) והתוית תו על מצחות האנשים, ואמאי צריכין, אלא בגין דאינון לא ידעי אלא מה דאתמסר לון למנדע, (ידעי) כגון כל אלין מלין דזמין קב"ה לאייתאה על עלמא, ומאי טעמא, בגין דקב"ה אעבר כרוזא בכלהו רקיעין בההיא מלה דזמין לאייתאה על עלמא.

כגוונא דא בשעתא דמחבלא אשתכח