ספר הזוהר – חלק ג, דף רלו ע״א

ולבתר שט - למיכל משתיא חמרא ומיא, דכתיב ״שטו העם ולקטו״ מיכלא למיכל.

משתיא חמרא ומיא - נסוכא דיין ונסוכא דמים - בהאי ושט עאל ואשתאיב בריאה. אלין שרפים בשלהוביתא דלהון נטלי משתיא ואקרון 'ריאה' בחבורא חדא, ואשתאיב כלא בהון. וכל אלין נטלין כל חד וחד כדקא חזי ליה. ומדחרב בי מקדשא ובטלו הטוחנות כי מעטו - כלהו דאזעירו דיוקנייהו ומזונייהו, ולית יומא דלית ביה מארה.

ארים קליה רבי שמעון ואמר: ווי ירושלם קרתא קדישא, ווי לעמא דכל טבאן אלין אבדין! רברבן גיברין ממנן אזעירו דיוקנייהו! על דא בכו חברייא, אמרו: ווי רבי כד תסתלק מן עלמא! מאן יגלה רזין סתימין עמיקין כאלין דלא אשתמעו מן יומא דשלמה מלכא ועד השתא. זכאה דרא דשמעין מלין אלין, וזכאה דרא דאנת בגוויה! ווי לדרא דישתארון יתמיך מנך!