ספר הזוהר – חלק ג, דף צז ע״א

״והניף את העומר וגו'״ (ויקרא כג יא) - פקודא [ל"ב] דא - לקרבא קרבן העומר. קרבנא דא כלא איהו בדבקותא עילא ותתא, מטרוניתא ובנהא כחדא אזלין. עמר דא מקרבין ישראל בדכיותא דלהון. וההוא קרבנא איהו מן שעורים. ודא אתקריב למיעל רחימו בין אתתא ובעלה.

״אשת זנונים״ אתרחקת גרמה מבינייהו - דלא יכילת למיקם על גבה. ״אשת חיל״ קריבת גרמה - לקרבא לגבי כהנא רבא. ודאי טהורה היא! ״ונקתה ונזרעה זרע״ (במדבר ה ) ואוסיפת חילא ורחימו לגבי בעלה. ״אשת זנונים״ ערקת מן מקדשא דלא למקרב לגביה. דאלמלא בההוא זמנא ד״אשת חיל״ אבדיקת גרמה איהי אתקריבת לגבה - אתאבידת מעלמא! ועל דא לא בעיא לקרבא למקדשא, וערקת מניה, ואשתארו ישראל זכאין בלא ערבוביא אחרא לגבי רזא דמהימנותא.

רזא דסתרא דא - תרתין אחתן. וכד ארחת דא לגבי דא בבדיקו דילה - ״צבתה בטנה ונפלה ירכה״ - דהא בדיקו ד״אשת חיל״ סמא דמותא ל״אשת זנונים״. ודא איהו עיטא דיהב קב"ה לבנוי לקרבא קרבנא דא בגין ״אשת חיל״ דתערוק ״אשת זנונים״ מינה, ואשתארו ישראל בלא ערבוביא אחרא.

זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי!

[״פקודא ל"ג למעבד חג שבועות״ - [[זהר חלק ג צז ב

״וספרתם לכם ממחרת השבת וגו'״ (ויקרא כג טו) - פקודא [ל"א] דא לספור ספירת העמר - הא אוקימנא. ורזא דא - ישראל אף על גב דאתדכו למעבד פסחא ונפקו ממסאבותא - לא הוו שלמין ודכיין כדקא חזי. ועל דא לאו הלל גמור ביומי דפסח, דעד כען לא אשתלימו כדקא יאות.

כאתתא דנפקא ממסאבו, וכיון דנפקא - מתמן ולהלאה - ״וספרה לה״. אוף הכא ישראל כד נפקו ממצרים - נפקו