ספר הזוהר – חלק ג, דף סג ע״א

וההוא יומא לא שכיח דילטורא למללא בהו בישראל. כד מטא האי שעירא לגבי טורא - כמה חידו על חידו! מתבסמין כלהו ביה! וההוא גרדינא דנפיק - אהדר ואמר תושבחתא דישראל. קטיגורא אתעביד סניגורא.

ותא חזי - לאו דא בלחודוי הוא! אלא בכל אתר דבעיין ישראל לאתדכאה מחובייהו - קב"ה יהיב לון עיטא לקשרא מארי דדינא ולבסמא להו באינון קרבנין ועלוון דקרבין קמי קב"ה, וכדין לא יכלין לאבאשא. וההוא יומא יתיר על כלא! כמה דמבסמין ישראל לתתא לכלא - הכי מבסמין לכל אינון דאית להו דילטורא. וכלא קרבנא הוא ופולחנא דקב"ה.

תאנא בההיא שעתא דכתיב ״ולקח (אהרן) את שני השעירים וגו'״ (ויקרא טז ז) - מתערין אינון בההוא יומא לעילא ובעיין לשלטאה ולמיפק בעלמא. כיון דכהנא מקרב אלין לתתא - מתקרבין אינון לעילא. כדין עדבין סלקין בכל סטרין; כהנא יהב עדבין לתתא, כהנא יהיב עדבין לעילא. כמה דחד אשתאר ביה בקב"ה לתתא וחד אפקין ליה לההוא מדברא - הכי נמי לעילא! חד אשתאר ביה בקב"ה וחד נפיק ושט בעלמא לההוא מדברא עלאה. וחד בחד מתקשר.

כתיב ״וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו וגו'״ (ויקרא טז כא). בגין כך ״וסמך אהרן את שתי ידיו״ - דקב"ה יסתכם על ידוי. ״על ראש השעיר החי״ - ״החי״ דייקא, לאכללא ההוא דלעילא. ״והתודה עליו את כל עונות״ - כמה דכתיב ״והתודה אשר חטא עליה״ (ויקרא ה ה), ואוקימנא ״עליה״ - דאתדכי בר נש ואשתאר 'עליה' כל ההוא חובא. אוף הכי ״והתודה עליו״ - בתר דאודי כהנא בגינייהו דישראל - ״עליו״, כלומר ישתארון כלהו 'עליו'.

אמר ליה ר' אבא, אי הכי והא כתיב ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים״ (ויקרא יז ז)?

אמר ליה, שאני הכא דהתם ״לשעירים״ הוו קרבין קרבנא! ובגין כך לא כתיב "ולא יזבחו עוד את זבחיהם שעירים" אלא ״לשעירים״ - דהתם ״לשעירים״ הוו עבדי פולחנא ושולטנותא. והכא ״ונשא השעיר עליו את כל עונותם״, וקרבנא לא אתעביד אלא לקב"ה.

תא חזי דבגיני קרבנא מתבסמן עלאין ותתאין, ודינא לא שריא ושלטא עלייהו דישראל.

תאנא ״ושלח ביד איש עתי המדברה״ (ויקרא טז כא). מהו ״איש עתי״?