צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 28

[קלה] ד"ה שאין טומאת ידים וכו' ותירץ ר"י כו' אלא מסתמא כשגזרו אסתם ידים שיהיו שניים גזרו כמו כן וכו' ועיין מהרש"א דעל ידים שנגעו בשני לא גזרו אז והיינו הך דחגיגה והדבר צריך טעם ונלע"ד דמסתמא מה שגזרו על סתם ידים מפני שהן עסקניות לא מפני חשש שמא נגעו באב הטומאה חששו דמסתמא אדם נזהר מליגע באב שהרי יודע שאב הטומאה מטמא אדם אבל גזרו מפני שהם עסקניות שמא נגעו בראשון שבזה אינו נזהר שהרי אין ראשון מטמא אדם ואם כן שעיקר גזירת סתם ידים הוא מפני חשש שמא נגעו בראשון ממילא ק''ו כשנגעו ודאי בראשון שנטמאו ידים אבל בנגעו בשני אין הוכחה שאולי לא חששו רק נגיעת ראשון אבל על נגיעת שני אפי' ודאי נגע לא חששו. [קלו] ע"ב אמר רבא הנח לטומאת סכין וכו' הא אין אוכל מטמא כלי: לפי מ"ש לעיל בסימן קל"ב נסתרו דברי רבא דקאמר אפילו בחולין וכו' מאי אפילו ואדרבה בקדשים אי האי סכין כלי שרת הוא לא גרע מעצים ולבונה ואם כן שפיר מקבל טומאה מהבשר וק"ו מהמחט ואפי למאן דס"ל דעצים ולבונה מעלה בעלמא מדרבנן הוא עכ"פ מדרבנן ראוי להיות טמא ומכאן ראי' ברורה לדברי בני הרב החריף מוהר"ר שמואל שכתבתי לעיל שאין שום הוה אמינא להיות כלי בכלל עצים ולבונה [קלז] שם אין כלי מטמא כלי וכתבו התוס' דלית ליה דרב יהודא ור"י עצמו צריך לומר דכיון דעזרה רה"ר הוא לא שייך זכינו שאין טומאת כלים במקדש דהרי בכל רה"ר ספק טומאה טהור ורבא מוקי ליה אפילו ודאי נגע הסכין במחט אפילו הכי טהור דאין כלי מטמא כלי ולרב דמיירי בספק נגע צ"ע דמאי קמ"ל בהך עדות דבשלמא הידים טהורים טובא קמ"ל והרי באמת לר"ע זכינו וכו וכמו"ש התוס' בד"ה שאין טומאת ידים וכו' אבל מה שהבשר טמא והסכין טהור לא קמ"ל מידי ובשלמא לשיטת רשאי בדף כ' ע"א בד"ה ובשעת שחיטה עיין שם היא גופא קמ"ל דתלושין מכשירין אבל לשטת התוס' מאי קמ"ל ואפשר דהיא גופא קמ"ל דע"י העור הוכשר הבשר אבל במה שאמר שהסכין טהור קשה פשיטא דספק טומאה ברה''ר ספיקו טהור ואולי היא גופא קמ"ל דעזרה רה"ר לטומאה והיינו דדייק רב אשי לקמן בלשונו ואמר זאת אומרת עזרה רה"ר וכו' ולא קאמר סתם עזרה רה"ר וכו' כוונתו דמשנה זו קמ"ל דבר זה ועוד נלע"ד דקמ"ל דטהורות אפילו לכתחלה ולא מצרכינן להו טבילה דבשאר ספק טומאה ברה"ר מסקינן במס' ע"ג דף ל"ז ע"ב דלכתחלה אמרינן להו הא מיא בשיקעתא דנהרא וכאן במקדש אף שיש כאן מים לטבול אמרינן להו שהם טהורים ואי קשיא אם כן שוב הוה ליה לר"ע למימר זכינו שאין טומאת כלים במקדש ונראה דזה היה כוונת רש"י בריש סוגיין בד"ה זכינו זכות וטובה וריוח מהפסד קדשים וכו' ונתקשה הפ"י דלמה לא פירוש בקיצור זכינו היינו שזכינו לדין ולפי מ"ש ניחא דהיה קשה לרש"י לרב שהטעם משום עזרה רה"ר והקילו במקדש טפי משאר רה"ר הוה ליה למימר זכינו גם על כלים ולכן פי' רש"י זכינו ריוח מהפסד קדשים וזה לא שייך בכלים דבלאו הכי אי אפשר לבוא להפסד קדשים דהרי מה דלא אפשר בטבילה טהור בכל ספק טומאה ברה"ר ולענין הכלי עצמו להצריכו טבילה היכי דאפשר אין כאן הפסד [קלח] שם אדם וכלים נמי ליטמא ויש להקשות הרי הוא עצמו ידע דהאי מחט דבר שאין בו דעת לשאול כדפריך הוא עצמו בתר כן ואם כן מאי פריך מכלים ונראה דכשם שאמרו שם במסכת ע"ג דף ל"ז ע"ב בספק טומאה ברה"ר דלכתחלה אמרינן להו זילו טבולו ה"נ בדבר שאין בו דעת לשאול דהרי שניהם מסוטה למדו וכשם שמחמירים ברה"ר לכתחלה הכי נמי בדבר שאין בו דעת לשאול והמקשה היה סובר שהסכין והידים טהורים פירושו אפילו לכתחלה אין צריך טבילה ועל זה הקשה אדם וכלים נמי ליטמא עכ''פ לכתחלה ואם הקילו בזה במקדש היה לו לר"ע לומר ג"כ זכינו שאין טומאת כלים במקדש וכמ"ש לעיל וכדמשני ליה דהוי ספק טומאה ברה"ר וכו' וא"כ או דמפרש טהורים בדיעבד או דמפרש אפילו לכתחלה ור"ע דלא קאמר זכינו הוא מטעם שכתבתי למעלה בכוונת רש"י שוב הקשה דלפי זה אפילו ברשות היחיד גם כן טהור משום דבר שאין בו דעת לשאול קלט דף כ ע"א גוז משקין דרישא והא דלא קאמר גוז כלים ואף דחשי' כאן טומאה של תורה כדמסיק דלא אשכחן משקין מטמאין כלי והיינו מן התורה מ"מ הרי אליבא דר"ע אתיא הך בריית' כמו שפירש רש"י בד"ה ואוכלין מטמאין את המשקין ולר"ע גם משקין מטמאי' אחרים מן התורה ובשלמא לשטת התוספת דף ט"ז ע"א בד"ה ור"י לטעמיה דר"מ סובר אפי' לר"ע טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ניחא דלא רצה לאוקמי בפלוגתא דתנאי אבל לפי הפשוט במשמעות הסוגיא דמשמע דאליבא דר"ע כ"ע מודו דיטמא דמשקין לטמא אחרים קשה ונראה דניחא ליה לפרש דברי התנא על סדר טומאות המפורשים כסדר הזה בפסוק כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל וכו' יטמא דהיינו שרץ כלי שהוא התנור וכלי אוכל ואוכל משקה [קמ] רש"י ד"ה האי בשר וכו' הה"ד דהוה מצי בעי אקרא וכו' ונלע"ד לפי מה דפירוש רש"י בד"ה ונהדר פרש דקס"ד דתור' משקה עליו שהרי בשעה זו השקה אותה א"כ איכא למימר דהמקשין ידע מהתירוץ שהיה לו פרה של זבחי שלמים וכו' ולכך לא הקשה אקרא אבל כאן הקשה שעקר כוונתו על קושיא השניה דאי מיירי שהשקה אותה סמוך לשחיטה אם כן תורת משקה על הפרש ונהדר פרש וכו' כדמסיק:

[קמא] בא"ד ואיכא למימר בשר דקרא וכו' שהרי נאכל בכל העיר וכו' א דברי רש"י הללו סותרין סוגיא דש"ס בחולין דף ל"ו ע"ב דרוצה להוכיח מהך קרא דחבת הקודש דאורייתא דהאי בשר דאתכשר במאי יע"ש ולשטת רש"י נסתר דברי הגמרא דהרי שלמים נאכלים בכל העיר ועוד איך נעלם מרש"י דשם בחולין באמת בעי לה אקרא ומשני כמו כאן שהעבירה בנהר ונראה דרש''י גופיה מודה דזה דוחק לאוקמי בנטמא בעיר ולא בעזרה ולכן שם בחולין דלאו דרך קושיא אמרינן כן אלא דרך פלפול לפרש טעמיה דריש לקיש דחבת הקודש דאורייתא וקאמר דנפיק ליה מהך קרא ודחה על זה דאיירי שהעבירה בנהר שהוא אוקימתא מרווחת יותר מדנימא שמיירי בירושלים אבל כאן פירש רש"י על המקשה שלא ידע מתירוץ זה למה לא הקשה על קרא ומתרץ רש"י שעל הקרא עכ"פ נוכל לתרץ בדוחק דמיירי שנטמא בירושלי' ועוד נלע"ד דשם בחולין דבא לפרש טעמיה דריש לקיש שסובר חבת הקודש דאורייתא ואיכא למימר דרשב"ל סובר כרב פפא לקמן דף כ"ד ע"ב דמוקי והבשר לרבות את האימורין ואם כן האימורין במה אתכשרו שהרי נפסלים ביוצא ועל כרחך בעזרה היו ולכך אי אפשר לתרץ שנטמאו בירושלים אבל כאן שפיר כתב רש"י שהמקשה לא הקשה אקרא שהרי למאן דלא סבר כרב פפא לא מוקמינן לרבות את האימורין ושפיר יש לתרץ שנטמא הבשר בירושלים והיה צריך להקשות על רב פפא וממילא עדיפא ליה להקשות על הברייתא ובגוף הדבר עיין למטה [קמב] שם ד"ה להכי נקט של זבחי שלמים וכו' שתהא נוחה להפשיטה כדאמרינן בסיומא דביצה והש"ך בי"ד סימן ל"ט ס"ק ל"ב פירש דמה דאמרין בשלהי ביצה משקין וכו' משום סירכא דמשכא היינו סירכא שבריאה שמתנתקות ע"י השקאה ומסוגיא זו יש ראיה לפירוש רש"י שם ותיובתא לפירוש הש"ך דלפירוש הש"ך הדרא קושיית רש"י לדוכתא למה נקט זבחי שלמים והרי אפילו חטאת ואשמות אם ימצא טריפה ע"י סירכא שבריאה ודאי שיהי' צריכין להביא קרבן אחר וניחא להו להשקות הבהמה סמוך לשחיטה שלא ישאר שום סירכא ומדנקט כאן פרה של זבחי שלמים דוקא מוכח כפירוש רש''י [קמג] ובגוף הדבר שכתב רש"י דלהכי לא בעי אקרא משו' דבשר שלמים נאכל בכל העיר ושם מדיחין אותו ומבשלין אותו וכו' יש לתמוה שהרי כאן שהקשה דמשקי בי מטבח יא אין מכשירין ע"כ סבר דתלושין לא מכשירי מן התורה וכמו"ש התוס' כאן בד"ה לא דיין ובו וא"כ איזה הכשר יש ע"י הדחה וע"י הבישול דאטו מוליך הבשר לנהר להדיחו הלא מסתמא בביתו שאוכל שמה מדיח ומבשל והרי תלושין אין מכשירין ונראה דרש"י לשיטתו דלעיל דף ט"ז ע"א בד"ה ותלושין מי מכשירין פירש רש"י דאמים הוא דמתמה אבל שאר משקין כולהו תלושין נינהו יעויין שם ואם כן איכא למימר שמדיחין ומבשלין אותו במשקין כמו יין וכדומה ואמנם זה דוחק ונראה דרש"י לפי הנראה מדבריו כאן בשמעתין סובר דתלושין מכשירין שהרי פירש והעבירה בנהר ועדיין משקה טופח ומן העור נופל על הבשר ועיין בתוס' בד"ה ובשעת שחיטה ועכ"פ לרש"י בשמעתין תלושין מכשירין ואפ"ה משקי מטבחיא אינו מכשיר וצ"ל דסוגיא זו סבירא ליה כרב פפא דמשקי בי מחבחייא הלכתא היא ובזה הונח לי לתרץ ג"כ דלא תקשה על רש"י מסוגיא דחולין דקאמר אקרא האי בשר דאתכשר במאי דסוגיא דכאן אזלי לרב פפא ואם כן תלושין שפיר מכשירין אף שמשקי מטבחיא אינו מכשיר ולהכי לא בעי אקרא משום דמבשלין אותו חוץ לעז ה בכל העיר ומתכשר בהדחה ובבישול ש אבל סוגיא דחולין אזלי לשאר אמוראי דלא ס"ל משקי בי מטבחיא הלכתא היא ואם כן הא דמשקי בי מטבחיא אינו מכשיר הוא משום דתלושין אינן מכשירין מן התורה ואם כן אף שנאכל בכל העיר אכתי ליכא הכשר דהרי תלושין אינן מכשירין מן התורה ולכן שפיר בעי אקרא גופיה האי בשר דאתכשר במאי אלא דלפי זה קשה מאי משני שם בחולין כגון וכו' והעבירה בנהר ובשעת שחיטה עדיין משקה טופח וגם שם פירש רש"י ומן העור נופל על הבשר והרי שם עקר הקושיא דתלושין אין מכשירין וא"כ מה מהני מה שנופל מן העור על הבשר ולכן מחורתא כמו''ש לעיל [קמד] תוס' ד''ה ובשעת שחיטה וכו' ואין נראה דאם כן הוו להו תלושין וכו וליכא אלא חד קרא ומוקי במחוברין ולהכי נקט והעבירה בנהר שהוא מחובר עכ"ל התוס' ואני אומר דממה שנקט ירה בנהר והעבירה בנהר אין ראיה דתלושין אין מכשירין אבל הא דנקט העב הוא משום שאם היתה שותה בכלי לא היה בא שום מים מבחוץ על מים שבאו למעים ואיך יכשירו מים אלו הבשר אחר שחיטה והרי אז הוה ליה משקה סרוח וכדאמר רב אשי ועל מים ששתה עתה בשעת שחיטה קאמר דהוה משקה סרוח וכדמוכח מפירוש רש"י בד"ה ונהדר פרש וכו' וצריך לומר דהוכחת התוס' הוא לרב אדא דמוקי בפרש עבה ואעפ"כ לא ידעתי מה יועיל כיון דעל כרחך מוכרח לאוקמי שהיה תכף בשעת שחיטה עבה דאל"כ הדרא קושיא לדוכתא בפרש אמאי טהור ונהדר פרש ונטמי' לבשר וא"כ בעל כרחך בשעת שחיטה כבר היה עבה א"כ אפילו נמצא בבשר אמאי בשר טמא במאי אתכשר ולכך צריך לאוקמי שהעבירה בנהר ונשאר מים על העור מבחוץ [קמה] ומה שהחליטו התוס' דלשמואל תלושין לא מכשירי כיון דליכא א אלא חד קרא ג"כ אני אומר דאדרבה מוכח דלשמואל אין שום סברא לחלק כלל בין תלושין למחוברין דהרי לעיל בדברינו בסימן ע"ז הקשיתי דהרי יש לנו עוד קרא שלישי בהכשר דהיינו וכי יתן מים על זרע אלא דמוקמינן ליה במת באם אינו ענין לשרץ וכמו"ש וכמו"ש התוס' לעיל דף ט"ז ע"א בד"ה קד בתלושין וכן, מפורש בחולין דף ל"ו ע"ב ועיין שם ברש"י בד"ה וכי יותן מים וא"כ לשמואל דליכא אלא תרי קרא ואיך נימא דתלושין לא מכשירי ונוקי חד קרא באא"ע למת אדרבה נימא תרווייהו בשרץ כתיבי וחד בתלושין וחד במחוברין ומנ"ל הכשר במת כלל ונשארתי לעיל בקושיא ועכשיו נראה דאדרבא מכאן מוכח אחת משתים לשמואל או דסבר באמת דשניהם בשרץ וחד בתלושין וחד במחוברין א א דסובר דלענין ה הכשר אין סברא כלל לחלק בי שרץ למת ולית ליה הצריכא שאמרו גם בחולין או דס"ל דחד קרא סגי לתלושין ומחוברין ולא ס"ל הצריכותא דאמרינן לעיל דף ט"ז ע"א וממילא אייתר חד למת ועכ"פ מוכח דלשמואל בין תלושין ובין מחוברין מכשירין מן התורה היפך דעת התוס' וליישב דעת התוס' נלע"ד דהרי יש להקשות ותסברא ולרב לעיל דף ט"ז ע"א מי ניחא דאמר דכן ממש ואין טומאה למשקין כל עקר וקסבר מאי יטמא הכשר ואיכא לדידיה תלתא קראי בהכשר ומוקי חד לתלושין וחד למחוברין וחד באא"ע לשרץ תנהו למת כמבואר שם בתוס' בד"ה חד בתלושים היא גופא קשיא דעקר קרא מפשטיה ומאתריה מפשטיה דכתיב יטמא וקאמר מאי יטמא הכשר ומאתריה דכתיב בשרץ ומוקי ליה במת הלא יותר נוח להניח קרא על פשוטו ומקומו ויטמא ממש ומי הכריחו לומר שאין טומאה למשקין כל עיקר אלא ודאי צריך לומר דרב למד כן מדברי רבי יוסי שהעיד משקי בי מטבחיא דכן ורב דס"ל דפירושו של דכן היינו ממש אם כן על כרחך שיוסי קבל הלכה דיטמא היינו הכשר ואם כן גם לשמואל נוכל לקיים שט התוס' דשמואל קבל מעדותו של יוסי דדכן היינו שאין מכשירין ועל כרחך קיבל יוסי דחד מהני קראי קאי על הכשר במת וממילא ליכא אלא חד קרא בהכשר ומוקמינן ליה אמחוברין ותלושין אין מכשירין מן התורה לכך משקי מטבחיא אין מכשירין: [קמו] ע''ב ר' אלעזר רמי תרומה אתרומה וכו' הא דלא רמי אמתניתין דידן דעכ"פ בטהורה מודה ר"י ששורפין לעצמה ומהרש"א הרגיש בזה וכתב דניחא ליה למרמי תרומה אתרומה ודבריו תמוהים דאטו משנתינו לאו בתרומה קאי ואטו הואיל והוא בפסחא גרע אדרבא ק"ו הוא אם בתרומה בפסחא צריך לשרוף זו בפ"ע ק"ו בשאר ימות השנה ובשלמא ר' יוסי ב"ח דרמי תרומה אפיסחא ולא רמי פיסחא אפיסחא כדמרמי רב חסדא היינו טעמא משום דבהך ברייתא דאמר ר' יוסי אין הנידון לא נזכר רבי יהושע בהדיא וניחא ליה למרמי משנתינו שמפורש בה ר' יהושע עם ברייתא דחבית שג"כ נזכר בה ר' יהושע אבל ר"א דרמי ברייתות ולא רמי משנתינו אברייתא ונראה דאיכא למימר דר' אלעזר סובר כאביי בריש השטה דום בתרומה טומאה עושה כיוצא בה וסובר משקין לטמא אחרים דרבנן וא"כ משנתינו דאיכא טומאה דאורייתא דבאוכלין מיירי מודה ר' יהושע בטהורה שאסור לשורפה עם הטמאה משא"כ ברייתא דמיירי במשקין דחבית שנינו שאין כאן אלא טומאה דרבנן התיר אפילו בטהורה ולכן רמי ברייתות חבית אחבית ורבא דאתקיף משנתינו נמי איכא הפסד עצים רבא לשטתו בריש השטה דעכ"פ בתרומה בין לרב אדא משמי' דרבא ובין לרבינא משמי דרבא אין עושה כיוצא בה ושפיר אתקיף ממשנתינו ואביי שהשיב להפסד מרובה וכו לרבא השיב כן דאפילו לשטתך לא קשה. [קמז] רש"י ד"ה ושורפין תרומה וכו' הכל ביחד רבי מאיר לטעמיה דאמר מדבריהן למדנו וכו' לעיל דף ט"ו ע"ב פירש רש"י בד"ה נימא קסבר וכו' דבארבע וחמש מודה ר"מ דאין שורפין והרי כאן בי"ג מיירי ואיך פירש רש"י הכל ביחד נראה דכאן קאי רש"י בשטת ריש לקיש משו' בר קפרא דר"מ מדברי ר"א ור''י יליף ואז אפילו בארבע וחמש שורפין ביחד והה"ד בחל בשבת כששורפין בי"ג שהרי עכ"פ סופה לאיבוד סליקא לה שטת ר"ח מה וכל פרקא קמא השמטות וקצת תוספות ביאורים מפרק ראשון והדפים והעמודים הנרשמים כאן הכל הוא על דפי ועמודי החבור הזה:

דף א' עמוד ד' בד"ה שם בא"ד דהא אמר וכו' ואין לומר הא דלקי עלה וכו' שאם היה חמץ גמור למה הוצרך קרא לרבויי ואטו איכא ספיקא קמי שמיא ע"כ לשוני בחבורי והנה אכתי יש מקום לסתור הוכחה זו ולעולם גם לר"מ הא דישרף הוא משום שמא חמץ גמור הוא ומכל מקום אף דשיאור מספקא לי' לר"מ אעפ"כ מודה הוא שיש חמץ נוקשה שודאי אינו חמץ רק נוקשה ויש לו קרא לרבות נוקשה ועל שיאור מסופק אם הוא חמץ גמור או נוקשה ואם כן מלקות חייב ממ"נ שהרי יש לו ריבויי על נוקשה וישרף משום שמא חמץ גמור הוא ולכן אומר אני הוכחה אחרת דלר"מ ודאי לא מספקא ליה שיאור בחמץ גמור דאם היה מספקא ליה האוכלו בשוגג חייב אשם תלוי דהרי הוא ממש כחתיכה ספק חלב ספק שומן ורבי מאיר ודאי לא בעי חתיכה משתי חתיכות כמפורש בכריתות דף י"ח ע"א דר"מ מחייב בשוחט אשם תלוי בחוץ יעוין א הוה לי' לרבי מאיר לומר האוכלו מזיד בארבעי' ושוגג באשם תלוי אלא ודאי דלר"מ ודאי אינו חמץ גמור ואפ"ה ישרף ש"מ שאפילו אינו עובר בבל יראה אפ"ה אסור להשהותו: דף ג' ע''ד ודף ד' ע"א בד"ה שם לא תשחט הפסח וכו' ואיך פליג רשב"ל שהוא אמורא על ר''י ושאלני תלמידי הותיק האלוף הרבני המופלג בתורה וידיו רב לו בפלפול ובקיאות מוהר"ר מרדכי ברומף הלא במנחות דף צ"ח איכא כמה תנאי דסברי על בסמוך ואם כן אמר לך ר"ל אנא דאמרי כהני תנאי והאריך תלמידי הנ"ל בזה לפרש דברי התוס' לקמן דף ס"ג וע"ז השבתי לו וכי ס"ד שיהיה שום תנא שיסבור שהיה מנית שתי בזיכי לבונה דחוק משתי המערכות של לחם הפנים וכן בהר גריזים והר עיבל וכי יש שום תנא שסובר שהיו הלוים עומדים בריחוק מקום מן ההרים ועד כאן לא נחלקו שם במנחות אלא אי בעינן הבזיכים על המערכות ממש או סגי בעל בסמוך וכן בעמידת הלוים אם עמדו על ההרים או סמוך להם ואטו ר' ישמעאל עצמו מי לא מודה שם בבזיכים ובלוים דעכ"פ בעינן או על ממש או על בסמוך ואפ"ה ס"ל כאן בחמץ דלא בעינן על בסמוך ועל כרחך דר' ישמעאל ס"ל שיש לחלק בין על דהכא לעל דהתם וכמו"ש התוספת לקמן דף ס"ג ע"ב בד"ה לא אמרינן על בסמוך ואם כן דר' ישמעאל ס"ל ק לחלק איך פליג רשב"ל אתנא. דף ד' ע"ג בד"ה והנה כתבנו וכו' ונראה דלשטת ר"ת דאלו עוברין מעל השלחן וכו' איכא למימר דלהכי כתב רחמנא הך הקישא בחמץ שיש בו כרת לומר דלא חייבה התורה השבתה אלא בחמץ גמור וכו' אבל נוקשה ותערובות וכו' אין בו חיוב השבתה ועל זה השיב תלמידי האלוף הרבני מוהרר"מ הנ"ל דתינח לר"י אמר רב לקמן דף מ"ג ע"א דסבר תערובו' חמור מנוקשה משא"כ לר"נ שם דנוקשה חמור מתערובו' וכיון דלר' יהודה ליכא לאו בנוקשה באכילתו כמפורש במשנה דף מ"ח ע"ב שאור ישרף והאוכלו פטור ק"ו דליכא לאו בתערובות ולא נכללו לר"י לא נוקשה ולא תערובות בלאו דאכילה אם כן הדק"ל שהיה לו להקישו לחמץ בלאו וג"כ לא הוה מרבינן נוקשה ותערובות ועכ"פ לא היה צריך קרא מיוחד ללפני זמנו אלו דברי תלמידי הנ"ל והשבתי לו דגם לר"ל אתי שפיר ע"פ מה שכתב הטור בסימן תמ"ב דע"כ לא נחלקו חכמים על ר"א בתערובו' אלא בליכ' נ"ט אבל בדאיכא נ"ט לכ"ע עובר באכילתו דטעם כעיקר דאורייתא ואומר אני דלפי שיטת הר"י מאורליינש בחולין דף צ"ח ע"ב בתוס' בד"ה רבא אמר דאף דט"כע דאורייתא אפ"ה לא אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא יע"ש ואם כן גם בחמץ ליכא בטעם כעקר לא כרת ולא בל יראה ואף שבשאר איסורים אפי' לאו לית ביה לדברי הר"י מאורליינש שם רק עשה השבתת חמץ לר' יהודה יש בו לאו דגם ר יהודה דריש כל אלא דמוקי ליה שבם כעקר ורבי רחמנא ללאו באכילה אבל להשבתה לא רבי' וכמו כן לכרת לא אתרבי ולכך לא הקיש רחמנא השבתה לחמץ שבלאו דא"כ היה מתרבי גם תערובות שיש בו טעם כעיקר ותשובה זו אני משיב לפי דעתו דלרבי יהודה ודאי ליכא לאו בנוקשה מדאמר האוכלו פטור אבל לקמן בחידושינו בפרק ואלו עוברין נבאר דר"י שפיר אית ליה נוקשה ותערובות.