צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 61

שםוהשמש וכו' פשיטא וכו' ואין לומר כנ"ל דסגי בכזית דא"כ מאי ארי' להשמיענו זה בשמש ועיין מה שכתבנו בריש פרקין במשנה וברש"י שם:

שם והני כותאי עשורי מעשרי וכו' אע"ג ששנינו בפ"ז דדמאי משנה ד' שהלוקח יין מהכותים אפילו תרומה צריך לתרום היינו מה שהן מוכרין אינן תורמין ולא מעשרין דאלפני עור לא קפדי ומה שאמרו כאן דעשורי מעשרי היינו מה שהן אוכלין כן כתבו התוס' בעירובין דף ל"ז ע"א ודלא כהרשב"א בחידושיו כאן שנדחק בזה ומאד אני תמה על רבינו הרשב"א שהוא עצמו בחידושיו לחולין שם דף י"ד כתב כדברי התוס' הנ"ל:

שםטבל פשיטא וכו' אע"ג דלעיל בריש פרקין הקשו התוס' תימה למה לא יזמנו עליו צריך לומר דהגמרא כאן פשיטא לי' סברת התוס' שם דאכילת טבל שהוא אכילת איסור לא שמה אכילה כלל. ועוד יש לומר דקושיית הגמרא פשיטא הוא מדיוקא דרישא דמדתנן אכל דמאי מזמנין עליו מכלל דאם אכל טבל אין מזמנין עליו ואמנם הא קשיא לי שהרמב"ם והראב"ד חלוקים באוכל דבר איסור וז"ל הרמב"ם בפ"א מהל' ברכות הלכה י"ט כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף כיצד וכו' והשיג עליו הראב"ד וכתב טעה בזה טעות גדול שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין עליהן לומר שאין להם חשיבות קביעות וכו' אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו ומעתה לדעת הראב"ד מאי מקשה פשיטא דלמא לדיוקא איצטרך דדוקא אין מזמנין עליו הא ברוכי מברך לעצמו וצריך לומר דלהראב"ד גם זה פשיטא הוא דכיון דכבר אכל ונהנה פשיטא שחייב לברך:

שם הוא דאמר כריב"ל וכו' מדקאמר לשון הוא דאמר משמע דפליג על משנתינו ומשנתינו בכל ענין אמרה שאין מזמנין על קטן אפילו לצירוף עשרה והא דבאמת עושה פלוגתא בין משנתינו ובין ריב"ל ולא מוקי משנתינו לענין צירף לשלשה ורב אסי מיירי לצירוף עשרה וכריב"ל ולא יהי' שום פלוגתא כלל נראה משום דנשים שאין מזמנין עליהם הטעם הוא משום פריצות ולענין פריצות אין סברה לחלק בין צירוף לשלשה ובין צירוף לעשרה וכיון דמשנתינו כללה נשים ועבדים וקטנים יחד משמע דדינם שוה וכי היכי דנשים אין מצרפין אותן אפילו לעשרה הה"ד קטנים אלא שראיתי לרבינו יונה שגם עבדים שאין מזמנין עליהם עם אנשים ג"כ מפרש הטעם משום פריצותא דמשכב זכר והתוי"ט במשנתינו הביאו והרי חזינן דריב"ל קאמר תשעה ועבר מצטרפים וא"כ גם לענין פריצות יש לחלק בין שלשה לעשרה. והנה ראיתי לרש"י בערכין דף ג' ע"א לא פירש הטעם משום פריצותא לא בנשים ולא בעבדים וז"ל רש"י שם בד"ה מזמנות לעצמן וכו' אבל אין שתי נשים או שני עבדים מצטרפין עם (שני) אנשים לפי שיש באנשים מה שאין בנשים ועבדים שאין הנשים אומרות ברית ואין עבדים אומרים על נחלתינו עכ"ל רש"י הרי שלא פירש הטעם משום פריצות והנה הא ודאי שמה שפירש שתי נשים וכו' עם שני אנשים הוא תמוה דאטו ארבעה צריכי לזימון והלא די בשלשה ובאמת בספר צאן קדשים מחק מלת שני וכן בש"ס נרשום מלת שני בין חצאי לבנה ואמנם עכ"פ שמעינן מדברי רש"י דדוקא שתי נשים או שני עבדים אינן מצטרפין אבל אפה אחת עם שני אנשים וכן עבד אחד עם שני ישראלים שפיר מצטרפין והטור בסימן קצ"ט הביא בשם ר"י הכהן דאשה אחת מצטרפת לזימון ולפי הנראה זהו ג"כ דעת רש"י ולדעתי גם מדברי ריב"ל משמע כן דהרי בקטן אמר עושין אותו סניף ובעבד אמר תשעה ועבד מצטרפין ולא אמר עושין אותו סניף ועוד למה פלגינהו לעבד וקטן בתרי מימרי ולמה לא כללן יחד וכך הוה לי' למימר עבד וקטן אע"פי שאמרו אין מזמנין עליהם אבל מצטרפין לעשרה או אבל עושין אותו סניף לעשרה אלא ודאי שאין דינן שוה דקטן דוקא לעשרה עושין אותו סניף אבל לא לשלשה אבל עבד אפילו בשלשה מצטרף ולא אמרו במשנתינו דאין מזמנין על עבדים ונשים אלא בשני עבדים או שתי נשים עם איש ישראל. אחד שרוב הזימון הוא עבדים או נשים ועיין בט"ז סי' קצ"ט בסוף ס"ק ב' וצא דקאמר ריב"ל תשעה ועבד ולא קאמר רבותא יותר דהיינו שנים ועבד היינו משום דקאי גם לענין תפלה ועיין בדברינו בעמוד הסמוך. אי נמי דקמ"ל דאפילו לצירוף עשרה דוקא עבד אחד מצטרף אבל שני עבדים לא וכדמסיק במעשה דר אליעזר דתרי איצטרכי לי' ושחרר חד ואי הוה נקט שנים ועבד מצטרפין הוה אמינא דלענין תלתא היא דאין שני עבדים מצטרפין משום דליכא רוב כשרים אבל לעשרה אפילו תרי לצטרפי קמ"ל דאפילו לצירוף עשרה דוקא חד ולא תרי:

וגוף הטעם שפירש רש"י בערכין שם שלכך אין נשים ועבדים מצטרפים עם האנשים לפי שאינן שוים עם האנשים בנוסח הברכה שהנשים אינן אומרת ברית ואין העבדים אומרים על נחלתינו קשה לי דמה ענין זה לענין צירוף לזימון אומרים על נחלתינו קשה לי דמה ענין זה לענין צירוף לזימון והלא לכ"ע אין ברכת הזימון יותר מעד הזן ואחר ברכת הזן יכולים להתפרד והרי בברכת הזן הנוסח שוה לכשרים ולעבדים ולנשים ודוחק לומר דאם יצטרפו חיישינן ששוב ישמעו כל בהמ"ז לצאת בברכת המברך והם אינן שוים בברכת הארץ בנוסח ברית ונחלה וגם עוד כראה דלפי זה שהטעם שמא יצאו בברכת המברך א"כ אין חילוק בין אשה אחת לשתי נשים שגם באשה אחת שייך חשש זה שתתכוין לצאת בכל ברכת המזון בברכת האיש:

ועוד קשיא דלטעמי' דרש"י א"כ גם נשים עם עבדים אינן שוים בנוסח דברית שייך בעבדים ולא בנשים ועל נחלתינו שהנחלת לאבותינו שייך בנשים ולא בעבדים וא"כ קשה למה הוצרך לעיל בריש פרקין למיהב טעמא בנשים ועבדים משום פריצותא ותיפוק לי' משום דאינן שוים בנוסח הברכה ובשלמא לפי פשטן של דברי רש"י בערכין שם דדוקא שתי נשים אינן מצטרפים אבל אשה אחת עם שני אנשים מצטרפים ונימא דטעמו של רש"י שכיון שיש כאן רוב זימון שנוסח שלהם שוה לא משגחינן במה שהאשה נוסח שלה משונה א"כ יהיב לעיל בריש פרקין טעם משום פריצותא לומר דאפילו שני עבדים ואשה אחת או שתי נשים ועבד אחד שיש כאן רוב זימון שנוסח שלהם שוה אפ"ה אינן מזמנין משום פריצותא אלא דקשיא לי דשם בערכין מוכח בהסוגיא דאפילו אשה אחת לשני אנשים אינה מצטרפת דאל"כ למה הוצרך התם למימר דהכל מצטרפין לזימון הוא לאתויי קטן פורח היודע למי מברכין נימא לאתויי אשה אחת לשני אנשים ומזה השגה על דעת ר"י הכהן שהביא הטור וכעת צריך עיון:

שם והיכי עביד הכי וכו' לכאורה קושיא זו אינה ענין לשמעתין כלל והיא קושיא לעצמה מעובדא דר"א על מימרא דרב יהודה ואף שאורחא דש"ס להקשות גם על דבר שהובא כאן אגב גררא מ"מ הוה ל' למימר גופא מעשה דר"א וכו' והיכי עביד הכי וכו' אבל כיון דלא מרשים בלשון גופא משמע דשייך להא דלעיל דמשני תרי איצטריכו לי' ונראה דשפיר שייך להא דבל"ז איכא למימר דהאי עבד ששחררו ר"א מיירי שהי' חציו עבד וחציו ב"ח ועל כן הי' רשאי לשחררו שהרי אפילו כופין את רבו לשחררו לאחר שחזרו ב"ה להורות כב"ש כמפורש בגיטין דף מ"א וכיון שבלא"ה הי' חייב לשחררו ולכן מיהר לשחררו קודם התפלה כדי לצרפו לעשרה אלא דעל זה קשה מאי קמ"ל במעשה הזה ואמנם הי' מקום לומר דהיא גופא קמ"ל שחררו אין לא שחררו לא ולאפוקי מדריב"ל דאמר תשעה ועבד מצטרפין אבל השתא דמשני דר"א לא אתי לאפוקי מדריב"ל אלא דתרי איצטרכי לי' וכו' וא"כ אי איירי בחציו עבד וחציו ב"ח אין כאן שום חידוש ומאי קמ"ל במעשה הזה ואין לומר דהיא גופא קמ ל דדוקא חד מצטרף אבל תרי לא מצטרפי מדהוצרך למהר ולשחרר חד קודם התפלה דא"כ עקר חסר מן הספר שהרי לא הוזכר במעשה הזה כמה היו צריכי לי' והרי איכא למימר דגם תרי מצטרפי ותלת איצטריכו לי' וכן נמי איכא למימר ארבעה או חמשה איצטריכו לי' ושחרר חד ובאידך נפיק וממילא ליכא למשמע מהא מידי אלא ודאי שלא הי' חציו בן חורין והיא גופא קמ"ל זהירתו של ר"א במצות ששחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה ושפיר מקשה והיכי עביד הכי וכו' ובגיטין דף ל"ח ע"ב דמקשה אמימרא דרב יהודה מהך מעשה בר"א וכו' שם כבר ידע מימרא דריב"ל כאן דעבד מצטרף וממסקנא דכאן דתרי איצטריכו לי' ולכן שפיר הקשה על מימרא דרב יהודה ועיין בחידושינו למס' גיטין שם:

שם אלא אמר ר"א שני תלמידי חכמים המחדדין וכו' מצטרפין והא דלא הקשה כאן וחידוד גברא הוא כדרך שהקשו וארון גברא הוא וכן ושבת גברא הוא ונראה דעקר תמיהת הגמרא דאיך יהיו אותן התשעה גופא פעם יהי' להם חשיבות עשרה דהיינו אם יהיו בחדר שיש בו ארון ופעם לא יהי' להם עצמם חשיבות עשרה כשיהיו בחדר שאין בו ארון וכן לענין שבת אותן שנים עצמם שבשבת היו מזמנין ולמחר הם עצמם לא יזמכו ושפיר הקשה וארון גברא ושבת גברא הוא אבל שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה תמיד יש להם חשיבות הזה ולכן לא הקשה וחידוד גברא שהחשיבות אינו להחידוד אלא להאנשים המחדדים:

שם הא גופא קשיא אמרת הביא שתי שערות אין וכו' הדבר תמוה שהקשה מדיוקא דרישא והוה להקשות מסיפא דמפורש בהדיא ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו וכך הוה לי' להקשות אמרת לא הביא אין מזמנין והדר תני אין מדקדקין בקטן ונראה משום דאיכא לאוקמי דהאי קטן איירי בבן י"ג שנים וקאמר לא הביא שתי שערות היינו שבדקוהו וראינו שאין לו שתי שערות לכך אין מזמנין עליו ואין מדקדקין בקטן היינו ג"כ קטן הנזכר שהוא בן י"ג שנים אין מדקדקין בו להצריכו בדיקה ואמרינן מן הסתם כיון שהגיע לכלל שנים מסתמא הביא שתי שערות וכן פסק באמת רמ"א בהג"ה בסו' קצ"ט סעיף יו"ד ועיין שם במג"א ס"ק ז' ולכן להביא מדיוקא דרישא דתני קטן שהביא שתי שערות דמשמע דבעינן למידע שהביא שתי שערות והכי קדייק הביא אין שידעינן שהביא אין לא הביא היינו שלא ידעינן שהביא לא והדר תני אין מדקדקין בקטן אלא לאו לאתויי קטן פורח והא דלא הוכיח זה מרומיא דרישא וסיפא אמרת רישא קטן שהביא דמשמע דוקא בידוע שהביא אבל מן הסתם אין מזמנין עליו והדר תני סיפא לא הביא אין מזמנין עליו דמשמע דוקא בידוע שלא הביא הוא דאין מזמנין הא סתמא מזמנין אלא לאו רישא בפחות מבן י"ג לכך סתמא אין מזמנין וסיפא בבן י"ג ולכך סתמא מזמנין וכיון דרישא בפחות מבן י"ג א"כ היינו קטן פורח ונראה משום דהוה מצינן למדחי ולומר חדא דוקא וחדא לאו דוקא ולכך הוצרך להקשות מסיפא דסיפא דתני ואין מדקדקין בקטן ואין להקשות דאכתי דלמא הכל בבן י"ג איירי ורישא לאו דוקא הביא דהה"ד סתמא וכדמסיק ואין מדקדקין בקטן ונראה דאי רישא איירי בבן י"ג א"כ ע"כ דדוקא קתני למידק דדוקא הביא דאל"כ א"כ רישא מיותר לגמרי דבן י"ג שהביא שתי שערות פשיטא דמזמנין עליו וא"כ אי רישא איירי בבן י"ג שנים על כרחך לדיוקא קתני לה דדוקא הביא אבל סתמא לא וסיפא לאו דוקא והדר קתני ואין מדקדקין בקטן אלא על כרחך לאתויי פורח:

תוס' ד"ה מצוה דרבים וכו' וכן משמע נמי בריש כתובות גבי חתן וכו' וכתב מהרש"א קצת קשה דמאי עשה ומצוה דרבים איכא בז' ימי המשתה של חתן טפי מאבילות דחתן ויש ליישב עכ"ל מהרש"א ונלע"ד דבשלמא שמחת החתן מקרי מצוה דרבים שרבים שמחים עמו והכל מצוה אחת של שמחת הנישואין אבל האבילות האבל לבד מקיים ואין רבים מתאבלים עמו ואף שבאים לנחמו אין זה המצוה שמקיים האבל כי המצוה של האבל הוא להתאבל והמצוה של הבאים לנחם הוא מצות תנחומי אבלים:

ועוד נלע"ד כוונת התוספת בזה כי לפי דעת הה"ג דאבילות הוא מצוה דאורייתא א"כ היא גופה קשיא למה ידחה שמחת משתה של החתן שהוא מדרבנן את מצות האבילות שהוא של תורה כיון שאין בשמחת המשתה של החתן יותר מצוה דרבים מהאבילות של החתן וכקושיית מהרש"א ועל כרחך צריך לומר דהא דבעינן כאן בשחרור לומר טעם משום שהוא מצוה דרבים היינו משום דעשה של לעולם בהם תעבודו כבר חל, קודם שהגיע העשה של צירופו לעשרה ואיך ידחה עשה של צירופו את עשה של לעולם בהם תעבודו שכבר חל לזה צריך לתן טעם שהוא מצוה דרבים אבל שם גבי חתן שהכניסו החתן והכלה לחופה קודם קבורה וא"כ כבר חל מצוה של משתה החתן קודם שחל האבילות שוב אף אחר קבורה נדחית מצות האבילות אף שהיא של תורה מפני מצות המשתה אף שהיא דרבנן כיון שכבר חלה המצוה דרבנן שוב אינה נדחית אפילו מפני עשה של תורה שבא אח"כ וא"כ כ"ש גבי יו"ט שני שהרי כבר הוא יום טוב שוב אינה נדחית מפני האבילות שבא אח"כ. ועוד יש לחלק דגבי שחרור העבד דנדחית עשה דלעולם בהם תעבודו לגמרי להכי בעינן דוקא עשה דרבים אבל גבי אבילות דחתן וכן ביום טוב שני שאין מצוה של אבילות נדחית לגמרי שהרי נוהג אח"כ ימי האבילות לכך לא בעינן עשה דרבים מיהו כל זה לפי דעת ה"ג שמצות אבילות הוא מצוה דאורייתא אבל לדידן דקיי"ל שהוא דרבנן אז באמת עשה דאורייתא דוחה עשה דרבנן כל שאינו עשה דרבים אפילו חלה העשה דרבנן קודם:

דף מ"ח ע"א ששה ודאי לא מבעי' לי' וכו' לשון ודאי אינו מדוקדק שהרי חזינן שהי' קובל ומתחרט כאן על שלא שאל גם על ששה וכדפירש רש"י בד"ה ואיהו סבר ר"ז שהי' קובל וכו' וא"כ איך אמר ודאי לא מבעי' לי' וזקני הגאון מאיר עיני כל הגולה מוהר"ר העשל זצלה"ה אמר כי ודאי הוא ראשי תיבות וד' אכלו ירק ודבריו מאירים כשמש ורוח ה' דבר בו וראיתי בספרו של הגאון מוהררנ"ך זצ"ל שהקשה על זה דלמה בשמונה ושבעה לא הזכיר שהשאר אכלו ירק וסמך עצמו על תחלת המאמר שאמר תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק ולמה הוצרך לפרשו בששה. ואני אומר דלפי מ"ש הרא"ש לקמן במימרא דר' יוחנן דלעולם אינו מוציא הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן דלא בא למעוטי אלא עלה של ירק אבל אם אכל דברים הצריכים ברכה מעין שלש אפילו לא אכל פת יכיל להוציא רבים ידי חובתן וטעם הדבר כיון דאיכא אכילה וברכה דאורייתא עיין שם בדברי הרא"ש וא"כ גם כאן בדברי ר"ז איכא למימר דלהכי אמר וד' אכלו ירק לדיוקא דהא דמספקא לי היינו אם הארבעה לא אכלו רק ירק שהוא דבר שאינו טעון אחריו ברכה מן התורה אבל אם אכלו דבר הצריך ברכה מעין שלש אפילו הם ארבעה מצטרפים אבל בשמנה ושבעה לא הוצרך לאמרו כיון דסובב אתחלת המאמר תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק:

והבית יוסף בסימן קצ"ז הקשה על הפוסקים שפסקו דבעינן רובה דמינכר הרי לפי פירוש רש"י ר"ז גופי' לא פשיטא לי' דבעינן רובה דמינכר אלא מספקא לי' ור' ירמי' פשיטא לי' דלא בעינן רובה דמינכר וא"כ למה נדחה מה פשיטא לי' לר' ירמי' בשביל מה דמספקא לר"ז ולכן כתב דהפוסקים אינם מפרשים כפירוש רש"י דר"ז הי' מצטער על שלא שחל אלא הם מפרשים דר"ז אמר בלשון פשיטות דבעינן רוה דמינכר ופסקו כר"ז והי' נלע"ד דר"ז ור' ירמי' פליגי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בירושלמי שהביאו התוס' בד"ה תשעה אכלו דגן וכו' אם גם בזימון של שלשה הדין כן דשנים אכלו דגן ואחד אכל ירח מצטרף ואם נימא דגם בשלשה הדין כן א"כ היא גופא קשיא למה אמר רב יהודה משמי' דרב דין זה בתשעה אכלו דגן ולא אמר שנים אכלו דגן ואחד אכל ירק שהוא רבותא יותר דאפילו לזימון של שלשה מצטרף ואף שכתב רבינו יונה דיש סברה לה מיר יותר לזימון עשרה מזימון של שלשה כדלעיל דף מ"ה ע"ב גבי יצא אחד מהם לשוק דאמר ולא אמרן חלא בשלשה אבל בעשרה עד דני תי וא"כ איכא למימר דנקט עשרה וק"ו שלשה וכן היא בירושלמי לענין קטן עושין אותו סניף לעשרה דקאמר תמן שמזכירין השם עושין אותו סניף שלשה שאין מזכירין השם לא כ"ש מ"מ קשה דהוה לי' למימר סתם רובם אכלו דגן ומיעוטן אכלו ירק מצטרפין וממילא קאי גם על עשרה דלענין שלשה לא שייך מיעוטן אכלו לשון רבים שמיעוט שלשה אינו אלא חד והוה קאי על עשרה וגם הי' נכלל גם שלשה כיון דנקט סתם ומדדייק ואמר תשעה ואחד מכלל דדוקא לעשרה מצטרף ולא לשלשה ואמנם נוכל לומר לעולם דגם בזימון שלשה הדין כן ורב דנקט זימון עשרה היינו משום דבעי לארויי דבעינן רובה דמינכר דוקא ולכן נקט מלתי בזימון של עשרה ונקט תשעה אכלו דגן ומדלא נקט ששה לרבותא ש"מ דששה לח מהני אבל שבעה ושמנה מן הסתם הם שוים לתשעה דרובה דמינכר היינו שיש בריב על חד תרין בהמיעוט כמו"ש רבינו יונה והי' גם בשבעה איכא יותר מעל חד תרין ואי הוה נקט מלתי' בזימון של שלשה והוה נקט שנים אכלו דגן וכו' לא הוה דייקינן דבעינן רובה דמינכר דבשלשה לא משכחת לה ר בה בענין אחר אבל היכי דמשכחת רובה אף דלא מינכר כגון בעשרה אפילו ששה מהני לכך נקט רב דינו בעשרה להורות דששה לא ומעתה איכא למימר דר"ז סבר דגם בזימון של שלשה ג"כ מצרפינן האחד שאכל ירק ולכך סובר דבעינן רובה דמינכר ור' ירמי' סבר דבשלשה בעינן כלם אכלו פת ולכך סובר דלא בעינן רובה דמינכר זהו שעלה על דעתו בפלוגתא דר"ז ור"י ואמנם חזינא שגם הפוסקים שפסקו דלשלשה לא מצטרף האוכל ירק ואפ"ה פסקו דבעינן רובה דמינכר שהרי הרי"ף והרמב"ם והרשב"א פסקו דלשלשה לא מצטרף ואפ"ה פסקו דבעינן רובה דמינכר. ודע דדברי הכ"מ שם בפ"ה מהל' ברכות הל' ח' סותרים לדבריו שבב"י ששם בכ"מ הביא פירוש רש"י דר"ז שהי' קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דלמא רובה דמינכר שפיר בעינן וכו' וכיון דלר"ז מספקא לי' הכי נקטינן עכ"ל בכ"מ ובב"י כתב דלפירוש רש"י דר"ז מספקא לי' ראוי' לפסוק כר' ירמי' דלית לן למשבק פשיטותי' דר"י משום ספיקו דר"ז ונראה דשם בבית יוסף עקר פירושו על הטור והטור קאי מסתמא בשטת הרא"ש דס"ל בפרק קמא דקידושין כדעת התוס' דמה שאמרו שהמברך ברכה שאינה צריכא עובר משום לא תשא הוא רק אסמכתא ואין כאן רק איסור דרבנן עיין במג"א סימן רט"ו ס"ק וי"ו וא"כ כיון שאין בזה איסור תורה שפיר קאמר הב"י כיון דלר"ז מספקא לי' ולר' ירמי' פשיטא לי' ראוי' לנו לפסוק כר' ירמי' ולצרף לזימון עשרה ואף שאומרים נברך לאלקינו בשם ואולי הדין דבעינן רובה דמינכר ומזכיר שם שמים לבטלה הרי אין כאן חשש איסור תורה אבל בכסף משנה דקאי על דברי הרמב"ם ולהרמב"ם עובר מדאורייתא משום לא תשא כמבואר במג"א שם א"כ אף דלר' ירמי' פשיטא לא כיון דלר"ז מספקא צריך להחמיר שלא לזמן בשם משום ספק איסור דאורייתא של לא תשא. וע"פי זה נלע"ד ליישב סיום דברי הבית יוסף שם שכתב ומצאתי לאגור שכתב בשם איר זרוע ששה אוכלים וארבעה מצטרפין בירק ונראה שהוא מפרש כפירש רש"י ופוסק כפשיטותי' דר' ירמי' ולענין הלכה פשיטא דלא חיישינן לדברי א"ז דיחידאה הוא עכ"ל הבית יוסף ולכאורה דבריו תמוהים שהרי הוא כתב בריש דבריו דכל הפוסקים פסקו דרובה דמינכר בעינן ואי הוה מפרשים כפירש רש"י וכו' לפיכך נ"ל שלא פירשו כפירוש רש"י ע"ש בב"י וא"כ רש"י שפי' שר"ז הי' קובל ומתחרט וכו' על כרחך פוסק כפשיטותי' דר' ירמי' והיינו כאור זרוע וא"כ איך מסיק דאור זרוע יחידאה הוא ואטו רש"י קטלא קניא הוא ואמנם לפי מ"ש ניחא דבריש דבריו שכתב שהפוסקים כלם פסקו דרובה דמינכר בעינן והתוס' והרא"ש בכללם והרי הם פסקו שהמברך ברכה שאינה צריכא אין בו איסור דאורייתא ולכן על כרחך לא פירשו כפירוש רש"י דר"ז מספקא לי' וכמו שכתבתי אבל רש"י עצמו אע"פי שמפרש שר מספקא לי אעפ"כ אין מדבריו ראי' שפוסק כר' ירמי' דאולי סבר רש"י כהרמב"ם שהמברך ברכה שא"צ עובר מן התורה על לא תשא וח"כ אפילו לספיקא של ר"ז צריכין אכן לחוש באיסור תורה ואין מדברי רש"י ראי' לאור זרוע ושפיר כתב דיחידאה הוא: