צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 60

שם דתני חדא ברכת המזון שנים ושלשה. ומזה הקשו התוס' על פירש"י דשנים ושלשה לשון זכר לא שייך אברכות שהוא לשון נקיבה ורש"י באמת גרס שתים ושלש וכן באידך ברייתא שלש וארבע הכל לשון נקיבה ולכאורה יש להוכיח כגירסת רש"י דהא יש לדקדק מנ"ל דהני ברייתות בפלוגתא דהני אמוראי פליגי ודלמא ברייתא דתני ב' וג' הכונה ברכת הזימון פעמים בשנים ופעמים בשלשה. ובפרט לפי מה שכתבתי לעיל בדף מ"ה ע"ב דלמסקנא שהטעם שהשנים אין מזמנין הוא משום מצוה לחלק דחילוק ברכות עדיף. וכתבתי דשוב שפיר יש לחלק בין שניהם סופרים ובין אחד בור ואחד סופר דהם שפיר אם רצו מזמנין א"כ קאמר בה"מ שנים היינו באחד מהם בור ושלשה בכולם סופרים וכן אידך ברייתא שלשה וארבע היינו אם רוצים לומר נברך הוא בשלשה ואם רוצים לומר ברכו הוא בארבעה כדלקמן דף מ"ט ע"ב במשנה ובשלמא לגרסת רש"י דגרסינן שתים וכו' הכל לשון נקיבה א"כ על כרחך על הברכות קאי אבל לגרסת התוספת קשה ונראה דאי אפשר לפרש כן דא"כ הוי לי' למתני ברכת הזימון שנים וכו' ומדתני ברכת המזון א"כ על כל ברכת המזון קאי לא על הזימון לחוד:

שם הכא בברכת פועלים עסקינן. ויש לדקדק בשלמא לפירש"י ניחא דהיא גופא קמ"ל דפועלים סגי להו בשתי ברכות אבל לפירוש התוס' דלא נחית כלל לאשמועינן מנין הברכות אלא עקר החידוש שיכולים לחלק כל ברכה בפ"ע קשה למה נקט התנא פועלים כלל דמהי תיתי לחלק בזה בין פועלים לשאר בני אדם וכי היכי דשאר בני אדם מתחלקים לארבעה למספר ברכות שלהם ה"כ פועלים לשלשה כמספר ברכות שלהם ולמימר דאגב אורחא קמ"ל דפועלים יש להם ברכה אחת פחות משאר בני אדם הוא דוחק כיון דלא נחית האי תנא כלל לארויי במה ברכות יש בבהמ"ז והנלע"ד היא לפי דקמ"ל כאן שאין לחלק ברכה אחת לחצאין ועיין בתוס' בד"ה ולמ"ד וכו' והי' מקום לומר שבברכת פועלים שכוללים שתי ברכות בברכה אחת דהיינו ברכת ירושלים עם ברכת הארץ יהיו הפועלים רשאים לחלק ברכה זו לשני בני אדם שהרי יש בה שני ענינים אלוקים וגם אצל שאר בני אדם הם שתי ברכות קמ"ל דאפ"ה אינן רשאים לחלק כיון שאין בברכת פועלים חתימה לבל א' בפני עצמו צריך אדם אחד לאמרה כולה:

שם ומ"ד שלש וארבע קסבר הטוב והמטיב דאורייתא א הטור בסוף סימן ר' כתב אחי הר"ר יחיאל שאלתי לא"א הרא"ש לפירוש הר"י שפירש שהיחיד המפסיק לשנים שמתחיל בנודה לך א"כ שלשה שהפסיקו לשבעה איך יזמנו הם והשיבני יחזרו לראש כדין זימון כי לא נצטרפו אלא לאלקינו ומיד שאמר נברך לאלקינו היו השלשה רשאים לאכול אבל אחד המפסיק לשנים צריך להמתין עד סוף ברכת הזן וכתב הבית יוסף ואפילו לפי מ"ש התוס' והרא"ש דטעמא דרב ששת לאו משים דחשיב ברכת הזן זימון אלא משום דנברך אינו ברכה מסתבר' שיפסיק אכילתו בשביל ברכה אחת שיהי' ניכר שמזמנין עליו איכא למימר דשאני הכא דכיון שמזכיר השם נברך אלקינו חשיב שפיר ברכה והלכך אינו צריך להפסק יותר עכ"ל הבית יוסף ואומר אני דלפי זה קשה למה הוצרך כאן לומר לרב ששת מ"ד שלש וארבע קסבר הטוב והמטיב דאורייתא נימא דשלש היינו בשלשה וארבע היינו בעשרה שאז גם נברך אשיב ברכה שמזכיר השם והם ארבע ברכות ונראה משום דא"כ תקשה איך לא חשיב ברכת המזון דיחיד כלל והוא היותר שכיח והוה לי' למימר ברכת המזון שתים שלש וארבע אבל איפכא לא קשיא עכשיו דמשני דהטוב והמטיב דאורייתא למה לא חשיב חמש דהיינו בעשרה דעשרה לא שכיחו ואמנם לפירוש התוס' דשנים ושלשה וארבעה היינו הכל בגברי ולא שייך למתני ביחיד כלל הדק"ל וצ"ע:

רש"י ד"ה מוקים לה וכו' וכשהם שלשה מוסיפים נברך הרי שלש הא דלא פירש רש"י דשלשה הינו בסתם בני אדם שאינן פועלים משום דא"כ מאי קמ"ל ואי להשמיענו דהטוב והמטיב לאו דאורייתא כבר שמענו ממה דקאמר שתים מכלל דהטוב לאו דאורייתא. כדמסיק רב יוסף תדע דהטוב ומטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרים אותה ובשלמא מה שכתבתי בסמוך בדברי הגמרא דלהכי לא מוקי ארבעה בזימון של עשרה משים דא"כ הוה קשיא מדוע לא החשיב גם שתים שפיר כתבתי שודאי זהו רבותא גדולה שיחיד יעקור ברכת הזן אבל כאן כיון דנקט דפועלים מברכים שתים ממילא ידעינן ששאר בני אדם מברכין שלש לכן פירש רש"י שלשה מיירי ג"כ בפועלים שמוסיפים לברך והיא גופא קמ"ל דגם פועלים חייבים בזימון כשהם שלשה דלא לימא כשם שהקילו להם לכלול שתי ברכות כאחת הקילו ג"כ שלא לחייבם בזימון קמ"ל שחייבים:

תוס' ד"ה לא סבר לה מר וכו' עיין מהרש"א הגירסא בשם מרדכי ישן והקשה המהרש"א מי הכריחו לכך ליישב לישנא דרב הונא ולישנא דר"י אהדדי דלכאורה משמע בשמעתין דפליגי וכו' ולענ"ד נראה דאי אפשר לומר דפליגי דאי הוה פליגי איד אמר לו ר"ז לא סבר לא מר להא דר"ה וכו' והרי אפילו רב ור"י הלכה כר"י ק"ו נגד רב הונא שהוא תלמידו של רב ואפילו אם נימא דר"ז לא שמע עדיין הא דר' יוחנן דאמר אורח מברך אכתי הי' לר"א להשיב לו אנא כר"י ס"ל אלא ודאי דלא פליגי כלל ותרוייהו איתנוהי ולכן לא אש ר"א להשיבו כלל:

ד"ה עד היכן וכו' ועוד הכי קיי"ל כר"ש באיסורי וכו' הנה להקשות על רש"י לא הוצרכו ללמוד מן הכלל דהלכה כר"ש באיסורי דהרי לפי מה שפירש רש"י לקמן ע"ב בד"ה להיכן הוא חוזר דקאי על דברי ר"ש הללו והרי בהדי' מסיק לקמן והלכתא למקום שפסק וא"כ על כרחך כר"ש קיי"ל אלא שהתוס' רצו כאן לומר דאפילו אם כפרש לקמן להיכן הוא חוזר כפירוש התוס' שם אפ"ה אי אפשר לפרש כאן פלוגתא דר"ש ור"נ כפירוש רש"י דהרי הלכתא כר"ש באיסורי ובכל דוכתא נקט שלש ברכות:

ד"ה ולמאן דאמר וכו' אבל נקט שנים לרבותא וכו' דבריהם צריכין ביאור דמה רבותא יש בשנים והלא כבר ידענו שנים בק"ו משלשה ונלע"ד דקמ"ל דאם שנים יודעים לברך כל ברכת המזון דהיינו שיש אחד שיודע שתי ברכות ושנים הנשארים אחד מהם יודע ברכה אחת משתים הללו והשלישי יודע ברכה השלישית אסור להם לחלק לשלשה כיון דאפשר בשנים והה"ד אם אחד יודע לברך כל ברכת המזון שאסור להם לחלק אפילו לשנים אלא דנקט שנים לרבותא דלא מבעיא אם יש אחד שיודע כל הברכות פשיטא שאסור לחלק אלא אפילו על כרחן צריכין לחלק ואי אפשר להם לברך ברכת המזון בתיקנו לא תימא כיון שעל כרחן צריכין לחלק שוב לא איכפת לן בין שנים לשלשה קמ"ל דכל היכי דאפשר בשנים אסור לחלק לשלשה וא"כ נקט שנים לרבותא לאסור שלשה ונקט שלשה לרבותא דהיכי דאי אפשר בשנים ששום אחד מהם אינו יודע רק ברכה אחת מותרים לחלק אפילו לשלשה וכל זה בברייתא דשנים ושלשה אבל בברייתא דשלשה וארבעה לא הוצרך לומר שנים דבכל צד אתי בק"ו דלענין שיהי' מותר לחלק לשנים אתי בק"ו משלשה ולענין שיהי' אסור לחלק לשלשה כל שאפשר בשנים הוא ק"ו משלשה וארבעה שאם היכא דאפשר בשלשה אסור לחלק לארבעה ק"ו היכי דאפשר בשנים שאסור לחלק לשלשה ואפילו אם נימא דלא אתי בק"ו אכתי עכ"פ לא עדיף מיני' ובהה"ד אתי ולכן לא הוצרך לומר בההיא ברייתא שנים ומתורץ קושיית הרשב"א בחידושיו:

ע"ב ישב גדול וישמור ידיו וכו' הרמב"ם בפ"ז מהל' ברכות הלכה א' כתב הגדול שבכולן נוטל את ידיו תחלה ואחר כך נכנסין ויושבין מסובין וכו' הנה רואה אני דבר חדש בדברי רבינו הגדול שהקדים הנטילה לההסיבה ולא כן משמע לעיל דף מ"ג ע"א ששנינו כיצד סדר הסיבה וכו' עלו והסיבו ובא להם מים וכו' שמתחלה הסיבו ואח"כ מביאין להם מים לנטילה ונוטלין שם במקומן וכן משמע בברייתא כאן שמתחלה תנו סדר הסיבה ואח"כ תנו מים הראשונים מתחילין מן הגדול וגם עוד אני רואה מלשונו של רבינו שכתב אח"כ נכנסין וכו' משמע שהנטילה לא היתה במקום ההסיבה רק מבחוץ וזהו מוכיח שלדעת רבינו אפילו הפסק הליכה ממקום למקום בין נטילה להמוציא לא מפסיד מידי ועיין בסימן קס"ו ובמג"א ס"ק ג' והטור שם ג"כ כתב שהרמב"ם מפרש הא דתכף לנ"י ברכה על מים אחרונים ולפי מה שכתבתי מפורש אפילו ההיתר במים ראשונים בדברי רבינו. עוד יש לתמוה בדברי רבינו כאן שלא הזכיר שלאלתר מייתי תנא קמי' הגדול אחר שנטל ידיו כמו שהשיב ר"ג לרב ששת והכ"מ הרגיש בזה וכתב דמאחר דאמר ר"ש אנא מתניתא ידענא ובמתניתא תני מים ראשונים מתחילין מן הגדול היינו דלעולם מתחילין מן הגדול אפילו לא מייתי תכא קמי' ואע"ג דר"ש גופי' אקשי' לר"ג ישב גדול וישמור ידיו וכו' מבדק הוה בדיק לר"ג אבל לפום קושטא לית לן בה עיין בכ"מ ודבריו דחוקים דר"ש ידחה לר"ג במילי דכדי ונלע"ד דבשלמא לפרסאי דלאו בני ברוכי נינהו ברכת הנהנין שפיר השיב ר"ש ישב גדול וישמור ידיו והשיב לו ר"ג דאלתר מייתי תכא קמי' ור"ש כשהקשה לו לא הו' כוונתו שבשביל זה הי' לו ליטול באחרונ' שאין זה כבוד הגדול שיטול באחרונ' אבל רצה לידע מה פעולה עושין בזה שלא יצטרך לישב ולשמור ידיו ובזה שפיר כ' הכ"מ דמבדיק הוה בדיק לר"ג והשיב לו דלאלתר מייתי תכא וכו' אבל לדידן דצריכין אנו לברכת המוציא וממ"נ אם גם הבעה"ב מיסב עמהם והדין נותן שבעה"ב בוצע מה פעולה יהי' במה דמייתי תכא קמי' של הגדול והלא אכתי ידיו אסורות עד שיבצע בעה"ב ואם אין בעה"ב מיסב עמהם אז הגדול בוצע וכלם יוצאים בברכתו ואם מייתי לאלתר תכא ויברך תכף המוציא א"כ יהי' הנטילה שנוטלים אחרים ידיהם הפסק בין ברכת המוציא לאכילת האחרים וס"ל רבינו הרמב"ם שזהו הפסק ושלא כדברי הא"ח שהביאו הב"י בסימן קס"ז וכן פסק שם בשלחן ערוך סעיף ז' וז"ל ראובן שהי' נטל ידיו לאכילה ויעקב הי' מברך המוציא ונתכוין להוציא השומעים ואח"כ נגב ראובן ידיו ובירך ענ"י לא הוה הפסקה ויוצא בברכת יעקב עכ"ל ולענ"ד הדבר צ"ע שאף שברכת הנטילה חשובה מצרכי סעודה ולא גרע מגבול לתורא או הביאו מלח דלא הוה הפסק שאני שם שהוא לאחר הנטילה ובידו לאכול תכף אחר ברכת המוציא ולכן אף שאינו אוכל תכף ומפסיק בדברים שהוא מצרכי המוציא והסעודה לא' חשיב הפסק והרי זה כעין שאמרו כל הראוי לבילה וכו' אבל זה ששמע המוציא קודם שנטל ידיו והרי אין בידו לאכול תכף שוב הנטילה וברכת הנטילה חשיב הפסק ואפילו למה שפסק רמ"א שם בסעיף וי"ו בהג"ה דאחר שאכל הבוצע תכף שוב יצאו כלם באכילת הבוצע ושוב יכולים להפסיק ג"כ הטעם ל שבידם לאכול וכנ"ל ולכן נלע"ד דדעת הרמב"ם שהנטילה של המסובים חשיבה הפסק בין ברכת הבוצע לאכילתן ולכן צריך הבוצע להמתין מלבצוע עד שיטלו כל המסובין ולכן לא קאמר הרמב"ם דלאלתר מייתי תכא קמי' דגדול ופרסאי שאני דלא שייך בהו ברכה:

רש"י ד"ה ובזמן שהם ג' וכו' ואל ישפיל את השני וכו' כוונת רש"י דלהושיב את השני למטה מהגדול והשלישי למטה מהשני אי אפשר משום דכבוד של גדול להיות דוקא באמצע ועיין בלחם משנה בפ"ז מהל' ברכות:

דף מז ע"א טעים איתמר נלע"ד דבזה לא שייך כלל לומר אם התחילו אין מפסיקין דאי הוה שייך כאן א"כ מאי מקשה למנ"מ ועיין לעיל דף כ"ח ע"ב בתוס' ד"ה כיון שהגיע ובמס' שבת דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה לימא תהוי תיובתא וכו' והטעם דלא שייך כאן למימר אם התחילו דבשלמא גבי סמוך למנחה או למוספין הטעם משום חשש ביטול תפלה יש לפלפל אף שהתחיל שהי' צריך להפסיק ולהתפלל עוד קודם שיגמור סעודתו אבל כאן הטעם הוא רק משום כבוד הבוצע וכיון שזה כבר קדמו שוב פגם בכבוד הבוצע ומה לי אם שוב יפסיק או לא יפסיק:

שם כיון דאי בעי מפקר לנכסי' הא דלא מוקי כשהוא באמת עני דא"כ קשה פשיטא כיון ששנינו שמאכילין את הענים דמאי פשיטא דמזמנין על אכילת היתר ומיהו קשה אכתי דלמא משנתינו בעני מיירי וכגון שעני אכל דמאי ושני עשירים אכלו חולין מתוקנים דמהו דתימא כיון שהעשירים אינן יכולים לאכול עמו דמאי לא לצטרפו קמ"ל כיון דאיהו יכול למיכול חולין עם העשירים מצטרפי וכדאמרינן בערכין דף ד' ע"ב גבי כהנים וזר לענין תרומה ונראה דא"כ למה נקט דמאי נימא תרומה וכמו שה בערכין ואנא אמינא ק"ו בדמאי שהרי תרומה אינו מותר לישראל בשום אופן ק"ו דמאי שיש עכ"פ ברירה להעשיר להפקיר נכסיו ועיין שם בתוס' ולענין מודרים הנאה זה מזה אלא ודאי דמשנתינו מיירי אפילו לא הפקיר נכסיו ואכל דמאי אפ"ה מזמנין עליו:

תוס' ד"ה ומאכילין את האכסניא וכו' אבל טבל לא דא"כ פורע חובו מממון של כהן הנה לפי הטעם הזה אם ירצה לשלם להכהן דמי תרומה שבו יהי' מותר וכן יהי' הכהן מותר לתת טבל לאכסניא אבל אני תמה למה הוצרכו לזה והלא בלא"ה אסור דהרי טבל אסור בהנאה של כילוי כמבואר במס' שבת דף כ"ו ע"א בתוס' ד"ה אין מדליקין וכו' יעויין שם ולפי טעם ההוא לא מהני אף אם ירצה לשלם לכהן תרומה שבו ואפי' כהן שיש לו טבל אסור להאכילו לאכסניא דאיסור הנאה של כילוי אסור גם לכהן ואדרבה עקר איסור הג"ה של כילוי בכהן כתיב שאין לו בו אלא משעת הרמה ואילך ועיין שם במס' שבת וחד מבית דיני ב"ד מו"ש הוא הרב הגדול מוהר"ר יעקב ג"ב נר"ו השיבני לפי מה שביאר המשנה למלך בפ"ב מהל' תרומות הלכה י"ד דאיסור הנאה של כילוי בטבל הוא רק מדרבנן וקרא דמייתי במס' שבת הוא רק אסמכתא א"כ כיון דאינו אסור רק מדרבנן אפשר דמותר ליתנו לאכסניא של מלך ואני השבתי לו שהרי אנן בדברי התוס' קיימינן והרי מסיק שם המ"ל דלהתוס' ודאי דאסור מן התורה כדמוכח מדבריהם בפסחים דף ל"ג ע"ב בד"ה אמר קרא ראשית ששירי' ניכרים שהקשו והא שירי' ניכרי' שמעיקרא אסור בהנאה של כילוי וכו' והשיבני הרב הנ"ל דכיון דאיסור הנאה של כילוי ילפינן שם במס' שבת מקרא ואני נתתי לך משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר וא"כ היינו לר"א דסובר יש אם למקרא אבל לר' יהושע דסבר יש אם למסורת לא דרשינן כלל דמיירי בשתי תרומות כמבואר בבכורות דף ל"ד ע"א וא"כ לר"י ודאי שאינו אסור רק מדרבנן א"כ התוס' כאן בברכות רצו ליתן טעם גם לר"י ושם בפסחים הקשו התוס' דאיך אמר בברייתא דברי הכל אינו תרומה והיינו אפילו ריה"ג ומנ"ל הא ודלמא ריה"ג סובר כר"א דיש אם למקרא והרי שירי' ניכרים ודבריו דברי פי חכם חן ועיין במס' בכורות שם בתוס' בד"ה ור' יהושע מבואר להדיא כדברי הרב דלר"י ליכא הקישא כלל וגם במה שאמר הרב דאולי ריה"ג סובר יש אם למקרא ג"כ יפה כיון ואם הרב אמרה דרך אולי אני אומר שכן מפורש בפסחים דף ל"ו ע"א דקאמר וריה"ג מי קרינן עני עוני קרינן ואמנם בעקר דברי הרב שאם איסור הכאה של כילוי הוא מדרבנן יהי' מותר ליתנו לאכסניא אין דעתי מסכמת לזה ואטו אם הקילו בדמאי שהיא איסור קל מאד שרוב ע"ה מעשרן יקילו בשאר איסורים ועניים יוכיחו שמאכילין אותן דמאי ואטו יהי' מותר להאכילן שאר איסור דרבנן ועציץ שאינו נקוב יוכיח דמבואר כאן בסוגיא דטבל דרבנן אין מזמנין ואי הוה מותר להאכילו לענים למה לא יזמנו עליו ג"כ נימא אי בעי מפקיר נכסי וחזי לי' אלא ודאי שאין לדמות איסור ודאי דרבנן לדמאי שהוא ספק דרבנן וקיל מאד שרוב ע"ה מעשרין והנלע"ד בכוונת התוס' כאן שכתבו משום פורע חובו בממונו של כהן שיש כ"מ לענין טבל שכבר הפריש ממנו תרומה ומעשר ראשון ואינו טבול רק למעשר עני שטבל זה לא שייך בין איסור הנאה של כילוי שעקר האיסור היא משום דילפינן מתרומה טהורה שאין לכהן בו אלא משעת ההמה ואילך כמבואר שם במס' שבת והיינו בטבל שיש בו עדיין תרומה או תרומות מעשר אבל בטבול רק למעשר עני אינו נכלל בזה ולמילף מטבל הטבול לתרומה ליכא שהרי כבר איסורו קל ששוב אינה במיתה רק בלאו כמבואר בדברי הרמב"ם בפ' יו"ד ממאכלות אסורות הלכה כ' ולכך חידשו התוס' משום שפורע חוב מממון של כהן א"כ הה"ד שאינו יכול לפרוע מממון של ענים זה הנלע"ד בדוחק בכוונת דברי התוס':

ע"ב מעשר שני וכו' הב"ע כגון שנתן את הקרן וכו' יש לדקדק דלעיל לענין מעשר שניטלה תרומתו קאמר לא א וכו' וכאן במעשר שני והקדש לא קאמר לא צריכא רק קאמר הב"ע ונראה דהרשב"א כאן בחידושיו והתוס' במס' שבת דף קכ"ז ע"ב דאיתא ג"כ דבר זה דהא קמ"ל דאין חומש מעכב הקשו דבפרק הזהב מבעיא לי' אם חומש מעכב ולמה לא פשיט מהכא ותירצו דהוה מצי למדחי דאגב אחריני תניא. ואומר אני דלומר גם במעשר ראשון שניטלה תרומתו דאגב אחריני תני' ודאי ליכא למימר דהא ודאי בכולהו תלתא דהיינו במעשר ראשון ומעשר שני והקדש לומר אגב אחריני תניא ליכא למימר דתני תלת אגב דמאי לחוד ולומר דמעשר ראשון תני אגב ומעשר שני והקדש לגופייהו ג"כ ליכא למימר דא"כ הוה לי' לאקדומי במשנה מעשר שני והקדש למעשר ראשין ולכן מעשר ראשון ודאי לגופי' איצטרך ובמעשר שני והקדש הוא דאיכא למימר אגב ולכן במעשר ראשון קאמר לא צריכא אלא שהקדימו בשיבלים אבל כאן במעשר שני והקדש לא קאמר לא צריכא דאף דלא צריכי אין כאן הכרח דאיכא למימר דתני' אגב אחריני אלא לפי שבאמת איפשטא שם הבעיא בפרק הזהב דחומש לא מעכב שוב לא דחקינן משנתינו לומר דאגב אחריני תביא אלא מוקמינן לה בלא נתן החומש והיא גופה קמ"ל במשנתינו שאין החומש מעכב ולכן קאמר הב"ע זה העול' על רעיוני כפי הנוסחא כאן ובפסחי' אבל ראיתי שם במס' שבת ושם גבי מעשר שני והקדש ג"כ קאמר לא צריכא שנתן הקרן ולא נתן החומש וכן הוא בערובין דף ל"א כמו במס' שבת ואמנם אלמלא שהתוס' כתבו שם במס' שבת דאיכא למימר דתניא אגב אחרינא אני לעצמי הייתי אומר דשם בשבת לא שייך לומר כן לפי מה שראיתי בשטה מקובצת שם במס' ב"מ שהקשה ג"כ למה לא פשיט ממתני' דאין החומש מעכב ותירץ בשם הריטב"א משום דאיכא לדחויי דלעולם דמיירי שנתן גם החומש והא דתני לי' הוא משום דבעי למיתני ההיפך דהיינו מע"ש והקדש שלא נפדו דאיצטרך דהיינו שלא פדאן כהלכתן תני ג"כ מעשר שני והקדש שנפדו ונלע"ד דבמעשר ראשון שנטלה תרומתו לא שייך למימר דשנאו אגב דבעי למתני מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו דהרי כל זמן שלא זכינו להך דרשה דר' אבוה דוהרמותם ממנו מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה וכו' א"כ גם להך דמעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ג"כ מיותר שהרי עקר הצריכא שלא תאמר הקדימו בכרי כמי כדמסיק ואומר אני דזה שייך כאן בברכות ובפסחים אבל במס' שבת דתנן שם מפנין תרומה טהורה וכו' ולא תני ההיפך שאין מטלטלין תרומה טמאה לפי שהוא מלתא דפשיטא א"כ חזינן שלא תני מלתא דפשיטא אגב היפוכו א"כ גם במעשר שני והקדש לא שייך למימר כן ושפיר קאמר לא צריכא שנתן הקרן וכו' וכן בעירובין ג"כ תנן והכהנים בחלה ובתרומה הי' לו ג"כ לומר בטהורה אבל לא בטמאה ומדלא שנאו מכלל שמה שהוא מלתא דפשיטא לא חשבו ואמנם בפסחים שג"כ שנינו והכהנים בחלה ובתרומה נלע"ד דבפסחים אין אנו צריכין לסברת הריטב"א ואמרינן דמעשר שני שנפדה כוונתו דאפילו בירושלים בעינן שנפדה הא לאו הכי אינו יוצא בו דבעינן שנאכל באנינות וכריה"ג שם דף ל"ו ע"א ואגב מעשר שני תני ג"כ הקדש כך הי' מקום לאוקמי המשנה דפסחים לכן אין משם הכרח דחומש אינו מעכב אלא לפי שהאמת הוא שהחומש אינו מעכב כדמסיק במס' ב"מ דף נ"ד להכי לא מוקמינן משנה דפסחים כריה"ג דוקא ומשנינן הב"ע שלא נתן החומש ולהכי לא קאמר לא צריכא רק קאמר הב"ע שהאמת הוא כן ובגוף הדבר שתמהו התוס' והרשב"א והריטב"א דלא פשטינן בפ' הזהב מהני משניות דאין החומש מעכב אילולי דבריהם הייתי אומר דלא קשה מידי דהרי אגן דמוקמינן רישא שנפדו היינו שלא נתן החומש וסיפא שלא נפדו היינו שלא כהלכתן הקדש ע"ג קרקע ומעשר שני ע"ג אסימון אטו מפורש זה במשנה ומי לא נוכל למימר איפכא דרישא שנפדו היינו אפילו שלא כהלכתן כגון מעשר שני ע"ב אסימון וכר' דוסא עיין בשבת דף קכ"ח ע"א בתוס' ד"ה שפדאו וכו' והקדש שפדאו ע"ג קרקע וסיפא שלא נפדו היינו שלא נתן החומש ואיפוך שהחומש מעכב ואסימון וקרקע אינן מעכבין ויותר הי' מסתבר לומר כן שהרי החומש כתיב בפירוש בפסוק אבל לפי שכבר פשטינן בהזהב שהחומש אינו מעכב לכן מוקמינן בכל הני משניות הרישא לענין חומש וסיפא לענין אסימון וקרקע אבל כל זמן שלא זכינו למפשט הבעיא לא הי' יכול למפשט מהני משניות: