צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 47

שם והלכתא כמר בר רב אשי וכו' והא דלא אמר והלכתא כרבי יהודה אמר רב דאמר צלף של ערלה בח"ל והנלע"ד משום דלכאורה הך והלכתא הוא מיותר לגמרי דכיון דלא אשכחן שום אמוראים שנחלקו כלל בזה ומצינו לרב ומר בר רב אשי שהתירו הקפריסין בח"ל מהי תיתי לומר שאין הלכה כמותם ולגרסת הרי"ף דגריס ומדלגבי ערלה וכו' ניחא קצת שעקר והלכתא הוא לענין ברכה אבל לגרסת התוס' דלא גרסי הך סיומא כדמוכח מדבריהם בד"ה והלכתא שדחו הדבר א"כ לא נאמר הך והלכתא רק לענין ערלה ודוקא בח"ל כדמוכח ג"כ מדברי התוס' הללו א"כ מיותר הך והלכתא לגמרי ונלע"ד דודאי לענין היתר הקפריסין לא איצטרך ואדרבה איצטרך הך והלכתא לאסור האביונות דמצינו לרבינא שרצה להתיר גם האביונות בח"ל לסמוך על דברי ב"ש ומר בר רב אשי השיב לו דב"ש במקום ב"ה אינו משנה לזה קבעה הגמרא דהלכתא כמר בר ר"א לאסור האביונות אפי' בח"ל ולכך קבע ההלכתא על מר בר ר"א ולא על רב משום דרבינא עם מר רב אשי נחלק:

ובגוף הדבר אי גרסינן כאן הך סיומא ומדלגבי ערלה וכו' שנחלקו בו הפוסקים דבעה"ג והרי"ף גרסי כאן והתוס' והרא"ש נחלקו עליהם דלגבי ברכות אין חילוק בין ח"ל לא"י. ומברכין בפה"ע אפילו בח"ל נלע"ד הוכחה לדברי התוס' והרא"ש דלעיל בעובדא דמר בר רב אשי שאמר לד רבינא מה דעתך כר"ע דמיקל וליעבד מר כב"ש דמיקל טפי ולכאורה קשה מי הגיד לו לרבינא דמר בר רב אשי ס"ל כלל הך כללא דכל המיקל וכו' רק ס"ל לחלוטין כר' עקיבא ובין בארץ ובין בח"ל סבר כותי' ובשלמא על רב יהודה אמר רב לעיל דאתי להורות הלכה שפיר הקשה ונימא הלכה כר"ע אבל מר לא בא להורות הלכה אבל עבד עובדא שאכל הקפריסין ומעשה הי' בח"ל ואולי גם אם הי' בא"י ג"כ הי' אוכל וא"כ איך הקשה לו רבינא דנעביד כב"ש ואטו יש שום הוה אמינא ולהכריע לחלוטין כב"ש במקום ב"ה ולכן נראה בעיני דהא ודאי דמר בר רב אשי לא אכל בלא ברכה ושמע רבינא שהוא מברך בפה"ע ואכלם ומדבירך בפה"ע ש"מ שאינו סובר לחלוטין כר"ע רק סובר בארץ ישראל כר"א וא"כ למה הוא מיקל בבבל אלא ע"כ מטעם כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל לכן הקשה ונעביד כב"ש וכל זה ניחא לדעת התוס' והרא"ש אבל לדעת הרי"ף א"כ על כרחך מר בר רב אשי בירך באמת בפה"א א"כ הדק"ל:

שם וצריכא דאי אשמועינן כל שהוא וכו' ונראה דגם עוד הוה אמינא דאפילו אורז ודוחן נמי בעיני' מברכין עלייהו במ"מ והא דנקט רב ושמואל חמשת המינין היינו למידק דאפילו חמשת המינין דוקא כשאית' בעיני' אבל ע"י תערובת לא:

תוס' ד"ה קליפי אגוזים וכו' דפרי נינהו מכאן שיש לברך על הגרעינין וכו' בפה"ע מדאחזו התוס' גרעינן לענין ברכה ולא נקט ג"כ קליפין מכלל שמודים בקליפים דאין מברכין עליהם בורא פה"ע שאף שחייבים בערלה אף על פי כן לאו פרי נינהו ומן את פריו אתרבו והם טפל לפרי לא שהם עצמם פרי אבל גרעינן סברי התוס' דלא מכח את אתרבו לערלה אלא שהם עצמם חשובים פרי והרשב"א בחידושיו נחלק עליהם ודעתו שגם הגרעינן שחייבים בערלה מן את אתר בו שהם ג"כ טפל לפרי אבל הם עצמם אינם חשובים פרי ולהכי אינו מברך עליהם רק בפה"א והב"י בשלחנו סי' ר"ב סעיף ג' פסק כפסק התוס' ואני בעניי נלע"ד כדברי הרשב"א ואני תמה על התוס' וגם על הרא"ש שהוא ג"כ סובר כהתוס' והלא מפורש משנה פ"א דערלה משנה ח' שמותרים ברבעי ואם הגרעינן הם עצמם פרי למה מותרים ברבעי ועיין שם בפירוש הר"ש שלהכי מותרים ברבעי דתניא פרי פרי אתה פודה וכו' עיין שם ואם הגרעינן הם פרי יהי' צריכים פדיון ברבעי ואמנם דלא נשוי' להתוס' והרא"ש טועים בדבר משנה נתתי לבי ועמדתי על כוונתם וגם הם פשוט אצלם שהגרעינן מתורת שומר אתרבו כמו הקליפים ואמנם ידוע שהגרעינים כמו גרעיני גודגניות מאפרסקים וכן שאר פירות יש בתוכם גרעון והגרעין הוא סחוס קשה כעץ ובתוך הסחוס הקשה הזה יש בתוכו אוכל ואמנם הסחוס הקשה עם האוכל שבתוכו הכל נקרא בשם גרעין וסברי התוס' שאין הגרעין שומר לאוכל שסבובו מבחוץ דהיינו עקר הפרי שאין הדבר שבפנים שומר את מה שבחוץ. וקליפי האגוז הוא שומר להאגוז שבתוכו אבל הגרעון שבפנים אינו מגין על מה שבחוץ וא"כ למה יהי' זה בכלל שומר לפרי כי את מה הוא שומר ועל איזה דבר הוא מגין אלא ודאי שהאוכל שבתוך הגרעון הוא עצמו פרי והסחוס הקשה הוא שומרו ומגין עליו כמו קליפת האגוז על האגוז והגרעין הנזכר שם במשנה הוא הסחוס הקשה והוא ראוי לצביעה ואסרו הכתוב משום ערלה כיון שהוא שומר לפרי שבתוכו ולהכי מותר ברבעי והתוס' שכתבו כאן שהגרעין הוא פרי כוונתם על האוכל שבתוך הגרעון ושפיר כתבו דפרי נינהו דמדאסר הכתוב הסחוס הקשה משום שומר מכלל שזה שבתוכו הוא פרי ודע שהרמב"ם בפירוש המשנה שם פירש הטעם שאסורים בערלה לפי שערלה אסור בצביעה וכל אלו אף שאינם פרי ראוים הם לצביעה ואמר בספרי מנין שלא יצבע ולא יהנה ת"ל וערלתם ערלתו ערלים לרבות כולם עכ"ל הרמב"ם ולא הזכיר הרמב"ם שם דמרבינן להו מאת פריו לרבות שומר לפרי ואולי כוונתו שם למיהב טעמא דקרא שאסרם בערלה ולא אסרם ברבעי וכמו שכתב שם שמותרים ברבעי לפי שרבעי אינו אסור בהכאה וכו' ולא יתקדש בו אלא פרי הראוי לאכילה:

דף ל"ז ע"א כמעשה קדירה ולא כמעשה קדירה וכו' הא דנדחק ולא מוקי דכמעשה קדירה אין הכוונה על מעשה קדירה של חמשת המינין אלא כמעשה קדירה דידהו גופא ולא עוקו דלא נימא שע"י שעשאן פת יהי' איזה יתרון לענין הברכה אלא דא"כ קשה כיון דגוף הברכה עדיין לא שמענו במעשה קדירה דידהו גופייהו ולא קמ"ל אלא דלא העדיפו כלום ע"י שעשאן פת א"כ ה"ל למימר פת אורז ופת דוחן מברך עלייהו ככוסס ולמה תלה במעשה קדירה בשלמא למה דמשני שהכוונה דמברך תחלה וסוף לא הי' יכול למיתני בכוסס דבכוסס גופי' בין בחיטין ובין באורז ודוחן לא שנינו עדיין לא במשנה ולא בברייתא דטעונין ברכה בסוף ואיך תלי לא תני' בדלא תניא אבל במעשה קדירה שנינו דמברך עלייהו תחלה וסוף אמנם לפי מה דפסק הרי"ף דבפת דוחן מברך שהכל וגרוע מכוסס שמברך בפה"א ומסתמא גם במעשה קדירה של דוחן הדין כן שהרי ג"כ אישתני דלא מקרי מעשה קדירה אלא בנתמעך כמבואר בסי' ר"ח ס"ד. (הן אמת שבאורז יש מחלוקת בזה עיין מג"א ס"ק יו"ד) וגם כן ברכתו שהכל ולרב ושמואל גם באורז כן א"כ הדרא קושי' לדוכתא נימא כמעשה קדירה דידהו גופייהו והא דלא קתני בכוסס היינו משום דכוסס ברכתו בפה"א ופת ומעשה קדירה ברכתו שהכל ונראה דאי לא הוי שמעי' מהך ברייתא שום חידוש רק שלא יהי' להם שום יתרון על שנעשו פת א"כ נתנו אורז וק"ו דוחן בשלמא למה דרצה לומר כמעשה קדירה של חמשת המינין א"כ קמ"ל תרתי חדא למעליותא וחדא לגריעותא למעלייתא שאינו מברך בפה"א וגריעותא שאינו מברך המוציא ובה"מ ואיצטרכו תרווייהו אורז שאפילו אורז אינו מברך המוציא לאפוקי מר' יוחנן בן נורי ודוחן שאפילו על דוחן מברך במ"מ ולאפוקי מהרי"ף ותוס' וכן לפי מה דמשני שהכוונה דמברך עלייהו תחלה וסוף א"כ זה למעלייתא וגריעותא ממילא שמענו שעכ"פ אין דינן כפת ממש לברך המוציא ובה"מ דא"כ למה אמר במעשה קדירה ולא אמר בפת חיטין שהרי בפת ג"כ בהדי' שנינו ברכה תחלה וסוף בברייתא לקמן בזמן שפרוסות קיימות בתחלה מברך המוציא ובסוף ג' ברכות וכיון ששמענו תרתי צריכי תרווייהו:

והנה רב אלפס פסק דעל פת דוחן מברך שהכל וכתב הרא"ש דמשמע לי' לרב אלפס שאין דין האורז והדוחן שוין מדנקט במלתייהו דרבנן הכוסס את האורז ולא נקט דוחן מברך ונראה דלאו ראי' דלא נקט אורז אלא לאפוקי מריב"ק וכן משמע האי דלעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברכין עלייהו תחלה וסוף כמעשה קדירה עכ"ל הרא"ש. ולכאורה כוונת הרא"ש מה שהביא מהאי דהביאו לפניו פת אורז ופת דוחן תמוה שהרי כבר דחה לעיל כמעשה קדירה ולא כמעשה קדירה ואם כוונת הרא"ש דדיחוי זה לא נדחק בו אלא לתרוצי לרב ושמואל אבל למסקנא דקיימי רב ושמואל בתיובתא תו לא דחקינן ומוקמינן ברייתא כפשטי' דכמעשה קדירה ממש אלא דגם זה אי אפשר דע"כ גם למסקנא צ"ל כמעשה קדירה ולא כמעשה קדירה דהרי אף למסקנא מ"מ ברכה לבסוף היא באורז ודוחן בנ"ר ובמעשה קדירה על המחי' וכ"כ רבינו יונה דגם למסקנא צ"ל לא כמעשה קדירה ממש אלא דאיהו קאמר דהיינו לענין בסוף אבל בתחלה כמעשה קדירה ממש אבל מ"מ ראי' מברייתא זו ליכא דהיכי דלבסוף ע"כ לא כמעשה קדירה ממש ה"כ איכא למימר בתחלה ואמנם כוונת הרא"ש הוא כיון דכייל בברייתא פת אורז ופת דוחן כחדא מכלל דשוים נינהו בברכתן וא"כ כי היכי דאורז ברכתו במ"מ הה"ד דוחן דכחדא איתמרו בברייתא ואי אפשר לחלק ביניהם. ואומר דגם זה אינו ראי' דהא על עקר קושיית המקשן שהקשה מברייתא זו על רב ושמואל יש לתמוה דלמא ברייתא זו ר"ג היא דסובר דמברך בהו לבסוף מעין שלש לכן מברך בתחלה במ"מ אבל לרבנן דלבסוף בנ"ר הה"ד לכתחלה אינו מברך במ"מ דדלמא הא בהא תלי' דכל שברכתו בסוף מעין שלש תחלת במ"מ וכל שלבסוף בנ"ר תחלתו ג"כ אינו במ"מ. אך דא ל"ק דע"כ לא אתי כר"ג דלר"ג במעשה קדירה מברך בסוף בה"מ ובאורז ודוחן מברך בסוף מעין שלש והיינו כ"ז דאמרי' כמעשה קדירה ממש אבל למסקנא גם לרבנן צ"ל לא כמעשה קדירה ממש לענין ברכה בסוף וכנ"ל וא"כ אף דנימא דמוכח מהך ברייתא דאורז ודוחן שוים בברכתן לגמרי אמרי' הא מני ר"ג היא דסובר בהדי' שהם שוים וכמעשה קדירה היינו דמברך תחלה וסוף ולא במעשה קדירה דאלו מעשה קדירה מברך בסוף ג' ברכות ואלו אורז ודוחן מעין ג' אבל לרבנן אין לנו ראי' שיברך על הדוחן במ"מ ושפיר איכא למימר דנקט בברייתא דטחנו וכו' אורז לאפוקי דוחן:

והנה במה דדחי הרא"ש לומר דבברייתא זו נקט אורז ולאפוקי מדריב"נ וכו' קשי' לי דאכתי ברייתא דאלו הם מעשה קדירה דג"כ נקט אורז ושבקי' לדוחן וכאן ליכא למימר דנקט לאפוקי מדריב"נ דאטו לריב"נ מי עדיף מעשה קדירה דאורז ממעשה קדירה של חמשת מיני' דגן וא"כ כאן דנקט אורז ולא נקט דוחן מאי איכא למימר. אמנם לפי מה שכתב הרר"י דאורז אפילו שלם מברך במ"מ ולהכי נקט חלקו וכו' ואורז למימר דאורז לא בעינן שיהי' חלק לב' או לג' אלא אפילו שלם ובדוחן בעינן כתוש ע"ש א"כ הך ברייתא ניחא דלכך שבקי' לדוחן דעקר החידוש של אורז דלא בעינן כתוש משא"כ בברייתא דטחנו אפאו וכו' שם שפיר קשה למה שבקי' לדוחן והצרך הרא"ש למימר דאתי לאפוקי מדריב"נ אלא דהוה לא להרר"י להביא מזה עצמו ראי' דאורז אפי' שלם ודוחן דוקא כתוש מדלא נקט דוחן בהך ברייתא וכן הרא"ש שלא הזכיר כלל חילוק אורז ודוחן לענין כתושה משמע או דלא ס"ל חילוק זה או דלא אסקי' אדעתי' אבל עכ"פ אם לא הי' מקום לתרץ מדוע שבקי' הברייתא לדוחן כ"א ע"פי חילוק זה ה"ל להרא"ש להזכירו ולכן נלע"ד דברייתא דאלו הן מעשה קדירה לענין ברכה תניא וכמו שפי' רש"י בהדי' וקאי על ברייתא דלעיל דתניא על מעשה קדירה בתחלה מברך במ"מ ולבסוף מעין ג'. ועלה קאי אלו הן מעשה קדירה ולפ"ז כי היכי דמוקי מתחלה ברייתא כריב"נ ה"נ למסקנא ע"כ כריב"נ דאי כרבנן א"כ אורז בסוף בנ"ר וכאן קאי על בסוף מעין ג' ולדעת הרא"ש בודאי הכי הוא דכי היכי דדייק הרא"ש דדוחן שוה לאורז מברייתא דפת אורז ופת דוחן מדכללינהו יחד שוים נינהו ה"נ מדכייל מעשה קדירה של חילק טרגיס עם אורז מכלל דברכתן שוה וא"כ ע"כ ריב"ב היא ולכך שבקי' לדוחן דדוחן בסוף ולא כלום: אלא

דתינח למסקנא דמסיק תני ולבסוף ולא כלום אבל מתחלה א"כ אכתי הגירסא ולבסוף מעין ג' ולפ"ז מוכח מברייתא דאלו הן מעשה קדירה שעל דוחן אינו מברך כמו על אורז ולפי סברת הרא"ש דמברייתא דפת אורז ופת דוחן מוכח עכ"פ דאורז ודוחן שוים ולפ"ז ברייתא זו בודאי פליגא על ברייתא דאלו הן מעשה קדירה מנ"ל דפליגי וס"ל גם דוחן מברך במ"מ דלמא פליגי להיפך דגם אורז מברך שהכל ואדמותבתי לרב ושמואל מברייתא דטחנו וכו' תסייעי' להו מברייתא דפת אורז דמשוה אורז לדוחן:

ובזה נלע"ד להבין דעת קדושים בה"ג ורבינו האי גאון ז"ל שהביא הרשב"א בחידושיו וז"ל הרשב"א ותמהני על מה שראיתי בפי' הגאון רב האי ז"ל שאמר משמי' דרב יהודא גאון ז"ל דאע"ג דאיתותב רב ושמואל קיי"ל כוותייהו מהא דרב כהנא ור"י ורהיטא דמחוזא וכ"כ גם הרב בעה"ג ז"ל ופסק דבאורז לא מברכינן במ"מ כרב ושמואל מדקאי רב כהנא ורב יוסף כוותייהו וצ"ע. דהא לא שייכי אהדדי ע"ש שהאריך בזה דאע"ג דאיתותב רב ושמואל באורז וכו' מ"מ בהא דכל שיש בו מחמשת המינין לא איתותיב ובהא קיימי רב כהנא ור"י כוותייהו. ובאמת דברי הגאונים תמוהים ותמיהת הרשב"א עליהם היא פליאה עצומה דמה ענין הנך תרי מימרא דרב ושמואל אהדדי. ואומר דלפי מה שכתבתי אם מוכח מהך ברייתא דאלו הן מעשה קדירה לאפוקי דוחן ממילא נסתר התיובתא שכבר יש להם סיוע מברייתא דפת אורז ודוחן אמנם הגמרא דמסיק בתיובתא הוא משום דגם ברייתא דאלו הן מעשה קדירה וכו' לא בא לאפוקי דוחן אמנם כוונת הברייתא משום דיש לדקדק דקתני אלו הן מעשה קדירה חילקה טירגס וכו' כיון דאמרי רב ושמואל כל שיש בו חמשת המינין דהיינו אפ' ע"י תערובת ה"ל לברייתא למיתני רבותא אלו הן מעשה קדירה כל שיש בו חילק' וכו' דמשמע אפי' ע"י תערובת אמנה אם הברייתא בא לאפוקי דוחן א"כ אי הוי תניא כל שיש בו ה"א דשבקי' לדוחן הוא משום שהוא ע"י תערובת ודוחן ע"י תערובת אינו מברך כמו על מעשה קדירה אבל בעיני' אפילו דוחן קמ''ל אלו הן מעשה קדירה חילוק וכו' דאפילו בעיני' אפ"ה אורז אין דוחן לא. גם י"ל דלהכי לא תנן כל שיש בו משום דאורז באמת דוקא כשהוא בעיני' אבל ע"י תערובת לא ובחמשת המינין הוא דחשיבי אפי' ע"י תערובת. וגם לפ"ז הא דשבקי' לדוחן הוא משום דממעט דוחן אפילו בעיני':

וי"ל גם לאידך גיסא דהך ברייתא לא ממעטא לדוחן כלל אלא דאתי למעט אפילו חמשת המינין ע"י תערובת והיא גופא קמ"ל חילק וכו' דוקא בעיני' אבל ע"י תערובת לא ומשום דלא נקט כל שיש בו ממועט ע"י תערובת ואי הוי תנן דוחן ה"א דהא דממעט תערובת בשביל דוחן הוא אבל חמשת המינין אפי' ע"י תערובת ולהכי שבקי' לדוחן ואורז באמת מחמשת המינין הוא דאתי' כריב"נ ואפ"ה תנן חילק וכו' ולא תני' כל שיש בו מכלל דאפי' חמשת המינין דווקא בעיני' ולפ"ז דלא ממעט דוחן כלל שפיר איתותיב רב ושמואל ואין להם סיוע מברייתא דפת אורך ודוחן דבאמת אורז ודוחן שוים לברכה נמצא דהא בהא תליא דאי אפשר לאותבינהו לרב ושמואל בחדא מימרא אי לא איתותבינהו גם באידך מימרא וממילא שפיר קאמרי רבינו האי ובעה"ג דכיון דרב כהנא ור"י קיימי כוותיהו בהך ממילא הלכה כוותייהו גם באידך ונדחה התיובתא לגמרי אמנם אף על פי כן יש לדחות ראי' של רבינו האי ובעה"ג דהרי כל זה לפום הה"א דלבסוף ברכה מעין שלש ולפי ה"א זו באמת איתותבו רב ושמואל בתרווייהו אבל למסקנא דתני ולבסוף ולא כלום א"כ בלא"ה ל"ק מברייתא דאלו הן מעשה קדירה דלהכי לא תני' דוחן משום דקאי אמעשה קדירה דברכתן מעין ג' ואורז דתני היינו משום דאתי כריב"נ וכמו"ש למעלה וא"כ שוב אין ראי' מרב כהנא ור"י דאינהו למסקנא שפיר עבדו כרב ושמואל בהא דכל שיש בו דבהא לא איתותבו ובתחלת הסוגיא דאיתותבו לפי הגירסא לבסוף מעין ג' אז באמת מותב לרב ושמואל בתרווייהו ועכ"פ מעתה דברי הרא"ש כהוגן דמדכלל בברייתא דפת אורז ופת דוחן כחדא ע"כ שוים נינהו בברכה בין בתחלת הסוגיא ובין במסקנא ואעפ"כ רב ושמואל איתותבו ודו"ק:

שם קפץ וברך וכו' לשון קפץ מורה על רוב המהירות וחפזון והי' טעמו של ר"ע בזה לכבודו של ר"ג שלא ימרה פיו בשעת מעשה ממש שר"ע ידע כבר מהמחלוקת שבין ר"ג וחכמים ולפי דעת של ר"ג שנתן רשות לר' עקיבא הי' דעתו שיברך ברכת הזימון וכמו שכתבו בד"ה נתן ר"ג וכו' ור' עקיבא דקאי בשיטת חכמים א"כ אין מזמנין על הפירות ולפי זה תיכף כשהתחיל ר"ע ברוך אתה וכו' הי' ר"ג מרגיש שדעתו כחכמים מדלא התחיל לברך כנוסח ברכת הזימון ובודאי הי' ר"ג גומר בו שיתחיל נברך והי' ר"ע צריך להמרות בפירוש נגד ציוי ר"ג בשעת מעשה לכך קפץ במהירות וברך עד שהגיע ואמר על המחי' ושוב לא יחזירנו ר"ג לעשות ברכתו לבטלה:

תוס' ד"ה רש"י פירש וכו' הנה הקדימו התוס' המאוחר דהיינו ד"ה אם הפרוסות וכו' משום דגוף דברי רש"י שפירש בדברי רב ושמואל שם אין כ"מ לדקדק מה פירושו של אורז ומה פירושו של דוחן דכיון ששניהם שוים לגריעותא שאין מברכין עליהם בורא מיני מזונות ורב ושמואל כללא כיילי דכל שאינו מחמשת המינין שאין מברכין עליהן במ"מ ואורז ודוחן לרבותא נקיט הש"ס דחשיבי יותר משאר מינין ואעפ"כ אין להם חשיבות לברכה והתוס' כאן בד"ה רש"י פירש דבריהם קשורים לדבור שאחריהן שהוא ד"ה תיובתא שכתבו שאף שאיתותבו באורז אבל בדוחן אפשר דהוה הלכתא כוותייהו לכן דקדקו מהו אורז ומהו דוחן ואמנם לפי זה עקר הקפידה לידע פירושו של אורז אבל שוב אין לנו צורך לידע פירושו של דוחן דהרי מהו שאינו אורז שוב הכל שוה שאין מברכין עליו במ"מ דודאי שאר מיני קטניות וכיוצא לא עדיפי מדוחן וא"כ לאיזה צורך סיימו התוס' ולהאי פירושו יש לפרש דדוחן היינו מיל אלא דלפי דלא ברירא להו אם איתותבו רב ושמואל גם בדוחן ואולי כיון דאיתותב באורז ממילא גם בדוחן אין הלכה כמותם לכן דקדקו לידע ג"כ מהו פירושו של דוחן ומהו שהכריחום לזה דלהאי פירושא לפרש דדוחן היינו מיל והרי הכ' יש מפרשים לא גילו דעתם אלא באורז דהיינו רייזי ולא כפירוש רש"י דאורז הינו מיל אבל בדוחן לא גילו דעתם ואולי בדוחן סוברים כרש"י דהיינו מיל ונראה לענ"ד שודאי מוכרח לומר כן דהרי זהו עכ"פ ברור לנו דאורז חשוב יותר מדוחן וריב"נ יוכיח דסובר דאורז הוא כמו חמשת המינין ממש וחייבים על חימוצו כרת וכיון שרש"י פירש אורז מיל ודוחן פניצו מוכח שמיל עכ"פ עדיף מפניצו ומעתה להני מפרשים דאורז היינו רייזי אם איתא דבדוחן מודים לפירוש רש"י דהיינו פניצו מוכח שמיל עכ"פ עדיף מפניצו ומעתה להני יש מפרשים דאורז היינו רייזי אם איתא דבדוחן מודים לפי' רש"י דהיינו פניצו אם כן מיל אינו לא בכלל אורז ודוחן כלל ואפי' אם נימא דמדאיתותבו רב ושמואל באורז איתותבו נמי בדוחן מ"מ בשאר מיני קטניות או מיני זרעים סברי התוספת שודאי אין מברכין במ"מ וכן מבואר בהרא"ש וא"כ על פניצו יברכו במ"מ ועל מיל לא יברכו יציבא בארעא וגיירא בשמי שמיא לכן הכריחו התוס' דלהאי פירושא יש לפרש דדוחן היינו מיל ואף דכיוצא בזה יש לדקדק על רייז דלפירוש רש"י אינו אפילו בכלל דוחן ולהני מפרשים הוא אפילו עדיף מדוחן שהרי הם מפרשים אורז רייז ועל כרחך המה חלוקים על רש"י מהיפך להיפך מ"מ די שאנו מוכרחים להפליג המחלוקת ברייז אבל במיל שאין ההכרח לוחץ אותנו למה נפליג המחלוקת כל כך. וכל זה הוכיחו התוס' לשטתם דלא ברירא להו הא מלתא אם קי"ל בדוחן כרב ושמואל או לא ואולם השלחן ערוך בסי' ר"ח סעיף ח שהחליט לחלוטין כדעת הרי"ף והרמב"ם על פת דוחן מברך שהכל א"כ שוב אין לנו שום צורך לעמוד על פירושו של דוחן מהו רק צריכין אנו לידע פירושו של אורז מהו וכל שאינו אורז מברך שהכל ולכן לא דקדק המג"א שם בס"ק ט' בזה וכתב אורז רייז דוחן הירז וי"מ איפכא ע"ש במג"א ובאמת לא שייך לשון איפכא דעל דוחן שיהי' רייז לא פירש שום מפורש אבל כוונתו שמפרשים איפכא של פירוש הראשון רייז חשוב טפי מן הירז לכן פירשו אורז רייז והי"מ סוברים להיפך שהירז חשוב מזון טפי מן רייז לכן פירשו שאורז היינו הירז אבל על פרט של דוחן מהו לא הי' נחוץ להמג"א לדקדק כלל כי כל מה שאינו בספק אורז שוב כל המינין שוים בברכתן שהנ"ב יהי' דוחן או יהי' שאר מיני זרעים וקטניות: