צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 46

שםונימא הלכה כר"ע הנה יפלא דקארי לה מה קארי והלא ראה דרב דייק באמרו צלף בח"ל וכו' דאין לומר לרבותא נקט ח"ל דאפילו בח"ל האביונות אסורים דא"כ הוה לי' למימר אפילו בח"ל ועוד דגם אם הוה אמר סתם צלף זורק אביונות ואוכל קפריסין הי' כולל בין א"י ובין ח"ל ומדדייק בלשונו צלף בח"ל ממילא בא לומר דוקא בח"ל ואיך יוכל להחליט מאמר הלכה כר"ע סתם והלא ריע עצמו אינו מחלק בין א"י לח"ל ונראה שהמקשה הזה עלה על דעתו כמו שסבר רבינא לקמן דגם ב"ש במקום ב"ה אמרינן כל המיקל בארץ ולפ"ז גם אביונות ראוי להתיר כיון שהוא מדברי סופרים בח"ל ראוי להקל כב"ש אמנם טעמי' דב"ש מפני שהוא ספק אילן וספק ירק וכבר נודע דאף דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ אם איכא תרי לישני בשל סופרים ובכל חד איכא קולא וחומרא צריך למיעבד תרווייהו לחומרא דתרווייהו לקולא אי אפשר דסתרי אהדדי וכמבואר במס' ביצה בסוגיא תבלין נידוכין ע"ש בדף י"ד ע"א בתוס' ד"ה א"ב והנה כשם שערלה בחיל ספיקו להקל כן הכלאים כמבואר במשנה סוף פ"ג דערלה ומעתה צלף בח"ל איך יורה המורה כאשר יושאל לענין ערלה יורה לקולא שהוא ירק ואם יושאל ע"ז הצלף עצמו אם מותר ליטע אצלו כרם ולאכול הפירות ג"כ מוכרח להורות לקולא שהוא אילן והוה תרי קולא דסתרי אהדדי וע"כ צריך להחמיר בשניהם וכ"ז בח"ל ששם בין ערלה בין כלאים ספקו להקל אבל בא"י לפמ"ש לעיל דבערלה בעינן ביאת כלכם וא"כ גם בא"י ערלה מד"ס אבל כלאים בעינן רק שיהי' שדך וכרמך וא"כ בא"י כלאים מן התורה וא"כ מורין שם בהלכה דלענין ערלה ספיקא לקולא כספק ערלה בח"ל ולענין כלאים ספיקא לחומרא דהוה ספק דאורייתא וא"כ יש לנו קולא לענין ערלה בא"י יותר מבח"ל דבא"י אוכל ג"כ האביונות דח"ל ספק שמא ירק וכב"ש ובח"ל ע"כ זורק אביונות דהוה תרתי דסתרי עם כלאים וא"כ עלה ע"ד המקשן כסברתי דכי תבואו היינו ביאת כלכם וא"כ גם בא"י ספיקו להקל והיא גופא קשיא למה אמר רב בח"ל אע"כ דכך הוא כוונת רב בח"ל אוכל רק הקפריסין וזורק האביונות ובא"י אוכל גם האביונות דסומך על ב"ש. ושם בא"י ליכא תרתי קולי דסתרי דהינו כלאים וערלה דבא"י כלאים דאורייתא. (ודע דלפמ"ש הכ"מ בפ"ה מהל' כלאים הל' ג' דלהתוס' והר"ן ירק בכרם אינו אסור מן התורה א"כ צלף בא"י לענין כלאים לב"ש ג"כ לא הוה רק ספיקא דרבנן. אמנם קשי לי' לסברה זו דירק בכרם אינו רק מדרבנן א"כ מאי מקשה הגמרא בקידושין דף ל"ח ע"ב ואלו גבי כלאים תנן כרם הנוטע ירק וכו' אלא לדידך וכו' ולסברת התוספת מאי קושיא דשאני ירק בכרם דאפי' בא"י הוא מדרבנן לכן הקילו בו בח"ל יותר מאשר הקילו גבי ערלה דערלה אף שהוא בח"ל מדרבנן מ"מ בא"י הוא מן התורה לשטת התוס' בודאי דלדידהו כי תבואו לא משמע ביאת כלכם ונסתר קושי' הגמרא וכדמשמע בסוגיא דשמעתין דדבר שהוא בא"י מן התורה ראוי להחמיר בו אף בח"ל יותר מדבר שהוא בא"י מדרבנן כדמפליג בשמעתין בין ערלה למעשר וצ"ע.) וא"כ בא"י גם האביונות מותרים זה עלה ע"ד המקשה ולדידי' הי' פשוט דאם אמרינן הלכה כדברי המיקל גם ב"ש במקום ב"ה בכלל וממילא הי' קשה לו א"כ היא גופא קשי' למה נקט רב היתר הקפריסין בח"ל שהוא כר"ע יותר ה"ל למימר בפי' היתר האביונות בא"י והכי ה"ל למימר צלף בא"י אוכל גם האביונות וממילא הוי דייקינן מדיוקא דבח"ל האביונות אסורים מדנקט בלשון דוקא צלף בא"י דאי לרבותא ה"ל למימר צלף אפי' בא"י אוכל האביונות וכו' אלא לדיוקא דבח"ל אביונות אסורין משום דהוה תרתי קולי דסתרי וממילא היה ידעי' דקפריסין מותרים בח"ל מק"ו אם סמכינן על ב"ש במקום ב"ה ק"ו על ר"ע במקום ר"א ומתוך כך הי' סובר דרב לאו ספקא אתי לאשמועינן שזה כבר שנינו במשנה ספק ערלה בח"ל מותר אלא רב דבר שהוא ודאי היתר אתי לאשמועי' ואוכל הקפריסין לאו משום ספק אלא דודאי הלכה כר"ע ונקט ח"ל משום זורק אביונות דבא"י אפילו אביונות מותרים ולכך הקשה מברייתא דמברכין על קפריסין בפה"ע וכן הקשה דנימא הלכה כר"ע והתרצן חידש לא כשעלתה על דעתך אלא רב דוקא בח"ל התיר קפריסין וחידש לו דערלה בא"י דאורייתא דכי תבואו לאו ביאת כלכם משמע:

שםונימא הלכה כר"ע בח"ל דכל המיקל וכו' עד ה"מ מעשר דבארץ גופה מדרבנן. הנה לפי שטחיות המשמעות של הקושיא והתירץ משמע דבמעשר גופא ג"כ אינו פוסק רב כר"ע רק בח"ל והיא גופא קשי' כיון דבארץ גופה הוא מדרבנן ולמה אינו כדאי ר"ע לסמוך עליו באיסור דרבנן ועוד מהי תיתי למימר ה"מ דמעשר וכו' אבל ערלה וכו' נגזור וכו' והלא משנה שלימה ספק ערלה בח"ל מותר הרי מפורש שאף שהוא בארץ מן התורה אפ"ה הקילו בח"ל ולחלק בין ספק מציאות דהיינו ספק אם עבר עליו ג' שנים או שיש כאן זקנות ונטיעות ובין ספק פלוגתא מי יכריחנו לומר שיש חילוק בזה ונראה דבאמת במעשר הלכה כר"ע לחלוטין משום שהוא מילי דרבנן והלכה כדברי המיקל אלא כוונת הגמרא דאי הוה אמר סתם הלכה כר"ע לא היינו אומרים שהוא ספק אלא שהכריע בודאי כר"ע וממילא אפי' ערלה בא"י כמי וע"ז הקשה ונימא הלכה כר"ע בח"ל וכו' ואין הכוונה על מעשר רק הכוונה שממילא נדע שאמרו בח"ל הכוונה על ערלה דבמעשר אין חילוק בין ארץ לח"ל כי אידי ואידי דרבנן וע"ז משני דאי הוה אמר בפירוש הלכה כר"פ בח"ל אז ע"כ היינו טועים ולחלק במעשר גופי' בין ארץ לח"ל שבח"ל הוא תרתי דרבנן מצד פירות האילן ומצד ח"ל ואו ע"פי הכרח היינו אומרים להחמיר בערלה אפי' בח"ל דערלה בח"ל הוא כמעשר בארץ ואף ששנינו ספק ערלה וכו' ע"כ היינו מוכרחים לחלק בין ספק מציאות לספק פלוגתא דתנאי ומה שיצינו לבאר בזה הוא לפרש קושיית הגמרא ע"ב ותיפוק לי' דהוי שומר לפירי ויבואר במקומו:

שם גבי מעשר אילן דבארץ גופה מדרבנן. רש"י פי' דלא חייבה תורה אלא דגן תירוש ויצהר וכו' ובאמת זו היא שטת רש"י ותוס' והראב"ד דכל מעשר פירות הם רק מדרבנן ואמנם שטת הרמב"ם דכל מעשר פירות הם מן התורה כמבואר בדבריו בפ"ב מהל' תרומות ולדבריו צריך לפרש מה שאמרו כאן דבארץ גופה מדרבנן היינו בזה"ז ולפי זה מפורש בגמרא דמעשר בזה"ז הוא מדרבנן כמו תרומה ואנן חזינן לרבינו הגדול דלא ברירא לי' כל כך אם מעשר דינו כתרומה לענין זה שהרי בסוף פ"א מהל' תרומה כתב התרומה בזמה"ז וכו' אפי' בימי עזרא אינה מן התורה וכו' שאין לך תרומה של תורה וכו' ובזמן שכל יושבי' עלי' וכו' וכן יראה לי שהה"ד במעשרות שאין חייבים בזה"ז אלא מדבריהן כתרומה עכ"ל הרמב"ם הרי שבמעשרות תלה בדבר ביראה לי מכלל שלא מצא הדבר מפורש בגמרא וקשה הרי לשטתו הוא מפורש כאן ונלע"ד פירוש דברי הגמרא כאן הוא דאיכא למימר דקפריסין מספקא לי'. אם הוא פרי או לא ובכל הספיקות הדין דמוקמינן על החזקה וא"כ לענין מעשר הרי מתחלתו קודם שנגמרה מלאכתו למעשר הי' מותר וממילא ראוי לאוקמי בקפריסין בחזקת היתר ולומר שלא נתחייב בגמר מלאכתו לפי שאינו פרי אלא דתינח שיש לו חזקת היתר לענין אכילת עראי אבל לענין אכילת קבע אין לו חזקת היתר שהרי גם קודם שנגמר מלאכתו אסור באכילת קבע אלא שאיסור זה של אכילת קבע קודם גמר מלאכתו הוא רק מדרבנן ועיין ברש"י ותוס' במס' פסחים דף ט' ע"א גבי חבר שמת וכו' ונמצא לענין איסור תורה יש לו חזקת היתר וראוי להתיר הספק רק לענין איסור דרבנן אין לו חזקת היתר וזהו כוונת הגמרא כאן דבארץ גופה מדרבנן היינו לענין שלא יהי' לו חזקת היתד הוא רק דרבנן אבל ערלה הרי אמרינן לקמן בסמוך דכל האילנות משיוציאו ולא הי' לו חזקת היתר כלל וא"כ בארץ הוא ספיקא דאוריתא בלי שום חזקת היתר ומה דקאמר דבארץ דאורייתא היינו ספיקא דאורייתא:

שם ולעביד מר כב"ש וכו' לכאורה קשה מה בעי רבינא זה ממר בר רב אשי והלא איהו כרב עביד דאמר בהדי' זורק אביונות ואם קשה לי' לרבינא ה"ל להקשות על מימרא דרב יהודה אמר רב. ואמנם נלע"ד דהרמב"ם פסק שכל הספיקות אין להם עקר מן התורה וכל ספק מותר מן התורה ומה שקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן והרשב"א בתהה"א דף ק"ב הקשה עליו מה דאמרי' גבי עולה בקידושין דף ל"ט ע"א והתניא ספק ערלה וכו' א"ל כך נאמרה ספיקא מותר ואי כדברי הרמב"ם איך שייך לומר הלכה מסיני להתיר ספק והלא כל הספיקות מדאורייתא מותרים ועוד הקשה ממה דאמרי' בקידושין דף ע"ב ע"א חד למישרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל ואי כדעת הרמב"ם ל"ל למשרי שתוקי והלא כל הספיקות מותרים. ועל קוש' זו האחרונה תירץ מהר"י טראני דקרא אתי למשרי שתוקי בממזרות ובישראלית אף דממ"נ חדא אסורה לי'. ואומר אני דגם ספק ערלה איכא למימר דאתי קרא להתיר אפי' איכא תרתי דסתרי כגון שאמר קונם נטיעה זו עלי אם היא כבר בת ג' שנים ואי לאו איסור ערלה הי' מותר מן התורה מצד נדרו שהוא ספק שמא עדיין אינה בת שלש ועתה ע"י איסור ערלה אסור ממ"נ שיש כאן או איסור ערלה או איסור נדר וכן צלף בכרם בעודו בשני ערלה אסור בממ"נ אם מצד כלאים ואם מצד ערלה ואתי קרא להתיר ספק ערלה אפי' בכה"ג וכ"ז למ"ד הלכה למשה מסיני וא"כ היא גופא קשי' למה ספק ערלה מותר בח"ל וצריך לומר שכך היתה ההלכה וקשה וכי שייך בסיני למשרי ספיקא והלא כל הספיקות מותרי' וצריך לומר אפי' בסתרי אהדדי אבל למ"ד הלכות מדינה אי"כ לא היתה בזה שום הלכה מסיני רק דספיקא מותר משום דהוה ספיקא דרבנן וא"כ היכי דאיכא דסתרי צריך למיעבד תרווייהו לחומרא וכמו"ש למעלה ומעתה הכל ניחא דמרא דשמעת' בתחלת הסוגי' משמי' דרב הוא רב יהודה ואיהו אמר הלכות מדינה וא"כ אין כאן קושיא ונעביד כב"ש די"ל דספק ערלה כזה גם לב"ש אסור לפי שאין לומר ספיקא דרבנן לקולא משום דלענין כלאים הוא ג"כ ספיקא דרבנן וצריך אתה להורות להיפך וסתרי אהדדי וצריך למיעבד תרווייהו לחומרא אבל למר בר רב אשי הקשה שפיר דאיהו מסתמא קאי אליבא דהלכתא ור' יוחנן ס"ל שם בקידושין הל"מ והלכה כר' יוחנן לגבי רב ושמואל וא"כ לר' יוחנן צ"ל שכך היתה הל"מ להתיר ספיקא וצריך לומר אף היכי דסתרי אהדדי א"כ הקשה שפיר ונעביד כב"ש דמיקל טפי:

ובדרך אחר נ"ל ונתרץ ג"כ קושיית הרשב"א הנ"ל שהקשה לשטת הרמב"ם למה כאמר בערלה הלכה להתיר ספיקו ונלע"ד שההלכה באה להתיר אפי' בפרדס שרובו נטיעות ומיעוטו זקינות ובכל התורה אף שלהרמב"ם ספיקו לקולא אבל ברוב איסור וודאי שאסור מן התורה דרובה דאורייתא ובאה ההלכה בערלה להתיר הספק אף במקום שיש רוב איסור והנה התוס' לקמן דף נ"ב ע"א בד"ה ור"י כתבו הטעם דהלכה כב"ה יותר מר"א שהרי בעובדא דתנורו של עכנאי יצאה ב"ק הלכה כר"א ותירצו התוס' דב"ה הוה רובא נגד ב"ש והיתה הב"ק כהלכתא שהרי כתיב אחרי רבים ומעתה אני אומר שזה הי' סברת רבינא בערלה לסמוך אף על ב"ש משום דכאן מוכח דספיקו להקל אף נגד הרוב ומינה דאף ב"ש נגד ב"ה מקרי ספק והתרצן חידש לו דב"ש במקום ב"ה אינו משנה כלל וכ"ז למר בר רב אשי דקאי ודאי אליבא דהלכתא כר' יוחנן דהלכה ל"מ אבל בריש סוגיין דמרא דשמעתא רב יהודא ולדידי' הלכות מדינה ודאי דמיעוט נגד הרוב לא מחשב ספק ולכך לא הי' קשה לו דניעבד כב"ש וק"ל:

רש"י ד"ה דאשתני וגרע וכו' האי וגרע שנכתב רש"י אין רצונו שגרע בטעם אלא וגרע היינו שגרע וירד ממדרגתו לענין ברכה שבעודו חטה הי' מברך עלי' בפה"א ועכשיו דאשתני גרעא ברכתו מברכה פרטית לברכה כללית שהוא שהכל ועיין בדברינו בסוגיית הגמרא בזה:

ד"ה ערלה בח"ל. מדברי סופרים היא לכאורה קשה הלא בקידושין דף ל"ח ע"ב איפלגי אמוראי בהא דערלה בח"ל הלכה אם הוא הלכה למשה מסיני או אם הוא רק הלכת מדינה ומי הכריח לרש"י כאן להכריע דערלה היא מד"ס והרי גם למאן דס"ל שהיא הל"מ אעפ"כ ס"ל שספיקו לקולא שכך היתה ההלכה בסיני להקלו בספיקו ונראה דרש"י הוכיח זה כאן מסוגיית הגמרא דקאמר ה"מ גבי מעשר אילן דבארץ גופה דרבנן וכו' דלכאורה קשה מי הכריחו לכנוס בפרצה דחיקה כזה לתלות טעם החומרה בח"ל מחמת שבארץ הוא מן התורה הלא עדיפא מזה איכא לתלות החומרא בערלה בחיל יותר מבמעשר שמעשר עכ"פ בח"ל הוא מדרבנן וערלה הוא אף בח"ל הלכה למשה מסיני אלא ודאי דסוגיא דכאן אזלא בשטת מאן דס"ל הלכות מדינה אלא אף דסרה התלונה מעל רש"י אבל תשוב התלונה על סוגיית הגמרא למה לא אמר דבערלה הוה אמינא להחמיר אף בח"ל משום שהוא הלכה למשה מסיני ונראה משום דמרא דשמעתא כאן הוא רב יהודה ורב יהודה עצמו אמר שם בקידושין הלכות מדינה ואף דשם אמרה משמי' דשמואל וכאן הוא מימרא דרב יהודה משמי' דרב מ"מ אם איתא דרב חולק וס"ל הלכה לממ"ס לא הי' רב יהודה שם בקידושין אומר משמי' שא הלכות מדינה דהרי הלכה כרב באיסורי:

ע"ב ותיפוק לי' דנעשה שומר לפרי שמעתי מקשים בשם הגאונים מוהר"ר אברהם פאסיל בורג ומחותני מוהר"ר מאיר פישלס זצ"ל דלפי זה איך הקשה לעיל ונימא הלכה כר' עקיבא דמה ענין דברי ר"ע לענין מעשר דלא הוה פרי אכתי הוה אמינא דאסור גבי ערלה משים שומר כסברת המקשה כאן והוצרך רב לומר בפירוש דצלף של ערלה מותר דלא מחשב שומר כדמסיק והנה לדידי קשה עוד יותר מזה דלשון ותיפוק ל' בכל מקום משמע שהקשה קצור לא קושיית סתירה ומשמעות ותיפוק לי' הוא למה לך טעם זה תיפוק לך מטעם זה וכאן בא להקשות סתירה דאיך אכל הקפריסין והלא הם אסורים משום שומר והוה להקשות והא שומר הוא. ועוד קשה מי הגיד להמקשה נביאות זה דבח"ל אסור שומר משום ערלה והרי את פריו דדרשינן מיני' את הטפל לפריו בארץ כתיב וכל עקר איסור ערלה בח"ל הוא מן ההלכה ועד כאן לא שמענו מההלכה אלא ערלה אבל שומר של ערלה לא שמענו ואפי' אם הי' לנו להסתפק אם היתה ההלכה גם על השומר או לא הי' לנו להתיר דספק ערלה בח"ל מותר ופוק חזי דברי רבינו הגדול הרמב"ם וזה לשונו בפרק יו"ד ממ"א הלכה ט"ו יראה לי שאין דין נטע רבעי נוהג בח"ל אלא אוכל הפירות בלא פדיון שלא אמרו אלא הערלה עכ"ל הרמב"ם הרי שדייק שלא אמרו אלא הערלה וכוונתו ממילא רבעי לא שמענו כן אני אומר לא שמענו אלא ערלה ולא שומר של ערלה ולכן אני אומר דקושיות הנ"ל מתורצתם חדא בחברתה דבאמת לא בא המקשה בקושיית ותיפוק לי' לסתור ולהקשות איך אכל קפריסין והא אסור מטעם שומר דבח"ל אין שומר של ערלה אסור כלל וממילא שבח"ל הדבר פשוט שאין שומר של ערלה אסור מתורץ קושיית הגאונים הנ"ל ושפיר הקשה ונימא הלכה כר"ע וכאן קושיית המקשן ותיפוק לי' הוא לחזור על הראשונות דהא דמשני לעיל דאי הוה אמר סתם הלכה כר"ע הוה אמינא אפי' בארץ וכתבתי לעיל שאין הכוונה לחלק ממעשר עצמו בין ארץ לחוץ לארץ דמהי תיתי להחמיר בארץ כיון שגם שם מעשר פירות הוא מדרבנן אלא הכוונה שם הי' אומר סתם הלכה כר"ע לא היינו מעלים על דעתינו שמחמת ספק הכריע להקל אלא היינו מפרשים שמאמר מוחלט הוא אומר דהלכה כר' עקיבא שקפריסין אינם פרי וממילא היינו סוברים להתיר קפריסין של ערלה אפי' בא"י כיון שודאי אינם פרי על זה הוא חוזר להקשות שאפילו היינו סוברים שבודאי הלכה כר"ע אכתי לא הינו טועים להתיר קפריסין של ערלה בא"י דמה בכך שהלכה כר"ע שאינם פרי אכתי תיפוק לי' שאסורים משום שומר ובארץ ישראל ודאי שהשומר אסור דכתיב את פריו לרבות השומר אך אכתי יש מכשול לענין רבעי בא"י שברבעי אין השומר אסור כמבואר בפ"ק דערלה משנה ח' קליפי רמון והנץ קליפי אגוזים וכו' אסורים בערלה ומותרים ברבעי וא"כ אם יאמר רב הלכה כר"ע הוה אמינא שודאי אינם פרי ויתירם בא"י בשנה הרביעית בלא פדיון ונראה דלענין רבעי באמת ראוי להתיר אפילו בא"י דהרי איכא תרי צדדי להתיר ספק שמא הלכה כר"ע ואין הקפריסין פרי ואפילו את"ל שהלכה כר"ח שהם פרי שמא הלכה כמאן דתני כרם רבעי וא"כ אין שאר אילנות אסורים ברבעי רק כרם לבדו וע"פי דברינו אלה ניחא מה דלכאורה קשיא על פירושינו דהך ותיפוק לי' חוזר אדלעיל לחזק קושייתו על רב דנימא הלכה כר"ע א"כ למה איחר בהאי ותיפוק לי' עד אחר עובדא דרבינא דאשכחי' למר בר רב אשי. ובאמת גם לפי פשטן של דברים שהך ותיפוק לי' הוא קושיא על מר בר רב אשי איך אכל קפריסין ג"כ קשה למה לא הקשה זה על רב דאמר ג"כ דאוכל קפריסין. ולפי דברינו ניחא דמה שכתבתי שברבעי באמת יש להתיר אפילו בא"י מטעם ס"ס והנה מה שברבעי הקליפות מותרים אף שאסורים בערלה כתב התוי"ט שם במשנה ח' פ"א דערלה שהוא משום דרבעי איתקש למעשר שני שאינו מתקדש אלא פרי וכן הוא ברמב"ם בפירוש המשנה ובברטנורא שם והנה הא גופא אם ילפינן רבעי ממעשר שני הוא פלוגתא דב"ש וב"ה במשנה וי"ו פ"ז דפאה בכרם רבעי דב"ש אומרים אין לו חומש וביעור ובה"א יש לו ופלוגתתם היא אם ילפינן רבעי ממעשר שני וב"ש לא ילפי ולפי זה לב"ש גם ברבעי הקליפין אסורים כמו בערלה וא"כ כי היכי דיש ס"ס להקל בקפריסין ברבעי יש ג"כ ס"ס להחמיר שמא פרי הוא כר' אליעזר ואת"ל כר"ע שאינו פרי אכתי שמא גם ברבעי קליפין אסורים כב"ש וכיון שיש לנו ס"ס לכאן ולכאן נשאר הדין להחמיר בארץ ישראל ולא הי' יכול רב למימר סתם הלכה כר' עקיבא ולכן לא הי' יכול להקשות ותיפוק לי' דנעשה שומר וכו' אבל עתה שהשיב מר בר רב אשי דב"ש במקום ב"ה אינו משנה ואפילו לספק אינו נחשב הקשה שפיר ותיפוק לי'. וכתבתי זה לפלפולא לחדודי אבל באמת אין הנידון דומה דאף דבפלוגתא דצלף אם הוא ירק אמרינן ב"ש במקום ב"ה אינו משנה היינו לפי שלא נחלקו בו רק ב"ש וב"ה אבל בפלוגתא אי ילפינן רבעי ממעשר שני דפליגי בי' נמי ר"מ ור"י בקידושין דף נ"ד ע"ב לא אמרינן שאינו משנה: