צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר קדשים – פתיחה

דף ב ע"א בגמ' הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד. הנה אם הכל לא היה מרבה מידי לא שייך לשון דיעבד כלל ולא היה לו להקשות רישא אסיפא אלא אסיפא לחוד היה לו להקשות שחיטתן כשרה דיעבד ולכתחילה מי ישחוט. ולפי זה היה לו להגמ' לכתחילה לפרש דהכל לאתויי אתי ואח"כ למרמי רישא אסיפא. ואולי לזה כיון רש"י במשנתינו כל היכא דתניא הכל וכו' וכונתו דדבר זה דהכל לאתויי אתי דבר פשוט ומפורסם הוא ולא היה צריך לפרשו כלל ולכן מקשה תיכף רומיא דרישא אסיפא: רש"י במשנה ד"ה הכל וכו' למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי כותי או מומר הנה בגמ' פליגי בזה אמוראי דלאביי ורבא לאתויי כותי ולרב אשי לאתויי מומר והוי ליה לרש"י למימר למר לאתויי כותי ולמר לאתויי מומר. אמנם כוונת רש"י למה דמסיק לקמן (דף ג' ע"ב) דרבא לדבריו דאביי קאמר וכו' ורבא עצמו מסיק לקמן (דף יז ע"א) דתרי הכל שוחטין חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי מומר ולא פירש רבא אם רישא לאתויי כותי וסיפא לאתויי מומר או איפכא ולכן כתב רש"י למר והיינו רבא לאתויי כותי או מומר. ואף שמדברי התוס' לקמן (דף ג' ע"ב) בד"ה מ"ט משמע דרבא מוקי רישא לאתויי מומר. נלענ"ד דכוונת התוספות דכאן בסוגיא זו דלא הזכיר מהכל שוחטין דסיפא היה לו לרבא להזכיר מומר כשמעתין ומשני דרבא לא משני מידי בשמעתין רק לדבריו דאביי אבל רבא לנפשיה משני אתרתי הכל שוחטין בבת אחת חדא לכותי וחדא למומר ושוב אין הפרש אם רישא לכותי וסיפא למומר או להיפך כיון שכבר מוכח שמעתיה דרבא תיתי מהי תיתי אי מרישא אי מסיפא: והנה השמיט רש"י אוקימתא דרבינא לפי שנדחית מהלכה שהרי מסיק סתם גמ' רוב מצויין וכו' וכדמסיק הרי"ף משא''כ טמא בחולין אף שכולהו ס"ל דחולין עש"ק לאו כקודש מ"מ הדין אמת שטמא בחולין שוחט לכתחילה ובקדשים דיעבד אלא ששאר אמוראי סברי שהוא מלתא דפשיטא דלאו כקודש דמי: גמ' הכל וכו' ושחיטתן כשרה דיעבד. והקשה בספר אשל אברהם ודלמא הכל מרבה לכתחילה ואפ"ה מסיים ושחיטתן כשרה דיעבד כדי שיהיה חוץ מחש"ו אפילו לענין דיעבד והנה לקמן נאריך בזה ואמנם גם על פי פשטן של דברים אין זה קושיא דלמה יאמר התנא ברישא לשון דיעבד מיותר ואינו נכון כיון שכשר גם לכתחילה בשביל דיוקא דסיפא הלא יש בידו למסתם ברישא הכל שוחטין ובסיפא יאמר חוץ מחש"ו ששחיטתן פסולה. תוס' ד"ה הכל שוחטין וכו' ואין נראה וכו'. ולענ"ד נראה סברת הלכות א"י משום דלקמן (דף ג' ע"ב) אמר לחד לישנא הכא עיקר התם איידי דתנא שאר פסולין תנא נמי טמא במוקדשין ולפי זה יפלא ששינה בזבחים לומר לשון דיעבד בכל הפסולין שכשרים לכתחילה משום טמא במוקדשין וטמא גופיה אין מקומו שם ולא שנאו רק איידי והני מילי דשייך איידי השתא דתנן לשון דיעבד אבל אם היה שונה משנתו בזבחים לשון לכתחלה א"כ אין טמא שייך שם כלל ולא שייך איידי וא"כ הוא גופא קשיא נימא שם לשון לכתתילה כדין כל אותן הפסולין אשר מקומם קבוע שם ולא ליתני טמא במוקדשין שם וצריך לומר דשם קאי הסוגיא למסקנא דלקמן דכולהו כרבה בר עולא לא אמרי להך לישנא דאמרת הכא עיקר אדרבא התם עיקר וא"כ כיון דכולהו שאר אמוראי ס"ל התם עיקר שפיר קאמר שם דתני לשון דיעבד איידי דתנא טמא במוקדשין ולפי זה לרבה ב"ע להך לישנא דהכא עיקר והתם איידי נשאר קושית הגמרא בזבחים כל הפסולין וכו' דיעבד והתנן וכו' וצריך לומר דרבה ב"ע להך לישנא סובר דנשים לא ישחטו לכתחילה ומשני שם באמת דתנן דיעבד משום נשים וכקושית התוס' כן הוא האמת להך לישנא דרבה ב"ע וחייש הלכות א"י לסברת רבה בר עולא משום דמשנתינו כוותיה דייקא דלכולהו אוקימתא קשיא וכולן ששחטו רק לאוקימתא דרבינא ואוקימתא דרבינא דחו כל הפוסקים מטעם דסתם גמרא סובר רוב מצויין מומחין ומוחזקין הם וכמבואר ברי"ף ושאר פוסקים דדחו דברי רבינא מהלכה ולכך חייש הלכות א"י לדברי רבה ב"ע להך לישנא דהכא עיקר: אלא כיון שזכינו לדין שמצד הסברא אין להחמיר בנשים כלל שאם היה מקום לומר זה מצד הסברא קשה קושיית התוס' למה אמר שם בזבחים משום דבעי למיתני טמא והרי נשים קודמות במשנה והוה ליה למימר משום נשים אלא שכתבתי דלאוקימתא דרבה ב"ע לישנא דהתם איידי מביא ההכרח לפסול נשים לכתחילה ממה דתנן שם לשון דיעבד וא"כ דיינו למפסלינהו בקדשים לכתחילה ולא בחולין והסברא לחלק בין חולין לקדשים בנשים הוא משום דבקדשים פסולין נשים לשאר עבודות אפילו כהנות לכך גזרו בנשים לכתחלה בשחיטה אטו כהנות בשאר עבודות. שם בתוס' ד"ה הכל שוחטין כתוב בהלכות א"י דנשים לא ישחטו ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחלה כו' ונ"ל לתרץ לפי מ"ש אאמ"ו בספרו נודע ביהודא על דברי התוס' לקמן ד"ה שמא יגע בבשר שמקשים והא דם קדשים אינו מכשיר ומתרצים חיבת הקודש מכשירתו א"נ כגון שהעבירו בנהר והקשה לתירוץ שני של התוס' מאי מתרץ הגמ' בריש כל הפסולין דתני לשון דיעבד משום טמאים דלכתחילה לא ישחטו הא ברוב קדשים שוחטים אפילו לכתחילה היכא דלא העבירו בנהר א"כ קשה למה תני דיעבד דלא שייך בכל שאר הפסולין טפי הוי ליה למיתני לכתחילה שהוא שייך בכל הפסולין אף בטמאים היכא שלא העבירו בנהר ומוכח מזה כתירוץ ראשון של התוס' דלכך טמא במוקדשין לא ישחוט בכל הקדשים אף שלא העבירו בנהר משום דחיבת הקודש מכשירתו וא"כ בכל הקדשים חיישינן לשמא יגע בבשר רק לפ"ז מקשה הגאון הנ"ל לרב יוסף דס"ל לקמן (דף לו) דחובת הקודש שהוא מכשיר הוא רק מדרבנן א"כ קשה מ"ש בחולין שנעשו עטה"ק דטמא שוחט אפילו לכתחילה ולא גזרינן לשמא יגע בבשר הואיל והוא רק מדרבנן כמ"ש רש"י לקמן ד"ה כקודש דמי ע"ש א"כ גם טמא במוקדשין נמי ישחוט לכתחילה ולמה גזרינן לשמא יגע בבשר הא אף שיגע בבשר יהיה ג"כ רק טומאה מדרבנן דהא חיבת הקודש הוא רק מדרבנן והאי בשר קודש אינו מקבל טומאה מדאורייתא ומ"ש הך דרבנן בחולין שנעשו עט''ק דלא גזרינן מהך דרבנן בבשר קודש. ומתרץ דבאמת צריכין לומר לרבה בר עולא כאביי שם דחולין שנעשו עטה"ק הוא מדאורייתא ע"ש שמאריך ליישב בזה דברי הרמב"ם. והשתא מתורץ בזה קושית התוס' על הלכות א"י דבאמת הגמרא שם בפ' כל הפסולין הוי יכול לתרץ דנקט דיעבד משום נשים אלא דהגמ' נקט משום טמאים לאשמעינן אגב אורחא דין חיבת הקודש שמכשיר מדאורייתא וטמא במוקדשין לא ישחוט לכתחילה דגזרינן לשמא יגע בבשר אבל אי הוי מתרץ דמתניתין תני דיעבד משום נשים ה"א דטמאים שוחטים אפילו לכתחילה ולא גזרינן לשמא יגע בבשר הואיל ומדאורייתא בשר קודש אינו מקבל טומאה אף שיגע. ולפ"ז אני מוסיף ראיה לחזק דברי הלכות א"י ולהוכיח דגם ר"י ס"ל כותי' דהנה לר"י דס"ל דחיבת הקודש הוא רק מדרבנן א"כ למה לא ישחוט טמא במוקדשין אפילו לכתחילה וצ"ל דבאמת לר"י טמא במוקדשין היכא שלא העבירו בנהר ואי אפשר לבוא לידי טומאה מדאורייתא מותר לשחוט אפי' לכתחלה ואין להקשות מברייתא שמביא שם בפ' כל הפסולין מה סמיכה בטהורין אף שחיטה בטהורין ומוכח מהך ברייתא דעכ"פ מדרבנן טמא לא ישחוט שמא יגע בבשר כמו שמתרץ שם להאי ברייתא ז"א דלפ"ז באמת מוקמינן האי ברייתא דוקא היכא שהעבירו בנהר כמו שצריכין לומר לתירוץ של התוס' אבל לפ"ז לר"י קשיא מתניתין למה תני שם במתניתין לשון דיעבד כמו דפריך בגמ' שם בזבחים ואליבא דר"י לא שייך תירוץ דהגמ' דנקט דיעבד משום טמא במוקדשין דהא גם טמא במוקדשין שוחט לכתחילה ברוב קדשים אם העבירו בנהר כקושית אאמ"ו הגאון אלא ע"כ צ"ל דר"י באמת מתרץ מתניתין שם דתני לשון דיעבד משום נשים דלא ישחטו לכתחילה הרי מוכח כהלכות א"י מר"י: אבל זה יש לדחות דמר"י אין ראיה די"ל דגם לר"י אף שסובר חיבת הקודש הוא דרבנן אפ"ה טמאים לא ישחטו בקדשים ולא משום חשש שמא יגע בבשר אלא משום חשש שמא אתי למשוך לפנים כקושית התוס' לקמן בד"ה שמא יגע בבשר ע"ש. אמנם לפי תירוץ של התוס' לקמן דכתבו לחד תירוץ דבטמא לא שייך למגזור לשמא אתי למשוך לפנים שפיר מוכח כהלכות א"י וק"ל. ועיין מה שכתבתי בזה לקמן על דברי הגמ' האי טמא במוקדשין כו' ובגוף הדין של הלכות א"י כתבתי לקמן דהנך שני תירוצים בגמ' אי הכא עיקר אי התם עיקר מחולקים בהך דין אי נשים שוחטין לכתחילה או לאו: מחדושי נכד המחבר שם בתוס' ד"ה שמא יקלקלו כו' וקשה לפירושו דהא מסיפא שמעינן עכ"ל. ונ"ל לתרץ לפי הדין בש"ע סימן א' דאלם וערום לא ישחטו מפני שאינן יכולין לברך ולפ"ז אני אומר דמהך סיפא דתני וכולן ששחטו כו' ה"א דלא ישחטו לכתחילה משום ברכה דהא חרש ושוטה אינן יכולין לברך על השחיטה ואפילו אחרים אינן יכולין להוציא אותן הואיל ואינן יודעים לכוין את הברכה ולכך לא ישחטו לכתחילה אבל משום חשש קלקול בשחיטה ה"א דמותר להם לשחוט אפילו לכתחילה אם אחרים רואין אותן ונפקא מניה היכא דהדין הוא לשחוט בלא ברכה כגון דאתילד ריעותא קודם שחיטה דשוחטין בלא ברכה ועיין ביו"ד סי' י"ט סעיף א' בהגה ולרוב הפוסקים אף אחר שחיטה לא יברך כמ"ש הש"ך שם ס"ק ג' וא"כ בכה"ג הוי אמינא דחו"ש שוחטין אפי' לכתחילה אם אר"א ולכך תני ברישא שמא יקלקלו כו' לאשמעינן דאף שאחרים רואין אותן לא ישחטו לכתחילה משום חשש קלקול שחיטה וא"כ אף היכא דלא שייך טעמא דברכה אפ"ה לא ישחטו לכתחילה. ואף שרש"י בתשובה סובר אף היכא דאיכא רעותא מברך קודם שחיטה הואיל ועכ"פ מועיל השחיטה לטהרה מידי נבילה אפ"ה יש נפקא מינה כגון שיש רעותא בסימנים דבזה מודה רש"י דלא יברך דשמא ימצא שם נקב בושט והוי נבילה מחיים ולא מהני ליה שחיטה כמ"ש סי' ל"ג סעיף ג' ובכמה דוכתי. ועוד יש נ"מ בקטן אי אמרינן משום ברכה א"כ קטן מותר לשחוט לכתחילה אם אר"א הואיל וקטן יכול לברך על כל המצות אבל אי אמרינן משום חשש קלקול שחיטה גם קטן לא ישחוט לכתחלה אף בשאחרים רואין אותו ואין להקשות איך אפשר לומר דטעמא דסיפא דלא ישחטו לכתחלה משום ברכה הא גם קטן תני לה בסיפא וקטן שפיר יכול לברך וי"ל דה"א דבאמת קטן שוחט לכתחלה כשאחרים רואין אותו רק דנקט דיעבד משום ח"ש ואף דאליבא דאמת פריך הגמ' לקמן על אביי ואי אכותי הא מצי שחיט אפילו לכתחילה כשאחרים ר"א ולא ניחא להגמ' לומר דנקיט דיעבד משום חש"ו מ"מ אפ"ה י"ל דמתניתין לא רצה לסמוך על הסיפא לחוד פן יטעה לומר דטעמא משום ברכה ונקט דיעבד משום ח"ש אבל קטן מצי לשחוט אפי' לכתחלה ודוק: שם בגמרא וכל הכל לכתחלה הוא וכו'. הנה כל מפרשי הש"ס משתוממים על הך שקלא וטרי' במה היו מחולקים ר"א בריה דרבא עם רב אשי ומה היה מהדר ליה ר"א בריה דרבא וכל הכל לאו לכתחלה וכי לא היה יכול לרגוש בעצמו דאם הכל הוא דיעבד עדיין קשה תרתי דיעבד למה כמו שמקשה ליה לבסוף ועיין בחידושי רשב"א ובחדושי מהר"ם מלובלין וגם על רב אשי קשה למאי מתרץ התם כדקתני טעמא ובאיזה סברא היו מחולקים שהקשה לו לבסוף אנא שחיטתן כשרה קשיא לי. ונראה לי דבזה היו מחולקים דמתחלה כשהקשה ר"א רישא אסיפא דהכל שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשרה דיעבד וקא מתרץ לו ר"א בריה דרבא וכל הכל לכתחלה הא מצינו בתמורה הכל שהוא לשון דיעבד ולא היה קשיא ליה א"כ תרתי דיעבד למה לי דלמא זה גופא אתי התנא דמתניתין לאשמעינן דהכל הוא לשון דיעבד כמו שמצינו בתמורה ופריך ליה ר"א התם כדקתני טעמא כו' ר"ל לענין מאי צריך המתניתין לאשמועינן דהכל הוא לשון דיעבד ובאיזה מקום יש לטעות שאתה אומר שמתניתין דהכא אתי לאשמועינן שהוא לשון דיעבד ואי משום מתניתין דתמורה אתי לאשמעינן שלא תאמר דהכל ממירין אפילו לכתחילה הא מפורש שם במקומו לא שאדם רשאי להמיר לכתחלה ומהדר ליה אלא הכל מעריכין ר"ל דלמא לעולם אתי מתניתין דהכא לאשמעינן דהכל הוא לשון דיעבד ואשמעינן בזה דהכל מעריכין ונודרין הוא ג"כ לשון דיעבד. ואין להקשות והא מהכל ממירין נשמע דהכל הוא לשון דיעבד כדמפורש שם בסיפא זה אינו דשם דתני לא שאדם רשאי וכו' אינו נשמע דקא מפרש להכל דרישא שהוא לכתחלה אלא דקא עקר ליה להכל דרישא וא"כ אדרבא משם ממשנה דתמורה יש לומר דכל הכל לכתחלה הוא רק דבסיפא קא עקר ליה אבל הכא דלא קא עקר ליה אלא דמפרש ושחיטתן כשרה שהוא לשון דיעבד דגם הכל מעריכין הוא לשון דיעבד שלא תטעה לומר דשם הוא הכל לכתחלה ופריך ליה אלא מעתה הכל סומכין שהוא בודאי לכתחלה וא"כ איך אפשר לומר דמתניתין אתי לאשמעינן דהכל הוא לשון דיעבד הא מצינו הכל שהוא דוקא לכתחלה וממ"נ אי הכל הוא לשון דיעבד לא ה"ל למתני שם הכל סומכין שהוא לכתתלה וע"כ צ"ל דהאי הכל מעריכין ונודרין הוא לכתחלה וכגון שנודר בעת צרה כמ"ש התוס' בסוף ד"ה אבל כו' ע"ש ומהדר ליה אין איכא הכל לכתחלה ואיכא הכל דיעבד ואין אתה יכול לדון ולדמות המשניות להדדי ובאמת הכל דהכא הוא דיעבד ומתני' דהכא באמת אתי לאשמעינן דלשון הכל הוא סובל גם לשון דיעבד וקא פריך ליה אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי וזהו כוונתו דהנה יש לדקדק אמאי קאמר שחיטתן בלא ויו ולא נקט לשון המשנה ושחיטתן בויו כדפריך מתחלה ושחיטתן כשרה לכך נראה לפרש דהשתא הוא פריך מסיפא דמתני' וכולן ששחטו ואחרים ר"א שחיטתן כשרה והכי פירושו של קושיתו אנא שחיטתן כשרה קשיא לי מדתני שחיטתן כשרה דיעבד מכלל דהכל לכתחלה דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי ר"ל דליתני רק הכל שוחטין ואנא ידענא דהוא דיעבד דאי לכתחלה היאך שייך עלה חוץ מחרש שו"ק הא חשו"ק גם בדיעבד לא יכול לשחוט וא"כ לא הוי ליה למיתני אלא הכל שוחטין חוץ מחשו"ק ואנא ידענא דהאי הכל הוא דיעבד. וא"ל דה"א דבאמת חשו"ק כשרין לשחוט בדיעבד והאי חוץ מחשו"ק הוא רק לכתחלה. זה אי אפשר לומר דהא מדתני בסיפא וכולן ששחטו ואחרים ר"א שחיטתן כשרה דוקא בדיעבד. דשחיטתן כשרה הוא ודאי דיעבד וע"כ אי אין אחרים ר"א גם בדיעבד שחיטתן פסולה וא"כ מוכח מהאי שחיטתן כשרה דתני בסיפא גבי וכולן ששחטו דהאי הכל הוא דיעבד וא"כ תרתי ל"ל ולמה תני גם ברישא ושחיטתן כשרה ודוק: תוס' ד"ה וסופג את הארבעים וא"כ הל"ל וסופג שמונים עכ"ל והקשה המהרש"א דהא אמרינן בתמורה דלאו דמימר הוי ניתק לעשה דכתיב ואם המר ימיר הוא ותמורתו יהיה קודש וא"כ אין מקום לקושיתם דאהנך תרי לאוי לא לקי אלא חד זימנא דאי לא הוי אלא חד לאו לא הוי לקי כלל כיון שניתק לעשה עכ"ל. ושמעתי מאאמ"ו הגאון ז"ל דהא בלא"ה קשה דקושית התוס' אין לה שייכות הכא במס' חולין וכבר הקשו קושיא זו שם במס' תמורה וצ"ל דקושית התוס' אדלעיל קאי מ"ש בדבור הקודם בשם ר"ת דמפרש התם כדקתני טעמא דתני הכל ממירין לאשמעינן אף במזיד דלא נימא ארבעים בכתפי' וכשר ואשמעינן דאף שהמיר במזיד מומר וע"ז מקשים דאף אם לא הוי תני הכל ממירין ג"כ הוי ידעינן דאפי' במזיד הוי תמורה דאל"כ לא הוי ניתק לעשה במזיד דהא אינו תפוס לגבי מזבח אם המיר במזיד וכיון דלא הוי ניתק לעשה קשה הל"ל וסופג שמונים כיון שאינו ניתק לעשה וממ"נ בשוגג ליכא מלקות כלל ובמזיד לא הוי ניתק לעשה אלא ע"כ צ"ל דגם במזיד הוי ניתק לעשה הואיל ותני וסופג את הארבעים וא"כ קשה לפירוש ר"ת למה צריך ברישא הכל ממירין לאתויי מזיד הא מסיפא מוכח דגם במזיד הוא התורה מדתני וסופג את הארבעים ולא תני וסופג שמונים זה הוא כוונת קושית התוס' וא"כ שפיר שייך קושיא זו כאן הואיל ומפר"ת כן על מה שאמר בגמ' דהכא כדקתני טעמא וגם שם צריכין לפרש כן קושית התוס' שקאי על פיר"ת שמבואר שם בדבור שאחריו: בגמ' האי טמא במוקדשין כו' ואפילו בקדשי קדשים כו' ולכאורה הך סיפא דאפילו בקדשי קדשים לא צריך להביא דהא עיקר קושיא הוא מטמאים דתני ברישא דמתניתין ונראה לי לתרץ דהנה תוס' בד"ה שמא יגע בבשר כו' מתרצים דלהכי מקבל האי בשר קודש טומאה אע"פ שאין דם קדשים מכשיר דמיירי שהעבירו בנהר ועדיין משקה טופח עליו והקשה אאמ"ו הגאון בספרו נ"ב דלפי תירוץ זה של תוספות א"כ לא מצינו דטמא במוקדשין לא ישחוט אלא היכא שהעבירו בנהר אבל שאר קדשים שלא העבירו בנהר מצי שחיט אפי' לכתחלה הואיל ואינו מקבל טומאה ולא חיישינן לשמא יגע בבשר א"כ איך מתרץ הגמ' שם בריש פרק כל הפסולין לשון דיעבד משום טמאים הא גם בטמאים הוי יכול למיתני לכתחלה ברוב קדשים אם לא העבירו בנהר דטמאים שוחטין לכתחילה וטפי הוי ליה למיתני לכתחלה שהוא שייך בכל הפסולין דתני שם במתניתין ונראה לי לתרץ קושית אאמ"ו הגאון דהתוס' קיימי הכא לאי נמי דמתרצים לקמן בא"ד דיש עוד טעם דטמא במוקדשין לא ישחוט משום שמא אתי למשוך לפנים רק דהכא נקט האי חששא דשמא יגע בבשר משום דבעי למימר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי כו' וא"כ שפיר מתרץ הגמ' שם דנקט לשון דיעבד משום טמאים דאסור לשחוט בכל הקדשים משום שמא אתי למשוך לפנים רק הכא צריך רבה ב"ע למנקט האי חששא משום שמא יגע בבשר על זה מתרצים שפיר דהכא מיירי בבהמת קדשים שהעבירו בנהר דשייך גם הך חששא לשמא יגע בבשר. והנה התוס' בסוף ד"ה שמא יגע בבשר מקשים איך יתכן שיהיה הסכין ארוכה כל נודע ביהודא ז"א דנטמא בפנים הוא לא שכיח כלל וממלתא דלא שכיח לא מיירי מתניתין ולכך לא מצי למינקט לכתחלה הואיל וע"פ רוב איירי שהטמא עומד בחוץ ואז בודאי אסור לו לשחוט לכתחלה משום דאתי למשוך לפנים ודוק: ובטמאים כתבו דבקדשי קדשים אי אפשר לטמא לשחוט בצדי עזרה הואיל וקדשי קדשים נשחטים בצפון ולא משכחת פתח שיהיה מכוון לצד הצפון ולפירוש ר"ת דאמר היכא דנטמא בעזרת נשים לא גזר כך ומתרץ ר"ת דבאמת מיירי שהוא נטמא בפנים ומעתה אני אומר דיש נ"מ אי אמרינן דלא ישחוט לכתחלה משום שמא יגע בבשר א"כ אפילו נטמא בפנים ע"כ לא ישחוט דעדיין חיישינן שמא יגע בבשר אבל אי אמרינן דטעמא דטמא לא ישחוט משום דאתי למשוך לפנים א"כ אם נטמא בפנים שוחט אפילו לכתחלה דלא שייך למגזור דלמא אתי למשוך לפנים דהא כבר הוא בפנים עומד ולפ"ז מתורץ קושיא דלעיל בלאו הך סיפא דואפילו בקדשי קדשים כו' לא הוי יכול להקשות הא מהתם נפקא דיש לתרץ אי מהתם הוי אמינא דטעמא דטמאים לא ישחוט משום דחיישינן שמא אתי למשוך לפנים אבל לשמא יגע הגה"ה ואף שר"ת לא אמר אלא היכא שנטמא בעזרת נשים דשם לא גזרו רבנן לצאת כדמשמע שם במסכת זבחים אבל אם נטמא בעזרה שהוא מחנה שכינה הוא מוזהר תכף לצאת מן התורה שהוא איסור כרת וא"כ אף לר"ת ע"כ צ"ל שנטמא בעזרת נשים וא"כ אכתי שייך למגזר שמא אתי למשוך לפנים לעזרת אנשים שהוא מחנה שכינה אפ"ה יש נ"מ כגון שנטמא בעזרת אנשים היינו מחנה שכינה ואף שאסור לו לעכב שם מ"מ אם יכול לשחוט דרך הליכתו לחוץ בלי עיכוב כגון שסכין בידו והוא הולך ושוחט בלי עיכוב ודוק: צ"ל דשוחט בסכין ארוכה כ"ב אמה עכ"ל התוס' ע"ש וא"כ הגמרא דהכא סובר דבקדשי קדשים ע"כ מיירי שנטמא בפנים דהיינו בעזרת אנשים שהוא מחנה שכינה וכגון שיכול לשחוט דרך הליכתו לחוץ בלי עיכוב כלל דאי מיירי שהוא עומד בחוץ בעזרת נשים ג"כ אי אפשר לו לשחוט דאיך יתכן שיהיה הסכין ארוכה כל כך כ"ב אמות דהאמפתח עזרה עד הצפון הוא כ"ב אמות וקדשי קדשי' שחיטתן ועיין לעיל בהגה"ה ועיין ברמב"ם בהלכות ביאת מקדש בפ"ו הלכה כ"ב. בצפון אלא ע"כ צ"ל דהוא עומד בפנים בצד הצפון וא"כ ליכא חשש לשמא ימשוך לפנים דהא הוא עומד בפנים אלא ודאי טעמא דלא ישחוט הוא משום שמא יגע בבשר ושפיר פריך הגמ' ודוק היטב: אבל הקושיא במק"ע דלמא גם בקדשי קדשים לא חיישינן לשמא יגע בבשר ומש"ה לא ישחוט טמא לכתחלה אף שהוא עומד בפנים בעזרה משום דחיישינן שמא ישהה שם דהא תכף הוא מוזהר לצאת ואם שהה כדי שיעור השתחויה חייב כרת כמ"ש הרמב"ם בפ"י מהלכות ביאת מקדש הלכה כ"ב ע"ש וא"כ בלא הך סיפא ובקדשי קדשים נמי מצי לפרוך הא מהתם נפקא ואף אם נימא דשם הוא הטעם דלא ישחוט משום שמא אתי למשוך לפנים מ"מ מוכח דלכתחלה טמא לא ישחוט יהיה מאיזה טעם שיהיה כיון שאין נ"מ בין שני טעמים דהא אף אם לא חיישינן לשמא יגע בבשר אפ"ה לא ישחוט אפי' אם נטמא בפנים מטעם שמא אתי להשהות שם וק"ו הוא אם הוא עומד בחוץ חיישינן לשמא אתי למשוך לפנים מכ"ש אם הוא כבר בפנים פשיטא דחיישינן דאתי להשהות שם אבל י"ל דשפיר יש נ"מ אם שוחט דרך גגין כמו שמתרץ הר"ר אפרים שם בתוס' בזבחים בד"ה טמאים וא"כ אמרינן דאתי למשוך לפנים מותר לו לשחוט דלא חיישינן שמא אתי למשוך לפנים דאף אם ימשוך בפנים הוא פטור דטמא הנכנס דרך גגין פטור כדמפורש ברמב"ם שם הלכה י"ט אבל משום חשש שמא יגע בבשר אסור לו לשחוט ולפ"ז הקישיא דלעיל במק"ע מאי פריך הגמרא הא מהתם נפקא דאי מהתם ה"א דלכתחלה לא ישחוט אפי' בקדשי קדשים משום דאתי למשוך לפנים או משום דאתי להשהות בפנים אבל היכא דלא שייך הך חששא כגון שנכנס דרך גגין הגה"ה א ועיין משנה למלך פ"ג מה' ביאת מקדש ה' י"ט בד"ה ודע דזה שכתבנו כו' ע"ש היטב ודוק ועיין מש"כ לקמן בתוס' ד"ה שמא יגע: ה"א דמותר לשחוט ולכך אתי מתניתין דהכא לאשמעינן דאפי' בכה"ג לא ישחוט לכתחלה משום שמא יג בבשר וצ"ל דהגמרא הוכיח דע"כ גם התם הוא מטעם שמא יגע בבשר הואיל בבשר לא חיישינן כלל וא"כ היכא דנטמא בפנים מותר לשחוט אפילו לכתחילה ולכך צריך למיתני גם הכא דין טמא במוקדשין לאשמועינן דאפילו בכה"ג שנטמא בפנים ג"כ לא ישחוט לכתחלה הוא משום שמא יגע בבשר ולכך מביא הגמרא הך סיפא דאפילו בקדשי קדשים ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים בבשר ובקדשי קדשים ע"כ ליכא למיחוש לשמא אחי למשוך לפנים אלא משום שמא יגע בבשר דהגה התוס' במס' זבחים בריש פרק כל הפסולין בסוף ד"ה הגה"ה אין להקשות איך אפשר לומר דהיכא דנטמא בפנים שוחט אפי' לכתחילה א"כ אמאי נקט שם במתני' לשון דיעבד משום טמאים טפי ה"ל למנקט לשון לכתחלה שהוא שייך אף בטמאין כגון שנטמא בפנים כקושית ותני בסיפא ובלבד שלא יהיו טמאין נוגעין בבשר דאין לומר דמתניתין תני שלא יהיו נוגעין בבשר לענין שאם נגע שהזבח פסול זה הוא דבר פשוט ולא צריך לאשמעינן אלא ודאי דמתני' טעמא דמלתא אתי לאשמעינן דלכתחילה לא ישחוט משום חשש נגיעת בשר וק"ל: א"נ י"ל דהגמרא הוכיח דע"כ בקדשי קדשים הוא הטעם משום שמא יגע בבשר דאם עומד בחוץ אי אפשר לשחוט כנ"ל ובפנים נמי אף שנטמא בפנים אי אפשר לו לעכב שם כנ"ל וע"כ מיירי בבמה כתירוץ אחרון של תוספות שבבמה לא שייך למגזר שמא ימשוך לפנים: בגמ' ואב"א הכא עיקר כו' לכאורה יש לדקדק מאי נ"מ אי הכא עיקר או התם עיקר ונ"ל דיש נ"מ אי נשים שוחטין לכתחלה דהנה אי אמרינן דהתם איידי א"כ לא שייך תרוצי דגמרא שם דנקט לשון דיעבד משום טמאים הא טמאים גופא לא אצטריך שם ולא תני אלא איידי דתני שאר פסולין ואיך שייך לומר דתני בכולהו לשון דיעבד משום טמאים שהוא משנה שאינה צריכה א"ו ע"כ צ"ל להך לישנא דהתם איידי דבאמת מה שתני שם לשון דיעבד הוא משום נשים דלא ישחטו לכתחלה אבל אי אמרינן התם עיקר שפיר י"ל דתירוץ הגמרא שם דתני לשון דיעבד משום טמאים אבל נשים שוחטות אפילו לכתחילה ולפ"ז הנך שני לשונות אי התם עיקר אי הכא עיקר מחולקים בדין של א"י: בתוס' ד"ה אבל אמר הרי עלי כו'. עיין מה שכתבתי לקמן בדף י"ג ע"א בתוס' ד"ה ר' עקיבא כו' ע"ש: בתוס' ד"ה שמא יגע בבשר כו'. וא"ת אמאי לא קאמר דלא ישחוט משום דלמא אתי למשוך לפנים עכ"ל ולפי מה דמתרצים התוספות במס' זבחים בשם ר' אפרים על קושיא שניה שמקשים איך יתכן שיהיה סכין ארוכה כל כך ומתרץ שם ר"א דמיירי שטמא שוחט דרך גגין ועליות א"כ גם קושיא זו לא קשה דאם שוחט דרך גגין לא שייך למגזור דלמא אתי למשוכי דאף אם נכנס דרך גגין פטור כדאמרינן במסכת שבועות (דף יד ע"ב) ומהתימא שהתוס' לא הביאו בכאן הך תירוץ של ר' אפרים ועיין מה שכתבתי לעיל על הגמ' האי טמא במוקדשין כו'] וגם לפי תירוץ שכתבו כאן במס' חולין שמיירי בבמה ג"כ לא שייך למגזר דאתי למשוך לפנים אמנם אפשר לומר דאף בבמה אסור לטמא לכנוס ואף אם הבמה עומד תחת הרקיע ולא תחת שום אוהל אפ"ה יש לגזור שמא אתי למשוך ויעמוד עצמו על הבמה ואפשר הוא בכלל ולא יטמא את מחניהם אך בהדיא איתא בגמרא דאין שילוח מתנות בבמה: אמנם לפי מה שכתב המשנה למלך בפ"ג מה' ביאת מקדש הל' י"ט דאף נכנס דרך גגין אפ"ה אם שהה שם חייב שפיר מקשים התוס' דאף אם ישחוט דרך גגין אפ"ה יש לגזור שמא יכנוס וישהה שם ודוק: בא"ד וי"ל דלמאי דפירש ר"ת בעלמא דלא גזר היכא דנטמא בפנים עכ"ל. ר"ל דנטמא בפנים בעזרת נשים דהואיל ומן התורה טמאים אינן אסורים לכנוס אלא למחנה שכינה דהיינו מפתח עזרה ולפנים אבל בעזרת נשים ליכא איסור תורה אלא דרבנן גזרו שלא לכנוס גם לעזרת נשים וא"כ היכא שנטמא בפנים בעזרת נשים לא גזרו וצ"ל דעומד בפנים בעזרת נשים סמוך לפתח עזרה וקדשים מונחים סמוך לעזרה והוא שוחט אבל אם נטמא בעזרת אנשים אי אפשר לו לשחוט הואיל ואסור לו לשהות שמה. אבל אין לומר דכוונת התוס' הוא שנטמא בפנים ממש וכגון ששוחט דרך הליכתו בלי עיכוב או שאינו צריך לשהות בשחיטה בכדי שיעור שהייה שהוא שיעור השתחויה אפים ארצה כדמפורש במס' שבועות וברמב"ם שם דלשון לא גזור לא משמע כן וכן מוכח מתוס' בפ' כל הפסולין שכתבו דאף לפי' ר"ת אי אמרינן מרחק צפון צ"ל שהסכין הוא ארוך כ"ב אמה הרי מפורש דאף לר"ת אינו מיירי שנטמא בעזרת ישראל דה ג ע"כ בתוס' ד"ה בודק סכין ונותן לו כו' דחיישינן דלמא מתשלי ואכיל כמ"ש ר"ת לעיל עכ"ל עיין במהר"ם מלובלין שהקשה למה לא פירשו גם הכא כתירוץ ר"ת דהיינו מפני הרואים שיראו שנותן לו לשחוט בלי בדיקה יסברו שמותר לאכול משחיטתו בלי בדיקה ובאמת הר"ן מתרץ כן מפני חשש הרואים ונ"ל דהתוס' לא חשו הכא מפני תקלת הרואים די"ל דהתוס' סוברים כדעת ר"י והגאונים שמביא הש"ך סימן ב' ס"ק ד' דגבי מומר אף אם הישראל כשר בדק הסכין קודם שחיטה אפ"ה צריך לבדוק גם לאחר שחיטה דחיישינן שמא בעור נפגמה ולפ"ז י"ל דסבירא להתוספות דלא חיישינן להרואים דלא אתי למטעי ולומר מדלא בדק הסכין קודם שחיטה מכלל דשחיטתו כשרה בלי בדיקה לזה אין לחוש דכיון דהדין הוא שצריך למיבדק גם אחר השחיטה לא אתי למטעי דידעי שהוא סומך על הבדיקה שלאחר השחיטה ולכך לא בדק קודם שחיטה ולכך מתרצים התוס' דחיישינן לשמא מתשיל ואכל דהיינו שמא יאבד הסכין לאחר שחיטה ויתשיל ויאכל בלי בדיקה כלל ולכך צריך למבדיק קודם שחיטה דאף אם יאבד הסכין אחר שחיטה לית לן בה דכיון שבדק קודם שחיטה האי בדיקה שלאחר שחיטה אינו מעכב אם אבד הסכין כמ"ש הש"ע שם אמנם אעפ"כ היה להתוס' לומר חשש מפני הרואים אשר לא ידעו כלל שהוא מומר ויסברו שהוא ישראל כשר וק"ל: רש"י ד"ה מומחין הן הלכך לא בעי למבדקה עכ"ל. והקשה המהרש"א וט"ז בסימן א' ס"ק ג' על שיטת רש"י ובעל העיטור דסברי דהאי רוב מצוין כו' מהני רק בדיעבד דלא צריך למבדקיה אבל לכתחלה לא סמכינן ארוב וצריך לידע אם הוא מומחה לפ"ז אכתי קשה דה"ל לאביי ורבא ור"א לאוקמי מתניתין בהכי הכל מומחין שוחטין לכתחלה בד"א ביודעין בו שהוא מומחה אבל אם לא יודעין לא ישחטו ואם שחטו שחיטתן כשרה. וא"ל דלא הוי מצי לאוקמי בהכי משום דקשה וכולן ששחטו אהייא הא לאביי ורבא ור"א עדיין קשה האי וכולן וכו' אהייא ע"כ קושיתם. ואמרתי ליישב דודאי לאביי ורבא ור"א לעצמם לא היה קשה האי וכולן וכל אחד היה יודע ליישב האי וכולן אהייא לפי אוקימתו רק סתם גמ' לא היה רוצה לאוקמי כותייהו ולכך הניחו בקושיא דהנה בהגהת אשר"י מביא בשם ר"ב הואיל והקשה הגמרא לרבינא אלא אשאין מומחין בבודקין אותו סגי ומדלא פריך אפילו לכתחלה נמי ש"מ דלכתחלה אין להניחו לשחוט אפילו באחרים ר"א והקשה בספר תבואת שור דלמא משום הכי לא פריך הגמרא אפילו לכתחלה נמי משום דיש להשיב ולומר דנקט לשון דיעבד הואיל וקאי גם אחש"ו דלא ישחטו לכתחלה אף אם אחרים ר"א ומתרץ דא"כ מאי פריך הגמרא לעיל לאביי ואי בכותי הא אמרת בישראל עע"ג שחיט אפילו לכתחלה הא איכא למימר דנקט דיעבד משום חש"ו וא"כ לפ"ז אני אומר דהגמ' דקאי בקושיא לאביי דלא ניחא להגמ' לומר דנקט במתני' דיעבד משום חש"ו אבל לאביי בעצמו לא היה קשה קושית הגמרא דאביי היה סובר דנקט דיעבד במתני' משום חש"ו הואיל וקאי גם אחש"ו, ולפ"ז מתורץ קושית המהרש"א וט"ז על אביי דאביי לא רצה לאוקמי מתניתין במומחין משום דקשיא ליה האי וכולן ששחטו אהייא אבל לעצמו לא היה קשה הואיל והיה לעצמו תירוץ בעל ת"ש. והנה גם לר"א נמי לא היה קשה האי וכולן ששחטו אהייא דהנה התוס' בד"ה בודק סכין ונותן לו כתבו דבמומר לא מהני יוצא ונכנס דאינו מרתת דאיננו סובר שיבדוק הסכין אחריו לפי שהוא מחזיק עצמו לישראל לכל דבריו עכ"ל התוס' ולפ"ז יש לומר דרב אשי היה סובר דאם אחרים ר"א בשעת שחיטה ולא הניחו לשחוט לו לבדו בודאי הוא מרתת דהא הוא רואה דישראל כשר אינו מאמינו ורואין עליו כשהוא שוחט וכיון שהוא רואה שהוא מוחזק אצלם למומר בודאי הוא מרתת שמא יבדקו אחריו הסכין והשתא לא קשה קושית הגמרא לר"א אי ליכא לסכין כי אחרים ר"א מאי הוי דלמא בסכין פגומה שחיט דר"א סובר כיון שאחרים ר"א הוא מרתת ובודאי לא שחיט בסכין פגום. אמנם הגמרא דהניחו בקושיא לא היה סובר הך סברא דהוא מרתת כשאחרים ר"א ולכך הניחו בקושיא אבל לר"א לעצמו לא היה קשה קושית הגמ' הואיל ואית ליה הך סברא ולפ"ז גם לר"א לא קשה קושית המהרש"א דר"א לא רצה לאוקמי במומחין משום דקשיא ליה האי וכולן ששחטו אהייא אבל לעצמו לא היה קשה כנ"ל. אמנם על רבא עדין קשה קושית המהרש"א דהא רבא מוקי מתניתין בכותי וישראל יוצא ונכנס ולדידיה ע"כ האי וכולן ששחטו קאי רק אחש"ו לחוד דאי אכותי אפילו ביוצא ונכנס שחיט אפילו לכתחלה [ובזה בודאי לא שייך לומר איידי דחש"ו הואיל ודין אחרים ר"א לא שייך כלל בכותי] וע"כ האי וכולן קאי רק אחש"ו וא"כ קשה קושית המהרש"א אמאי לא מוקי מתניתין במומחין: אבל באמת גם לרבא לא קשה דהא אליבא דאמת רבא לא אמר אלא אליבא דאביי וליה לא סבירא ליה והוא לעצמו באמת מתרץ מתניתין כשמעתיה בישראל מומר כרב אשי ולא קשה ליה האי וכולן ששחטו אהייא כנ"ל רק לאביי אמר לדידך יש לאוקמי מתני' בכותי וישראל יוצא ונכנס הואיל ורבא לא היה סובר לאביי דהאי וכולן קאי גם אכותי הואיל ונקט לשון דיעבד ובכותי מצי שחיט לכתחלה ואיידי דחש"ו לא סבר ליה לרבא והיה סובר באמת דהאי וכולן קאי לאביי רק אחש"ו כקושית הגמ' והיה אמר לדידך מצי לאוקמי בכותי יוצא ונכנס אבל לרבא לעצמו היה מוקי מתניתין במומר ולא קשיא ליה הך וכולן ששחטו כו' כנ"ל ולפ"ז מתורץ קושית מהרש"א גם לרבא שלא רצה לאוקמי במומחה משום קושיא דוכולן ששחטו אהייא: ולפ"ז אמרתי נמי לתרץ מה שיש לדקדק על דברי התוספות לקמן ד"ה מ"ט לא אמר כשמעתיה דמתרצים דהגמרא פריך דקמייתא אבעי' ליה לאוקמי כשמעתי' ולכאורה יפלא מאי אולמא האי הלכה מהאי הלכה דלמא גם דין כותי וישראל יוצא ונכנס הוא ג"כ שמעתתי' ולמה לו להקדים הך שמעתתא דישראל מומר מהך שמעתא ועיין במהרש"א מה שמביא בשם בעל המאור והוא דחוק קצת] דכותי וישראל יוצא ונכנס ובמה כחה יפה אבל לפמ"ש א"ש דקושית הגמ' הוא דיותר היה לו לאוקמי מתניתין דהכא במומר כי היכי דיתורץ גם האי וכולן ששחטו דתני במתני' דהכא ומתניתין דלקמן דלא תני בה וכולן ששחטו ה"ל לאוקמי בכותי אבל השתא דמוקי מתניתין דהכא בכותי קשה עליו האי וכולן ששחטו אהייא והגמרא ידע דרבא מדקדק האי וכולן דאל"כ למה לא מוקי מתניתין בישראל מומר כקושית מהרש"א] ומתרץ דבאמת רבא לעצמו מתרץ מתניתין דהכא במומר ומה שמוקי בכותי לדבריו דאביי קאמר ודוק: שם בתוס' ד"ה חולין שנעשו עטה"ק כו' האי טעמא הוי מצי למימר אף ללישנא קמא עכ"ל ולא ידעתי מאי קשיא להו דאי אמרינן הכא עיקר אין להשיב כלל דאף דאמרינן חולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש אפ"ה י"ל דהכל שוחטין הוא טמא בחולין ולא קשה מאי למימרא די"ל איידי דבעי ושחיטתן כשרה לאשמעינן דין טמא במוקדשין דלא ישחוט לכתחלה תני נמי הכל שוחטין לדין טמא בחולין ותני טמא בחולין אגב טמא במוקדשין אבל אי אמרינן התם עיקר והכא איידי שפיר מתרץ ליה קסבר חולין שנעשו עטה"ק לאו כקודש וטמא בחולין הוא מלתא דפשיטא ולא שייך למימר דתני להו אגב טמא במוקדשין הא טמא במוקדשין גופא לא צריך למיתני הכא ואין מקומו כאן כי התם הוא העיקר וכל הבבא הוא מיותר. וי"ל דהתוספות מקשים שפיר דע"כ אין לומר דתני טמא בחולין איידי דטמא במוקדשין אף שהכא עיקר דע"כ סבירא להגמרא דהכא דלא אמרינן רישא איידי דסיפא דאל"כ קשה מאי פריך הגמ' לעיל לרבה ב"ע טמא בחולין מאי למימרא מאי קושיא דלמא באמת תני ליה איידי דטמא במוקדשין דהא עד השתא קודם שפריך הא מהתם נפקא בודאי הוי קיימינן דהכא עיקר אלא ודאי ע"כ צ"ל דהגמ' סובר דלא אמרינן רישא איידי דסיפא ושפיר מקשים התוס'. אמנם אעפ"כ יש לדחות דברי תוספות ולומר דהך ב' תירוצים בגמרא אי הכא עיקר או התם עיקר באמת פליגי אי חולין שנעשו עטה"ק כקודש דמי או לא ולהך תירוץ דהכא עיקר באמת אמרינן גם לרבה ב"ע דחולין שנעשו עט"ק לאו כקודש דמי וטמא בחול באמת אגב נקט לה איידי דתני טמא במוקדשין ודוק: דף דף ע"א ולאביי קשיא סיפא לכאורה קשה לפ"מ שכתבו התוס' לעיל (דף ג' ע"א) ד"ה המניח דגם לאביי י"ל דהאי דבעי חותך כזית בשר הוא רק משום כדי לברר והוא רק חומרא בעלמא אבל אם אין הכותי בפנינו מותר אף בלא כזית בשר ע"ש וא"כ קשה מאי פריך הגמרא דלמא משום הכי נקט בסיפא דברייתא בא ומצאו שחוט ולא נקט יוצא ונכנס הואיל וברייתא רוצה למנקט דבעי כזית בשר מדינא לכך נקט בא ומצאו ששחט אבל ביוצא ונכנס לא בעינן חותך כזית בשר אלא משום חומרא בעלמא כדי לברר, אמנם לפי מ"ש אאמ"ו בספרו נודע ביהודא בתחילת חלק י"ד דמה שכתבו התוספות דדין חותך כזית בשר הוא רק משום חומרא הוא דוקא אם שחט הכותי בהמת ישראל אבל אם שחט הכותי בהמתו מדינא צריך לחתוך כזית בשר א"ש דהגמרא פריך הואיל ותני כיוצא בו מצא בידו דקוריא של צפורין שהוא משמע שהם של כותי הואיל ותני מצא בידו בזה שפיר פריך דה"ל למיתני אפילו יוצא ונכנס ודוק. שם ע"ב בתוס' ד"ה מותר מיד וכו' ונראה שמרויחין נמי לגבי דידהו למאי דס"ד השתא שהוא מדאורייתא עכ"ל. ולי נראה דפשוט היו יכולין לפרש שמרויחין גם לגבי דידהו דאם לא החליפו א"כ כשנותנין לישראל כשר חמץ שעבר עליו הפסח הוא עובר אלפני עור לא תתן מכשול הואיל ונותן לו דבר האסור מדאורייתא ולכך החליפו כדי שלא יעבור על לפני עור כו' ודוק: דף ה ע''א תוס' ד"ה על פי הדיבור כו' וא"ת למאי דס"ד דלא הוי עפ"ד תקשי הא דאמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור עכ"ל. ונ"ל לתרץ דהנה לקמן בד"ה עורביים מבעי ליה כתבו התוס' אע"ג דכתיב עברים מצרים כו' התם ליכא למטעי והנה י"ל דכל זה לפי האמת דאמרינן דעל פי הדיבור היה א"כ שפיר ה"ל לפרש עורביים הואיל ואיכא למטעי דעורבים ממש היו א"ו באמת הפירוש הוא עורבים ממש אבל לפי מה דקיימינן השתא קודם שמתרץ עפ"י דיבור שאני ואליהו אכל מבי טבחי דאחאב הואיל ומדינא שרי כדרב ענן דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה כולה א"כ שפיר י"ל דעורבים הוא הפירוש תרי גברי דהיה שמן עורב על שם מקומן ואין להקשות א"כ עורביים מ"ל די"ל דתני עורבים כמו מצרים עברים הואיל וגם הכא ליכא למטעי ולומר דעורבים ממש היו א"כ היכי אכל בשר שנתעלם מן העין אלא ודאי דתרי גברי מישראל היו דליכא משום בשר שמה"ע ונקראו עורבים על שם מקומן כמו עברים מצרים וא"כ לא קשה קושית התוס' דלפי מה דקיימינן השתא דלא עפ"י הדיבור היה א"כ יש לומר דתרי גברי היו מביאין לו הבשר וליכא משום בשר שמה"ע אבל לפי האמת דמסיק ע"פ הדיבור היה א"כ שפיר צ"ל דעורבים ממש היו דאי על שם מקומן ה"ל למכתב עורביים הואיל ואיכא למטעי דעורבים ממש היו ואפ"ה ליכא משום בשר שמה"ע הואיל ובאמת עפ"י דיבור שאני ולפ"ז מאד יומתק לנפשך ההמשך בגמרא דבתר דמתרץ ליה עפ"י דיבור שאני פריך ליה מאי עורבים ונכון הוא: בגמ' האי מומר ה"ד כו' הקשה הרשב"א אמאי לא מוקי הגמ' האי מומר דסיפא במומר לאותו דבר דאמרינן לקמן דאין מקבלין מהם ונ"ל לתרץ דהא ברייתא דדרש מכם בנדבה כתיב ובנדבה לא שייך לומר לאותו דבר דהא נדבה לא בא לכפרה וזהו כונת רש"י בד"ה מכם וגבי נדר או נדבה כתיב כו' דהא כי יקריב משמע כשירצו להקריב עכ"ל. ולכאורה שפת יתר הוא זה בדבריו אלא שרש"י בא לתרץ קושית הרשב"א דגבי נדבה לא שייך לומר מומר לאותו דבר כיון שאינו בא על חטא אלא שמביא כשירצה ואפ"ה פריך הגמרא שפיר הא מהתם נפקא מעם הארץ פרט למומר כו' היינו כיון שחזינן דחטאת שהוא חובה לא מקבלינן ממומר הה"ד בנדבה דעד השתא לא ידע הגמ' לחלק בין חטאת לעולה וא"כ כיון דחזינן דבמומר לאותו דבר לא מקבלינן מניה בחטאת חובה ממילא ידעינן דבמומר לכל התורה לא מקבלינן אף קרבן נדבה ועיין מה שכתבתי בסמוך ודוק: שם ע"ב בגמ' וצריכי כו' הנה המקשה לא ידע לחלק בין חטאת לנדבה ואף שהיה יודע דבנדבה לא שייך לומר מומר לאותו דבר כמ"ש לעיל מ"מ לא ידע דטעמא דמלתא דמומר לאותו דבר דלא מקבלינן מניה משום דלאו בר כפרה הוא אלא היה סובר דאף בחטאת לא מקבלינן מניה משום דזבח רשעים תועבה וגם לפי טעמא דזבח רשעים תועבה יש לחלק בין מומר לדבר אחר לחומר לאותו דבר הואיל ובמומר לדבר אחר לא שייך למימר זבח רשעים כו' הואיל ומשום איסור אחד לא מקרי רשע כל כך אבל במומר לאותו דבר לא מקבלינן מניה משום שהוא רשע לאותו דבר שמביא עליו קרבן חטאת שפיר הוי זבח רשעים דהא על ענין אותו דבר הוא רשע וא"כ שפיר פריך הא מהתם נפקא כיון דחזינן דלא מקבלינן קרבן חובה משום זבח רשעים א"כ ממילא במומר לכל התורה כולה לא מקבלינן מניה קרבן כלל אף קרבן נדבה משום זבח רשעים הואיל והוא רשע גמור שעובר על כל התורה ופשיטא שאין מקבלין מהם שום קרבן אפילו נדבה ומתרץ ליה חדא בעולה הגהת נכד המחבר ואף דגם בהביא קרבן על הדם ומומר לאכול חלב נמי קאמר דאין מקבלין ג"כ טעמא הוא הואיל והוי מומר לאותו דבר דבחד לאו נאמר דם וחלב והוי רשע לאותו לאו והוי זבח רשעים וזהו לתירוץ שני של תוספות ולר"ת הוא נכון יותר דלא מחלקינן כלל בין מומר לדבר אחר למומר לאותו דבר דגם מומר לאותו דבר מקרי רק מומר לדבר אחד ולא ממעטינן אלא מומר לכל התורה כולה ודוק: כו' וצריכי דאי אשמעינן חטאת משום דלכפרה כו' ר"ל דבחטאת איכא למימר מה דממעט קרא מומר לאו משום דזבח רשעים תועבה הוא אלא משום דלא ניתן לכפרה הואיל ועדיין עומד במרדו ובזה דעת לנפשך ינעם דברי התוס' ד"ה מעם הארץ ודוק: דף ו בגמ' ור"ג וב"ד נמי כר' מאיר ס"ל קשה לי לפי מה שהקשה הרא"ש לקמן (דף יב) למה סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאינו מומחין לחזקה דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת ואתרע ליה רובא ותירץ הרא"ש ז"ל דמיעוט דאינו מומחין לא שכיח ואפי' ר"מ דחייש למיעוט למיעוט דלא שכיח לא חייש עכ"ל ע"ש ברא"ש ולפ"ז קשה לי למה צריך הגמרא לומר דר"ג וב"ד כר"מ ס"ל הא אף אי לא סברי כר"מ ולא חיישי למיעוט אפ"ה שפיר גזרו על שחיטת כותי משום דסמוך מיעוט כותים שהם מומרים לע"ז לחזקה ואתרע ליה רובא כקושית הרא"ש והכא ליכא למימר כתירוץ הרא"ש דהא ע"כ האי מיעוט גבי כותים הוי מיעוט דשכיח דהרי באמת ר"מ חייש לאותו מיעוט: ויש לומר דכאן לא שייך לומר חזקה כלל די"ל דאסרו שחיטת כותים משום חשש שמא מחשבתו לע"ז ולפ"ז דוקא לר"מ דחייש למיעוטא אסרינן שחיטת כותים משום האי מיעוט שהם עובדי ע"ז כדאמרינן דמות יונה מצאו להם וכו' אבל לדידן דלא חיישינן למיעוט לא שייך לומר סמוך מיעוטא לחזקה הואיל ובהמה בחייה לא היתה כלל בחזקת איסור תקרובות ע"ז רק בחזקת איסור אינה זבוחה וכאן לא משום איסור אינה זבוחה נגעו בה הואיל ונשחטה כהוגן רק משום איסור ע"ז ולזה לא הוחזקה הך בהמה מעולם: אמנם אני אומר דאפ"ה הקושיא במק"ע דהנה לקמן על המתני' דשחיטת נכרי נבילה כתבו התוספות והרא"ש טעמא הואיל וכתיב וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזבחו ומי שאינו בר זביחה אין אתה אוכל מזבחו וכן כתב הרא"ש אחר זה גבי מומר להכעיס אסור לאכול משחיטתו אפי' בדק לו סכין וראה ששחט יפה אפי' הכי אסורה הואיל ואינו חושש לזבוח הוי ככותי שאינו בר זביחה עכ"ל. ולפ"ז אני אומר שיש עוד טעם מלבד הך טעמא שמחשבתו לע"ז עוד טעם אחר אפי' לא היה מחשבתו לע"ז ג"כ אסור מטעם שאינו בר זביחה הואיל ומומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה כדמסקינן לעיל (דף ה' ע"ב) וא"כ הנך כותים שעובדים ע"ז לא הוי בר זביחה הואיל והוא מומר לכל התורה כולה וכמו שאמר האי סבא לר' אבוהו לקמן לית כאן שומרי תורה. היוצא מזה דכל שחיטות כותי שאינו מקיים מצות לא הוי כלל שחיטה מעליא ולא נקרא כלל בשם שחיטה רק כנהרגה ועיין בת"ש ריש סי' ב' ולפ"ז הקושיא במק"ע למאי צריך הגמרא לומר דר"ג וב"ד כר"מ ס"ל דחייש למיעוט הא אפי' אם לא חייש למיעוטי אפ"ה שפיר גזר על שחיטת כותים שאסורה ולא מטעם שמחשבתו לע"ז אלא מטעם הואיל והך מיעוט שהם עובדי ע"ז אינן כלל בעלי זביחה ושחיטתן לא מקרי כלל שחיטה הואיל ואינן בכלל וזבחת וא"כ אף שרובם אינן עובדי ע"ז והם בכלל בעלי זביחה מ"מ אמרינן סמוך מיעוטא שאינן בעלי זביחה לחזקה שבהמה בחי' בחזקת איסור אינה זבוחה ואיתרע לה רובא ואמרינן דגם השתא לאו זבוחה היא הואיל וכותי שחטה וחיישינן שמא אותו כותי הוא ממיעוט שאינן בעלי זביחה ושחיטתן נבילה וא"כ למאי צריכין לומר דר"ג וב"ד כר"מ ס"ל: ומכח קושיא זו אמרתי להוכיח כדעת הרמב"ם בפרק ד' מהלכות שחיטה הלכה י"ב שכתב דנכרי שאינו עובד ע"ז ששחט שחיטתו אינו אסורה הגהת נכד המחבר עיין בש"ע סי' ב' ובט"ז ס"ק א' ע"ש: אלא רק מדרבנן ולית ליה לרמב"ם הך דרשא שמביא הרא"ש דוזבחת אלא ס"ל להרמב"ם דאף שאינו בר זביחה נמי שחיטתו כשרה מדאורייתא ולפ"ז שפיר קאמר הגמרא ר"ג וב"ד כר"מ ס"ל דע"כ טעמא דר"ג וב"ד שאסרו שחיטת כותים הוא משום דחיישינן שמא מחשבתו לע"ז אבל משום חשש שאינו בר זביחה בודאי לא גזר על כל הכותים הואיל והוא רק איסור דרבנן וכיון שע"כ טעמא דר"ג הוא לאסור שחיטת כותים משום שמחשבתם לע"ז שפיר צ"ל דר"ג וב"ד כר"מ ס"ל דחייש למיעוט הואיל ואלו כותים שעובדים ע"ז המה מיעוט אבל משום סמוך מיעוטא לחזקה ליכא למימר הואיל ובהמה בחי' מעולם לא היה בחזקת איסור ע"ז ודוק אבל להרא"ש לשיטתו דסובר דהאי דרשא וזבחת ואכלת הוא דרשא גמורה ומי שאינו בר זביחה שחיטתו אסור מן התורה א"כ שפיר י"ל דאסרו שחיטת כותים לאו משום חשש שמחשבתו לע"ז אלא משום חשש שהם אינן במצות ואינן בעלי זביחה שפיר קשה דה"ל טעמא דר"ג וב"ד משום שבהמה בחי' בחזקת איסור אינה זבוחה עומדת וסמוך מיעוט שאינן בעלי זביחה לחזקת איסור אינה זבוחה. וצ"ל דלהרא"ש באמת הגמרא דהכא קאי אליבא דרב ענן לעיל דמומר לע"ז לא הוי מומר לכל התורה והאי סבא שאמר לר"ש בר' אליעזר ושמת סכין בלועיך לא אמר אלא שהם עובדי ע"ז משום שמצאו דמות יונה אבל שאר מצות מקיימים וא"כ כל הכותים אף אלו שעובדים להך דמות יונה הם בעלי זביחה ולא אסר ר"ג וב"ד וגם ר"מ שחיטת כותים אלא משום שמא מחשבתו לע"ז ושפיר צ"ל דר"ג וב"ד כר"מ ס"ל דחייש למיעוט הואיל ולענין איסור שחיטת ע"ז לא שייך למימר סמוך מיעוט לחזקה דהא הבהמה לא הוחזקה מעולם לע"ז ועפ"ז אמרתי נמי ליישב מה שיש לדקדק על הגמרא לקמן דקאמר אינהו גזרו ולא קבלו מינייהו אתי ר"א ור"א גזרו וקבלו מינייהו ולכאורה קשה למה לא קבלו מר"מ ומר"ג וב"ד ומר"א ור"א קבלו ובאמת רש"י בד"ה וקבלו מינייהו הרגיש בזה וכתב לפי שהיו רגילים בהם ובדורו של ר"א ור"א היה אפשר להם לפרוש ודבר זה הוא דוחק מאד ועוד קשה על ר' אבוהו איך שלח לאתויי יין מבי כותאי ולא חש לגזירת ר"מ ור"ג וב"ד ואף שכל הדור היו רגילים והיה דור פרוץ ולא חשו לגזירת רבנן למה לא חש ר' אבוהו שהיה ת"ח [ודוחק לומר שלא היה ידע מהך גזירה] אבל לפי מ"ש אתי שפיר דגבי ר"מ לא אמר האי סבא אלא ושמת סכין בלועיך והיינו משום שדמות יונה מצאו להם בהר גריזים ובאמת לא אמר עליהם אלא שהם חשודים לעובדי ע"ז וא"כ גזרת ר"מ ובית דינו לא היה אלא משום שחיישי למיעוט ולכך לא קבלו מהם הואיל והלכה כחכמים דלא חיישינן למיעוט וא"כ שחיטתן מותרת וגם יינם מותר הואיל ורוב מהם לאו עובדי ע"ז ולכך שדר ר' אבוהו לקנות מהם יין הואיל וגם ר"א ס"ל כחכמים דלא חיישינן למיעוט אבל לבתר הכי דקאמר האי סבא לר"י בן יוסף לית כאן שומרי תורה היינו שהכותים שבכאן אינן מקיימים התורה וא"כ גם מצות שחיטה אינן מקיימין וא"כ בלאו הך טעמא דשחיטתו הוא לע"ז נמי שחיטתן אסורה הואיל ואינן בר זביחה ולפ"ז שפיר גזר ר"א ור"א על שחיטתן אף דלא חיישינן למיעוט מ"מ מטעם סמוך מיעוטא לחזקה שבהמה בחי' בחזקת איסור אינה זבוחה עומדת וסמוך מיעוט שאינן בר זביחה להך חזקה ואתרע ליה רובא ולכך קבלו מינייהו הך גזרה הואיל ואף לרבנן דלא חיישי למיעוטא נמי שחיטתן אסורה וזהו שמתרץ אינהו גזרו ולא קבלו מנייהו הואיל וגזרתם היה רק משום ע"ז ולא משום שאינן בעלי זביחה ולכך לא קבלו מנייהו אבל ר"א ור"א גזרו משום שאינן שומרי תורה שפיר קבלו מנייהו ונכון הוא: וזה שאמרתי רק לחדודי בעלמא אבל האמת יורה דרכו דבדורו של ר' אמי ור' אסי ע"כ קבלו מטעם שבדורם היו רוב כותים מזלזלים במצות ועובדים ע"ז דאי משום טעם דסמוך מיעוטא לחזקה כנ"ל א"כ הא תינח שגזרו על שחיטתן דאיכא למימר הך חזקה אבל יין שלהם וגם לבטל רשותם לענין שבת למה גזרו ולמה לא אזלינן בתר רוב כותים שאינן מזלזלין במצות א"ו דבדורם של ר"א ור"א רוב כותים היו מזלזלין במצות: ואפשר ג"כ כיון שהיו רוצים לחזק לאסור שחיטתן הגהת נכד המחבר גזרו גם על יינם ולענין רשות עיין לקמן דף צ"א: שבת משום מגדר מלתא: דף ח ע"א בגמ' אר"ז אמר שמואל ליבן סכין כו' והאיכא צדדין כו'. כתב הפ"ח דמסתבר אפילו להאוסרים דס"ל דלא אמרינן בית השחיטה מרווח רוח וא"כ נגעו הצדדין בסימנים מ"מ בעוף אם תפס הקנה לבדו באופן שלא נגע בושט כלל כשר בסכין מלובנת דקודם שנשחט הרוב אע"פ שנגע הסכין בצדדין כשר דפסיקת הגרגרת ברובא ואחר שנשחט הרוב לא מטרפי עכ"ד. והקשה בספר תבואת שור לפ"ז מאי פריך הגמ' והאיכא צדדין דלמא ר"ז בעוף אמרה וכגון ששחט הקנה ע"ש. ונ"ל לתרץ דע"כ איירי ר"ז בבהמה ולא בעוף דבש"ע סימן צ"ד סעיף ז' איתא בשר רותח שחתכה בסכין חולבת כל החתיכה אסורה וכתב הש"ך שם ס"ק כ"ה דאפילו הסכין למטה והבשר למעלה דתתאה הוא צונן אפ"ה אסור דאגב דוחקא דסכינא בלע טובא, עוד מקשה שם בש"ך למה אמרינן בשוחט בסכין של איסור דסגי בקליפה אף שבית השחיטה הוא חם ולא אמרינן שכל הבהמה נאסר כמו דאמרינן גבי בשר רותח שחתכו בסכין של איסור דאסור כל החתיכה ומתרץ דשאני הכא דכל החתיכה היא רותח ונבלע האיסור בכל החתיכה אבל גבי שחיטה אין כל הבהמה רותחת אלא בית השחיטה לבד. ולפ"ז אני אומר דאם נמצא בזה הסכין מלובנת שנבלע בו איזה איסור ושחט בו בודאי לא סגי בקליפה ואוסר כל הבהמה ששחט בו אם אין ששים נגד הסכין דהואיל והסכין הוא חם א"כ אגב דוחקא דסכינא מחפשי' בכולו ומכ"ש אם האי סכין מלובנת נבלע מאיסור שמן דפשיטא שאוסר בכולו הואיל והסכין הוא רותח והאי שמנונית שנבלע בו מפעפע בכולו ודבר זה מפורש בש"ך שם ס"ק כ"ז ע"ש ודע שכל זה אי לא אמרינן דבית השחיטה מרווח רוח ושפיר שייך לוחר דאגב דוחקא דסכינא האיסור שנבלע בסכין מחפש בכל הבשר אבל אי אמרינן בית השחיטה מרוח רווח לא שייך כלל לומר כאן דוחקא דסכינא. ומעתה אני אומר דאי לא אמרינן בית השחיטה מרווח רוח יש לאסור אותה הבהמה או אותו עוף שנשחט בסכין מלובנת אם אין ששים נגד הסכין דהנה הט"ז בסי' י' ס"ק י' מקשה על המחבר ושאר פוסקים דס"ל דסכין ששחט בה כשרה אע"פ שמלוכלך בדם מותר לשחוט בו פעם אחרת והקשה הט"ז מהגמ' לקמן דפריך מ"ש טרפה דקא בלע איסורא התירא נמי קא בלע אבר מן החי ומשני אימת בלע סכין לכי חיימא ואימת חיימא בתר שחיטה האי שעתא אין שם אמ"ה עליו ולפ"ז מקשה הט"ז דאם לא קנח הסכין א"כ יש עליו איסור אמ"ה שהוא בעין על הסכין ומה שהוא בעין לא צריך חימום כלל דהא אף למ"ד בית השחיטה צונן יש איסור ממה שהוא בעין על הסכין וא"כ כששוחט בהמה כשרה יהיה אסור לשחוט בהמה אחרת אחריו משום איסור אמ"ה שיש עדיין בעין על הסכין ע"ש בט"ז שהאריך בזה ובסוף דבריו שם מקשה על הב"ח והאגודה דפסקו שבעי קינוח להסכין משום שמנונית איסור אמ"ה שעליו ומקשה איך אמרה תורה לשחוט שום שחיטה נימא דבתחלת השחיטה בולע קצת איסור אמ"ה וחוזר ואוסר בגמר שחיטה. והנה הט"ז מתרץ שם ואומר דדוקא אם החשש משום טעם הבלוע בסכין שיחזור ויבלע בסימנין פרכינן דיש ג"כ בכשרה טעם איסור הבלוע מן אמ"ה משא"כ אם אין החשש אלא שנשאר בעין עליו זה לא שייך באמ"ה שהרי אין שם ממשות מן אמ"ה ואפילו לחלותית אלא שנבלל בדם וכיון שהדם אינו מבליע אלא שהסימנין טרודים לפלוט דם ע"כ אין איסור גם משום אמ"ה אלא דשמנונית של בהמה טרפה חששו שהוא נדבק בעין שהוא דבר הנסרך ונדבק בה בודאי חששו עכ"ל הט"ז ע"ש בעיון היטב, ולפ"ז אני אומר אם שחט בסכין מלובנת בודאי יש כאן איסור אמ"ה בלוע בסכין קודם גמר שחיטה ובגמר שחיטה פולט ואוסר הבהמה או העוף שנשחט משום איסור אמ"ה הנבלע בסכין שהרי הסכין הוא רותח ואגב דוחקא דסכינא מחפש האיסור בכל הבהמה או העוף ואוסר בכולו כסברת הש"ך בסי' צ"ד ס"ק ח' וס"ק כ"ז ולפ"ז קשה על ר"ז אמר שמואל איך סתמו דבריהם בשחט בסכין מלובנת ששחיטתו כשרה ולא אמרו שעדיין נאסר משום איסור אמ"ה אבל יש לומר דלא צריך לפרש הואיל ובכלל הבהמה מסתמא יש ששים נגד הבלוע של איסור אמ"ה הנבלע בסכין ולפ"ז יש לומר דהגמרא ידע דדוקא בבהמה שהיא גדולה ואפי' בבהמה דקה בזה אמרינן דיש ס' נגד הבלוע של אמ"ה אבל בעוף כיון שיש עוף קטן שאין בו ס' בזה בודאי אסור אם שחט בסכין מלובנת הואיל ואין בו ס' א"ו דשמואל לא איירי כלל בעוף רק בבהמה ושפיר פריך הגמ' והאיכא צדדין: דף ט ע"ב בתוס' ד"ה התם הלכתא גמירי לה כו' וא"ת כל ספק ברה"י מנ"ל דטמא היכא דאיכא חזקת טהרה אי מסוטה הא איתרע לה חזקה וי"ל דגמרינן שפיר מסוטה דעשאה הכתוב כודאי כו' עכ"ל וקשה לי לדעת הרשב"א דס"ל דכל ספיקא דאורייתא לחומרא הוא מן התורה א"כ מנ"ל דעשאו הכתוב כודאי ואי משום שנאסרה על בעלה קודם שבדקו אותה המים הא אף אם הוי כספיקא נמי אסורה מספק וא"כ קושית התוס' במק"ע דגבי ספק טומאה ברה"י מנ"ל דספיקו אסור אם יש לו חזקת טהרה ובזה ליכא למימר דספיקו טמא משום ספק דאורייתא לחומרא הואיל ויש לו חזקת טהרה, אמנם זה יש לדחות דאי משום ספק אסרה תורה ל"ל שני פעמים ונטמאה חד לאסרה על בעלה הא בלא"ה ידעינן שהיא אסורה מכח ספיקא דאורייתא לחומרא ולזה לא צריך קרא הכא לאשמעינן שהיא אסורה מכח ספיקא דהא להרשב"א מאשם תלוי ילפינן דכל ספיקא דאורייתא אסור אלא ודאי דקרא ונטמאה דכתיב גבי סוטה אתי לאשמעינן דלאו משום ספיקא נאסרת על בעלה אלא שהיא אסורה על בעלה מכח ודאי ונפקא מניה כי היכי דלילף מסוטה לטומאה ברשות היחיד שספיקו טמא אף דאית ליה חזקת היתר: דף י' ע"א השוחט בסכין ונמצאת פגומה נחלקו רבותינו הרמב"ם והראב"ד אם חייב לבדוק הסכין אחר שחיטה. שלדעת הרמב"ם חייב לבדוק אם אין בו פגם. ולדעת הראב"ד אינו צריך אא"כ רוצה לשחוט אחריה. וכמבואר בדבריהם פ"א מה' שחיטה הלכה כ"ד. ולכאורה נראה כדברי הרמב"ם. והנה הראב"ד השיגו שאילו היה צריך היו אומרים כן בגמרא בהדיא. כמ"ש השוחט צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה. אמנם אני אומר רואה אני ק"ו הדברים. שהרי שם נחלקו אם הוא נבילה או טרפה. וכתבו התוס' הטעם משום דרוב פעמים שוחט כדרכו. וכאן אמר רב הונא פסולה. ולשון פסולה אינו חוזר על הבהמה רק על השחיטה שהשחיטה פסולה. וכיון שהשחיטה פסולה א"כ נבילה היא. וא"כ דין זה חמור יותר. ולא שייך למימר רוב פעמים אינו נפגם בעור וראוי לשחיטה בדיקה חיובית יותר. אמנם אין זה ראיה דעד כאן לא החמיר רב הונא אלא בנמצא פגום לפנינו ואז לא שייך לומר רוב פעמים אינו נפגם בעור דגם בעצם רוב פעמים אינו נפגם. וע"כ סכין זה יצא מרוב וחיישינן לעור. אבל לענין לבדוק הסכין נוכל לומר שא"צ ורוב פעמים אינו נפגם כלל. ועוד איך אפשר לתרץ כן לרמב"ם ולומר דק"ו הוא ואיהו הרמב"ם מדויל ידיה משתלים דאיהו ס"ל בלא בדק בסימנין אחר שחיטה ונחתך הראש קודם שיבדוק הרי זו נבילה כמבואר בדבריו פ"א ה' י"ב ומדכתב הרי זו נבילה ולא כתב ספק נבילה משמע נבילה ודאי דמוקמינן לה בחזקת אינה זבוחה. ובשוחט בסכין ונמצא פגום כתב ה"ז ספק נבילה. הרי שאפילו נמצא פגום לפנינו קיל יותר מלא בדק בסימנין. והטעם נ"ל משום דכאן הרי היא זבוחה לפניך. אבל לא בדק בסימנים אין כאן זבוחה לפניך. ואדאון בהא שאם נמצא סכין פגום הוא ספק נבילה. קשיא לן מה דאמר הוה עובדא וטריף רב יוסף עד תליסר חיותא. ולעיל (דף ט) בלא בדק בסימנין אמרינן ר"א בן אנטיגנוס וכו' אמר טרפה ואסורה באכילה במתניתא תני נבילה ומטמא. הרי דלשון טרפה לא שייך על נבילה. וכן לקמן (דף לב) הקשה ורמינהי אלו טרפות ואפילו למאי דמשני תמן אלו אסורות ויש מהם נבילות. היינו כיון דחשיב כולהו לא שייך למתני נבילה שהרי יש מהם שהם רק טרפה. אבל כאן בדרב יוסף דכולהו ספק נבילות. הוה ליה למימר וטימא רב יוסף או עכ"פ ואסר ר"י. אבל וטריף רב יוסף לא שייך רק על טרפה. וצריך לומר דרב יוסף סובר כר"א בן אנטיגנוס דגם לעיל אמר טרפה ואסורה באכילה. אמנם הטעם כתבו שם התוס' משום דרוב פעמים שחיט שפיר. וא"כ גם כאן צ"ל משום דרוב פעמים אינו נפגם עד מפרקת האחרון משום דבראשונות מזהיר זהיר וכמ"ש התוס'. אלא דלפי מה דרצה לומר כרב חסדא ולבר מקמייתא וא"כ לית ליה סברא דמזהיר זהיר. וא"כ למה טריף הוה ליה לטמא. ואומר אני לפי מה שנתחבטו האחרונים בדין ס"ס במקום חזקת איסור. והרשב"א רצה להוכיח דמהני. שהרי ועפ"ז יש לתרץ שינוי דברי ס"ס עדיף מרוב. וכיון דרוב התוספות בנדה שכתבו שלש מהני אפילו במקום חזקת איסור ספיקות וראיה ממצא גדיין ותרנגולין שחוטין דמתירין מטעם רוב מצויין אצל שחיטה וכו' אלא שהוקשה להרשב"א שהרי כאן בסכין פגום איכא בקמייתא ס"ס וקיי"ל לאיסור אפי' קמייתא. ודברי הרשב"א בתשובה ההיא הם קושי ההבנה. ואין לנו עתה עסק בביאור לשונו: אמנם נבאר לדינא מה שנלע"ד דהנה מצינו רוב מהני בשחיטה. כהאי דמצא גדייו ותרנגוליו ומצינו רוב דלא מהני כמו בלא בדק בסימנין שרוב פעמים שחיט שפיר ואפ"ה למר נבילה ולמר טרפה. ומצינו ס"ס דלא מהני כהאי דסכין פגום. ואומר אני דבמקום דלא אתייליד ריעותא והיא זבוחה לפנינו מהני רוב ולהכי מצא גדייו וכו' מהני רוב שהרי זבוחה לפניך ולא אתייליד ריעותא. ובלא בדק בסימנין אף דלא אתייליד ריעותא ואיכא רובא דרוב פעמים קשחיט שפיר. מ"מ אינה זבוחה לפניך ולכך לא מהני רובא וכן בנמצא סכין פגום אף דאיכא ס"ס מ"מ כיון דאתייליד ריעותא שהרי פגום לפניך לא מהני ס"ס. וק"ו דלא מהני רובא שהרי ס"ס עדיף מרובא כמו שהוכיח הרשב"א בתשו' סי' ת"א דרובא לא מהני לענין ממון דאין הולכין בממון אחר הרוב וס"ס מהני לענין ממון מיהו דוקא רובא דליתא קמן. אבל רובא דאיתא קמן מהני גם לענין ממון וסנהדרין יוכיח שנים אומרי' חייב ואחד אומר זכאי מוציאין ממון ע"פ הרוב. וא"כ רובא דאיתא קמן איכא למימר דעדיף מס"ס. ורובא כזה מהני בחזקת איסור אף דאיתייליד ריעותא. ולהכי כל איסורים שבתורה חד בתרי בטיל אך שאין לך איתחזיק איסורא ואתייליד ריעותא גדול מזה שיש בו ודאי איסור. ובזה כל מה שהוקשה להרשב"א הנ"ל ניחא ומיושב שפיר. ולפ"ז קשיא לדעת הרמב"ן שהביא הרשב"א בחידושיו דאוסר בנאבד הסכין. והרי שם אין ריעותא לפניך ולמה יהיה אסור והלא איכא ס"ס שמא אינו פגום ואת"ל פגום שמא במפרקת איפגום ואם רוב מהני במקום דליכא ריעותא אף בחזקת איסור. ק"ו לס"ס דעדיף מרוב וכמ"ש הרשב"א בתשובה הנ"ל. נראה כאשר נדקדק עוד בתשובת הרשב"א שהוכיח ס"ס לא מהני במקום חזקת איסור. שהרי בקמייתא איכא ס"ס שמא באחרונה. את"ל בראשונה שמא במפרקת. והלא גם באחרונה איכא ס"ס שמא במפרקת. ואת"ל בעור שמא לא שחט נגד הפגימה. וצריך לומר דמזה לא הוה הוכחא דשמא מיירי שאין בסכין מלא שני צוארים חוץ הפגימה אלא דבנדה כתבו התוס' עוד ספק שמא במיעוט בתרא וצריך לומר דס"ל לרשב"א דזה לא הוה ס"ס שכל זה שם א'. שמא שחט בלא פגם. ואין ספק א' מתיר יותר מחבירו. אבל בקמייתא איכא ס"ס שמא במפרקת האחרון. ואפ"ל השניה כשרה. ואת"ל בעור ונטרפה השניה אכתי שמא בשניה. או על דרך זה שמא במפרקת האחרון ואת"ל בראשו שמא במפרקת. ועכ"פ מוכח דלא מהני ס"ס שהרי אפילו רק ראשונה אסורה. והיינו באתייליד ריעותא אבל בנאבד הסכין איכא למימר דגם הרמב"ן אינו אוסר כי אם כששחט רק אחת דליכא ס"ס אבל בשחט ב' ונאבד אז הראשונה כשרה. ובזה מתורץ קושיית הרשב"א לקמן דקאמר למפסל קמייתא. והקשה הרשב"א דלהרמב"ן הוה ליה למימר לאכשורי קמייתא. שהרי אם לא יבדוק כלל ממילא אסורה ולדידי ניחא שאם לא בדק כלל וישחוט עוד תהא הראשונה כשרה אפי' לא יבדוק אח"כ כלל מטעם ס"ס ואפילו להרמב"ן אלא שכל זמן שאינו שוחט אחרים ליכא ס"ס. ולהכי מצריך רב כהנא בדיקותא שאין עושין בידים ס"ס לכתחילה. כן היה נראה לע"ד לולי שהרמב"ן עצמו הקשה על עצמו קושיא זו דהו"ל למימר לאכשורי קמייתא. והנה למ"ד לעיל בלא בדק בסימנין טרפה ואסורה באכילה. א"כ אף דלא מהני רובא כיון שאינה זבוחה לפניך מ"מ היינו לענין איסור אכילה שהוא נגד חזקת איסור דבהמה בחזקת איסור עומדת. אבל מהני עכ"פ לטהר מידי טומאה. משום דלענין טומאה ליכא לדידיה חזקה דבחזקת איסור עומדת ולא בחזקת טומאה. ה"ה לס"ס דמהני עכ"פ לענין טומאה אף דאתיליד ריעותא והיינו בראשונה דאיכא ס"ס אבל אחרונה דליכא ס"ס היא אפילו ספק נבילה. ובזה נבין דברי רב יוסף. דהא בלא"ה יש לדקדק לפי מה דאוקמה לרב יוסף כרב הונא ואפי' קמייתא. א"כ מה זה שאמר וטריף עד תליסר דמשמע עד תליסר ולא יותר וכיון דלרב הונא כולן אסורות הו"ל למימר הוה עובדא וטריף רב יוסף תליסר חיותא אמנם לדידי אתא שפיר דמעשה שהיה ארבעה עשר שחיט ועד תליסר דהיינו הראשונה טריף אבל לא טימא. אבל האחרונה דליכא ס"ס טימא אפילו משום ספק נבילה. ולקמן נדבר עוד בזה: ונשובה למחלוקת הרמב"ם והראב"ד. והנה הראב"ד הקשה על הרמב"ם שאלו היה צריך היו אומרים כן בגמ' בהדיא כמו שאמרו השוחט צריך שיבדוק בסימנים והכ"מ הליץ בעד הרמב"ם דלא דמי לסימנין דשם אפילו דיעבד אם לא בדק למר נבילה ולמר טרפה. ולכך אמרו צריך שיבדוק משא"כ בסכין אפי' לרמב"ם היינו לכתחילה אבל דיעבד אם לא בדק כשר לכך לא אמרו בגמ' צריך שיבדוק הסכין: ולפ"ז להרמב"ן דסובר אם נאבד הסכין אסור. א"כ נשאר קושיית הראב"ד. ולא שייך תירוצו של הכ"מ. אמנם ע"כ לא קאמר הרמב"ן כן אלא לרב הונא. וא"כ איכא למימר שמואל דאמר לעיל צריך שיבדוק בסימנין ולא קאמר צריך שיבדוק סכין סבר כרב חסדא. ואף דדוחק לאוקמי שמואל דלא כהלכתא. מ"מ איכא למימר דסבר כרב חסדא בשבר עצמות דהיינו כהלכתא. וא"כ ק"ו דכשר בנאבד וכמו שכתבו הפוסקים: ואומר אני דעדיין צריך טעמא מנין לו להרמב"ם דין זה דבעי בדיקה. ונראה שיצא לו זה ממה דרב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא. ולפ"ז סובר הרמב"ם דבדיקה זו חיובית. ודלא כרמ"א שסובר שזה רק עצה טובה אמנם נוכל לומר דזה עצה טובה ומזה ממילא מוכח דעכ"פ בסוף השחיטה בעי בדיקה מן הדין. מדיהיב עצה טובה למבדק בין כל חדא כדי שאם ישתכח לבסוף פגום לא יפסיד למפרע מכלל דבסוף בעי בדיקה דאל"כ לא יבדוק כלל לא באמצע ולא בסוף: עוד נ"ל טעם הרמב"ם דהוה קשיא ליה מה דאמר כמאן כרב הונא ולמפסל קמייתא. והרי לרב הונא אפי' אם לא יבדוק עתה ויבדוק לבסוף תפסל קמייתא. וס"ל להרמב"ם דס"ס לא מהני בחזקת איסור. וא"כ אדרבא הוה ליה למימר כרב הונא ולאכשורי קמייתא. אלא ודאי שעיקר כוונתו על עיקר הבדיקה שהצריך לבדוק אחר כל שחיטה לא לבדוק כלל. אלא שבדיקה זו הכרחית שאם ימצא פגום למפסל קמייתא. אבל לרב חסדא היה סבור שאין צורך בבדיקה כלל. דלרב חסדא אין דרך עור לפגום ולא עצם המפרקת באמצע השחיטה כל זמן שזהיר לשחוט עוד. שהרי רב חסדא מכשיר כולם להואי בעית אימא דלעיל. ומשני כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא דהיינו כלישנא קמא. וגם לרב חסדא עצם המפרקת עשוי לפגום ולכך בדיקה זו הכרחית גם לרב חסדא לאכשורי בתרייתא: ואומר אני דיש להוכיח כהראב"ד. וגם צריכין אנו להבין דעת הראב"ד שפסק שא"צ לבדוק כי אם ברוצה לשחוט עוד. וממ"נ אם מוקמינן הסכין אחזקתו א"כ אפי' רוצה לשחוט למה צריך לבדוק וכבר בדקו בראשונה עדיין הוא בחזקתו ואי חיישינן שיפגם א"כ גם הראשונה אסורה כל זמן שאינו בודקו. והנה נפרש דברינו שיש להוכיח כהראב"ד דאי כהרמב"ם א"כ בדיקה זו חיובית אחר כל שחיטה ושחיטה. ואדרבא אחר האחרונה הוא עיקר החיוב שבאמצעיות הוא רק עצה טובה לדעת רמ"א. א"כ למה אמר רב כהנא מצריך בדיקה בין כל חדא וחדא. הוה ליה למימר מצריך בדיקה בתר כל חדא וחדא דמשמע אפילו אחר האחרונה. אבל בין כל חדא משמע דוקא בנתיים שרוצה לשחוט עוד הוא דמצריך בדיקה. משא"כ בתר בתרייתא שאינו רוצה לשחוט עוד א"צ בדיקה. ומזה יצא לו להראב"ד לחלק בין רוצה לשחוט עוד או לא. ולקמן נפרש הטעם בזה ועכ"פ לדעת הרמב"ם קשיא. ורציתי לומר דרבותא קמ"ל לא מבעי באחרונה פשיטא שיבדוק. אבל באמצעיות הוה אמינא שא"צ לבדוק שיסמוך עצמו על מה שיבדוק באחרונה וכדעת רמ"א באמת קמ"ל דמצריך לבדוק אפילו בין כל חדא וחדא. וכדעת הב"ח שאינו רשאי להמתין עד לבסוף. אלא דקשה תינח לדעת הב"ח אבל לדעת רמ"א קשה, ועוד דגם לדעת הב"ח מי ניחא דהרי אי הוה אמר בתר כל חדא וחדא גם האמצעיים גם האחרונה בכלל. דהרי בתר כל חדא וחדא כולל כולם. וא"כ ממילא הוה שמעינן רבותא דהב"ח והוה ידעינן גם בתר בתרא. ולמה דקדק בלשונו בין כל חדא וחדא דמשמע לאפוקי בתר בתרייתא. ואדרבא נוכל לומר דלדעת רמ"א יותר ניחא. דלדעת רמ"א הבדיקה אחרונית היא חיובית מצד הדין. והבדיקה בנתים אינה חיובית ורב כהנא מצריך רק משום עצה טובה. וא"כ אי הוה אמר מצריך בדיקה בתר כל חדא וחדא היה כולל האחרונה ובינתים בחדא מחתא. והוה אמינא שכמו שהאחרונה היא חיובית כן בינתים. ולכך לא כללם בחדא. אמנם גם בזה לא נחה דעתי דאכתי קשה איך שביק בדיקה אחרונה החיובית ולא הזכירה והאמצעיים שהוא רק עצה טובה הזכיר יציבא בארעא וכו'. וא"כ הוה ליה לאוכוחי כרב חסדא לאכשורי בתרייתא. ולכך לא הוצרך בתר האחרונה שהרי לרב חסדא בדיקה זו אינה מועלת כלל כיון שכבר בדק הסכין בינתים קודם האחרונה. אפילו אם ישתכח בתר בתרא פגום כשרה. ולמה נסתפק כרב הונא. אלא ודאי כראב"ד דאפילו לרב הונא א"צ בדיקה אחר שחיטה כל זמן שאין ריעותא לפנינו מטעם ס"ס שמא אין כאן פגימה כלל. ואת"ל יש שמא לא אפגם אלא במפרקת. ואף דיש לפנינו לברר ספק זה אם יש פגימה שהרי הסכין לפנינו נבדקנו. מ"מ כבר כתב רמ"א בסי' ק"י סוף סעיף ט' שיש להתיר ס" אף שיכול לברר א"צ לבדוק ואף דגם באשתכח פגום יש ס"ס כמו שכתבו התוספות שמא במפרקת. ואת"ל בעור שמא לא שחט נגד הפגימה. מ"מ באשתכח פגום כיון דאתיילד ריעותא לא מהני ס"ס בחזקת איסור. משא"כ כשעדיין לא בדק. ואפילו לרמב"ן דפוסל בנאבד אפילו לא אתייליד ריעותא. ופירשתי טעמו דזה לא מחשב ס"ס שאין ספק א' מתיר יותר מחבירו. מ"מ נלע"ד דהרמב"ן יכול להיות שאינו חולק על הראב"ד וס"ל שא"צ לבדוק אחר שחיטה אפילו לרב הונא. ואפ"ה בנאבד הסכין לגמרי אוסר. והטעם דכשהסכין לפנינו שפיר יש ס"ס ספק ראשון שמא אין כאן פגם בסכין והבהמה כשרה וגם הסכין כשר לשחוט בו עוד. ואת"ל איפגם ונאסר הסכין אכתי שמא במפרקת והבהמה כשרה. וזהו כשהסכין לפנינו שאנחנו צריכין לדון גם על הסכין. אבל בנאבד הסכין שוב אין לנו עסק לדון על הסכין שהרי איננו ואנחנו דנין רק על הבהמה לא מחשב ס"ס שאין ספק האחד מתיר יותר מחבירו והכל שם אחד שמא שחט בסכין פגומה. וכ"ז לענין בדיקת הסכין לצורך הבהמה שכבר נשחטה יש ס"ס. אבל אם רוצה לשחוט מחדש ודאי צריך בדיקה שאין כאן רק ספק אחד שמא איפגם בראשונה ולכך קאמר מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא. אבל בתר האחרונה לא הוצרך. וכל זה לרב הונא דחושש שנפגמה. אבל לרב חסדא היה סבור שא"צ לבדוק כלל. שהרי לרב חסדא כולן כשרות אפילו בתרייתא משום דבין עור ובין מפרקת אינם עשויים לפגום באמצע השחיטה דמזהר זהיר. ומשני כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא. שגם רב חסדא חושש לאחרונות. וגם לדידיה מפרקת אפילו דקמייתא רגיל לפגום וצריך בדיקה. אלא דקשיא לדעת הראב"ד שא"צ לבדוק אחר שחיטה כי אם ברוצה לשחוט עוד וא"כ אפילו אי כרב הונא. מ"מ אין הבדיקה משום הראשונה רק בשביל מה שרוצה לשחוט עוד. והוי בדיקה דלפני שחיטה. וא"כ גם לרב הונא קשה תבעי בדיקת חכם. ולמה אמר אי הכי תבעי בדיקת חכם. דמשמע אי הכי דמוקמית כרב חסדא. תבעי בדיקת חכם. הלא גם לפי מה דאוקמית כרב הונא גם כן תבעי בדיקת חכם: ונראה לענ"ד דלכאורה יש להקשות על מה דאמר אי הכי תבעי נמי בדיקת חכם. והיכן נרמז בדברי רב כהנא שאין צריך בדיקת חכם. ודלמא הא דמצריך רב כהנא בדיקות היינו בדיקת חכם. אמנם לרב חסדא לפי אוקימתא לאכשורי בתרייתא. א"כ הבדיקה אינה חיובית. שאם רצה להכניס עצמו בספק דאם אשתכח פגום בסוף לאסור האחרונות הרשות בידו וא"כ אין כאן בעובדא דרב כהנא שום הוראה לא לאיסור ולא להיתר רק עצה טובה אתמהה, וצ"ל דהיא גופא קמ"ל דמהני בדיקותו של הטבח. וא"כ היא גופא קשיא למה תהני בדיקתו תבעי בדיקה לחכם. אבל לרב הונא איכא למימר שהבדיקה חיובית שהרי רב הונא חושש שמא בעור נפגמה. וא"כ רב כהנא מצריך בדיקותא להוראה. ואיכא למימר דבאמת בדיקת חכם קאמר: עוד נלע"ד דהא ודאי היכא דלא איתחזיק איסורא ע"א נאמן רק באתחזיק איסורא מסופק בריש פ' האשה רבה ובריש מס' גיטין. וא"כ לרב הונא הבדיקה חיובית מחשש שמא נפגם בראשונה וחזקת איסור אין כאן. חזקת איסור של הבהמה יש חזקת בדוק של הסכין. ועדיין לא אתרע חזקת הסכין. ולכך ע"א נאמן אבל לר"ח להכשיר בתרייתא היינו אם ישתכח פגום לבסוף ואז איתרע חזקת הסכין. ובהמה איתחזק איסורא. א"כ איך מאמינים לטבח שבדקו. והא אתחזק איסורא. ומשני דע"א נאמן. וכמו שכתבו הפוסקים דדבר שבידו מהימן. אלא שעל שני התרוצים הנ"ל קשה לי שהרי לאוקימתא זו לאכשורי בתרייתא גם ר"ח חושש שהסכין איפגם במפרקת דראשונה. וא"כ ל"ל להגמרא למימר לאכשורי בתרייתא אם ישתכח פגום. נימא ג"כ דלר"ח הבדיקה מחשש שמא כבר איפגם. ולע"ע עדיין חזקת הסכין לא איתרע רק מחשש ספק ולכך ע"א נאמן וכמו שרצינו לומר אליבא דרב הונא נימא אליבא דר"ח. ולכן נראה דמה דאמר לעולם כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא אין הפירוש כמ"ש רש"י דהדר בי' עכשיו ממה דאמר תחלה מכדי מתלי תלינן וכו'. אלא נראה דלא הדר ביה. והנה הטעם דלרב חסדא תלינן כתבו התוספות משום דבראשונות זהיר הואיל ודעתו לשחוט עוד. וכל זה שייך אם נמצא פגום אחר שפסק מלשחוט כולם כשרים דודאי במפרקת דבתרייתא הוא דנגע ובראשונות זהיר אבל אם שוחט הרבה ודעתו לשחוט עוד ופתאום באמצע השחיטה אחר ששחט ד' או ה' נמצא פגם. והוא היה דעתו לשחוט עוד א"כ אין כאן שום סברא לתלות באחרונות יותר מבראשונות וא"כ קשיא בעובדא דרב יוסף דאמר כמאן כרב הונא ואפי' קמייתא. הלא גם לרב חסדא משכחת לה אפילו קמייתא וכגון שהיה בדעתו לשחוט יותר מתליסר. אמנם הא ליתא דאכתי לא זכינו שטעמו של רב חסדא משום שזהיר עד דאמר ואבע"א מכדי מתלי תלינן וכו'. אלא על האיבעית אימא קשה למה לא אוקמי כרב חסדא ואפילו קמייתא וכגון שהיה דעתו לשחוט עוד. אך נלע"ד דעד כאן לא הוצרכו התוספות לדחוקי ולומר שמזהר זהיר בראשונות יותר מבאחרונה אלא להכשיר בתרייתא דמאי סברא יש לתלות במפרקת האחרון יותר מבראשון זה עצם וזה עצם. ואם זה ודאי פוגם גם זה ודאי פוגם. אבל להכשיר הראשונה א"צ שום טעם. שהרי רב חסדא פירש טעמו דעור ספק פוגם עצם ודאי פוגם. ואף שנזהר שלא ידחוק בכח. מ"מ מנגיעה אי אפשר לו להזהר ונגיעת המפרקת ג"כ פוגם יותר מחתיכת העור ולכן אי אפשר בשום אופן לרב חסדא לפסול הראשונה אבל הא קשיא לפי ואי בעית אימא עדיין ישאר כרב חסדא ובאמת בר מקמייתא ואף דמתלי תלינן מ"מ שמא מיירי שהיה בדעתו לשחוט עוד וליכא למיתלי כלל להכשיר בתרייתא. אלא שאין זה קושיא כל כך שהרי זה הלכה למעשה היה על מעשה שהיה. ואולי היה קים להו דעובדא הכי הוה שלא היה רוצה לשחוט יותר מתליסר הללו. ומעתה לפי ואיבעית אימא לרב חסדא לא חיישינן כלל לפגם של הסכין באמצע השחיטה. שאין דרך העור לפגום וגם לא עצם המפרקת כל זמן שזהיר שלא ידחוק. אבל מ"מ אי אתרמי שנמצא פגם באמצע השחיטה כולם אסורים בר מקמייתא. ומעתה נוכל לומר דמה דאמר דרב כהנא מצריך כו' כר"ח לאכשורי בתרייתא היינו אפילו לפי אבע"א דלעיל דתלינן מ"מ חשש ונתן עצה טובה פן אעפ"כ ימצא פגם ויהיו אחרונות אסורים וצוה לבדוק בין כל חדא ומעתה בדיקה זו אין בה צורך רק אם ימצא פגם ואז איתרע חזקת הסכין ונשאר רק חזקת בהמה בחייה בחזקת איסור. והיה סבור דע"א אינו נאמן. ושפיר קשה תבעי נמי בדיקת חכם: עוד נ"ל לפרש דמה דאמר כר"ח לאכשורי בתרייתא אתיא גם אליבא דהלכתא דאמר מכדי מתלי תלינן. ונקדים עוד לפרש מה דאמר בעובדא דרב יוסף כמאן כרב הונא וכו' פירש"י לשון בעיא הוא. וע"ז דחי הגמרא לא כרב חסדא וכו' וקשיא לי שהרי בעובדא דרב יוסף בלא שיבר עצמות מיירי ובזה איפסקא הלכתא כרב הונא. וא"כ מה תבעי לך פשיטא דכרב הונא. ויותר קשיא לן מה דדחי לא כרב חסדא משכוני נפשין אדרב יוסף לאוקמי ליה דלא כהלכתא למה לן כיון דלרב הונא ודאי אתי שפיר. ונראה משום דקשה בדברי רב יוסף דטריף עד תליסר חיותא והוה ליה למימר וטריף תליסר חיותא וכבר כתבתי לעיל מה שכתבתי ונלענ"ד דזה היה דברי הגמ' כמאן כרב הונא וכו' לשון קושיא הוא דמסתמא עביד כהלכתא והיינו כרב הונא. וא"כ קשה ואפילו בקמייתא דלר"ה גם קמייתא טרפה. וא"כ למה אמר עד תליסר דמשמע שרק עד תליסר הטריף והראשונה הכשיר. היא גופא קשיא למה הכשיר הרי לרב הונא כולם טרפה. ומשני לא כרב חסדא ולבר מקמייתא ולכן אמר עד תליסר. ואף דהלכתא כרב הונא דחיק לאוקמי כר"ח משום לשון עד. ושוב אמר ואבע"א לעולם כר"ה דאיכא למימר דע"כ לא פליג רב הונא אלא בשוחט בהמה אחת דליכא ס"ס. דס"ס של התוס' אינו נחשב ס"ס שאין ספק א' מתיר יותר מחבירו. אבל אם שוחט שנים. איכא בראשונה ס"ס שמא במפרקת של אחרונה ואפילו אחרונה כשרה. ואת"ל בראשונה ואחרונה אסורה אכתי שמא במפרקת של ראשונה וראשונה מותרת. אלא דקשה א"כ בשוחט הרבה לרב הונא ראשונה מותרת. וכיון דאשכחן דפליגי רב הונא ור"ח גם בשוחט הרבה כדמשמע בעובדא דרב יוסף דאמר כר"ח ולבר מקמייתא ואב"א מכדי מתלי תלינן וכו' וא"כ לר"ח גם אחרונות כשרות וקשה איפכא הא איכא ס"ס לאיסורא שמא בעור דקמייתא וגם קמייתא אסורה ואת"ל במפרקת שמא במפרקת קמייתא ואחרונות אסורות או עד"ז שמא בעור קמייתא ואת"ל לאו בקמייתא שמא בעור השניה וראשונה מותרת ושניה אסורה וספק א' אוסר יותר מחבירו ומקרי ס"ס גמור לאיסור. וא"כ למה יכשיר ר"ת האחרונות: ולפ"ז אני אומר בשוחט בהמות רבות משלש ומעלה מתחלק לשלשה חלקים. בראשונה יש בה ס"ס להתירא ואין בה ס"ס לאיסורא. שהרי לאיסור אין כאן אלא ספק אחד שמא בעור דקמייתא. ובאחרונה יש בה ס"ס לאיסורא. ואין בה ס"ס להתירא. שהרי להתיר אין כאן אלא ספק אחד שמא במפרקת האחרונה. ואף שיש עוד ספק שמא לא שחט כנגד הפגימה. אין ספק זה מתיר יותר מחבירו. ובאמצעיים יש בכל א' ס"ס להתיר וס"ס לאיסור. ס"ס להתיר שמא במפרקת אחרונה שבאחרונות וכולם כשרים. אפילו אחרונה שבאחרונות ואת"ל בעור שמא בעור של האחרונה והיא אסורה והאמצעיים מותרים, ונגד זה יש בהו ג"כ ס"ס לאיסורא. וגם ס"ס גמור שספק אחד אוסר יותר מחבירו. ספק שמא בראשונה ובעור איפגם וכולם אסורות אפי' ראשונה שבראשונות. ואת"ל במפרקת שמא במפרקת הראשונה והיא מותרת וכל האמצעיים אסורים ולפ"ז נוכל לומר דגם לפי ואבע"א מכדי מתלי תלינן ולרב חסדא תלינן לקולא, היינו באמצעיים. אבל אחרונה שבאחרונות גם ר"ח אוסר אפילו לפי האבע"א משום דבזו יש ס"ס לאיסור ולא להיתר. אבל רב יוסף דלא כר"ח דכיון דמתלי תלינן האמצעיים כשרים דבהו איכא ס"ס לכל הצדדים בין לאיסור בין להיתר. ומה דאמר דלמא בעצם דמפרקת דבתרייתא. היינו כיון שיש לתלות בבתרייתא מתירים האמצעיים. ולפ"ז מה דאמר דמה דמצריך רב כהנא בדיקותא אפילו לר"ח לאכשורי בתרייתא אתי גם לפי ואבע"א משום שעכ"פ האחרונה אסורה: ונמצא עולה לנו ראשונה שבראשונות גם לר"ה מותרת מטעם ס"ס אחרונה שבאחרונות גם לר"ח אסורה אפי' לפי ואיב"א. אמצעיים לר"ה אסורים כיון שיש ס"ס לכל הצדדים ממילא ר"ה לטעמיה ובחזקת איסור עומדת. ולרב חסדא לפי ואיבעית אימא מותרים ולתירוץ קמא אסירי. ולתירוץ קמא לא שייך פלוגתא דר"ה ור"ח כ"א בשוחט רק בהמה אחת דליכא ס"ס כלל לא לאיסור ולא להיתר. ולר"ה אסורה ולר"ח מותרת דעור ספק פוגם ועצם ודאי פוגם. אלא דזה ניחא אם לרב הונא הוא בגדר ספק. אבל אם לר"ה הוא ודאי נבילה. א"כ אינו נכנס אצלו בגדר ספק דמוקי אחזקה א"כ לא מהני ס"ס. ופשטא דלישנא דרב הונא דאמר פסולה משמע קצת שודאי פסולה. אך שאין זה כ"כ הוכחה דנוכל לומר פסולה מספק. אמנם נראה להוכיח דלר"ה פסולה ודאי דקשיא לן בדברי הגמרא דקאמר הלכתא כר"ה בלא שיבר והלכתא כר"ח בשיבר. כפול למה לי הלכתא והלכתא. ואם יאמר הלכה כר"ה בלא שיבר. ממילא דייקינן דבשיבר הלכה כר"ח וכן להיפך. אלא ודאי שיש פלוגתא רחוקה בין ר"ה לר"ח דלר"ה פסולה בודאי ואפילו ספק אין כאן ומטמא ודאי משום נבילה וכן מותר לשחוט בנה בו ביום. ולר"ח כשרה בודאי ומותרת באכילה. וא"כ אי הוה אמר הלכה כר"ה בלא שיבר. הוה אמינא בלא שיבר הלכה כר"ה ונבילה ודאי ואכתי בשיבר לא הוה ידעינן דהלכה כר"ח. אלא דבשיבר אסורה מספק. וכן אי הוה אמר להיפך הלכה כר"ח בשיבר. הוה אמינא בשיבר מותרות לגמרי כר"ח. ואכתי בלא שיבר לא הוה ידעינן דהלכה כר"ה שהיא נבילה ודאי. אלא דהוה אמינא ספק.. ולכן הוצרך לומר כפולה הלכתא כר"ה והלכתא כר"ח. ובלא שיבר הוא נבילה ודאי ובשיבר היא מותרת לגמרי. ועכ"פ יצא לנו מזה דלרב הונא הוא נבילה ודאי. א"כ לא נכנס בכלל ספק. וא"כ לא מהני בראשונה ס"ס וגם ראשונה אסורה, וזה שמתמה בגמרא כמאן כר"ה דהלכתא כותיה. וא"כ קשה ואפילו קמייתא. ולמה אמר עד תליסר דמשמע שהראשונה הכשיר אמנם נוכל לומר לעולם דלר"ה ג"כ הראשונה מותרת מטעם ס"ס ופסולה דקאמר ר"ה היינו מספק. והא דקאמר הלכתא והלכתא היינו משום דאי אמר הלכתא כר"ה בלא שיבר הוה אמינא דבשיבר לית הלכתא כר"ה. ואם שחט א' מותרת משום דעור ספק פוגם ועצם ודאי פוגם. אבל בשחט הרבה אפילו שיבר אעפ"כ האמצעיים אסורים מחשש עצם דקמייתא דג"כ ודאי פוגם קמ"ל הלכה כר"ח בשיבר ואפילו האמצעיים מותרים ואי הוה אמר הלכה כר"ח בשיבר הוה אמינא בשיבר הלכה כר"ח אפילו אמצעיים מותרים. ובלא שיבר לית הלכתא כר"ח ואמצעיים אסורים. אבל אעפ"כ אין הלכה כר"ה דבשוחט אחת לאסור אותה. דהוה איכא למימר עור ספק פוגם. ואין ספק מוציא וכו'. קמ"ל הלכה כר"ה לגמרי בלא שיבר. אלא דכל זה אם ר"ח פליג באמצעיים. וסובר מתלי תלינן. אבל קודם שזכינו לזה הוה מוכח דלר"ה אין כאן ספק רק ודאי נבילה ומקשה שפיר דאי כר"ה א"כ אפילו קמייתא, ומשני כרב חסדא ולבר מקמייתא ושפיר אמר עד תליסר. וקאמר ואבע"א לעולם כר"ה ואפילו לר"ה שפיר קאמר עד תליסר ולבר מקמייתא שמותרת מטעם ס"ס דאי כר"ח מכדי מתלי תלינן וכו' וא"כ ר"ח פליג גם באמצעיים והוצרך לומר כפול הלכתא והלכתא ולעולם דלר"ה הוא רק ספק נבילה וראשונה מותרת מטעם ס"ס. ושפיר אמר עד תליסר ודוק: והנה גם בעובדא דרב כהנא דמצריך בדיקה וכו' קאמר בגמרא ג"כ כמאן כר"ה וכו' ודחי לא כרב חסדא ג"כ תפול קושיא זו והרי הלכתא כר"ה. ומאי דוחקא לאוקמי לר"נ כרב חסדא. ונראה מזה להוכיח דעת הרמב"ן דלר"ה אם נאבדה בלא בדיקה אסורה. והנה הרשב"א נחלק עליו בחידושיו וכן בספרו תורת הבית בבית הראשון כתב להדיא דאפילו לר"ה אין איסור אלא א"כ היא פגומה לפנינו. והרא"ה בבדק הבית השיגו וכתב וז"ל ואינו נכון דלר"ה ודאי אם נאבד הסכין אחר שחיטה אסורה שהרי בכלל שיבר עצמות כל היום שישבר הסכין לשברי שברים ואין לך אבידת הסכין יותר מזה וכו' עיין בדבריהם. וכן הסברא שאם ר"ה אוסר בשיבר עצמות א"כ אף בלי ריעותא אוסר מספק הה"ד בנאבד הסכין. והנה רב כהנא דמצריך בדיקה וסבר דלמפסל קמייתא דהיינו שאם לא יבדוק אסורה והא דקאמר למפסל ולא קאמר להכשיר. עיין בדברי הרמב"ן הביאו הרשב"א בחידושיו. ולכך מתמה כיון שאתה אוסר מספק ומצריך לבדוק לידע בודאי שלא נפגם. א"כ כר"ה דאוסר אפילו בשיבר עצמות. והלא בהא קיי"ל כר"ח ומשני כרב חסדא ולאכשורי בתרייתא. ואין הכוונה שאם ימצא פגום. שלא לאסור בתרייתא. דהרי אם לר"ה א"צ לבדוק ק"ו לרב חסדא. ואם חושש פן יזדמן שימצא פגום. א"כ בהא הלכתא כר"ה. והול"ל לאכשורי קמייתא אלא הפירוש הוא לאכשורי בתרייתא שצריך לידע ששוחט בהכשר בסכין שאינו פגום דאף שהראשונה שכבר נזבחה שרי לר"ח וגם לר"ה א"צ בדיקה היינו מטעם הרי היא זבוחה לפניך. אבל בתרייתא שעדיין לא נזבחו ובחזקת איסור עומדת צריך לידע כמה ישחטו. והיינו ממש כדעת הראב"ד שא"צ לבדוק אחר שחיטה כ"א ברוצה לשחוט עוד. ועל זה דעיקר הבדיקה הוא רק לפני השחיטה שפיר פריך ותיבעי בדיקת חכם: שם ע"א בגמרא ור"ח אמר כשרה שמא בעצם נפגמה לכאורה לפי מה דקאמר בגמרא טעמא דר"ח הואיל ועצם ודאי פוגם לשון שמא אינו מדוקדק והכי הוה ליה למימר ור"ח אמר כשרה דבעצם ודאי נפגמה וצ"ל דהגמרא נקט הכא לפי האמת דלאו טעמא דר"ח הוא הואיל ושיבר בה עצמות אלא דתלינן דבעצם המפרקת נפגמה שפיר נקט לשון שמא וק"ל שם בגמרא מאי לאו לאתויי כה"ג. לכאורה יש לדקדק דה"ל להגמרא להקדים הך קושיא שהוא עדיין שחיטה עצמה קודם שהקשה לו מהך ברייתא דטבל ועלה כו'. ויש ליישב דמקודם שהקשה לו מהך ברייתא דטבל ועלה לא היה יכול להקשות מהך דכל ספק בשחיטה דהואיל ועד השתא קיימינן טעמא דר"ח הוא משום דעצם ודאי פוגם ואין ספק מוציא מידי ודאי וא"כ ר"ח מכשיר דוקא היכא דשיבר בה עצמות לאחר שחיטה אבל היכא דלא שיבר בה עצמות גם ר"ח מודה דפסולה הואיל וליכא ודאי דליכא למתלי בעצם המפרקת דגם זה הוא ספק אם נגע בעצם המפרקת וא"כ לא קשה כלל מהך ברייתא די"ל דכל ספק בשחיטה אתי לרבויי אם נמצא סכין פגום ולא שיבר בה עצמות אבל היכא דשיבר בה עצמות ליכא ספיקא כלל הואיל ועצם ודאי פוגם אבל השתא לבתר דפריך ליה מהא דטבל ועלה וע"כ ליכא למימר טעמא דר"ח הוא משום דעצם ודאי פוגם הא גם התם ודאי טבל ואפ"ה אתי ספק ומוציא מידי ודאי אלא ע"כ צ"ל דטעמא דר"ח באמת לאו משום דעצם ודאי פוגם אלא הואיל וסכין איתרע בהמה לא איתרע וא"כ לפי טעם זה ליכא לחלק בין שיבר בה עצמות ללא שיבר דבכל גווני הבהמה לא איתרע ושפיר פריך הגמרא מאי לאו לאתויי כה"ג. ולפ"ז אתי נמי שפיר מה שהוכיח המהרש"א דלפירש"י ולאינך תירוצים של תוספות ד"ה סכין דליכא למתלי בעצם המפרקת יותר מבעור וכן באחרונות טפי מבראשונות ובכל גווני תלינן לקולא לר"ח א"כ צ"ל דהאי טעמא דעצם ודאי פוגם לא קיימי למסקנא עכ"ל המהרש"א. ובאמת דברי המהרש"א מוכרחים מהגמ' הואיל והגמרא מסיק דר"ח מכשיר אף אם לא שיבר בה עצמות אבל הא גופא קשיא על הגמרא מנ"ל להגמרא דר"ח מיקל כל כך ומכשיר אף אם לא שיבר בה עצמות דלמא דוקא בשיבר מכשיר ולפי מ"ש אתי שפיר דכיון דמהך דטבל ועלה מוכח דאתי ספק ומוציא מידי ודאי וע"כ צ"ל דטעמא דר"ח הוא הואיל ובהמה לא איתרע ולטעם זה לא שייך לחלק בין שב"ע ללא שיבר ודוק. אמנם להך תירוצו של התוספות דגם לפי האמת צ"ל טעמא דר"ח משום דעצם ודאי פוגם ובאמת לר"ח צריכין שני טעמים הואיל ועצם ודאי פוגם וגם הבהמה לא איתרע וחד טעמא אינו מספיק הואיל ומהך ברייתא דטבל ועלה כו' מוכח דספק מוציא מידי ודאי ומהאי ברייתא דמקוה שנמדד כו' מוכח דהך טעמא דבהמה לא איתרע ג"כ אינו מספיק וטעמא דר"ח הוא הואיל והכא איכא תרתי לטיבותא דעצם ודאי פוגם וגם הבהמה לא איתרע ולפ"ז הקושיא במק"ע מנ"ל להגמרא דר"ח סובר דגם עצם המפרקת ודאי פוגם דלמא דוקא כששיבר בה עצמות ס"ל דעצם ודאי פוגם. שם ע"ב ומ"ש התם איתילד בה כו'. עיין במהר"ם מלובלין דמקשה מאי פריך הגמרא ומ"ש וכי לא ידע שנויא דלעיל סכין אתרעי כו'. והנה המהר"ם באמת רוצה לומר דזה כונת התוספות בסוף ד"ה סכין כו' דכתבו והשתא פריך שפיר כו' דלאידך שני תירוצי קמא של התוספות קשה מאי פריך הגמרא מ"ש הא שנא ושנא אבל לפי תירוץ בתרא דפירש בהמה לא איתרעי והוי ס"ס פריך שפיר ומ"ש דגם שהייה ודרסה הוא לא שכיח ע"ש במהר"ם. ואני אומר דגם לפירש"י ותירוצו קמא של התוס' דמפרשי בהמה לא איתרעי כיון דלאו בגופה ממש אתילד רעותא אלא בסכין ג"כ שפיר פריך הגמרא ומ"ש דהא גם גבי ספק שמא שהה שמא דרס ג"כ לאו בגופה ממש אתילד רעותא אלא בהשוחט ששהה או דרס וגוף הבהמה השתא כשהיא לפנינו אינו נראה בה שום רעותא ומאי חילוק יש בין ספק סכין פגומה לספק שהה ודרס וע"ז מתרץ הגמרא לחלק התם אתילד רעותא בבהמה ולא קאמר כמו שמחלק לעיל בסתמא בהמה לא אתרעי ור"ל דאתילד בה תיכף בשעת שחיטה נולד האי ספק אם שהה או דרס והוי זה כמו רעותא שיש בבהמה גופה הואיל ובאמצע שחיטה אתילד האי ספק אבל בסכין פגום בשעת שחיטה אינו יכול להרגיש אם הסכין פגום או לא וא"כ, בשעת שחיטה לא אתילד שום רעותא ואילו היה נאבד הסכי לאחר שחיטה היה כשר לכ"ע אף שלא נבדק (ועיין ברא"ש מה שמביא בשם בעל המאור ובעל העיטור ועיין גם בר"ן בשמעתין דאף לר"ה אם נאבד הסכין כשרה בדיעבד] רק עכשיו ע"י הבדיקה שלאחר שחיטה נמצא הסכין פגום זה לא מקרי כלל רעותא בבהמה הואיל והאי ספק אתילד אחר שחיטה והוי רק הסכין איתרע ובהמה לא אתרעי ודוק כי היא סברא ישרה בעיני: שם ברש"י ד"ה יכול יהיה לו רשות כו'. הנה המהרש"א ומהר"ם עמדו על דברי רש"י דברישא יכול לילך לתוך ביתו ויסגיר מפרש רש"י שהוא בעצמו יחזור ויסגיר ובסיפא הלך לתוך ביתו והסגיר מפרש ע"י חבל ארוך ונ"ל ליישב דהואיל והגמרא פריך על ר"א ב"י מסיפא ולכך מפרש רש"י דמרישא עדיין לא קשה על ראב"י דהואיל ולראב"י דלית ליה חזקה מקרא א"כ צריך להיות תמיד שהכהן רואה את הנגע בשעת הסגר וכגון שיוצא דרך אחוריו ע"כ צ"ל דמאי דקא ממעט דלא ילך לתוך ביתו ויסגיר ע"כ מיירי שהוא בעצמו חוזר לבית המנוגע לסגור הדלת אבל היכא שהוא אינו חוזר לסגור רק שע"י חבל ארוך הוא מסגיר לזה לא צריך קרא למעט דבכה"ג אפילו דיעבד אין הסגרו הסגר דחיישינן דלמא אדנפיק ואתא בציר ליה שעורא דכיון שהוא מסגיר ע"י חבל והוא עומד בביתו רחוק מבית המנוגע בודאי לא יכול לראות את הנגע אבל בסיפא דמרבינן דאף אם הלך לתוך ביתו הסגרו הסגר דפירוש דקרא והסגיר את הבית משמע בכל הסגרות ובאמת מקשינן על ראב"י שפיר צריך רש"י לפרש דמרבינן אף אם הוא מסגיר ע"י חבל ארוך ואינו יכול לראות את הנגע בשעת הסגר אבל אי לא הוי מרבינן אלא שאם הוא בעצמו חוזר לבית המנוגע לסגור לא הוי מקום קושיא כלל על ראב"י דכיון שהוא חוזר באמת הוא רואה הנגע בשעת הסגר שלא נתמעט וק"ל: שם בגמרא אתיא מרישא של עולה כו'. קשה לי הא טרפה דפסלינן בקדשים גמרינן מדכתיב מן הבקר להוציא את הטרפה וכו' ובקדשים צריכין שני לימודים כדי שיהיה שינה הכתוב לעכב וא"כ הכא דליכא שני לימודים להוציא את הטרפה א"כ שמעינן דלכתחלה לא יביא טרפה אבל בדיעבד אינו מעכב ולפ"ז כל טרפות שאי אפשר לבדוק כגון הכא ברישא של עולה הוי כמו דיעבד דאי אפשר בענין אחר וא"כ מאי מוכיח הגמרא דלמא לעולם לא אזלינן בתר רובא ואפ"ה שפיר מביאין עולה להקרבה הואיל וכל טרפות שאי אפשר לבדוק אחריו הוי כמו דיעבד ובדיעבד לא קפיד קרא על טרפה רק לכתתלה שצריך לבדוק אחר טרפות שיש לה בדיקה. ודע שיש עוד לימוד להוציא את הטרפה מקרא דכל אשר יעבור תחת השבט אמנם צריכין לגופה למעט טרפה שלא היה לו שעת הכושר אבל לעכב בדיעבד לא מצינו שום קרא ועיין במס' תמורה (דף כט ע"א) ובמס' מנחות (דף ו ע"א) אמנם אחר החיפוש מצאתי במסכת נדה (דף מ ע"ב) דממעטינן מזאת תורת העולה גם טרפה שאם עלו ירדו וכן בזבחים (דף פד ע"א) ע"ש הרי מוכח שאין המזבח מקבלתו וממילא ידעינן דטרפה ליכא בתורת הקרבה כלל: שם תוס' ד"ה מנא הא מלתא כו' אלא ילפינן מפרה אדומה דאזלינן בתר רובא אע"ג דאיכא חזקה כנגד. והקשה המהרש"א הא איכא חזקה בהדי מיעוט ולמה לא נימא סמוך מיעוט לחזקה ולא אזלינן בתר רובא ומתרץ דזה הוי מיעוט דלא שכיח כמ"ש הרא"ש ע"ש במהרש"א ולכאורה יש להקשות לפי סברת המהרש"א דהאי מיעוט דפרה אדומה הוי מיעוט דלא שכיח א"כ מאי מייתי הגמרא ראיה מפרה דאזלינן בתר רובא לקטן וקטנה דלמא דוקא בפרה וכל הנך דמייתי בזה אזלינן בתר רובא הואיל והוי רוב גמור דלא חיישינן למיעוט דלא שכיח אבל קטן וקטנה שהוא מיעוט דשכיח כמו שמפרש במסכת נדה (דף לב ע"א) ובהרבה מקומות דמיעוט דאיילונית הוי מיעוט דשכיח ביה מנ"ל לרבנן דאזלינן בתר רובא ולא חישינן למיעוט דשכיח. ועוד קשה לקמן מאי מוכיח מר"מ היכי אכל בישרא הא גם ר"מ לא חייש אלא למיעוט דשכיח אבל לחשש טרפה שהוא מיעוט דלא שכיח לא חייש ר"מ כלל. ונ"ל לתרץ הואיל וגבי פרה איכא חזקה בהדי מיעוט דהא העמיד טמא על חזקתו א"כ הך חזקה מסייע ליה ומשוי ליה למיעוט דשכיח וגם לר"מ פריך שפיר הואיל ובהמה בחייה בחזקת איסור אינה זבוחה עומדת א"כ האי חזקה מסייע ליה להך מיעוט וחיישינן שמא במקום נקב קא שחיט ואינה ניתרת כלל בשחיטה וה"ל מיעוט דשכיח ושפיר מוכיח הגמרא מפרה אדומה הואיל וחזקה דטמא מסייע למיעוט ומשוי ליה מיעוט דשכיח. אבל מ"מ קשה תינח פרה דאיכא חזקה בהדה אבל מעולה מפסח ומשעיר המשתלח קשה מאי מייתי הגמרא ראיה הא התם ליכא חזקה נגד הרוב וא"כ י"ל דמש"ה אזלינן בהו בתר רובא הואיל והמיעוט הוא לא שכיח אבל בקטן וקטנה מנ"ל דאזלינן בתר רובא כנ"ל וצ"ע. וצריך לדחוק ולומר דבאמת חשש דטרפות הוא מיעוט דשכיח רק גבי פ"א כתב המהרש"א דהוי מיעוט דלא שכיח הואיל ופרה בת שתים ויש לה חזקת כשרות ואף שאינה חזקה אלימתא הואיל ואינה מובררת בשעתה מ"מ קצת חזקה הוי למשויה מיעוט דטרפות למיעוט דלא שכיח והוא דחוק שם ע"ב בתוס' ד"ה כגון שהיו אביו ואמו כו' דהעמיד האם בחזקת צדקת עכ"ל. כתב המהרש"א לפי מה דס"ד השתא ה"ה דהוי מצי לשנויי הכי אבל למאי דמסיק אין אפוטרופס לעריות צ"ל דליכא חזקה להעמיד האם בחזקת צדקת דאימא נמי דנאנסה האם עכ"ל. והנה דברי המהרש"א סתומים ונ"ל דכונת המהרש"א דקודם שמתרץ ליה אין אפוטרופס לעריות שפיר י"ל העמיד האם כו' ולא תלינן שמא נאנסה דאונס לא שכיחא כלל ולא חיישינן ליה אבל לבתר דמתרץ ליה דגם אם בעלה חבוש עמה בבית אסורין נמי חיישינן הואיל ואין אפוטרופס כו' ע"כ צ"ל דחיישינן שמא נאנסה בבית האסורין בפני בעלה דלשמא זינתה ברצון ליכא למיחוש כלל כשבעלה עמה דודאי אין אשה מזנה בפני בעלה וא"כ הפירוש של אין אפוטרופס דיכול להיות שנאנסה בפני בעלה ולפ"ז שפיר כתב המהרש"א דלפי מה דמסיק אין אפוטרופס דיכול להיות דנאנסה בפני בעלה לא שייך לומר העמיד האם כו' כיון דחיישינן לנאנסה אבל קודם שמתרץ לו אין אפוטרופס כו' שפיר הוי מצי לדחויי ליה דהעמיד האם כו' דלאונס לא חיישינן הואיל והוא לא שכיח כן נראה לי בכונת המהרש"א ועיין מה שאכתוב לקמן בתוספות ד"ה ליחוש ודוק: שם בתוספות ד"ה וכ"ת דבדקינן ליה כו' דלמא הרוצח גופא הוא טרפה וטרפה שהרג את הנפש פטור עכ"ל לכאורה יש לדחות זה דמצינו רוצח שחייב מיתה כגון שהרג בפני ב"ד וטרפה שהרג בפני ב"ד חייב ועיין במס' סנהדרין (דף עח ע"א) וצ"ע: שם בתוספות ד"ה ליחוש דלמא כו' ותירץ ר"ת דכיון דממ"נ הוא נהרג לענין באיזה מיתה הוא נהרג לא אזלינן בתר רובא עכ"ל. שמעתי להקשות בשם הגאון אב"ד דק"ק ה"ש דלפי סברת התוס' דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא א"כ בת כהן בשרפה היכי משכחת לה וליחוש ודלמא לאו אביה הוא ולאו בת כהן היא וא"ל דאזלינן בתר רובא הא ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא ותידון בסקילה כדין בת ישראל שזינתה. ונראה לי לתרץ דכיון דאשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה וא"כ לא חיישינן כלל לשמא לאו אביה הוא כיון שיש להאם חזקת כשרות כמ"ש תוס' לעיל ד"ה כגון שהיו כו'. ואין לתרץ כמו שתירץ מהרש"א דחיישינן שמא נאנסה דודאי אי נאנסה לא היתה דרה עם בעלה כהן כיון שאסורה עליו ובודאי מוקמינן לה בחזקת כשרות גם לענין דלא נאנסה הואיל ובעלה דר עמה אבל לעיל שפיר מתרץ מהרש"א דחיישינן לנאנסה הואיל ואשת ישראל שנאנסה מותרת לבעלה. ואין להקשות לפ"ז מאי ראיה מייתי הגמרא ממכה אביו ואמו דלמא באמת לא אמר רחמנא דקטלינן ליה אלא בכהן דאיכא למימר העמיד האם כו' אבל ישראל שהכה אביו ואמו באמת לא קטלינן ליה דדלמא לאו אביו הוא ואמו נאנסה דדוחק להעמיד קרא דוקא בכהן ודוק: שם בגמרא שהלכה ובאה כדרכה. הקשה רש"י ז"ל דהוי מצי לתרוצי שיש בסכין חוץ לצואר כמלא צואר דסגי בהליכתו לחוד. ונ"ל דהגמ' מתרץ אליבא דאמת דר"נ מכשיר אף שאינו מכוין לשום חתיכה ואתי הגמרא לאשמעינן אפילו אם שחט באיזמל וצריך גם הובאה ובהך הובאה לא היה כונה לשום חתיכה דהא כשחזר מהכותל ליכא כונה לחתיכה אפ"ה מכשיר ר"נ: דף יב ע"ב תוס' ד"ה מאן תנא בסוף הדיבור וי"ל דגבי גט מוכחא מלתא טפי דעביד לשמה כשמניחין לכתוב שמו ושמה כו' עכ"ל. לכאורה יש לדקדק כיון דבחליצה אינו מוכח מלתא דעביד לשמה א"כ הדרא קושיא ראשונה של תוס' לדוכתי' למאי צריך קרא למעט קטן וגם גבי חרש וחרשת משום דלא בני קרייה נינהו הא בלא"ה נמי לא יחלוץ כיון דאינו מוכחא מלתא דעביד לשמה ועיין ברשב"א בשמעתין שמחלק בין שוטה לחרש וקטן דשוטה גרע טפי דעומד על גביו לא מהני עד שמוכחא מלתא ע"ש ועיין בתוס' יבמות (דף קד) ד"ה והא אמרי דבי ר"י כו' שכתבו דחליצה הוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ע"ש וצריכין לחלק שאף דהוי מחשבתו נמ"מ מ"מ לא הוי מעשה מוכיח שיהיה מוכחא מלתא כמו גבי גט וק"ל: דף יג ע"ב רש"י ד"ה לכתחלה לא ישחוט בלילה שמא לא ישחוט רובא והוא לא ידע. הקשה הט"ז ריש סי' י"א הא לעיל (דף ט ע"א) אמר ר"י אמר שמואל דצריך לבדוק אחר הסימנים ואם לא בדק שחיטתו אסורה וא"כ למה לא ישחוט בלילה מ"מ אם יבדוק וימצא רוב הסימנין שחוטין אף בלילה כשר ואם לא יבדוק בל"ז שחיטתו אסורה אף ביום וכן הקשה הב"ח ומתרץ דהואיל ובלילה לא יוכל לבדוק ואף אם יבדוק ביום וימצא רוב הסימנים שחוטין חיישינן שמא ע"י הפרכוס נתרחב החתך אחר שחיטה ונראה כאלו נחתך הרוב והקשה בט"ז שם דלפ"ז גם בדיעבד נמי יהיה אסור ועוד מקשה הא בסי' כ"ה פסק דלא חיישינן לשמא נתרחב החתך ע"י פרכוס ע"ש. ונ"ל דהב"ח אזיל למאן דסובר דמה דאמרינן בסי' כ"ה דלא חיישינן שנתרחב ע"י פרכוס היינו היכא שנמצא כל הסימן שחוט ואם נחתך כולו לא אמרינן שע"י פרכוס נתרחב ונקרע כולו אבל אם לא נמצא אלא שנשחט הרוב בזה חיישינן שמא ע' פרכוס נתרחב ועיין בש"ך סי' כ"ה ס"ק ד'. ועתה לפ"ז מיושב גם קושיא הראשונה של הט"ז דודאי אם שחט בלילה ובדק ביום ונמצא כל הסימן מחותך שחיטתו כשרה בדיעבד ולא חיישינן שע"י פרכוס נקרע כולו ואם נמצא שרק הרוב נשחט אסורה דשמא ע"י הפרכוס נתרחב החתך ומשום זה לא ישחוט בלילה שמא לא ישחוט הרוב וע"י הפרכוס יתרחב החתך ומי שלא ידע ששחט בלילה וימצא שנשחט הרוב יסבור שנשחט ביום ובודאי בדק תיכף אחר שחיטה כי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ובודאי עשה כדין ולכך לא ישחוט בלילה משום חשש זה שלא ידע שנשחט בלילה ויבוא לאכלה וק"ל: דף יד משנה השוחט בשבת שחיטתו כשרה. הנה המהרי"ק בשורש ק"ס והדרישה וכן הגאון מוהרר"ס בספרו בכור שור כולם נדחקו לפרש מאי קמ"ל דשחיטתו כשרה עיין עליהם ולדידי אדקשיא לי מאי קמ"ל איפכא קשיא לי ואמאי שחיטתו כשרה והלא אביי ורבא נחלקו במס' תמורה במידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד אי מהני וקי"ל כרבא דלא מהני וא"כ למה במתניתין שחיטתו כשרה ואף דאיירי בשוגג מ"מ מה בכך דאיהו עביד בשוגג מ"מ עביד מה דאמר רחמנא לא תעביד. ואף אם היה מקום לחלק בין שוגג למזיד מ"מ כבר איצטריך הדבר להאמר ואיננו מלתא דפשיטא להקשות מאי קמ"ל והיא גופא קמ"ל דבשוגג לא אמרינן אי עביד לא מהני. אמנם לפי דרצה בגמרא לאוקמי במזיד כר"מ קשיא והלא אי עביד לא מהני. אמנם לפי מ"ש הש"ך בח"מ סי' ר"ח עיין עליו א"כ כאן אי עביד מהני. ובזה כבר עלתה ארוכה שעכ"פ שמעינן חידוש דין בדיני שחיטה דאי הוי אמרינן בזה אי עביד לא מהני א"כ לא אהני שחיטתו והוה כמתה מאליה שהיא נבלה. ובזה נלע"ד לתרץ קושית הת"ח דלמה לי למיתני יוה"כ והלוא ק"ו הוא משבת ומזה רוצה לפרש דמכאן הוכיח דשבת דומיא דיוה"כ דאסירא ליומא ולדידי הדבר יפלא דעיקר משנתינו לדיני שחיטה אתיא ולהיתרא אלא שאגב אורחא קמ"ל דומיא דיוה"כ שאסירא ליומא משום איסור שבת אבל לומר שכל עיקר יוה"כ נזכר כאן בשביל דבר זה לא נהירא שדין זה אין עיקר מקומו במסכת חולין ובדיני שחיטה רק במסכת שבת ובכל מלאכת שבת: ולדידי אתי שפיר דלפי משמעות הרמב"ם בפירוש המשנה לא משכחת לה בשבת שתהיה שחיטתו במזיד כשרה דהרמב"ם לא ס"ל כדעת התוספות לחלק בין פעם ראשון וכו' ועיין בב"י סימן מ"א. והנה נתקשיתי בדברי הרמב"ם הללו שלפי משמעות דבריו שם משמע דלא משכחת הכשר לשחיטת שבת במזיד בשום אופן והלא אף לדבריו לא הוה מומר לשבתות מומר לכל התורה כי אם בפרהסיא וכמבואר שם בפירוש המשנה שאחר זה וכן מבואר לעיל בסוגיא דגמרא וכן מבואר בספרו הגדול פ"ד מה' שחיטה הלכה י"ד ע"ש א"כ משכחת גם במזיד ובצינעא: והנלע"ד בזה דהנה אף דלמחשב מומר בעינן בפרהסיא היינו שאם חילל שבת בפרהסיא הרי הוא כמומר לכל התורה ואם שחט אח"כ אפילו אחרים עע"ג ורואים שחיטתו כהוגן ובדקו סכינו מ"מ אינו בר זביחה ושחיטתו נבלה אבל עכ"פ אף בחילל שבת בצינעה כבר הוא חשוד לכל התורה כולה דחשוד לחמירתא חשוד לקילתא וא"כ הרי הוא חשוד על השחיטה ואיך משכחת לה שחיטתו כשרה ועיין בש"ך סי' קי"ט ס"ק י"ג. אמנם משכחת לה שחיטתו כשרה באחרים עע"ג ובאמת מה שהקשו כאן התוספות דכר"מ בעי לאוקמי ולר"מ מומר לד"א הוא מומר לכל התורה השיב מהרי"ק שם בתשובה הנ"ל דלר"מ חשוד לכל התורה משכחת לה משנתנו באחרים עע"ג וא"כ לפ"ז שיהיה באותו שחיטה במזיד מחלל שבת לא משכחת לה שחיטתו כשרה כלל שאם אחרים עע"ג הרי הוא פרהסיא ואם אין אחר רואהו א"כ איך מאמינים לו להכשיר שחיטתו והרי הוא עכ"פ חשוד על השחיטה. ומזה נלענ"ד דמה דאמרינן מחלל שבת בפרהסיא אין הפירוש בפני עשרה מישראל וכמו שכתב בספר שמלה חדשה בסי' צ"ו ואף שכן הוא בתשובת הרשב"א מ"מ נלענ"ד שאין כן דעת הרמב"ם שא"כ למה סתם דבריו ואין לדמות לקידוש השם דשם אתי תוך תוך כדאמרינן בשלהי בן סורר וכן משמע בפ' הדר (דף סט ע"א) דחזי' לר"י נשיאה וכסי' ואמר כגון זה מבטל רשות דמשמע דאי לא כסיה לא הוי מבטל רשות אף שלא היה שם רק ר"י נשיאה: והנה יש לדקדק בדברי הרמב"ם בפי' המשנה שכתב ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה וכו' דמשמע שדבר זה נזכר שאין שחיטת מזיד כשרה ודלמא באמת גם במזיד שחיטתו כשרה ומתניתין קתני שוגג דאפילו בשוגג אסורה ליומא דומיא דיוה"כ. נלענ"ד דהוי קשיא ליה לרמב"ם כיון שיש להתנא שני דרכים אם למתני מתניתין במזיד והוא רבותא לענין הכשר השחיטה והתירא אם למתני שוגג והוא רבותא לאסור ביומא משום מתהני ממלאכת שבת יותר הוי ליה למיתני מזיד שהוא רבותא בדיני שחיטה ושייך למס' זו מלמיתני שוגג שהוא רבותא לאסור ביומו שאין ענינו עיקר כאן רק במס' שבת ואינו ענין לשחיטה רק לכל מלאכת שבת ועוד כחא דהיתרא עדיף. ואין לומר דבאמת משנתנו מיירי בכל גווני בין בשוגג ובין במזיד זה אינו דהא כר"י מוקמינן לה וא"כ ודאי לא איירי במזיד דבמזיד אין לומר שחיטתו כשרה דהא לדידיה אסורה לעולם ותנא דידן סתמא קתני שחיטתו כשרה והוה ליה למיתני במזיד ולומר שחיטתו כשרה לאחרים אלא ודאי דלא היה יכול התנא למתני מזיד משום דבמזיד באמת שחיטתו פסולה משום מומר לחלל שבתות וא"כ לדעת הרמב"ם השוחט בשבת היינו דוקא בשוגג אבל במזיד שחיטתו פסולה אבל ביוה"כ אפי' מזיד שחיטתו כשרה דמומר לחלל שבת הוה מומר לכל התורה דחמירא שבת כע"ז אבל מומר לחלל יוה"כ הוא רק כמו לאחד משאר עבירות ששחיטתו כשרה וא"כ שבת ויוה"כ שהוזכרו שניהם במשנתינו לצדדים קתני שבת דוקא שוגג ויוה"כ מיירי במזיד ולכך הוצרך להזכיר יוה"כ אף שכבר תנא שבת ומתורץ קושית הת"ח ואף דביוה"כ במזיד עכ"פ אסור לו לעולם לר"י כמו בשבת וא"כ איך תני שחיטתו כשרה וכדדייק לקמן לר"י הסנדלר י"ל דלר"י הסנדלר בין בשבת ובין ביוה"כ אסור לו לא היה לו למתני סתמא אלא לפרש כשרה לאחרים אבל לר"י אי שבת מיירי שוגג לא שייך זה. וא"ת א"כ מאי מקשה לקמן ומי מצית מוקמת לה בשוגג וכר"י והא אע"פ שמתחייב בנפשו קתני. ומאי קושיא והא אע"פ שמתחייב בנפשו בסיפא דמתניתין היא ודלמא איוה"כ לחוד קאי דאיירי באמת במזיד ושפיר מתחייב בנפשו אך אנן לפרש דעת הרמב"ם קיימינן עתה ולדעת הרמב"ם לא שייך מתחייב בנפשו רק על שבת וכמבואר בדברי הכ"מ סוף פרק א' מה' שחיטה: והנה העליתי דלרמב"ם לא משכחת שוחט בשבת מזיד שתהא שחיטתו כשרה וגם העליתי דבפרהסיא לאו דוקא עשרה אלא כל עובר ומחלל אפי' בפני אחד מקרי פרהסיא ולכאורה קשה על דברי קושיא גדולה וחזקה דהנה הרב מו"ה זלמן עמרך הקשה לדעת הרמב"ם דמחלל שבת אפילו פעם א' שחיטתו פסולה א"כ במס' ב"ק (דף עא ע"א) ובכתובות (דף לד ע"א) שהקשה אלא שוחט בשבת שחיטה ראויה היא דתנן השוחט בשבת וכו' ודחוק לשנויי דסברי כר"י הסנדלר וכיון דע"כ במזיד מוקי לה דאי בשוגג גם לר"י הסנדלר שחיטה ראויה היא וא"כ לדעת הרמב"ם הלא לכ"ע שחיטה שאינה ראויה היא שהרי הוא מומר לחלל שבתות. ואני השבתיו דמיירי בצינעה ואף דודאי מיירי בטבח בפני עדים דאל"כ מה ענין ארבעה וחמשה לכאן הלא קנס אינו משלם ע"פ עצמו מ"מ לדעת הרשב"א לא מקרי פרהסיא כי אם בפני עשרה מישראל אבל לפי מה שכתבתי להוכיח דלדעת הרמב"ם אפילו אין שם רק אחד מקרי פרהסיא א"כ נשאר קושית הרב הנ"ל בתימה: אמנם נלענ"ד דהלא גם לדעת התוספות קשה הלא משכחת לה בפעם שניה ובפרהסיא אלא דיש לומר למה לו לדחוקי ויותר נוח לו לאוקמי בכל גווני ולר"י הסנדלר אבל למסקנא שם למ"ד מעשה שבת דרבנן וקאמר דלא פליגי רבנן אשבת כלל והוא דוחק גדול דא"כ למה הזכיר שבת כלל וכמו שהקשו התוספות שם בכתובות בד"ה כי קא פטרי רבנן וכו' והוה ליה לשנויי דמיירי בפרהסיא לדעת הרמב"ם ולדעת התוס' בפעם ב'. אמנם נלענ"ד דלדעת הרמב"ם בלא"ה לא קשה כלל דלדעת הרמב"ם אפי' שחיטת עכומ"ז אינה אסורה מן התורה כי אם בעובד ע"ז אבל עכומ"ז שאינו עובד ע"ז הוא רק מדרבנן וק"ו דמומר אפילו מומר לע"ז ולכל התורה מ"מ אע"פ שחטא ישראל הוא ואינו בכלל אזהרת וקרא לך כו' ועיין בדברי הכ"מ בפ"ד מה' שחיטה הלכה י"ב ודלא כש"ך בסימן ב' ס"ק ב' ומה שהביא הש"ך ראיה ממה דאמר מכם ולא כולכם כבר השיב על דבריו הגאון מוהר"ר סענדר בספרו תבואת שור וא"כ לדעת הרמב"ם לא היה יכול לשנויי דהוי שחיטה שאינה ראויה מטעם מומר כיון שזה רק מדרבנן מקרי שחיטה ראויה: אלא אפי' לדעת הרא"ש שטעם שחיטת נכרי נבילה דכתיב וזבחת מי שהוא בר זביחה וכו' ונכרי אפי' אינו עובד ע"ז אסור מן התורה מ"מ ישראל מומר אפי' לע"ז ולכל התורה מקרי בר זביחה שהרי מוזהר הוא על הזביחה וכמ"ש הרשב"א לענין מומר להכעיס ועיין בט"ז סי' ב' ס"ק א' ולכן נלענ"ד דשחיטת מומר לכ"ע אינה אסורה רק מדרבנן ולכך הוכרח שם לומר דלמ"ד מעשה שבת דרבנן לא פליגי רבנן כלל אשוחט בשבת: אמנם אי קשיא לשיטת הרמב"ם הא קשיא דמה מקשה לקמן ונוקמה במזיד כר"מ איך אפשר לאוקמי במזיד כלל והא שחיטתו כשרה תנן ואומר אני דהנה אמרתי מדקאמר רב אסורה באכילה ליומא וטעמא משום דשבת דומיא דיוה"כ ולכאורה מנ"ל הא והלא הא דאסור ביוה"כ אינו מטעם שחיטה אלא שכל מאכל שבעולם אסור ביום הצום ומה ענין לומר שבת דומיא דיוה"כ בזה ודברי הת"ח כבר הבאתי. אמנם לפי שיטתו של הרמב"ם נדחית ראיה זו דהרי שבת בשוגג מיירי ויוה"כ במזיד מיירי וא"כ מנ"ל לרב דאסור באכילה ליומא אלא ודאי דס"ל לרב דגם במזיד לא מחשיב מומר בפעם א' כסברת התוספות וא"כ שבת משכחת במזיד ולמה תני יוה"כ כלל אלא ודאי להורות דשבת דומיא דיוה"כ וא"כ רב על כרחך כשיטת התוס' ס"ל ולכן על רב הקשה שפיר ונוקמי' במזיד כר"מ אלא דאם אליבא דרב הי' הוכחה דפעם אחד לא מקרי מומר ולא אשכחן על רב חולק בזה איך יחלוק הרמב"ם על רב. ונדבר אח"כ מה שיש לדון בדעת הרמב"ם וכעת הואיל ואני עומד בסברא זו דעיקר הוכחתו של רב דשבת דומיא דיוה"כ הוא משום דגם שבת משכחת מזיד ומיותר יוה"כ לגמרי אני אומר עפ"י זה להסביר דברי רש"י ששינה פירושו בסוגיא זו מפירושו במסכת כתובות והנה מה ששינה בדברי ר"י עיין מהרש"א אבל בדברי ר"מ שינה ג"כ דכאן פירש במזיד לא יאכל בו ביום והוא הדין לאחרים ובכתובות פירש בדברי ר"מ במזיד לא יאכל הוא לעולם אבל אחרים אוכלים והנה יש כאן תרי שינויים חדא דכאן התיר רש"י לו במוצאי שבת ובכתובות פי' דאסור לו לעולם ועוד דכאן אין חילוק בינו לבין אחרים ובכתובות חילק אלא דהנך שכתב חדא נינהו שאם הטעם משום שלא יהנה מעבירה א"כ דוקא בו ביום אסור אבל למו"ש בכדי שיעשו שוב אינו נהנה אבל בו ביום גם לאחרים אסור שגם להם האיסור משום שלא יהנו ממלאכת שבת בעבירה אבל אם אסרינן לו לעולם א"כ הטעם משום קנס א"כ לדידי' קנסינן ולאחרים לא קנסינן ומותר להם אפשר אפי' בו ביום. והנה בדברי ר"י מה ששינה רש"י פי' מהרש"א דכאן הוצרך לפרש כן בשיטת רב אבל בכתובות פי' הסוגיא שלא אליבא דרב אבל מה ששינה אליבא דר"מ קשה איך בב"ק פי' רש"י בדברי ר"מ כמו כאן בחולין וכתב שם הכי איבעי לן לפרושי בהכל שוחטין וכוונתו מבוארת דאם היה לר"מ במזיד אסור לו לעולם א"כ מאי מקשה ונוקי במזיד כר"מ והלא במתניתין שחיטתו כשרה סתמא תנן ל"ש לו ול"ש לאחרים ולכך פירש"י כאן דלר"מ לא יאכל בשבת אלא דהיא גופא קשיא מנ"ל להמקשן דרב פי' בדברי ר"מ כך דלמא רב מפרש מזיד דר"מ כפירש"י בכתובות ולכך לא מוקי במזיד כר"מ משום דשחיטתו כשרה תנן אמנם לפי מה שכתבתי לעיל ניחא דא"כ על כרחך אי אפשר למימר במזיד שחיטתו כשרה לשום תנא דהרי לכ"ע במזיד אסורה לו לעולם וא"כ היא גופא קשיא מנ"ל לרב דמתניתין ר"י היא ואסורה ליומא דלמא ר"מ היא ומותרת גם ביומו ושבת לאו דומיא דיוה"כ ויוה"כ איצטריך למזיד ושבת איירי רק בשוגג ואי משום הא גופא קשיא דנתני שבת ומזיד זה אינו דשבת ומזיד לא משכחת לשום תנא שחיטתו כשרה אלא ודאי דס"ל לרב דלר"מ במזיד שחיטתו כשרה לגמרי למוצאי שבת אפילו לו וא"כ מכלל דמתניתין ר"י הוא ולר"י אסורה ליומא וכל זה כאן בחולין אליבא דרב אבל בכתובות ששם קאי רש"י בסוגיא דלאו אליבא דרב פירש"י לא יאכל עולמית ונחזור לדברי הרמב"ם ואומר אני דמה דסובר רב שבת דומיא דיוה"כ אין הטעם כמו שכתב הת"ח רק דקשיא ליה לרב כיון דמתני' חשיב לרבותא כל המתחייב בנפשו ואעפ"כ שחיטתו כשרה למה לא חשיב השוחט ע"מ לזרוק דמה לע"ז דג"כ מתחייב בנפשו ואעפ"כ מותרת באכילה לריש לקיש אלא ודאי דלא חשיב אלא מה שהוא דומיא דיוה"כ דאסורה ליומא אבל בשוחט לע"ז דבחול קאי ואינה אסורה ליומא לא חשיב ומוכח מזה דרב סבר כרשב"ל ואליבא דרשב"ל שפיר הוכיחו התוס' דלא הוי מומר בפ"א וא"כ בשיטתו של רב שפיר הוקשה ונוקמי במזיד כר"מ אבל הרמב"ם פסק כר"י ואין לנו הוכחה לחלק בין פ"א או לא ולאלתר הוי מומר. ובזה ג"כ נראה לענ"ד לתרץ מה ששינה רש"י בדברי ר' יהודה כאן מפירושו בכתובות ובגיטין ונראה משום דהוכחה זו שהוכיח רש"י כאן דאם טעמו של ר"י משום קנס היה לו לעשותו כמזיד גמור ולאסור עולמית זו אינה כל כך הוכחה ברורה אלא דרב סמך על הוכחה זו לפי שלדעתו מוכח ממשנתנו לאסור דומיא דיוה"כ וא"כ מתני' אמאן תרמיי' ובשבת הואיל וקנסוהו ליומו קנסוהו ג"כ לעולם אבל ביוה"כ דלא איצטריך לקנסו ליומו לא קנסו כלל משום יומא אחריו אי נמי אף דגם ביוה"כ אסור לו לעולם מ"מ כיון דשבת מיירי שוגג שייך למיתני סתמא כמ"ש לעיל: ובזה נלענ"ד לתרץ מה שהקשה ונוקי כר"י הסנדלר דלכאורה כיון שיש ביד רב לאוקמי כר"י יותר ראוי לאוקמי כר"י דעכ"פ מיירי בפירקא כותי' אך הכי פירושו כיון דרב פוסק כר"מ א"כ מסתבר להתיר לגמרי בשוגג וא"כ מי הכריחו לפרש אליבא דר"י לאסור אף לאחרים ואם מטעם משנתנו הלוא בידינו לאוקמה כר"י הסנדלר ולכך על הוכחה כל דהו וגילוי מלתא בעלמא סמך לפרש דברי ר"י כן אבל בגיטין שם הסוגיא דהיזק שאינו ניכר ר' יוחנן הוא מרא דשמעתיה וכן בכתובות ר' יוחנן הוא מרא דשמעתיה דמיירי בטובח ע"י אחר ולר' יוחנן אין אנו צריכין לומר דשבת דומיא דיוה"כ ולכן פירש רש"י באופן אחר ועדיין צריך עיון על ששינה רש"י בבבא קמא מפירושו בכתובות ואין כאן מקומו: והנה הדרנא בי מה שפירשתי דהמקשה שהקשה ונוקמי במזיד לשיטת רב הקשה דאיהו ודאי סובר דבפעם א' לא הוה מומר מדהוכיח הוכחתו שבת דומיא דיוה"כ מדלא נקט במשנה שוחט לזרוק לע"ז דהרי איכא למימר לעולם דהוה מומר בפעם א' אלא דכי היכי דחשיב שבת וצריך לומר דמיירי בשוגג דלא הוה שחיטת מומר הכי נמי יחשוב לזרוק לע"ז וג"כ בשוגג אלא ודאי דומיא דיוה"כ דאסירא ליומא וכנ"ל: ואומר אני לפרש דהרמב"ם הוכיח לעצמו מסוגית הגמרא דלא משכחת מזיד שלא יהא מומר ונדקדק מתחלה בדברי רש"י בד"ה ונסבין חבריא פירש"י בני הישיבה עלה על דעתם לומר דמתני' דפירש רב דאסורה באכילה ליומא משום דסבר מתני' ר"י הוא ודייק טעמא לקמן מדקתני שבת דומיא דיוה"כ אלמא אסורה באכילה ס"ל לתנא דמתני'. והנה כל דברי רש"י בזה הם תמוהין חדא במה דאמר עלה על דעתם לומר לשון זה אינו שייך אלא על דבר שהוא הוה אמינא ונדחה במסקנא אבל דבר זה שמתני' ר' יהודה היא לרב נשאר במסקנא ועוד דדברי רש"י סותרים זה את זה תוך כ"ד ולאו רישא סיפא וכו' דמתחלה כתב רש"י דמתניתין דפירשה רב דאסורה באכילה ליומא משום דקסבר ר"י היא והמסובב ממנו נאסורה ליומא ואי לאו דמוקי לה כר"י לא היה מפרש שאסורה ליומא ותיכף מסיים רש"י ודייק טעמא לקמן מדקתני דומיא דיוה"כ וכו' אלמא שדבר זה שאסורה ליומא הוכרח הוא במתני' והוא הסבה והמסובב ממנו שבשביל זה הוכרח לאוקמי למתני' כר"י דאשכחן ליה דסבר שאסורה ליומא וגם בד"ה הי ר"י פירש"י מאיזה משנת ר"י שמע רב דאסורה ליומא והדבר תמוה אטו רב הזכיר בדבריו ר"י כלל רב ממתניתין פירש ודייק טעמא ממתני' אך התלמידים פירשו שהוא ר"י והוה ליה לרש"י לפרש מאיזה משנת ר"י שמעו חבריא דאסורה וכו' ורציתי לומר שדייק רש"י לפרש דהקושיא סובב לרב כדי שיבואו על נכון דברי הגמרא לקמן מידי הוא טעמא אלא לרב ואעפ"כ הדבר תמוה הלא רב לא אמר כלל שטעמו משום דמתני' ר"י הוא רק רב דייק הוכתתו מגופא דמתניתין וכמו שפירש רש"י לפני זה דדייק טעמא וכו'. ולתרץ דבר זה נקדים הקדמה אחת שאם ר"י זה ששמעינן מדבריו שאסורה וכו' ס"ל לרב להלכתא כותי' אז אין לנו צורך לומר שהיה לרב שום הוכחה במשנתינו שאסורה ליומא והא דדריש רב שאסורה ליומא היינו שרצה שתבוא משנתנו אליבא דהלכתא אבל אם ר"י זה דמוקמינן משנתינו אליביה לית הלכתא כותיה א"כ מי דחקו לרב לפרש משנתינו נגד ההלכה. וצריך לומר שהיה לרב הוכחה לזה בגוף דברי המשנה ומתני' קשיתיה לאוקומי כר"י אף דלית הלכתא כר"י והנה דבר זה ידוע דרב פסיק במוקצה ובהכנה כר"י ובמבשל סובר רב כר"מ דכי מורי רב לתלמידים כר"מ מורי והנה היה קשה לרש"י על ר' אבא ורב יוסף שנדחקו הרבה לפרש משנתינו לר"י וכי היה נעלם מהם פלוגתא דר"י במבשל ומה היה חסר להו לאוקמי תכף כר"י דמבשל. והנה לפי תירוץ של ר' אבא ורב יוסף לכאורה לא דייק שבת דומיא דיוה"כ דהרי לדידהו ביושב ומצפה או בחלה והבריא ליכא מוקצה כלל וביוה"כ אסורה ליומא ועיין בדברי הגאון מוהררא"ב ז"ל וא"כ כיון דלא דייקי א"כ היא גופא מי דחקו לרב למימר אסורה ליומא ולכן נדחקו לאוקמי כר"י דהכנה ובזה ס"ל לרב כר"י לכן דחיק לאוקמי מתניתין כותיה אבל כר"י דמבשל לא היה אפשר להו לאוקמי דהרי רב גופא פסיק דלא כר"י אלא כר"מ ובמשנה אין לו הכרח לאסור וא"כ מי דחקו לאוקמי כר"י דלא כהלכתא אבל רב אשי דמוקי כר"י דמבשל באמת הוכרח לומר דשבת דומיא דיוה"כ וזה הביאו לרב שהוכיח לעצמו דמתני' ע"כ ר"י היא אף דלית הלכתא כותי' וא"כ זה שכתב רש"י בתחלה בני ישיבה עלה על דעתם וכו' כונתו על רבי אבא ורב יוסף שהם עלה על דעתם דלכך דריש דאסורה ליומא משום דקסבר ר"י הוא וזה באמת אינו במסקנא ודייק טעמא לקמן היינו במסקנא באוקימתא דרב אשי שם דייק ממתני' גופא זהו הנלענ"ד בכונת רש"י וק"ל וא"כ רש"י בדיבור השני יפה כתב מאיזה משנת ר"י שמע רב דעתה לפי ההוה אמינא היינו טעמא דרב דדריש שאסורה ליומא היינו שרצה לאוקמי כר"י והנה הוה קשיא ליה לרמב"ם ר' אבא ורב יוסף אכתי מאי דוחקייהו לכנס בפירצה דחוקה וכאשר נדחה באמת דבריהם שלא מצאו ראיה מדברי ר"י הוה להו למימר דטעמא דרב דרצה לאוקמי כר"מ דמבשל דסבר כותיה ובמזיד ולדידהו לא שייך תירוץ הגמ' דומיא דיוה"כ שהרי הם לא דייקו דומיא דיוה"כ אלא ודאי דס"ל לר' אבא ורב יוסף דפעם אחד מחשיב מומר ואי אפשר לאוקמי מתני' במזיד כלל ומזה הוכיח הרמב"ם הדין שלו ולקמן דפריך ונוקי במזיד כר"מ לרב אשי פריך כיון דמוקמת כר"י דמבשל א"כ מוקי רב מתני' שלא אליבא דהלכתא שהרי רב כר"מ מורה א"כ נוקי במזיד ואף דס"ל לרב כברייתא דלעיל (דף ה ע"א) דמוכח מינה דמומר לע"ז ולחלל שבת הוה מומר לכל התורה מ"מ נימא דמתני' לא סבירא לה כן ויותר נוח לאוקמי מתני' אליבא דר"מ ושלא אליבא דהלכתא מלאוקמי אליבא דר"י ושלא אליבא דהלכתא שהרי סתם משנה כר"מ: עוד נלענ"ד להוכיח כדעת הרמב"ם והוא דאותו דקדוק שדקדקנו בדברי רש"י עלה על דעתם אותו דקדוק עצמו יש לנו לדקדק על דברי הגמרא דלשון ונסבין חבריא הכי משמע דנסבו למימר הכי ולא נשאר במסקנא והרי נשאר כן במסקנא והכי הוה ליה למימר ומוקמי לה חבריא כר"י או ואמרי חבריא ר"י היא. ונראה משום דקשיא לדעת הרמב"ם דס"ל במזיד הוה מומר וביוה"כ אפי' במזיד אינו מומר דיוה"כ אינו חמור יותר משאר כריתות שבתורה ומומר לד"א אינו מומר לכל התורה וא"כ בעיקר דין שחיטה שבת אינו דומיא דיוה"כ ובדין הנגרר אגב גררא לאסור ביומא נימא שבת דומיא דיוה"כ יציבא בארעא וכו'. ואין לומר דלענין מזיד אי אפשר להיות שבת דומיא דיוה"כ ועכ"פ כל מה דאפשר לדמות מדמינן ולהכי מוקמינן כר"י לאסור שוגג ביומו על זה קשה מ"ט לא מוקי לה כר"מ ומשני מוקצה מחמת איסור וצריך לומר כמו שכתבו התוס' בד"ה כי שרי וכו' משום דדומיא דיוה"כ אפילו בחלה והבריא נמצא אי הוה מוקמינן כר"מ הוה בין שוגג ובין מזיד דומיא דיוה"כ דלר"מ גם יוה"כ מחשיב מומר דמומר לד"א הוה מומר לכל התורה ובשוגג אסור ביומו כמו ביו"כ משום מוקצה רק בדבר אחד פרטי בחלה והבריא לא הוי דומיא דיוה"כ ופרט הזה אינו מדיני שחיטה ועכשיו דמוקמית כר"י א"כ לא הוה במזיד בהכשר שחיטה דומיא דיוה"כ אלא למה נסבין חבריא למימר ר"י הוא אלא ודאי דעלה על דעתם כסברת התוספות דבפעם א' לא מחשיב מומר וא"כ לר"י הוה לגמרי דומיא דיוה" בין בשוגג בין במזיד וכ"ז לית ליה לפי ההוה אמינא של הנך חבריא אבל למסקנא יהיה מוכח מדברי רב כסברת הרמב"ם דפעם א' מחשיב מומר וא"כ אדרבה אליבא דר"י בעיקר דיני שחיטה לא הוה שבת דומיא דיוה"כ ומוקמינן למתניתין באמת כר"מ ולכן אמר ונסבין חבריא למימר ר"י הוא אבל באמת למסקנא ר"מ היא: ולבאר זה נביא דברי הרשב"א לקמן במה דאמר אבל שוחט דאינו ראוי לכוס וכו' כתב הרשב"א דגם ר"י מודה בהא דרחוק הוא שיהיה יושב ומצפה שתשחט הבהמה בשבת ואינה דומה לנבילה דמיתה שכיחא ומצפה וכו' ותדע דאם איתא דחלוק היה ר"י אף בשוחט א"כ איכא להקשות אטו כיון דרב ס"ל במוקצה כר"י מאן דתני כר"ש משתיק ליה ורבינו נר אמר דחלוק ר"ש אף בהא ולית ליה מוקצה מחמת איסור אלא כשדחאו בידים ואינו יושב ומצפה דאיכא תרתי לריעותא והא דלא פריך אטו מאן דתני כר"ש משתיק ליה היינו משום דלא הוזכר דברי ר"ש בהדיא בשום משנה וברייתא עכ"ל בקיצור: הואיל ואני עוסק בזה אמרתי דלכאורה נלע"ד דדעת התוס' כדעת הרשב"א דהרי התוס' כתבו לקמן בד"ה כגון שקצץ וכו' דדלעת מיירי תלושה ודלעת לא חזיא לכוס והנה לפי זה יפלא דאמר תנא שוחט תני קמיה למה דילג ממבשל לשוחט נימא דמבשל תני אלא דדלעת תני קמיה וכי לר"י ר"מ בבשר דחזי לכוס אבל דלעת דלא חזי לכוס אלא ודאי משום דבהא קשיא אטו מאן דתני כר"ש משתיק ליה רב בשלמא שוחט גם ר"ש מודה שמקרי דחוי כיון שלא שחטו מאתמול דחאו אבל דלעת עכ"פ חזי לכלבים אבל שכתבו התוס' דדבר העומד לאדם לא מהני מוכן לכלבים היינו לר"י דאית ליה מוקצה אבל לר"ש מהני כיון שהוא מוכן לשום דבר כי היכי דמהני לר"ש נבילה אף שלא היתה מוכנת לכלבים כלל. אך דנוכל לומר לעולם דר"ש פליג גם בשוחט והא דלא מוקי בדלעת דמשתיק ליה רב משום דלא חזי לכוס היינו משום דבשלמא שוחט מקרי מוקצה מחמת איסור ואף דלית ליה לר"מ מוקצה מחמת מיאוס אבל מחמת איסור אית ליה אבל דלעת אף דלא חזי לכוס מ"מ לא מקרי מוקצה מחמת איסור וכמו שכתב המהרש"א בתוספות בד"ה כגון שקצץ עיין בדבריו. אומר אני שתי תשובות בדבר דאטו שמעינן ליה לר"מ דאית ליה מוקצה מחמת איסור והלא לא שמענו אלא מכאן מדמשתיק ליה רב וכמו שכתבו התוספות בד"ה אימר דשמעת ועיין מהרש"א מה שכתב שם וא"כ גם בדלעת נוכל לומר דמשתיק ליה וסבירא ליה לרב דאף דלית ליה לר"מ מוקצה מחמת מיאוס אבל דלעת דלא חזי לכוס כלל אית ליה הא חדא: שנית שעל גוף דברי המהרש"א שכתב דדלעת לא מקרי מוקצה מחמת איסור אני חוכך שאם כדבריו א"כ דלעת לית ביה מוקצה מחמת איסור וא"כ איזה מוקצה יש בו צריך לומר מוקצה מחמת שאינו מן המוכן וא"כ בהמה בחיה לא גרע מדלעת והיא מוקצה מחמת עצמה ושוב יש בה מוקצה מחמת איסור אמ"ה וכמו שכתב מהרש"א עצמו וא"כ בשוחט יש בו שני מיני מוקצה וא"כ איך הוכיחו התוס' בד"ה אימור דשמעת דמוקצה מחמת איסור חמור ממוקצה מחמת מיאוס שהרי ר"מ לית ליה מוקצה מחמת מיאוס ואית ליה מוקצה מחמת איסור דהא לקמן אמר עד כאן לא שרי כו' אבל שוחט דאינו ראוי לכוס לא. והנה המהרש"א הקשה למה לא הוכיחו דר"מ אית ליה מוקצה מחמת איסור ממה דאוסר נר שהדליקו בו באותו שבת וכתב משום דשם י"ל דמיירי בשל חרס דאית ביה תרתי מוקצה מחמת מיאוס ומוקצה מחמת איסור וא"כ אי ס"ד דגם בשוחט אית ביה תרתי מיני מוקצה א"כ גם משוחט אין ראיה דמוקצה מחמת איסור חמור ממוקצה מחמת מיאוס ושאני שוחט דאית ביה תרתי. ואולי באמת כן כונת התוספות דכאן בשוחט בהמה עכ"פ חמור ממוקצה מחמת מיאוס לחוד. אבל האמת יורה דרכו דלדברי התוס' דלעיל מקרי מוקצה מחמת איסור שאסור לבשלם וחי לא חזי דאל"כ א"כ גם בהמה בחיה אף בהמה גדולה דלא חזי ליתנו חי לפני כלבים מ"מ הרי לכלבים לא שייך איסור אמ"ה וא"כ לדברי מהרש"א הרי הוא כמו מוקצה דדלועין ולא מקרי מוקצה מחמת איסור והרי התוס' בד"ה אם לא היתה נבילה וכו' הקשו אמאי שתיק רב ואמאי לא מפרש טעמא משום מוקצה מחמת איסור וכי תימא בעוף וטלה דחזי ליתנו חי לפני נץ וארי ל"ל לאוקמי בכי האי גוונא לוקמי דאין ראוי להאכילו חי דהוה מוקצה מחמת איסור הרי דאפילו ליתנו לפני כלבים דלא שייך אמ"ה מ"מ כיון דלא חזי ליתנו חי מקרי מוקצה מחמת איסור ועוד דע"כ כונת התוס' דאפילו מוקצה מחמת איסור לחוד חמור ממוקצה מחמת מיאוס דהנה בדברי התוס' הנ"ל בד"ה אם לא היתה נבילה וכו' הקשו מ"ט שתיק רב ואמאי לא מפרש טעמא משום מוקצה מחמת איסור ומפרש הר"ר יוסף דממשנה יתירא דייק כיון דתני אסור ל"ל למיתני לפי שאינו מן המוכן אלא משמע דאי ליכא טעמא דמוקצה מחמת איסור וכו' אסור מטעם שאינו מן המוכן והנה אמרתי ממ"נ או שהתוס' אינם מקשים כלום או שאינם מתרצים כלום. ומתחלה אמרתי לפרש סוגית הגמרא והנה באוקימתא דרב יוסף הקשה הגאון מהררא"ב דמאי ענין ר"י דכלים לכאן הא עיקר טעמו משום הואיל ועומדת לשחיטה גזרה שמא ישחטנה והוה ליה למימר ר"י דסחיטה הוא דמודה בסלי זיתים וענבים וכו' אבל ר"י דכלים הוא מטעם נולד וזה אין ענין כלל לשוחט בהמה דבהמה לאכילה עומדת. ואני רציתי לומר דלדעת רב יוסף גם ר"י דכלים הוא מטעם זה שאם נתיר היכא דחזי למלאכה חדשה חיישינן שיתקן השבר שיהיה ראוי למלאכה וחיישינן שאם נתיר לו יתקן כלי ולכן גם בבהמה אם נתיר לו ישחטנה. והנה הגאון כתב לתרץ ע"פ דברי התוספות דבהמה כיון שעומדת לשחיטה מדמינן לה לפירות העומדות לאכילה עיין בדבריהם בד"ה מודה ר"י ולפ"ז תינח בהמה העומדת לאכילה דבקל יש לגזור שמא ישחטנה הואיל ולשחיטה עומדת אבל בבהמה העומדת לגדל לא שייך לגזור שמא ישחטנה וא"כ למה אסורה ולכך מביא ר"י דכלים וא"כ ממ"נ אם עומדת לגדל ממילא אסורה מטעם נולד כדמוכח ר"י דכלים ואם עומדת לשחיטה אסורה מטעם ר"י דסלי זיתים ע"כ תורף כונתו של הגאון הנ"ל בספרו אשל אברהם. ואני הקשיתי לפ"ז א"כ עיקר כונת רב יוסף בהביאו ר"י דכלים לאסור בהמה העומדת לגדל ולזה לא היה צריך לחדש ר"י דכלים ומה חסר לו בר"י דהכנה שהביא ר' אבא דדי בזה לאסור לר"י בהמה העומדת לגדל ועיקר קושיתו של אביי היה דסתם בהמה לאכילה עומדת והוה ליה לרב יוסף לחדש ולהביא הך דסלי זיתים ואמרתי דרב יוסף לשיטתו ולדידיה אינו מוכח מר"י דהכנה לאסור אפילו בהמה העומדת בפירוש לגדל דהנה התוס' כתבו בד"ה מחתכין את הדילועין אומר ר"ת דמיירי שנתלש מן המחובר בשבת דומיא דנבילה וצ"ל לפירושו דמיירי בענין שאין לאסור הדילועין לא משום שמא יעלה ויתלוש ולא משום דלהוי כגרוגרת וצימוקין וכו' אי נמי הכא איירי ביושב ומצפה מתי יתלשו ובהמה נמי איירי ביושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותם וכן צריך להיות על כרחך דהא בריש המביא מוכח דכל היכא דאין יושב ומצפה אית ליה לר"י מוקצה וליכא למיחש נמי שמא יתלוש אלא בפירות האילן שהם קלים להשיר וכו' והנה עלה על דעתי דיושב ומצפה מהני רק דלא להוי כגרוגרת וצמוקין דלר"י שרי אבל אכתי לא נפיק מכלל מוקצה מחמת איסור דמה אנן משגיחינן במה שהוא מצפה והדבר אסור לעשותו אבל זה אי אפשר לפרש כן דא"כ קשה אמאי לא פליג ר"י ג"כ אדילועין אלא ודאי דיושב ומצפה מהני דלא להוי מוקצה אפילו מחמת איסור ופליג ר"י רק הבהמה הואיל ואינה מוכן לכלבים דגם הוא לא היה מצפה שתמות רק שישחטנה חש"ו ואחרים רואין ונשארת מוכן לאדם ולא לכלבים וצריכין אנו לומר לפי זה דביושב ומצפה עצמו יש הפרש דהרי חזינן דפליג ר"י נר שהדליקו בו באותו שבת אף שמצפה שיכבה נרו דאל"כ לא היה מתיר ר"י אבל ההפרש הוא דהתם יושב ומצפה שיכבה באמצע השבת וכבר איתקצי בין השמשות שהרי אינו מצפה שיכבה תיכף בה"ש ובזה פליג ר"י ור"ש אבל כאן מצפה שיתלשו תכף בה"ש אלא דקשיא אכתי אמאי לא פליג ר"י בדילועין כיון שאוסר במבשל בשוגג שלא יהנה ממלאכת שבת א"כ גם דילועין אסורין שלא יהנה ממלאכת שבת ונראה שלא כתבו התוס' כן דדלועין מיירי במחוברין רק לר' אבא והא ראיה שבריש מס' ביצה כתבו התוס' דמיירי בתלושין והיינו משום דר' אבא דלא מוקי כר"י דמבשל איכא למימר דס"ל דגם במבשל דוקא לדידיה קניס ר"י אבל לאחריני לא קניס לא משום קנס ולא משום שלא יהנה ממלאכת שבת אבל למסקנא דמשנתינו כר"י דמבשל א"כ מכלל דאוסר ר"י אף לאחריני דומיא דיוה"כ לכך כתבו התוס' דמיירי בדלועין תלושין: והנה לפי זה שהוכחתי דביושב ומצפה לר"י ליכא כלל מוקצה מחמת איסור וכאן ע"כ ביושב ומצפה איירי דומיא דדלועין דאפילו לשיטת רבו של הרשב"א דר"י פליג אף בשוחט בהמה דלא הוה כגרוגרת וצמוקין מודה במחובר ומטעם שכתב הב"י בא"ח סי' שי"ח דבשלמא בהמה איכא למימר הא דלא שחטה לא משום דאקצי דעתיה מינה אלא משום שלא היה לו סכין בדוק או שאר הכשר שחיטה כגון שוחט מומחה וכיוצא אבל במחובר מדלא תלשיה מע"ש אדחיה בידים וכדמוכח בפרק המביא בסוכה שנפלה ע"ש וא"כ כיון דדלועין ע"כ ביושב ומצפה א"כ מינה דהה"ד בבהמה איירי ביושב ומצפה וא"כ ליכא מוקצה מחמת איסור כלל אפילו לר"י וכמו שהוכחתי לעיל א"כ נסתר קושית התוס' בד"ה אם לא היתה וכו' שהקשו מ"ט לא מפרש טעמא משום מוקצה מחמת איסור והדבר יפלא והלא ביושב ומצפה איירי וצריך לומר דקושיא זו היא לפי הפירוש השני שכתבו בסוף דבור הקודם. ועוד יש לפרש דמיירי בדלועין שנתלשו בע"ש וא"כ לא מיירי כלל ביושב ומצפה ולפ"ז קשה שנסתר התירוץ שכתבו התוס' דממשנה יתירה דייק כיון דתני אסור ל"ל למיתני לפי שאינו מן המוכן וכו' ולדידי קשה דלמא ר"י תרתי בעי מוקצה מחמת איסור ואינו מן המוכן וא"כ אכתי אמאי שתיק רב בשלמא אם היה דבריהם לפי פירושם דמיירי במצפה א"כ אין כאן רק איסור אינו מן המוכן אבל כיון שדבריהם לפי התירוץ השני קשה אמנם אמרתי כיון דאליבא דאמת כתבו התוס' לקמן בד"ה אימור דשמעת דמוכח דמוקצה מחמת איסור חמור ממחמת מוקצה מחמת מיאוס א"כ שוב ליכא למימר דר"י תרתי בעי דכיון דלר"י אסור במחמת מיאיס לחוד ק"ו מחמת איסור לחוד וא"כ שפיר הוכיחו התוס' דמדאמר לפי שאינו מן המוכן בא להוסיף איסור אף במקום דלא שייך מחמת איסור וא"כ שוב ממילא מוכח דס"ל להתוס' דמוקצה מחמת איסור לחוד חמור ממוקצה מחמת מיאוס וא"כ מדהוכיחו זה ממודה ר"י בשוחט א"כ בשוחט ליכא רק מוקצה מחמת איסור וא"כ גם דילועין מקרי מוקצה מחמת איסור ודלא כסברת מהרש"א: ונחזור לדברי הגמרא והנה אכתי ר' אבא ורב יוסף לא סלקא אדעתייהו מוקצה מחמת איסור וכדדחי לקמן אימור דשמעת לר"י מוקצה מחמת מיאוס מחמת איסור מי שמעת לי' וא"כ לדידהו קשה מנ"ל כלל דלר"י אסור משום שאינו מן המוכן לחוד דלמא תרתי בעי אינו מן המוכן ומוקצה מחמת איסור וא"כ משנתינו דאוסרת דומיא דיוה"כ אפי' בחלה והבריא דליכא מוקצה מחמת איסור לאו ר"י היא. ואין לומר דלר' אבא אכתי לא סליק אדעתיה חלה והבריא דהרי אמר נשחטה הובררה וכו' וכתב רש"י בד"ה לא נשחטה כגון זו שלא שחטה אתמול ומסתמא לא הניחה ע"ש לשחטה בשבת וכו' ואי ס"ד דהיה לו חולה מבע"י עסקינן א"כ אמאי לא נימא שהניחה ע"מ לשחטה בשבת. אומר אני שזה אינו דבשלמא אם היה באמת שוחטה בשביל החולה איכא למימר הוברר הדבר דאתמול בה"ש לכך עומדת אבל כיון דמיירי שהחולה הבריא בשבת ושחטה עתה לא בשביל החולה וא"כ לא שייך לומר הוברר הדבר שאתמול בה"ש לכך עמדה ואסורה שפיר לר"י מטעם שאינה מן המוכן אכן אם ר"י בעי תרתי אינו מן המוכן ומוקצה מחמת איסור א"כ משנתינו דתני דומיא דיוה"כ אפילו בחלה והבריא דליכא מוקצה מחמת איסור לאו ר"י היא ואין לומר דאכתי ודאי ר' אבא לא סליק אדעתיה שבת דומיא דיוה"כ דביוה"כ אפילו ביושב ומצפה לא מהני ובשבת לדידיה כיון שהטעם משום דלגדל עומדת ואם יושב ומצפה מתי ישחטנה חש"ו אינה עומדת לגדל וזה באמת עלה על דעת הגאון מוהררא"ב דלר' אבא שבת לאו דומיא דיוה"כ מחמת סברא זו דיושב ומצפה: ואני אומר דהא ליתא דהא קשיא לקמן דאמר כי שרי ר"מ בהיה לו חולה והבריא ועל זה הקשו התוספות ממוקצה לחצי שבת ונדחקו בזה ולמה לן כל הדותק הוה ליה למימר כי שרי ר"מ ביושב ומצפה ובודאי האמת כן דבאינו יושב ומצפה אפילו ר"י מודה לדעת ההר"ב והא דלא מוקי משנתינו כר"מ משום דמשנתינו דומיא דיוה"כ דאפי' יושב ומצפה אסורה באכילה ליומא ולכך מוקי כר"י דמבשל. אלא נלענ"ד דלענין יושב ומצפה לא שייך כלל למימר דומיא דיוה"כ דמה ענין יושב ומצפה ליום הכפורים דלמא יצפה שישחטנה חש"ו ואף אם תהא שחוטה אי אפשר לו למיכל מינה משום איסור יוה"כ ולכך הוכרח למימר דר"מ שרי בהיה לו חולה דבזה שייך שבת דומיא דיוה"כ ודוק ואף דשייך יושב ומצפה ביוה"כ שישחטנה סמוך לשקיעה שתהי' מוכנת לו למוצאי יוה"כ מ"מ ביושב ומצפה בזה באמת לר"י בשבת אסור אם אינו מצפה שישחטנה תכף בה"ש וכמו שהוכחתי מנר שהדליקו בו דפליגי ר"י ור"ש: ונחזור לראשונות דלר' אבא קשה דלמא ר"י תרתי בעי וצריך לומר דר' אבא סובר כפי' ר"ת דדלועין מיירי במחוברין וא"כ ע"כ ביושב ומצפה מיירי ודומיא דהכי מיירי נבילה וא"כ ליכא מוקצה מחמת איסור כלל רק מוקצה שאינו מן המוכן אלא דקשיא איך אפשר דמיירי במחוברין א"כ הוה למיסר משום שמא יתלוש וצריך לומר כמו שכתבו התוס' דדוקא בפירות האילן שקל לתלוש גזרינן וכל זה לר' אבא אבל רב יוסף דאיהו קאי בשיטת שמואל דפליג ר"י אף בזיתים ומדמה שמא ישחוט לשמא יסחוט ואף דסחיטה היא קלה ושחיטה אינה דבר קל מ"מ מדמה בהמה העומדת לשחיטה וכו' וכמו שכתבו התוס' בד"ה מודה ר"י וא"כ גם דילועין העומדות לתלוש גזרינן שמא יתלוש וא"כ לדידיה דלועין על כרחך בתלושין מיירי א"כ הוכרח רב יוסף להביא ר"י דכלים דמדר"י דהכנה אין ראיה לאסור אפילו בהמה העומדת בהדיא לגדל דליכא למימר דר"י תרתי בעי ודוק: ונשובה לדברי הרשב"א ורבו דלדעת הרשב"א מודה ר"ש בשוחט בהמה בשבת דאל"כ אמאי משתיק ליה רב לתנא ולרבו פליג ר"ש אלא שלא נזכר דעת ר"ש בהדיא בברייתא והנה דעת רבו הוא דוחק ולפום מה דאמר דאשתיק ליה רב משום כי שרי ר"מ במבשל וכו' צריך באמת לומר כדעת הרשב"א והנה במסקנא דשמעתיה אמר רב דימי הלכתא השוחט לחולה מותר לבריא באומצא ורש"י פירש דמיירי בחולה מבע"י והוא דחוק אבל הריף לא הביא רק מימרא זו לפי דאנן פסקינן כרש"י וא"כ למסקנא זו מיירי דלא היה חולה מבע"י וא"כ מכלל דפליג ר"י בהא וא"כ קשה למה משתיק רב לתנא. וצריך לומר דבר חדש מה דאשתיק לפי שאיהו אמר במזיד לא יאכל דמשמע איהו הוא דלא יאכל הא אחריני אכלי ובאמת אסור משום מומר ולמסקנא זו צריך לומר דמחשיב מומר בפעם א' א"כ אי מוקמינן כר"י אדרבה שבת לא הוה דומיא דיוה"כ בעיקר דין שחיטה וצריך לומר באמת דמתני' ר"מ ואסור ליומא משום מוקצה והוה שבת דומיא דיוה"כ בעיקר דין שחיטה דגם ביוה"כ דוקא שוגג דמומר לד"א הוה מומר לר"מ ואף דבחלה והבריא אינו דומיא דיוה"כ מ"מ העיקר דין שחיטה קפדינן יותר שיהיה דומיא ולכך אמר ונסבין חבריא למימר ר"י היא דהיינו מתחלה שהיינו סוברים דמודה היה בשוחט וא"כ איכא למימר דפעם א' לא הוה מומר והא דמשתיק רב היינו משום דאינו ראוי לכוס אבל למסקנא דרב דימי דפליג ר"י וא"כ אטו מאן דתני כהאי משתיק וצריך לומר דמשתיק מטעם מומר כדעת הרמב"ם וא"כ למסקנא לאו ר"י היא ודוק שם בתוס' ד"ה השוחט בשבת כו' וי"ל דהתם בפרהסיא הכא בצנעה עכ"ל. הנה לפי מה דמחלקו התוס' בין מומר בפרהסיא למומר בצנעה וכן בתירוץ שני בין פעם א' לפעמים הרבה קשה מאי פריך הגמרא לעיל (דף ה ע"א) הא גופא קשיא אמרת מכם להוציא את המומר והדר תני מקבלין קרבנות מפושעי ישראל דלמא הפירוש של פושעי ישראל הוא כגון דעביד בצנעה או בפעם אחת וי"ל דעדיפא מיניה מתרץ אבל אי קשיא הא קשיא מאי פריך הגמרא מהך ברייתא על ר' ענן הא ברייתא מיירי בפרהסיא כדתני בה ומחלל שבת בפרהסיא וא"כ מניה דגם עובד ע"ז דתני בברייתא מיירי בפרהסיא ור' ענן מיירי בעובד ע"ז בצנעא. ואחר כתבי זאת מצאתי בספר תבואות שור שהרגיש בזה ומתרץ דגם ר"ע מיירי בעע"ז בפרהסיא הואיל ומביא ראיה מיהושפט שאכל משחיטת אחאב ואחאב היה עובד ע"ז בפרהסיא. ולפ"ז אני אומר דמה שאותיב ר"ע מברייתא היינו לענין מומר בפרהסיא אבל מומר בצנעה לא מוכח כלל מהך ברייתא ושפיר יש לומר דמומר לע"ז בצנעה לא הוי מומר לכל התורה ולפ"ז לא מביא התוס' ראיה כלל אמאי דמתרץ הגמרא לקמן בדף מ"א הכא במ"ע במומר ומוכיח התוספות מזה דע"כ בפעם א' לא נעשה מומר וכן ריש לקיש דמתיר הבהמה לאכילה אף שמחשבתו לזרוק דמה לע"ז ולתירוץ ראשון של התוס' אין כאן ראיה כלל די"ל דשם מיירי בעובד ע"ז בצנעא וריש לקיש סובר דמומר לע"ז בצנעא לא הוי מומר לכל התורה ושחיטתו כשרה ודוק: שם ע"ב בתוס' ד"ה אימר דשמעת כו' ומוקי מתני' כר"י דמבשל משום דלא מתוקמי מתניתין משום מוקצה מחמת איסור דמשמע ליה שבת דומיא דיוה"כ אפילו היה לו חולה והבריא עכ"ל. קשה לי לפי תירוץ ראשון של תוס' לעיל בד"ה ונסבין חבריא למימר ר"י היא דמיירי כגון שעבר ומלחה עכ"ל אבל בלא מליחה אסור לו לאכול אפילו באומצא ובשבת אסור למלחה כקושית התוס' ולפ"ז אף אם היה לו חולה בין השמשות אפ"ה הוא מוקצה מחמת שאסור לו למלוח בשבת ואף אם היה לו חולה אסור לו למלוח יותר מכפי צורך לחולה וא"כ אף אם יש לו חולה אפ"ה הוא מוקצה לבריא בשביל איסור מליחה וקושית התוספות במק"ע וצ"ל כיון דאיסור מליחה בשבת אינו איסור תורה דאנן קי"ל אין עיבוד באוכלין כמ"ש במס' שבת (דף עה ע"ב) רק שקושית התוס' לעיל הוא הואיל והוי איסור מדרבנן ועיין במג"א (סי' שכ"א ס"ק ה') וס"ל להאי תירוץ ראשון של התוס' דדבר שאינו אסור מדינא לא מקרי מוקצה מחמת איסור כדעת רש"י במס' ביצה (דף לא ע"ב) ד"ה נוטל ממקום הפחת ע"ש ובאמת לשיטת התוספות שם דגם באיסור דרבנן שייך מוקצה מחמת איסור צ"ל כתירוץ שני של תוס' לעיל דדם אברים שלא פירש מותר וק"ל: דף טו ע"ב בגמ' ורמינהו בכל שוחטין, בין בצור כו'. הקשה המהרש"א לפי מה דמסיק בריש מכילתין דאיכא הכל שהוא גם לשון דיעבד א"כ לא פריך הגמרא מידי מהך ברייתא ומתרץ המהרש"א דלפי מה דמסיק רבא לקמן דבכל שוחטין בסיפא דמתני' אתי לאתויי בין בצור בין בזכוכית ובין בקנה והיינו ע"כ לכתחילה מרבינן דמדקתני רישא שחיטתן כשרה בדיעבד ע"כ הכל שוחטין לכתחלה עכ"ל. ולכאורה קשה אמאי לא פריך מסיפא דמתניתין דקא מרבינן דבצור וקנה שוחט אפילו לכתחלה ולמאי צריך להקשות מברייתא. ונ"ל דהנה התוספות כתבו בד"ה ורמינהו כו' דעיקר קושית הגמרא הוא צור אצור אבל על קנה יש לחלק בין קנה דאגמא לשאר קנים וא"כ ממתניתין לא קשה די"ל דסיפא דמתני' בכל שוחטין אתי לרבויי זכוכית וקנה דאגמא אבל צור ושאר קנים לא מרבינן מסיפא ואינו שוחט בהם לכתחלה ולכך פריך מברייתא דתני גם צור שוחט בו לכתחלה ובברייתא בודאי לכתחלה משמע הואיל ותני בה גם זכוכית וזכוכית בודאי מרבינן גם בסיפא דמתניתין דשוחטין בה לכתחלה הואיל ובזכוכית ליכא לחלק בין לכתחלה לדיעבד שם בגמרא ע"כ לא מכשיר ר"ח אלא בדיעבד כו'. הנה התוספות מקשים לקמן (דף טז ע"ב) בסוף ד"ה תלוש ולבסוף כו' היכי הוי בעי הכא לאוקמי מתניתין כר"ח הא צפורן פסול במתני' משום דהוי מחובר והא ר"ח מכשיר במחובר. ואני אומר דלא קשה קושית התוספות דהנה הרשב"א כתב לפי מה דבעי הגמרא לומר דפלוגתא דרבי ור"ח הוא רק לענין דיעבד ע"כ צ"ל דפליגי בתלוש ולבסוף חברו דקא מכשיר רק בדיעבד אבל לא לכתחלה ע"כ משום דגזרינן אטו מחובר מעיקרו אבל משום קרא דויקח המאכלת לשחוט ליכא לאסור לכתחלה ולהתיר בדיעבד דממנ"פ אי אסור מדאורייתא לשחוט במחובר גם בדיעבד אסור ואי לא דריש קרא דויקח את המאכלת גם לכתחלה מותר אלא ודאי דלאו מן התורה אוסר ר"ח לכתחלה אלא משום גזרה דמחובר מעיקרו. ולכאורה קשה על דברי הרשב"א דמנ"ל דטעמא דר"ח משום דגזר תלוש ולבסוף חברו משום חיבור מעיקרו דלמא גם במחובר מעיקרו מתיר ר"ח בדיעבד אמנם לכתחלה אסור לשחוט במחובר משום גזרה שמא ידרוס כמ"ש התוס' לקמן בד"ה כאן במחובר כו' ובד"ה תלוש ולבסוף חברו כו'. ונ"ל דהרשב"א מוכיח דע"כ הגמרא סובר דפלוגתא דר"ח ורבי הוא רק בתלוש ולבסוף חברו אבל במחובר מעיקרו גם ר"ח מודה דאפילו בדיעבד פסול דאל"כ קשה קושית התוספות הא במתניתין פוסל שחיטת ציפורן משום מחובר אע"כ צ"ל דמחובר מעיקרו גם ר"ח פוסל בדיעבד רק דפלוגתייהו הוא בתלוש ולבסוף חברו כמ"ש הרשב"א אבל מ"מ קשה למאי צריך הרשב"א לומר דטעמא דר"ח הוא דלא ישחוט לכתחלה בתול"ח משום גזרה דמחובר מעיקרו דלמא טעמא דר"ח הוא משום גזרה שמא ידרוס. וצ"ל דניחא ליה להרשב"א לפרש טעמא דר"ח דאוסר לכתחלה בתול"ח הוא משום גזרה דמחובר מעיקרו כדי לאסור גם בעוף לשחוט לכתחילה דאי משום גזרה דשמא ידרוס א"כ גבי עוף דלא שייך שמא ידרוס כמ"ש רב פפא לקמן א"כ מאי פריך הגמרא מברייתא דמתיר לכתחלה במחובר דלמא הך ברייתא מיירי בעוף דלא שייך שמא ידרוס אע"כ צ"ל דהגמרא היה סובר דר"ח גם בעוף מיירי ואוסר לכתחלה גם עוף וע"כ לאו משום גזרה דשמא ידרוס אוסר ר"ח לכתחלה אלא משום גזרה שמא ישחוט במחובר מעיקרו וצדקו דברי הרשב"א ודוק: שם תוס' ד"ה אלא צור וכו' וא"ת ודלמא נקט לשון דיעבד משום מגל יד וכו'. נראה דלכאורה כל הרישא מיותר דמדקתני סיפא חוץ ממגל קציר וכו' ולא חשיב מגל יד וקנה וצור מכלל דהנך כשרים אלא דמדיוקא דסיפא אין הכרח למפסלינהו לכתחלה ונוכל לומר דאפילו לכתחלה כשרים ואיצטרך רישא למימר דדוקא שחיטתו כשרה דיעבד וא"כ כל הרישא בכללה לא איצטרך אלא לאסור לכתחלה: אמנם המקשה מדויל ידיה משתלים דעל כרחך איהו גופיה ס"ל דכללא דסיפא לאו דוקא ואין למידין ממנו אפי' נאמר בו חוץ דהרי מדרמי קנה אקנה ולא ניחא ליה לפרש דברייתא מיירי בסימפונא דאגמא ומשנתינו בשאר קנים אלא על כרחך דאיהו ס"ל דשאר קנים אפילו דיעבד פסולי וכדעת בעל העי' וכדעת הט"ז בס"ק א' וא"כ על כרחך משנתינו בסימפונא דאגמא ומזה ניחא לי לפרש הבשלמא דהרי קשה איך אפשר להיות דעת המקשה דשאר קנים אפילו דיעבד פסולי הלא מברייתא עצמה דמכשיר קנה מוכח דשאר קנים כשרים בדיעבד דאל"כ הוה לן לגזור קנה אגם אטו שאר קנים וצ"ל דס"ל דלא גזרינן קנה אטו קנה וקשה הא גזרינן מגל יד אטו מגל קציר לכן הקדים בשלמא וכו' שמא ישחוט בצד האחר דלא גזרינן אלא בסכין זה גופיה אבל לגזור דבר זה אטו דבר אחר לא גזרינן אבל לעולם שאר קנים אפילו דיעבד אסירי ולכן הקדים הבשלמא שרצה להקשות גם קנה אקנה וא"כ כיון דהמקשה סובר דשאר קנים אסירי אפילו דיעבד א"כ איך תנן בסיפא בכל שוחטין חוץ וכו' למה לא קחשיב שאר קנים דאפי' נימא דלא פרט בסיפא רק מה שאסור אפילו דיעבד מ"מ הרי שאר קנים אסירי דיעבד אלא ודאי תנא ושייר א"כ גם צור ושאר פרטי דרישא לא ידעינן מסיפא כלל ואיצטריך רישא לגופיה להכשיר צור וקנה האגם ולעולם דמותרים לכתחלה ונקט לשון דיעבד משום מגל יד דצריך לאסרו לכתחלה וא"כ ממ"נ חד דיבור מכל דיבורי התוס' נסתר או מה שכתבו בד"ה אלא צור או מ"ש בד"ה ורמינהי: ונראה דאף דלשיטת התוספות קנה דלאו אגם כשר בדיעבד כנראה מדבריהם בד"ה ורמינהי אעפ"כ שפיר הקשו בד"ה אלא צור דעל כרחך ליכא למימר דדייק דרישא רק למפסל לכתחלה אתי דאי להורות גוף הכשרייהו מוכח מדיוקא דסיפא דא"כ למסקנא דאוקי כרבי וא"כ אפי' סכין דלא מבטל אסור לכתתלה ואדנקט במשנתינו צור וקנה נימא סכין ואי להשמיענו דאפילו צור וקנה כשרים עכ"פ בדיעבד זה מוכח מסיפא מדנקט ציפורן שהוא מחובר מעיקרו מכלל דמידי דלאו מחובר מעיקרו אינו אסור עכ"פ בדיעבד אלא איצטריך רישא רק שלא להכשירם לכתחלה וא"כ נימא סכין ונימא מה סכין דלא מבטל אסור ק"ו לצור וקנה דאסור לכתחלה. וכל זה לא קשה לשיטת הרא"ש דאיהו סובר דגם צור וקנה מיירי בלא מבטל ליה דהרא"ש סובר דבעיא דרבא לא סתרה לאוקימתא דא ולהרא"ש לא קשה הא דנקט ציפורן דמשמע מחובר מעיקרו דוקא הוא דפסל בדיעבד ולא נקט רבותא דאפילו תלוש לבסוף חברו ובטלו אסור דאיכא למימר דהיא גופא קמ"ל דציפורן מחשב מחובר דלא נימא כיון דהבעל חי כלו מטלטל הרי הוא כלו כבית יד וכמו שהוא בלחי תלושה מבעח"י ושן מחובר בו לדעת הרמב"ם קמ"ל משנתינו דמחובר בבעל חי מחשב מחובר וק"ו מחובר לקרקע אם בטלו דהוה כמחובר מעיקרו אבל הרמב"ן במלחמות שהשיג על הרז"ה מהא דנקט ציפורן משמע דיקא מחובר מעיקרו ולדידיה צור וקנה היינו לא ביטלו דלדידיה דוקא סכין לא עביד דמבטל א"כ קשיא לפי אוקימתא דאוקים כרבי וממ"נ איך הוה יליף בברייתא דמוכני דנקט מחובר ונקט סכין אם פרושי קמפרש א"כ בעינן דוקא לא ביטלו ואיך תהא משנתינו כרבי דמשנתינו לא פסלה רק מחובר מעיקרו ואם לאו פרושי מפרש א"כ תרתי למה לי וצריך לומר דאיצטריך שאר מחובר להכשיר דיעבד ואיצטריך סכין דאפי' סכין אסור לכתחלה א"כ מכלל דגם לדידיה אסיק אדעתא שיש רבותא בסכין וא"כ קשה למה נקט במשנתינו צור ולא נקט סכין: ונראה דסוגיא דגמרא כאן לא אסיק אדעתא כלל לחלק בין ביטלו ללא ביטלו וכל תלוש ולבסוף חברו שוים לדידיה והא דנקט תרתי במחובר לקרקע ונעץ סכין בכותל נראה משום דהש"ך בס"ק ח' פסק דאפילו נעץ סכין בדבר תלוש וצואר בהמה למטה אפ"ה דוקא דיעבד שחיטתו כשרה ולא לכתחלה וטעמו משום דגם בצואר בהמה למטה ג"כ שייך חשש דרסה לחוש עכ"פ לכתחלה והפר"ח השיג עליו מסוגיית הש"ס דמסיק לצדדין קתני ובצואר בהמה למטה מכשיר לכתחלה ואף דהיינו אליבא דר' חייא היינו משום דלרבי אסור משום מחובר אבל עכ"פ מדר' חייא נשמע לרבי דלא שייך חשש דרסה בצואר בהמה למעלה. ואומר אני הוכחה לדברי הפר"ח ע"פ מה שהקשיתי כיון שהסוגיא בתחלה דמוקי משנתינו כרבי אינו מחלק בין ביטלו וכו' א"כ ל"ל תרתי ונראה דרצה לחדש לאפוקי מדעת הש"ך וקאמר נעץ סכין בכותל דהיינו במחובר הוא דשחיטתו כשרה דוקא בדיעבד הא נעצו בתלוש כשר לכתחלה ולא חיישינן לדרסה אלא דאיכא למימר דגם בתלוש כשרה דוקא דיעבד והא דתני בכותל הוא כחא דהתירא דדיעבד אפילו נעצו במחובר להכי תני במחובר לקרקע שחיטתו כשרה וא"כ כבר ידעינן הכשר מחובר בדיעבד והדר תנא נעץ סכין בכותל לדיוקא דדוקא בכותל הא נעצו בדבר התלוש שחטינן לכתחלה בצואר בהמה למטה דליכא חשש דרסה אפילו לכתחלה ולאפוקי מדעת הש"ך אמנם אי מהא לא תהוי תיובתא לדעת הש"ך דהגאון תבואת שור הביא ראיה לדברי הש"ך דלבעיא דרבא צריך לאוקמי משנתינו כר' חייא וכמו שכתבו התוספות בד"ה תלוש ולבסוף חברו וברייתא דמכשיר לכתחלה מיירי בעופא דקליל אי נמי כרב זביד וכו' ע"ש בתוס' והקדימו התוספות אוקימתא דעופא אף דשינויא דרב זביד נאמר בגמרא תחלה והיינו משום דאי מוקמינן כר' חייא וכשינויא דרב זביד א"כ בצואר בהמה למטה היינו ברייתא דשריא לכתחלה ומשנתינו מיירי בצואר למעלה וחיישינן לכתחלה משום דרסה ובדיעבד שרינן א"כ סותר לדברי שמואל משא"כ לשינויא דעופא א"כ ברייתא מיירי בעופא ושרי לכתחלה ומשנתינו בבהמה וצואר בהמה למטה ואפ"ה חיישינן לכתחלה משום דרסה ודיעבד שריא אבל בצואר בהמה למעלה אפילו דיעבד אסור כשמואל ושפיר אתי' בעיא דרבא אפילו לשמואל ע"כ תורף דברי התבואות שור בקיצור. וא"כ דברי הש"ך אתיין לאוקימתא דרבא ולדידיה באמת אין הוכחא מדיוקא דנעץ סכין בכותל למעוטי תלוש דלגופיה איצטריך דאפי' נעצו במחובר שריא בדיעבד ואף דכבר תני במחובר לקרקע כשרה הרי לרבא פרושי מפרש ובבא אחד הוא ואין כאן ייתור למעוטי תלוש. ובזה מתורץ קושיית מהרש"א שהקשה מדוע לא אוקי לעיל ברייתא בעופא דקליל ומשנתינו בבהמה ואפילו לר' חייא דוקא דיעבד משום דרסה ודיעבד עכ"פ שרי כיון דצואר בהמה למטה זה תורף כוונת המהרש"א מדהקשה רק לאוקימתא דרב פפא וניחא ליה לאוקימתא דרב זביד דוק בדבריו היטב ולדידי ניחא דלאוקימתא דלעיל לא הוה ניחא ליה למימר פרושי קמפרש שהרי כל תלוש ולבסוף חברו התיר לרבי לעיל וא"כ מכלל דלאו פרושי קמפרש וא"כ מכלל דנעץ סכין בכותל היינו למעוטי בתלוש וא"כ מכלל דאפילו לכתחלה לא חיישינן לדרסה בצואר בהמה למטה ולענין חשש דרסה אין חילוק בין נעצו בתלוש למחובר ואין מקום לקושיית מהרש"א רק לשיטת הרא"ש דגם סוגיא דלעיל בלא ביטלו איירי וא"כ אפשר דהיינו טעמיה דרי"ף שדחה דברי רבא מכח סתם סוגיא דלעיל ולא ניחא ליה כדברי הרא"ש מחמת קושיית המהרש"א: ואדאנן ביה בקושיית מהרש"א נימא ביה מלתא הנה סוף ותכלית קושיית המהרש"א דהדרא קושיית התוס' לדוכתא לאשמעינן כחא דהתירא דר' חייא אפי' לכתחלה מכשיר דמהך דבכל שוחטין לא שמעינן לה דאימא שאני עופא דקליל ואומר אני כאשר נעמיד לעיל בתוספות בד"ה להודיעך וכו' על כוונת דבריהם שכתבו דכחא דר' חייא כבר שמעינן מברייתא דבכל שוחטין וקשה הא כחא דרבי כבר שמעינן מברייתא דהשוחט במוכני וכן הקשו המפרשים. והנה לולא דברי התוס' יש לפרש דאדרבא הא דנקט כחא דרבי הוא כחא דהתירא עצמו דר' חייא דעכשיו דנקט פלוגתייהו בדיעבד א"כ מכלל דמיירי במחובר מעיקרו דאי בתלוש ולבסוף חברו לא הוה רבי אוסר בדיעבד כדמוכח מברייתא דמוכני וא"כ מכלל דר' חייא מתיר אפילו במחובר מעיקרו עכ"פ דיעבד ושוב ממילא ידעינן דמתיר גם לכתחלה כמו שכתבו התוספות בד"ה כאן במחובר וכו' אבל אי הוה נקט פלוגתייהו בלכתחלה דר' חייא מתיר לשחוט במחובר לקרקע ור' אוסר הוה מוקמינן לה בתלוש ולבסוף חברו ורבי רק לכתחלה אוסר אבל במחובר מעיקרו הוה אמינא דגם ר' חייא מודה דאסור אפילו דיעבד אלא דלא גזור ר' חייא תלוש ולבסוף חברו אטו מחובר מעיקרו נמצא שבמה דנקט פלוגתייהו בלשון דיעבד הוא עצמו כחא דהתירא דמתיר ר' חייא אפילו במחובר מעיקרו. ואמרתי שזה עצמו כיוונו התוס' והא דכתבו דכחא דר' חייא שמעינן מברייתא דבכל שוחטין משום דאי לאו דברייתא דבכל שוחטין גם עתה דנקט פלוגתייהו בדיעבד אכתי לא שמעינן דר' חייא מתיר במחובר מעיקרו ואכתי איכא למימר דתלוש ולבסוף חברו מיירי ורבי אפילו בזה אוסר דיעבד וברייתא דמוכני ר' חייא אבל השתא דשמעינן מברייתא דבכל שוחטין דר' חייא מתיר לכתחלה א"כ על כרחך ברייתא דמוכני לאו ר' חייא שהרי בברייתא דמוכני אוסר לכתחלה אפילו בתלוש ולסוף חברו וא"כ על כרחך רבי היא ורבי ג"כ מתיר תלוש וסוף חברו בדיעבד וא"כ על כרחך רב כהנא במחובר מעיקרו מיירי ואפילו הכי שרי ר' חייא ומתורץ קושיית המפרשים. ומעתה גם קושיית המהרש"א מתורץ דעכשיו דנקט פלוגתייהו דיעבד ידעינן דר' חייא מתיר עכ"פ דיעבד אפילו במחובר מעיקרו משא"כ אי הוה נקט פלוגתייהו בלכתחלה הוה אמינא דמחובר מעיקרו גם ר' חייא אוסר אפילו דיעבד. ויש לומר דכוונת מהרש"א דליכא למטעי בהכי דכיון דמתיר בברייתא דבכל שוחטין לכתחלה אפילו אי מוקמית ליה בעופא מ"מ אי הוה אוסר מחובר מעיקרו דיעבד הוה גזור בתלוש וסוף חברו משום מחובר מעיקרו וכמ"ש מהרש"א עצמו דלהכי לא מוקי ברייתא דבכל שוחטין כרבי ובעופא ע"ש במהרש"א וא"כ אפילו אי הוה נקט פלוגתייהו בלכתחלה מ"מ ליכא למטעי במחובר מעיקרו לאסור אפילו דיעבד לר' חייא וא"כ נימא כחא דר' חייא ואיצטמיד קושיית מהרש"א דרך ממ"נ דלמה לא מוקמית ברייתא דבכל שוחטין גם כרבי ובעופא וצריך לומר שזה פשוט אצלך דמאן דאוסר מחובר מעיקרו דיעבד ודאי דגזור תלוש ולסוף חיברו משום מחובר מעיקרו וא"כ ממילא שוב ידעינן מהך דבכל דר' חייא מתיר עכ"פ מחובר מעיקרו דיעבד וא"כ לתני פלוגתייהו בלכתחלה כי נסתר תירוצי הנ"ל. אמנם נלע"ד דסוגיא דלעיל לא ניחא ליה לאוקמי בעופא דקליל ולאוקמי גם לרבי משום דא"כ בעופא מתיר רבי לכתחלה בתלוש ולבסוף חברו ובבהמה אוסר לכתחלה ינוקי משנתינו בבהמה דוקא. ומשנתינו דומיא דמגל יד קתני דאסור אפילו בעוף ואף דמגל יד הוא תלוש וצור וקנה מחוברים בזה לא שייך דומיא דכל א' משום פסולו השייך בגופו מגל משום פגם וצור וקנה משום מחובר אבל בזה שייך דומיא כי היכי דמגל פסול אף בעוף לכתחלה ה"ה צור וקנה ובזה נלע"ד לתרץ הבשלמא מגל יד וכו' ומלבד שהוא למותר קשה ג"כ שאין ענין בשלמא לכאן. התינח אם היה מקשה צור וקנה מ"ט הוי שייך בשלמא מגל יד יש בו טעם אבל כיון שאינו מקשה הטעם רק מרמי אהדדי מתניתין וברייתא. וחוץ לדרכינו אמרתי לפרש לפי דברי מהרש"ל שבתלוש אין שום רבותא והמהרש"א השיגו שאם לא היה בזה שום רבותא לא איצטריך תנא דמתניתין לרבות בסיפא דמתניתין בכל שוחטין עיין בדברי מהרש"א מ"ש לקמן בתוספות ד"ה תלוש ולבסוף חברו. ואני אומר כדברי מהרש"ל וזה עצמו קושיית המקשה בשלמא מגל וכו' אלא צור וקנה לכתחלה לא בתמיה אי בתלוש איירי ואף אי איירי במחובר ורמינהי וכו' וליכא למימר דברייתא בתלוש איירי דא"כ פשיטא ולמימרא בעי ולהכי הקדים הבשלמא כדי שנדע ששואל על צור וקנה מ"ט לא דאל"כ לא הוה שום רומיא דהוה מוקמינן משנתינו במחובר וברייתא בתלוש להכי הקדים להקשות מ"ט שאין שום טעם לפסול בתלוש וא"כ על כרחך ברייתא במחובר דאי בתלוש פשיטא. ומשני כאן במחובר פירוש מחובר מעיקרו כשר רק דיעבד והיינו משנתינו כאן בתלוש פירוש שהיה פעם א' תלוש ועתה חברו והיינו ברייתא ומותר אף לכתחלה וסברא זו היא נגד דברי התוס' בד"ה כאן במחובר מעיקרו וכבר המציא הרמב"ן במלחמות טעם לפסול מחובר מעיקרו לכתחלה שמא יאמרו שחיטה שאינה באה מכח אדם כשרה ומקשה מברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש וכו' וקשה תלוש מאי למימרא אלא ודאי תלוש היינו לבסוף חברו וא"כ מחובר היינו מחובר מעיקרו ותני תלוש לגלויי דמחובר היינו מחובר מעיקרו ואעפ"כ כשר לכתחלה ואף דרבא לקמן מוקי משנתינו כר' חייא היינו דמוקי ברייתא בעופא ומותר גם מחובר מעיקרו לכתחלה א"כ לצדדין ותני תלוש לאכשורי אפילו צואר בהמה למעלה אבל כאן אכתי לא אסיק אדעתיה לכל החילוקים הללו מדלא מוקי כר' חייא. וא"כ הוכיח דתלוש דברייתא היינו לסוף חברו ומחובר היינו מחובר מעיקרו ומסיק דמשנתינו כרבי וברייתא דבכל שוחטין בין בצור במחובר מיירי וכר' חייא: אלא דלפי זה א"כ אי אפשר לאוקמי משנתינו כר' חייא דכבר מוכח דר"ח מכשיר אפילו מחובר מעיקרו א"כ קשיא מה דאמר ומנא תימרא דשני לן בין מחובר מעיקרו וכו' ולמה לו יותר הוכחה דאל"כ קשיא דרבי אדרבי. בלא זה אמרתי שקושיית המקשה היא עצמו קושיית התוס' דלמה מחלק כן אליבא דרבי ולא מחלק אליבא דר' חייא דמחובר מעיקרו כשר רק דיעבד ותלוש ולבסוף חברו מותר לכתחלה וצריך לומר דבלא"ה אשכחינן אליבא דרבי שיש חילוק בין מחובר מעיקרו ולכן מקשה ומנא תימרא. אבל לפי מה שכתבתי כבר מוכח דלר"ח הכל מותר לכתחלה וא"כ על כרחך משנתינו רבי: ואומר אני כאשר נדקדק עוד בדברי רש"י בד"ה אלא לאו ש"מ וכו' והא מתניתין רבי היא דאי ר' חייא אפילו לכתחלה מכשיר ודבריו תמוהין דתיתי כמאן דהו עכ"פ מוכח שיש חילוק בין לבסוף חברו ובין מחובר מעיקרו ועוד למה לי להוכיח דאי ר' חייא אפילו לכתחלה מכשיר דזה לא שמענו אכתי שיכשיר ר' חייא אפילו לכתחלה במחובר מעיקרו ואולי גם לר"ח יש חילוק ועכ"פ היה לו מסיפא דאי ר' חייא ליכא פסול דיעבד. ונלע"ד דהרשב"א הקשה למה לא מוקי כר"ח ובמחובר מעיקרו פסול דיעבד ובביטלו פסול לכתחלה גזרה משום מחובר מעיקרו ובלא ביטלו כשר לכתחלה ומשני דניחא ליה יותר לאוקמי כרבי דאיהו סתם למשנה: ואומר אני שזהו עצמו כוונת קושיית הגמרא ולכן מוכרח לומר משום דלרבי אשכחן חילוק זה ולר"ת לא אשכחן ואהא מקשה ומנא תימרא לרבי חילוק זה ומעתה הוכרח רש"י לפרש דמתני' רבי היא. ומעתה לא היה יכול להוכיח מסיפא דהרי לסברא זו במחובר מעיקרו גם ר' חייא פוסל דיעבד אלא עיקר הוכחתו מרישא דנעץ סכין והיינו לא ביטלו ובהא ר"ת אפילו לכתחלה מכשיר וברייתא זו דיעבד קתני ומכלל דרבי היא ומעתה אף דהוכחתי ממה דקתני בין בתלוש בין במחובר אכתי איכא למימר תלוש היינו לא ביטלו ומחובר היינו ביטלו ובאלי שתיהן מכשיר לכתחלה ומחובר מעיקרו מכשיר רק דיעבד ושפיר קאמר ומנא תימרא: אלא דקשה איך אפשר דברייתא דבכל שוחטין בין בצור מיירי בתלוש ולבסוף חברו א"כ קשה מדוע לא תני מגל יד דגם מגל יד היה יכול להיות בזה האופן כשר לכתחלה דהרי ודאי מיירי בצואר בהמה למטה דאל"כ גם דיעבד פסול כדמסיק שמואל. וא"כ אם המגל מחובר וצדו החלק למטה היה להכשיר לכתחלה דהרי צדו הפנים למעלה ואם ישחוט בצד זה יביא צואר בהמה למעלה וזה לא חיישינן שישחוט באופן זה דאל"כ למה כשר צור לכתחלה ניחוש משום צואר למעלה אלא ודאי בזה לא יטעו וא"כ גם המגל כשר לכתחלה ודו"ק. וליכא למימר דמגל פסול לכתחלה גזרה שמא ישחוט עופא באידך גיסא דהרי המהרש"א כתב דמחוורתא דסוגיא דהכא כרב זביד עיין במהרש"א בסוף שמעתין: ועל פי זה נלע"ד לתרץ הבשלמא ויתורץ ג"כ מה דלא מוקי כר' חייא וברייתא דמכשיר לכתחלה בעופא. דהנה ידע שיש לשנויי כאן בתלוש כאן במחובר אלא דידע במחובר מעיקרו וליכא למימר שהרי סיפא דמתניתין פסול ציפורן משום מחובר וצריך לומר אי רישא מיירי במחובר דמיירי בתלוש ולבסוף חברו. ומעתה הוכיח דאי אפשר לומר כן והקדים בשלמא מגל יד דלמא אתי למעבד באידך גיסא וא"כ לפי זה בחברו ליכא גזרה זו דהרי באידך גיסא יהיה צואר בהמה למעלה. ומעתה מוכח דתלוש ולבסוף חברו אינו כשר לכתחלה דאל"כ משכחת מגל יד דכשר לכתחלה. ושלא נימא דתלוש ולבסוף חברו פסול אף דיעבד ליכא למימר שהרי מדתנן דצפורן פסול בדיעבד והיינו מחובר מעיקרו א"כ מכלל דאינו מחובר מעיקרו כשר בדיעבד עכ"פ וא"כ כל בבא דצואר וקנה מיותר אלא ודאי בתלוש מיירי ואיצטריך למימר דדוקא דיעבד כשרים והקשה ורמינהי והתרצן אעפ"כ תירץ לו כאן בתלוש וכו' וא"כ מוכרח לומר דאיצטריך רישא דאפילו בבהמה כשרים עכ"פ בדיעבד וסיפא בציפורן דמחובר מעיקרו פסול אפי' בעופא אבל בבהמה הוה אמינא אפי' תלוש ולבסוף חברו יהיה פסול בדיעבד דאיכא תרתי גזרה משום מחובר מעיקרו וגזרה משום צואר למעלה קמ"ל דעכ"פ דיעבד כשר אי נמי רישא קמ"ל דאפילו בעופא אינו כשר לכתחלה דהוה אמינא דוקא בבהמה אינו כשר לכתחלה אבל בעופא אפילו צואר למטה כשר לכתחלה כיון דקליל ומשום מחובר מעיקרו לא גזרינן וא"כ שפיר לא משכחת מגל יד שיהיה כשר לכתחלה אפילו חיברו דאי בבהמה ממילא פסול לכתחלה אף בצואר למטה משום חשש דרסה ובעופא גזרינן דלמא אתי למעבד באידך גיסא ואף שבאידך גיסא יהיה צואר למעלה לא אכפת לן בעופא קמ"ל דאפ"ה אסור גזרה משום מחובר מעיקרו וא"כ מוכח על כרחך דגם בעופא אוסר ר"ח לכתחלה ולכך מקשה מברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש וכו' וליכא למימר בעופא דהרי מוכח דר' חייא אוסר גם בעופא: אלא דלפי זה קשיא בעיא דרבא. והנה אדאנן ביה בבעיא דרבא נימא מלתא טעמו של הרי"ף שדחה בעיא דרבא מהלכותיו והנה התוס' כתבו דבעיא דרבא אליבא דרבי ומוקי משנתינו כר' חייא ולכאורה יפלא א"כ דמשנתינו כר' חייא א"כ למאי הלכתא בעי רבא אליבא דרבי שהרי הלכה כסתם משנה ואמרתי שזה עצמו בעיא דרבא אי לענין שחיטה תלוש ולבסוף חברו כמחובר וא"כ לרבי אפילו לסוף חברו ג"כ פסול ומשנתינו על כרחך ר' חייא ומכשיר דיעבד בכל מחובר אפילו מחובר מעיקרו א"כ הדין להכשיר בדיעבד אפילו מחובר מעיקרו או דילמא שגם לענין שחיטה יש חילוק וא"כ משנתינו רבי ודוקא לסוף חברו כשר אבל מחובר מעיקרו אפילו דיעבד פסול וא"כ הרי"ף אחז בעיא דרבא לחומרא ומשנתינו לחומרא דדוקא לבסוף חברו הא מחובר מעיקרו דיעבד נמי לא ככל בעיא דלא איפשטא דעבדינן בדאורייתא לחומרא. ובזה אמרתי טעמו של הרי"ף שהביא משנתינו כצורתה והציפורן מפני שהם חונקין והשמיט מימרא דרבה בר רב הונא לקמן (דף יח ע"א) דציפורן תלושה שוחטין בה משום דהוה קשה ליה קושיית התוספות איך מוקי רבא משנתינו כר' חייא הא פסול במתניתין ציפורן וכתבו התוס' ולעיל דמוקי כר' חייא לא קשיא דלא קיימא במסקנא הכי ולכאורה דבריהם תמוהין ודקארי לה מה קארי לאוקמי כר' חייא כיון דתנן בהדיא ציפורן דפסול. וחוץ לדרכנו רציתי לומר שמתחלה כשרצה לאוקמי כר' חייא ג"כ היה כוונתו דוקא תלוש לבסוף חברו מכשיר דיעבד אבל מחובר מעיקרו פסול כדמוכח מציפורן והקשה לו מברייתא דמכשיר לכתחלה ואפילו תוקמיה בתלוש ולבסוף חברו מ"מ שוב לא משכחת הכשר דיעבד לר' חייא דמחובר מעיקרו אפילו דיעבד פסול מסיפא דמשנה ותלוש ולבסוף חיברו אפילו לכתחלה כשר ובזה תוקמיה לרישא שמחלק בין תחלה לדיעבד והוכרח לומר רבי היא אמנם התוספות לא כיוונו לזה שהרי הקשו לעיל בד"ה כאן במחובר דנחלק לר"ח כך עיין בדבריהם: וגם דבריהם לעיל צ"ע מה הקשו דנחלק לר"ח כן דא"כ קשה ציפורן. אמנם כוונתם מהמשנה אין שום הוכחה דאיכא למימר דטעמיה דציפורן מפני שחונק כפשטא דמשנה אלא מדברי רבה בר רב הונא דמכשיר ציפורן יחידי מוכח דפסיל ציפורן משום מחובר. וא"כ נוכל לומר דרבה בר רב הונא למסקנא קאי וכאן בדברי רבא הוקשה להתוספות שיהיה נגד רבה בר רב הונא וא"כ הרי"ף סובר באמת דבעיא דרבא סותרת לדברי רבה בר רב הונא ולכן השמיט דבריו. אלא דלפי זה א"כ בעיא דרבא עיקר כוונתו להקל להכשיר גם מחובר מעיקרו לסתם משנתינו א"כ אף שהוא בעיא דלא איפשטא מ"מ ספיקא הוא ונ"מ לענין אותו ואת בנו ולענין כיסוי הדם ולמה סתם הרי"ף דמחובר מעיקרו פסול. ואמרתי שהרי"ף מפרש דבעיא דרבא היא דוקא אליבא דרבי והיינו משום דרבי יליף מויקח ובעינן דבר הניקח ביד וא"כ הסברא לפסול גם תלוש ולבסוף חברו. אבל לר"ח נוכל לומר שפוסל מחובר מעיקרו אפילו דיעבד אבל לא מקרא דרבי וא"כ לדידיה יש להכשיר בתלוש ולבסוף חיברו ומשנתינו ר"ח ואעפ"כ מחובר מעיקרו פסול ונ"מ בבעיא דרבא היינו אי משנתינו כר' חייא וכיון דמצינו דר' חייא מכשיר לכתחלה א"כ מכלל דהיינו בעופא ומה שפוסל ר"ח תלוש ולבסוף חברו לכתחלה אין הטעם משום מחובר מעיקרו דא"כ גם בעוף נגזור אלא הטעם שמא ידרוס או גזרה משום צואר בהמה למעלה אבל בעופא מותר לכתחלה וא"כ בעופא מותר לכתחלה או דלמא משנתינו רבי והטעם דגזרינן תלוש וסוף חברו אטו מחובר מעיקרו ואפילו בעוף גזרינן וכיון דהוא בעיא דלא איפשטא עבדינן לחומרא לאסור אף בעוף ופסק הרי"ף על נכון רק נעלם מאתנו טעמיה מה שהשמיט מימרא דרבה בר רב הונא: אבל לפי מה שכתבתי דאף אי משנתינו כר' חייא ג"כ מוכח לאסור בעופא לכתחלה א"כ אי אפשר לפרש בעיא דרבא כן דא"כ אין שום נפקותא בבעיא דיליה וקשה מה תבעי לרבא הוה ליה למפשט ממשנתינו: ונחזור לראשונות ע"פ מה שכתבתי למעלה דמשנתינו דנקט צור וקנה דומיא דמגל היינו שאפילו בעוף דוקא דיעבד כמו מגל נלע"ד לתרץ הבשלמא דבל"ז לא היה יכול למרמי דידע חילוק בין מחובר לתלוש אלא דאיהו סובר שפלוגתא דרבי ור' חייא הוא מצד לצד רבי פוסל דיעבד כדמשמע מדבריו רבי פוסל ור' חייא מכשיר אפילו לכתחלה כדמוכח מברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש. וא"כ אי משנתינו במחובר אכתי מני אי רבי אפילו דיעבד נמי לא ואי ר' חייא א"כ מטעם מחובר כשר לכתחלה וא"כ על כרחך הפסול לכתחלה איכא משום מחובר רק משום ריעותא דצור וקנה מצד עצמם ורמי ליה מברייתא והיה מתיירא דאכתי איכא למימר הריעותא מצד מחובר והא דמכשיר ר' חייא לכתחלה היינו בעופא דקליל ומשנתינו בבהמה ולכן הקדים בשלמא מגל יד דלמא אתי למעבד באידך גיסא וא"כ חשש זה שוה גם בעוף ודומיא דהכי תנן צור וקנה דאפילו בעוף דוקא דיעבד ומשני ע"כ לא קאמר ר' חייא אלא דיעבד דמצד מחובר פוסל לכתחלה והקשה לו מברייתא דבכל שוחטין בין בתלוש: דף טז ע"א אמר רבא פשיטא לי תלוש ולבסוף חברו לענין ע"ז הוי תלוש לכאורה קשה מנ"ל לרבא לחלק בין ע"ז לשחיטה וכיון שמצינו דלענין ע"ז הוי כתלוש אמאי לא נילף גם שחיטה מניה וי"ל דהואיל ובע"ז ממעטינן דמחובר אינו נאסר מדכתיב אלהיהם על ההרים ולא הרים אלהיהם א"כ בעינן דוקא דומיא דהר שהוא מחובר מעיקרו אבל תלוש ולבסוף חברו לא הוי דומיא דהר אבל גבי שחיטה פסלינן מחובר מדכתיב ויקח את המאכלת שפיר יש למעט גם תול"ח הואיל ולא הוי דומיא דמאכלת שהוא תלוש כיון דכתיב ביה קיחה ואינו מחובר גם בשעת שחיטה ובזה היה רבא מסופק אי דרשינן ויקח שצריך להיות גם תלוש לבסוף בשעת שחיטה או דמעטינן דוקא חיבר מעיקרו היינו שהיה שייך בו קיחה (דעיקר הדרש הוא מדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין כמ"ש התוספות בד"ה מנין לשחיטה וכו' דוק שם] והיה תלוש מתחלה אבל אם חברו לבסוף אינו ממועט מהאי קרא וגם משם מכופה קערה על הכותל ליכא למילף לענין שחיטה דאף מי שסובר שם דתלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר היינו דוקא הואיל וממעטינן מחובר לענין הכשר הואיל וכתיב כלי וכיון דבעינן דומיא דכלי היינו דבר שמטלטל ואינו מחובר כלל ולפ"ז נראה לי דרבא קא מבעיא ליה דוקא למ"ד דסובר בהכשר זרעים דתול"ח הוי כמחובר אי גם שחיטה הוא כן או דלמא דוקא לענין הכשר הוי כמחובר הואיל ובעינן דומיא דכלי אבל לשחיטה י"ל דהוי כתלוש אבל למאן דסובר בהכשר זרעים הוי תול"ח בתלוש לא מספקא ליה כלל לענין שחיטה דמהי תיתי לחלק. ולפ"ז מתורץ קושית הרשב"א וז"ל קשה לי דהא רבא קא מהדר להוכיח תנא דס"ל תול"ח כתלוש דמי א"כ אמאי נקט ליה כאוקימתא דר"א דאמר תברא לימא בהכשר זרעים כתלוש דמיא כאוקימתא דר"פ עכ"ל הרשב"א ולפי דברי אתי שפיר דדוקא לאוקימתא דר"א קמבעיא ליה אליבא דמ"ד דכמחובר דמיא אבל לאוקימתא דר"פ דחד תנא הוא וליכא מאן דסובר לענין הכשר זרעים דתול"ח שהוא כמחובר לא קא מבעיא ליה כלל דלמה לא נילף שחיטה מהכשר זרעים ודוק: ולפ"ז מתורץ עוד קושיא אחת שהקשה הרשב"א לקמן בגמ' דמאי קא פשיט מברייתא דצור יוצא מכותל דשחיטתו פסולה אמאי לא קא משני דהך ברייתא אתיא כת"ק דזרעים דסובר תול"ח כמחובר דמיא ע"ש ברשב"א שמתרץ בדוחק ולמ"ש אתי שפיר דעיקר האבעיא של רבא היה רק להת"ק דזרעים אי גם בשחיטה סובר דתול"ח הוי כמחובר או דלמא דוקא בהכשר זרעים הואיל ובעינן דומיא דכלי שהוא מטלטל אבל בשחיטה סובר דהוי כתלוש ולפ"ז מתורץ נמי קושית התוספות ד"ה תלוש וכו' דממתניתין ליכא למפשט די"ל דמתניתין אתיא כתנא בתרא דזרעים דסובר תול"ח הוי כתלוש אף לענין הכשר ורבא מספקא ליה אליבא דת"ק אבל מ"מ קשה לפי דברי מאי קא פשיט ליה מרישא דברייתא דנעץ סכין בכותל דשחיטתו כשרה דלמא הך אתיא כתנא בתרא דזרעים דסובר תלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש לענין הכשר זרעים מכ"ש לענין שחיטה ורבא מספקא ליה אליבא דת"ק דזרעים כנ"ל. ונראה לי דהגמרא סובר דע"כ אתיא הך אף לת"ק דזרעים דלתנא בתרא לא צריך לאשמעינן הך לענין שחיטה דתול"ח שהוא כתלוש דכ"ש הוא מהכשר זרעים דשם כתיב כלי אפ"ה הוי כתלוש מכ"ש לשחיטה אלא ודאי דהך ברייתא דמכשיר נעץ סכין בכותל נשנית אף לתנא בתרא דזרעים ושפיר אתי לאשמעינן אף דלענין הכשר זרעים סובר דתול"ח הוי כמחובר אפ"ה בשחיטה מודה שהוא כתלוש ושפיר פשיט הגמרא מהך ברייתא דנעץ סכין אבל קשה דלמא לעולם אתיא הך ברייתא דנעץ סכין כתנא בתרא דברייתא דזרעים דסובר גם גבי זרעים שהוא כתלוש ואפ"ה אתי גם גבי שחיטה לאשמעינן דנעץ סכין בכותל דשחיטתו כשרה דאל"ה ה"א דשחיטתו פסולה משום שמא ידרוס כשמואל לקמן ולכך אתי לאשמעינן דלא חיישינן שמא ידרוס [עוד י"ל דאתי לאשמעינן דלכתחלה לא ישחוט משום דגזרינן תול"ח אטו מחובר מעיקרו] וצ"ל דהגמרא דקא פשיט מהאי ברייתא לא סבר הא דשמואל ולא חיישינן לשמא ידרוס הואיל ותני בברייתא בין שסכין למעלה כו' ולא סבר להאי דרב זביד דמתרץ לצדדין קתני אמנם לפי מ"ש התוס' בד"ה תלוש כו' דממתניתין לא יכול למפשט דמכשיר בדיעבד די"ל מתניתין אתיא כר"ח ולכתחילה לא מטעם דשמא ידרוס הרי מוכח דשפיר חושש לשמא ידרוס וצ"ע ודוק: שם רש"י ד"ה אלא לאו וכו'. והא מתניתין רבי היא וכו' ולכאורה יפלא תיתי כמאן תיתי על כל פנים מוכח דיש חילוק בין מחובר מעיקרו לתלוש ולבסוף חברו. ונראה דהוי קשה לרש"י מאי מקשה ומנא תימרא הא ע"כ מוכח ממשנתינו דאל"כ קשיא דרבי אדרבי והיה נראה לרש"י לפרש שקושית המקשן הוא קושית התוס' דלמה לא מוקמת כר"ח ולחלק בין מחובר מעיקרו אלא ודאי דאליבא דרבי אשכחינן בלא"ה חילוק זה ועל זה מקשה ומנא תימרא וא"כ שפיר מפרש רש"י והא מתני' רבי היא: שם בגמרא דיקא נמי דקתני דומיא דקנה עולה מאליו לכאורה קשה דקארי ליה מאי קארי ליה דלפי מה שהיה סובר דכותל דתני בברייתא מיירי בכותל בנין ותלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר א"כ למה נקט דוקא קנה עולה מאליו ויותר קשה לבתר דקא מדחה ליה דמיירי בכותל מערה וקאמר דיקא נמי מדקתני דומיא דקנה עומד מאליו א"כ אמאי לא קא פשיט ליה איפכא דתלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש הואיל ונקט דומיא דקנה עולה מאליו ובפרט לפירוש רש"י לעיל בד"ה צור היוצא מכותל דתני קנה עומד מאליו לאפוקי היכא דנטעו אדם א"כ הרי מוכח דתלוש ולב"ח הוי כתלוש. ונ"ל דהגמרא סובר דאין לפשוט מהאי דתני קנה עומד מאליו דיש לדחות ולומר דכותל הוא כותל בנין ותול"ח הוי כמחובר מעיקרו ולהכי נקט קנה עומד מאליו לאשמעינן דצור היוצא מן הכותל הוי כמו קנה עומד מאליו דתלוש ולבסוף חברו אסור לשחוט ואין לפשוט כלל מהך ברייתא וק"ל שם ע"ב תוס' ד"ה תלוש ולבסוף חברו כו'. וי"ל דאליבא דרבי מבעיא ליה הקשה המהרש"ל והמהרש"א אמאי צריכא לכל אלו נימא דתול"ח קא מבעיא ליה היכא דבטלו ומתני' וברייתא דמכשיר בתול"ח מיירי בלא בטלו ולא ידעתי מה קא קשיא להו דהתוס' לא רצו לתרץ כן משום דהוי קשה על הגמ' דפשיט מנעץ סכין בכותל דתני בברייתא וע"כ לא ידע לחלק בין בטלו ולא בטלו וע"ז קשה אמאי קא פשיט ליה ממתניתין דתול"ח בדיעבד כשר כקושית התוס' וע"ז צריכין התוס' לתרץ דממתניתין ליכא למפשט די"ל דמתניתין אתיא כר"ח וק"ל: דף יז ע"א בגמ' שבתחלה הותר להם בשר נחירה הא ודאי שנבלה היה אסור להם גם במדבר דהרי כתיב לא תאכלו נבילה ותדע שהרי לא קאמר דבא הכתוב לאסור בשר נבילה אלא ודאי דנבילה גם במדבר היתה אסורה רק בשר נחירה היה מותר להם ונחירתו זו היתה שחיטתו להוציאו מידי נבילה וכשם שבעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה אפ"ה יש בו נבילה שהרי נבלת עוף טהור מטמא בבית הבליעה מן התורה אלא שאע"פ שא"צ שחיטה מן התורה מ"מ נחירה בעי מן הסימנין וכמ"ש התוס' לקמן (דף ה' ע"א) בד"ה לא אמרן עיין שם. כן היה לדברי ר' עקיבא גם בבקר וצאן במדבר אלא דקשה לי כיון שבמדבר היתה נחירתו מטהרתו מידי נבילה וגם מתירתו באכילה וכשבאו לארץ נאסר להם בשר נחירה מהאי קרא דכתיב וזבחת די לנו לומר שהתורה אסרתו באכילה אבל מנ"ל שהתורה עשאתו נבילה לטמא טומאת נבילות וא"כ לר"ע בהמה שנתנחרה לא תהיה נבילה רק אסורה באכילה והרי לקמן (דף לב ע"א) הודה ר"ע לר' ישבב שכל שנפסלה בשחיטה היא נבילה וצריך לומר שכך הוא הל"מ שדבר המכשירתו באכילה מטהרתו מידי נבילה וכיון שבמדבר היתה נחירתו מכשירתו באכילה היתה מטהרתו מידי נבילה וכיון שנכנסו לארץ אחרי ששוב אין נחירתו מכשירתו לאכילה ממילא אין מטהרתו מידי נבילה. ובזה אתי שפיר מה שיש לדקדק לר"ע מנ"ל עתה איסור לאו בבשר נחירה ודי שנימא להאי קרא דכי ירחק וזבחת אתי לאיסור עשה שאינה זבוחה אבל לפי מ"ש ניחא שמה שאינו מכשירתו באכילה אינו מטהר מידי נבילה וממילא נשאר לאו דנבילה אלא דקשה למה טרפה ששחטה שחיטתה מטהרתה מידי נבילה והלא אינה מתירתה באכילה וצריך לומר דשאני טרפה שאין איסור אכילתה מחמת גרעון השחיטה רק מצד טרפתה: ונראה דהא ודאי שאותן איברי נחירה שהיה להם בעת בואם לארץ עכ"פ שוב נשארו בטהרתן ולא חלה עליהם טומאת נבילה שכיון שבשעת מיתה לא חל עליהם טומאת נבילה שוב אי אפשר אחר מיתה שיחול טומאת נבילה וע"כ לא בעי ר' ירמיה אלא לענין אכילה ומטעם גזירת הכתוב וזבחת ואכלת. ואפילו אם נימא שהיו אסורים לא בלאו דלא תאכלו נבילה אית בהו שכיון שכבר יצאו מידי נבילה אי אפשר לחול אבל אם נימא שהיו אסורים אז היו אסורים מטעם אינו זבוחה באיסור עשה ונסתפק אם לא נאמרה עשה זו אלא על העתיד או אם גם על שנחרו מקודם. ובזה אתי שפיר מה שהקשה לקמן על בעיא דר"י אימת אם בשבע שכבשו וכו' ומאי קושיא ודלמא בעיא דר"י לענין טומאת נבילות אם חל על אותן אברי נחירה אלא ודאי דלענין נבילה אין כאן ספק שלא חל שם בעי ר"י אברי ב"נ שהכניסו ישראל עמהן לארץ וכו' הא דבעי ר"י בעיא זו על ביאתן לארץ דלא שייכא רק אליבא דר"ע ולא בעי על אברי בשר נבילה שהיה להם מקודם מתן תורה אם נאסרו להם במתן תורה כשנאמר להם לא תאכלו נבילה ובעיא זו שייכא אליבא דכ"ע אלא על כרחך אין בזה ספק וכשנצטוו באיסור נבילה אין חילוק בין נבילה שהיה להם מקודם שכבר היתה מותרת ובין נתנבלה אחר כך ודלא כסברת הרא"ש שכתב דנ"מ בבעיא זו אם דבר המותר יכול להיות נאסר וכגון בשעה שגזרו על גבינות הגוים אם הגבינות שהיו אז בידם נאסרו אם לא עיין ברא"ש ולפי מ"ש הרי זה דומה ממש ללא תאכלו נבילה שאין ספק שנאסר גם מה שהיה להם מקודם אבל בעי' דר"י הוא משום שהרי בשר זה נחירתו עשה בו פעולה בשעת נחירה לטהרו מנבילה ולהכשירו באכילה להוציאו מאיסור לאו של לא תאכלו נבילה ועכשיו כשנצטוו על הזביחה הא ודאי שאי אפשר לחול איסור נבילה על מה שכבר נזהר במדבר אך שאפשר לאסרו באיסור עשה ולכך נסתפק כיון שאי אפשר לקיים איסורו בשוה למה שינחרו אח"כ אולי לא כיון הכתוב לעבר כלל רק להבא ומזה אתי שפיר מה שפירש רש"י בד"ה שהכניסו וכו' אליבא דר"ע וכו' ולכאורה קשה מה קמ"ל רש"י בזה ולפי מ"ש כוונת רש"י בזה למה שכתב בסוף הדיבור שהוא רק דרוש וקבל שכר ובאמת גם רש"י העלה על דעתו סברת הרא"ש ולאפוקי מסברת הרא"ש הקדים רש"י דבעי' זו היא רק לר"ע והיא גופה קשיא למה לא בעי על אברי נבילה שקודם מתן תורה כנ"ל אלא ודאי שזה ודאי אסור וכנ"ל: ורבינו הגדול בפ"ח מה' מלכים זה לשונו חלוצי צבא כשיכנסו בגבול הגוים ויכבשום וישבו מהם מותר להם לאכול נבילות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים וכן שותה יין נסך מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בו. והפרשת דרכים (דף כ' ע"ב) תמה עליו כיון שלדעתו לא הותרו אלו המאכלות האסורות אלא בעת הרעבון וכשלא מצא רק דבר האסור א"כ נסתר קושיית הגמרא כאן שהקשה אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אשתרי וכו' הרי דבר טמא לא אשתרי רק בעת הרעבון ור"י בעי על בשר נחירה שהכניסו אם הוא מותר לגמרי כבשר שחוטה ממש שאפילו יש לו מה יאכל יהי מותר באברי ב"נ. והנה הכ"מ כתב דמ"ש רבינו כשירעב ולא מצא מה לאכול אין כוונתו שיהיה מסוכן מחמת רעבון דא"כ מאי אריא חלוצי צבא לכל אדם נמי מותר מפני הסכנה אלא כוונת רבינו כשתאב לאכול ולא שכיח לי היתרא ע"ש בכ"מ. ואני מוסיף לפרש דהיינו שהוא רעב לאותו דבר אפילו יש לפניו מיני מאכלים המותרים אלא שאינם חביבים לו כמו בשר החזיר והוא רעב שאוותה נפשו לבשר חזיר הזה מותר לו ולא אתי לאפוקי שלא תאמר כיון שהתירה לו התורה א"כ אין הפרש בין נבילה לכשרה ואפילו יש לפניו נבילה וכשרה והכשרה חביב לו כמו הנבילה יהיה מותר לו לאכול נבילה קמ"ל הרמב"ם שאינו רשאי למשבק התירא ולאכול איסורא ולדעת רבינו כוונת הפסוק ובתים מלאים כל טוב שהתורה התירה לחלוצי צבא שלא יחסר להם שום טוב ואשר תאוה נפשו הוא הטוב אצלו ומותר לו ומעתה אפילו אם היו לפניו כמה מיני מאכלות המותרים וגם דברים האסורים אפילו אם לעינינו הדברים המותרים טובים ודשנים ושמנים כמו האיסור ואף אם הדברים המותרים טובים ומתוקים יותר מהדבר האסור אעפ"כ אין לחייב את זה שאוכל האיסור באיזה עונש בבית דין כי אולי לו יותר ערב זה האיסור ובדעתו תלוי הדבר ואפילו למ"ד התראת ספק שמי' התראה היינו כשנתברר אח"כ שעכ"פ עבר עבירה אבל בזה אי אפשר לברר איסורו כי מי יודע חשק לבו של זה ואפי' אם יאמר שהאיסור וההיתר שוים אצלו לא ע"פ דבורו יתחייב מלקות והרמב"ם נגד חלוצי צבא עצמם מדבר שאם יודע בנפשו שאינו רעב לזה לא יאכלנו ומעתה ע"פ זה נברר סוגיית הגמ' שלא יוקשה מזה להרמב"ם וסובר הרמב"ם ג"כ כרש"י ולא כדברי הרא"ש מטעם ההוכחה שכתבתי מדלא מספקא לר' ירמיה באברי נבילה שהיו ביד ישראל מן קודם מתן תורה אלא ודאי שאף שהיה מותר עד עתה ניתנה תורה ואסרתו וכן אברי ב"נ שהכניסו מן המדבר לארץ בבואם לארץ ודאי נאסרו מהך קרא דאחר בואם לארץ מן הזבוחה אוכל ולא מן הנחירה אבל ספיקו של רבי ירמיה הוא אף שזה ודאי שמה שינחרו מחדש הוא נבילה וכמ"ש אבר שאינו מכשיר באכילה אינו מוציאו מידי נבילה מ"מ אלו שכבר ננחרו כבר פסק מהם איסור נבילה ודי שיהיו אסורים בעשה שעכ"פ לא נזבחו וחל עליהם איסור שאינה זבוחה או דלמא כיון שחל עליהם איסור שאינה זבוחה ממילא חל לענין איסור אכילה לאו דנבילה וכל עיקר ספיקו דר' ירמיה אם היו חייבים מלקות על איברי ב"נ שהכניסו או לא ועל זה שפיר הקשה אימת אילימא בשבע שכבשו השתא דבר טמא אשתרי ואף שלא הותר רק אם תאבה נפשו לזה יותר מהמותר מ"מ עכ"פ מלקות אי אפשר לחייבו אפילו יש שם דבר המותר וכנ"ל וא"כ למה נ"מ ספיקו של ר' ירמיה: מחדושי נכד המחבר עיין מה שכתב רבינו בדיבור הקודם ולדעתי יש ליישב דעת הרמב"ם ז"ל דאף דמסוגיא דהכא במסכת חולין מוכח דלא כדעת הרמב"ם כמו שהוכיח הגאון בפרשת דרכים הנ"ל מ"מ מסוגיא אחרת מוכח כדעת הרמב"ם: דהנה במסכת קדושין (דף לז ע"ב) פריך הגמרא בשלמא למ"ד מושב בכל מקום שאתם יושבים היינו דכתיב ויהי ממחרת הפסח ויאכלו מעבר הירדן מתבואת הארץ מעיקרא לא אכלי דאקריבו עומר והדר אכלי אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכלו לאלתר ע"ש ולכאורה יפלא הא למ"ד מושב בכל מקום נמי קשה ניכלו לאלתר ואף שהיה נוהג להם איסור חדש מ"מ קשה השתא דבר טמא אישתרי להם דכתיב ובתים מלאים כל טוב חדש מבעיא כמו שפריך הגמרא הכא במסכת חולין ובודאי אותה תבואה שאכלו מעבור הארץ היה משלל נכרים דהא היה בתחלת בואם לארץ כשבאו ממדבר ועדיין לא נלכד יריחו ולא היה שהות להם לזרוע ולקצור לעצמם וא"כ מזה מוכח כדעת הרמב"ם ז"ל דדבר אסור לא הותר להם כי אם ע"י הדחק שלא היה להם דבר היתר וא"כ למ"ד מושבות בכל מקום שאתם יושבים אתי שפיר דמעיקרא לא אכלו קודם הקרבת העומר מתבואת הארץ משום איסור חדש אבל למ"ד לאחר ירושה וישיבה ואיסור חדש עדיין לא נהג בהם שפיר פריך וניכלו לאלתר דהא היה מותר להם וא"כ כיון דתרי סוגיות במסכת חולין ובמסכת קדושין ע"כ סותרים זה את זה והם סוגיות חלוקות דבמסכת חולין ס"ל דאף שלא ע"י הדחק הותר להם קדלי דחזירי וסוגיא דמסכת קדושין ס"ל דלא הותר להם דבר איסור כי אם ע"י הדחק כשלא היה להם דבר היתר וא"כ הרמב"ם פסק כסוגיא דמסכת קדושין והכריע כן מסברא דודאי לא נאמר להם להיות שבקו התירא ויאכלו איסור. אמנם אחר העיון עדיין קשה למה לא פריך הש"ס שם גם למ"ד דמושבות בכל מקום כו' וניכלו לאלתר ואף שהיה נוהג בהם איסור חדש בכל מקום מושבותם מ"מ קשה השתא דבר טמא אשתרי להם איסור חדש מיבעיא ואין לומר דלכך לא אכלו עד יום המחרת הפסח אחר הבאת העומר ולא אכלו מקודם הואיל והיה להם דבר מותר א"כ גם למ"ד מושבות לאחר ירושה וישיבה לא פריך די"ל דלא אכלו מקודם לאו משום איסור חדש אלא דלא הוי צריכי כמו שמתרץ הש"ס שם וא"כ ממ"נ קשה אם ידע המקשן שהיה להם לאכול ולא היו צריכין עדיין לתבואות הארץ ונסתפקו ממן שבכליהם א"כ לא מקשי מידי די"ל דלא הוי צריכי ואי היה סבר המקשן שכבר כלה המן שבכליהם א"כ גם למ"ד מישבות בכ"מ שאתם יושבים ג"כ קשה ניכלו לאלתר ונהי שאיסור חדש היה נוהג בהן מ"מ כשלא היה להם דבר לאכול קשה השתא דבר טמא כו' ולמה לא אכלו גם קודם מחרת הפסח: ולכן נ"ל לתרץ קושית הפ"ד באופן אחר דכיון דהאי איבעיא דר"י באברי נחירה כו' הוא אליבא דר"ע דסבר בשר נחירה היה מותר להם כ"ז היותם במדבר קודם שבאו לארץ ולר"ע לשיטתו מוכח דקדלי דחזירי היה מותר להם בז' שכבשו אף אם היה להם דבר היתר. אמנם לרבנן דפליגי על ר"ע במקום אחר יהיה מוכח דס"ל כדעת הרמב"ם דלא הותר להם כי אם ע"י הדחק כשלא היה להם דבר המותר ונקדים לזה מה שהקשה הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה בפ' מטות למה צוה הקב"ה פרשת געולי נכרים במלחמת מדין ולמה לא צוה להם על הגעלת כלים במלחמת סיחון ועוג שהיה קודם מלחמת מדין ומתרץ דסיחון ועוג היו משבע עממין וגבי ז' עממין כתיב ואכלת את שלל אויביך ודרשו רז"ל דאפילו כתלי דחזירי הותר להם ולא היו צריכין הגעלת כלים דכיון דאיסור בעין היה מותר להם מכ"ש בלוע בכלים אבל מלכי מדין לא היו מז' עממין ולא הותר מהם דברים אסורים ושפיר היו צריכין הגעלת כלים ע"ש ברמב"ן [ועיין מ"ש זקני הגאון ז"ל בספר דורש לציון על דברי הרמב"ן הנ"ל] והנה מתירוץ של הרמב"ן ז"ל אנו למדין שלא כדעת הרמב"ם דאי ס"ד דגם משבע עממין לא הותר להם דבר אסור כי אם כשלא היה להם היתר א"כ לא הותר להם איסור משלל של ז' עממין כי אם ע"י הדחק כשלא היה להם היתר א"כ אכתי קשה למה לא נאמר להם פרשת געולי נכרים במלחמת סיחון ועוג דהא לא הותר להם דבר איסור משלל של ז' עממין כי אם ע"י הדחק והרי היו יכולים להגעיל הכלים: אמנם י"ל דקושית הרמב"ן מעיקרא ליתא דהא רבנן סברי במסכת פסחים (דף מד ע"ב) דגעולי נכרים חידוש הוא דמדינא הוי שריא בלא הגעלה משום דכל הכלים הם נטל"פ דגם קדרה ב"י א"א דלא פגמה פורתא ע"ש בגמרא ומעתה אני אומר כיון דגעולי כלי מדין היה חידוש ואין אנו יודעים מפני מה צוה השם הגעלה זו שוב לא שייך להקשות למה לא נאמר פרשה זו במלחמות סיחון ועוג כיון דמדינא לא צריך הגעלה זו דהוא נטל"פ ומותרים הכלים בלי הגעלה ואפ"ה נאמר להם הפרשה לחידוש ואין אנו יודעים הטעם למה נאסרו כלי מדין ולמה נשתנה אצלם הדין מכל כלי עכו"ם שהם נטל"פ ומותרים ע"כ רק משום גזרת הכתוב לא שייך קושיא בזה למה במלחמת סיחון ועוג היו הכלים מותרים כיון שמדינא כל כלי עכו"ם מותרים ולא נאמר לאסור רק בכלי מדין וזהו חידושו ולפ"ז לרבנן בפסחים דסברי געולי נכרים חידוש הוא אין מקום לקושית הרמב"ן ז"ל אמנם קושית הרמב"ן אזיל אליבא דר"ע דיליף שם טעם כעיקר מגעולי נכרים וסובר דלא אסרה תורה כלי מדין ולא צותה להגעילם רק אלו שהיו ב"י ולא היו נטל"פ ולא מטעם חידוש ושפיר קשה כיון דמדינא צריכים הגעלה למה לא נאמר להם דין הגעלה מקודם במלחמת סיחון ועוג ועיין בספר אור חדש שהביא תירוץ על קושית הרמב"ן בשם א"ז הגאון ז"ל ע"פ מה דאיתא במסכת ע"ז (דף כה ע"א) כשם שעמדה חמה ליהושע כך עמדה חמה למשה במלחמות סיחון ועוג והנה בודאי בשעת מלחמה לא בשלו שהיו טרודים במלחמה וכיון שהמלחמה נמשך מעל"ע לכל הפחות כ"ד שעה ע"ש במס' ע"ז א"כ ממילא כל הכלים נעשו אינן ב"י והיו כלם נטל"פ לכך לא הוצרכו הגעלה משא"כ במלחמת מדין שלא נמשכה המלחמה כ"ד שעות והיו להם כלים שאינן ב"י ולכך נאמר להם דין הגעלת כלים במלחמת מדין ולא במלחמת סיחון ועוג, והגאון אור חדש רוצה לתלות תירוץ זה בדין שפלפלו התוספות במסכת ע"ז (דף עו ע"א) בד"ה ב"י אי אמרינן כשיטת רש"י דלינת לילה פוגמת או משך זמן מעל"ע פוגם ובמחילה מכבוד תורתו של הגאון הנ"ל דבריו אינם מובנים כלל דכל פלפולו של התוספות שם הוא אם לינת לילה פוגם אף שלא שהה מעל"ע אבל מעל"ע שהוא כ"ד שעות זה ודאי פוגם ואם כי ברוב ארצות ישוב הארץ אי אפשר למצוא כ"ד שעות בלא לילה מ"מ בארצות סמוכים לקוטב נמשך היום וכן הלילה כמה חדשים ושם יש מציאת מעל"ע היינו כ"ד שעות בלי לילה אלא בודאי לכ"ע משך הזמן כ"ד שעות גורם לפגום טעם הבלוע בכלים ופלוגתת הפוסקים היא רק אם לינת לילה בלי משך זמן כ"ד שעות ג"כ פוגם ועיין ברא"ש שם שלהי מס' ע"ז וכן במלחמת סיחון שלא שקעה החמה ביום ההוא עכ"פ משך זמן כ"ד שעות היה גורם לעשות טעם בליעת האיסור בכלים לפגם וא"כ יש שפיר מקום לתירוצו של אא"ז הגאון ז"ל דלכך לא נאמר דין געולי כלים במלחמת סיחון ועוג הואיל והכלים היו פגומים. אבל התירוץ בעצמו איננו עומד על יסוד קיים דגם במלחמת סו"ע היו צריכין לבשל בשביל נשים וקטנים והיה ראוי להגיד להם דין הגעלה בשביל הכלים ב"י שנמצאו תוך השלל ושפיר הקשה הרמב"ן אליבא דר"ע דסובר געולי נכרים לאו חידוש הוא דלא אסרה תורה כי אם כלים ב"י אמאי לא נאמר להם דין הגעלה במלחמת סו"ע וע"כ צריכין אנו לתירוצו של הרמב"ן הואיל ומלחמת סו"ע הי' משבע עממין ואפילו קדלי דחזירא הותר להם בז' שכבשו היתר גמור אף שהיה להם לאכול דבר המותר דלא כדעת הרמב"ם: היוצא מזה דדין זה של הרמב"ם תליא בפלוגתא דרבנן ור"ע במסכת פסחים הנ"ל אי ג"נ חידוש הוא או לא דלרבנן דסברי ג"נ חידוש הוא א"כ בלאו הכי לא קשה קושית הרמב"ן וממילא אין אנו צריכין לתירוצו של הרמב"ן ושפיר י"ל כדעת הרמב"ם דקדלי דחזירא לא הותר להם בז' שכבשו כי אם מתוך הדחק אם אין להם דבר היתר אבל לר"ע דס"ל ג"נ לאו חידוש הוא דלא אסרה התורה רק קדרה ב"י ומדינא היו כלים במלחמת סו"ע צריכים הגעלה וקשה קושית הרמב"ן ונצטרך לתירוצו כנ"ל וממילא נשמע שלא כדעת הרמב"ם ומעתה מתורץ קושית הפ"ד על הרמב"ם דהאי סוגיא במסכת חולין אזלי אליבא דר"ע דסובר דבשר נחירה היה מותר להם כ"ז היותם במדבר ושפיר פריך הגמרא אימת אילימא כו' דר"ע לשיטתו דסובר ג"נ לאו חידוש הוא מוכח מכח קושית הרמב"ן דהותר להם קדלי דחזירי בז' שכבשו אף שלא בשעת הדחק והיה להם היתר גמור בשלל של נכרים אבל לרבנן דס"ל דג"נ חידוש הוא בלא"ה אין מקום לקושית הרמב"ן ז"ל ואין אנו צריכין לתירוצו וי"ל דלא הותר להם מאכלים אסורים בז' שכבשו רק ע"י הדחק א"כ הרמב"ם פסק כרבנן דר"ע ומיושב קושית הפ"ד הנ"ל: ולפ"ז ניחא ג"כ מה דהקשה רבינו לעיל בדברי רש"י ד"ה שהכניסו לא"י כתב רש"י אליבא דר"ע מהו לאכלן אחר כניסתן לארץ וכו' ולכאורה הוא שפת יתר דפשיטא דאליבא דר"ע קא מבעי דהא ליכא מאן דס"ל דבשר נחירה הותר להם במדבר כי אם ר"ע אבל לפי מה שכתבתי אתי שפיר דרש"י רצה ליישב מאי פריך הש"ס אילימא בז' שכבשו השתא כו' דלמא לא הותר להם כי אם ע"י הדחק ואבעיא דר"י קאי אם היה להם דבר אחר לאכול כקושית הפ"ד הנ"ל ולכן כתב רש"י אליבא דר"ע ור"ע לשיטתו סובר ג"נ לאו חידוש הוא וא"כ קשה קושית הרמב"ן וצריך לומר כתירוצו דסו"ע היו מז' עממין והותר שללם אפילו אם היה להם דבר המותר ושפיר פריך הגמרא מכדי דבר טמא כו'. אולם בעצם הדבר קשה על הרמב"ם מנ"ל דרבנן פליגי בסברא זו על ר"ע ולהרבות בפלוגתא דלמא גם רבנן ס"ל כר"ע ולא פליגי כי אם בהא מלתא דלרבנן אפילו קדרה ב"י א"א דלא פגמה פורתא וגעולי מדין חידוש הוא ור"ע סובר לא אסרה תורה רק קדרה ב"י וג"נ לאו חידוש הוא אבל בזה דאם היה להם דבר המותר מודים רבנן לר"ע ומנ"ל להרמב"ם להמציא עוד פלוגתא בין רבנן לר"ע: ונלע"ד לומר דמהאי סוגיא גופא מאיבעיא דר"י מוכח דס"ל לרבנן כדעת הרמב"ם דלא הותר להם כי אם ע"י הדחק לפי מה שהקשה רבינו לעיל [ועיין נ"ב מ"ת חלק יו"ד סי' סג] דלמה קא מיבעי ר"י באברי בשר נחירה כו' שהוא רק אליבא דר"ע ולמה לא מיבעי אליבא דכ"ע דעיקר ספיקא בדבר המותר שנתחדש בו איסור אם מה שנשאר בידו קודם שנאסר אסור לו ג"כ או לא ועיין ברא"ש בסוגיא זו שכתב שיש נפקותא בזה גם לדידן כגון שאסרו הב"ד איזה דבר והיה בידו מאותו המין מקודם שנאסר וקא בעי אם המאכלים אלו שהיו אצלו מקודם מ"ת אסורים ג"כ או לא. ועוד הקשה זקני הגאון ז"ל בספר דורש לציון (דף מ ע"א ודף סו) מסוגיא דמס' יבמות דדריש ריב"ח מדכתיב גבי יבמה ולקחה יתירא מלמד שמגרשה בגט ומחזירה מזה נפשט בעיא דר"י לקולא דאי ס"ד דדבר המותר עד עכשיו לא נאסרה החתיכה שהיה אוכל ממנה עד שעת האיסור א"כ ל"ל קרא ולקחה מלמד שמגרשה כו' הא כיון דקודם גירושין היתה מותרת לו לכל הביאות אף אחר ביאה ראשונה איך ס"ד לאסרה עליו אחר גירושין הא אותה חתיכה דהיינו היבמה היתה מותרת לו עד עתה וא"א שתחזור איסורה משום אשת אח עכשיו ע"י הגירושין ע"ש. אמנם לדברי הנ"ב הנ"ל שהוכיח מדברי הרא"ש שכתב מזמן ידוע ואילך דסבירא ליה דלא מספקא ליה לר"י אלא במה דדמי לאברי נחירה שאלו לא נאסרו במדבר לר"ע וילפי לה מדכתיב כי ירחק ממך המקום וזבחת כמו שפי' רש"י שם בדברי ר"ע שאמר מתחלה הותר להם בשר נחירה ומשנכנסו לארץ נאסר להם פירש"י הותר להם כו' מהאי קרא נפקא דכתיב כי ירחק כו' מכלל דעד עתה לא נצטוו על הזביחה והאי קרא במדבר נאמר להם להזהיר להם על הזביחה רק שלא יתחיל האיסור רק אחר שיכנסו לארץ אבל בדבר שנאסר ומתחיל האיסור תיכף בזה לא קא מיבעי ליה לר"י ולכך נקט הרא"ש הנפקותא במה שאדם אוסר על עצמו מזמן ידוע ואילך שהוא דומיא דבשר נחירה דג"כ לא התחיל האיסור רק אחר בואם לארץ אבל בדבר שמתחיל האיסור תיכף אין שום חילוק בין מה שהיה בידו מקודם או מה שיבוא לו אח"כ ע"ש בנ"ב שהאריך בזה. ולפ"ז לא קשה קושיא הנ"ל דבשעת מ"ת נאסרו להם האיסורים תיכף וכן מה שצריך ביבמה קרא להתיר שמגרשה בגט ומחזירה אינו דומה כלל ואין לו ענין לבעיא דר"י בב"נ דתכף כשמגרשה נאסרה ואין הפסק בזמן משעת הגירושין. אך עדיין קשה למה לא נקט ר"י האיבעיא אליבא דכ"ע והיינו בקדלי דחזירי שהיה בידם בז' שכבשו וז' שחלקו והאיסור התחיל אחר שכלו אותן י"ד שנים דזה הוה ממש כמו ב"נ שהכניסו לארץ מזה מוכח דר"י סובר דהא דאמרינן דשלל של נכרים אשתרו להו אף שלא מתוך הדחק זהו דוקא לר"ע דסבר געולי נכרים חידוש הוא וקשה קושית הרמב"ן וצריכין אנו לתירוצו ע"כ צ"ל דס"ל לר"ע דדבר טמא אשתרו להו בז' שכבשו וז' שחלקו היתר גמור אף שהיה להם דבר המותר כנ"ל אבל לרבנן דס"ל ג"נ חידוש בלא"ה אין מקום לקושית הרמב"ן ממילא אוקמינא רבנן מסברא דלא הותר להם שלל נכרים רק אם לא היה להם דבר המותר ועדיין היה שם איסור על אותו שלל ומהיכי תיתי נימא שיהיה מותר אחר ז' שכבשו כיון שלא היה להם היתר ברור מעולם ובודאי נאסר להם אף אם היה להם היתר וא"כ גם בכי גונא לא היה קאי האיבעיא כי אם אליבא דר"ע: היוצא מזה דמר"י דנקט האיבעיא בב"נ ולא בדבר טמא אליבא דכ"ע שנשאר להם מז' שחלקו מוכח דס"ל אליבא דרבנן דלא הותר להם כי אם ע"י הדחק א"כ פסק הרמב"ם כרבנן ודוק היטב: שם תוס' ד"ה וכל שכן וכו' וקשה וכו' אדרבה אקריבו להו טפי כיון דהותרו הבמות עכ"ל. ואני תמה על דבריהם דהרי רבי ישמעאל קאמר שמשנכנסו לארץ הותרו להם בשר תאוה וע"ז קאמר כאן דאשתרו דהוו מרחקי ממשכן והרי זה משנה ערוכה בפרק בתרא דזבחים דתכף משבאו לגלגל הותרו הבמות כל י"ד שנים שכבשו ושחלקו ולמה הותר להם בשר תאוה והרי הוו מקרבי טפי שהותרו הבמות ור' ישמעאל תכף בכניסתן לארץ קאמר שהותר בשר תאוה אלא ודאי סובר ר' ישמעאל דכל זמן שהיה אפשר להקריב במשכן שם הקרבנות חביבים ביותר אסר להם בשר תאוה כדי שיקרבו במשכן אבל בשעת היתר הבמות אף שהותר להם להקריב בבמות מ"מ אין הקרבנות הנקרבים שם חביבים כל כך לאסור בשבילם לאכול בשר תאוה לכך תכף כשנכנסו לארץ כיון דארחיקו להו מן המשכן אף שהיו יכולים להקריב בבמות הותר להם בשר תאוה ושפיר קאמר דכ"ש השתא דארחיקו להו טפי. והוכחה לסברא הנ"ל שהרי גם במדבר לר' ישמעאל לא נאסר להם בשר תאוה רק בשנה שניה אחר שהוקם המשכן אבל קודם שהוקם המשכן היה מותר בשר תאוה וכדמשמע מפירש"י בד"ה נאסר להם בשר תאוה שהביא רש"י קרא דאל פתח אוהל מועד וכו' ובינותי בספרים וראיתי להרמב"ן בפרשה ראה בפסוק כי ירחיב וגו' שכתב וז"ל אבל כאן אמר כאשר דבר והם הגוים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך את ארצם כי מיד לאחר שכבשו וחלקו הותר להם בשר תאוה וכו' א"כ נראה דעת הרמב"ן שבאמת לא הותר בשר תאוה כי אם אחר י"ד שנים. ואמנם לשון הגמרא משנכנסו לארץ הותר משמע תכף משנכנסו ותדע שהרי בבעיא דר' ירמי' קאמר אברי ב"נ שהכניסו ישראל עמהן לארץ וכו' והיינו תכף כשנכנסו שהרי קאמר על זה אימת אילימא בשבע שכבשו וכו' וא"כ כשם שבדברי ר"ע דקאמר לענין בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להם היינו תכף בכניסתן הה"ד בדברי רבי ישמעאל דקאמר משנכנסו לארץ הותר להם היינו נמי תכף בכניסתן: דף יח ע''א מתניתין השוחט מתוך הטבעת ושייר בה מלא החוט ע"פ כולה שחיטתו כשרה וכו'. הנה לא נזכר במשנתינו פלוגתא בין רבנן לר"י ב"י רק במה דמכשרי רבנן בכולה מכשיר ר' יוסי ברובה אבל במקום השחיטה עצמה באיזה מקום אין זכרון במחלוקותם וכיון דאשכחינן לר"י ב"י בברייתא דמכשיר לשחוט מתוך שאר הטבעות למה נחלוק עלינו את השוים ולומר דפליגו רבנן עליו וא"כ איך יחלוקו רב ושמואל על ר' יוסי מסברא דנפשייהו במה שאין להם סיוע משום תנא: ולתרץ זה נדקדק עוד לקמן (דף יט ע"א) ואמר ריב"ל מוגרמת דרבנן כשרה לרבי יוסי ב"י ומוגרמת דרבי יוסי כשרה לר"ח ב"א פשיטא מ"ד ר"ח ב"א אדרבנן קאי קמ"ל ואימא ה"נ א"כ העיד עליו מבעיא ליה והלכתא כר"ת ב"א דקאי רב נחמן כוותיה. והנה יש לדקדק אכתי מה דאמר מוגרמת דרבנן כשרה לרבי יוסי היא מלתא דפשיטא ומאי קמ"ל. וגם באמרו והלכתא כר"ח דקאי רב נחמן כוותיה קשה קושיית מהרש"א דתיפוק ליה דכל עדות הלכתא היא. וגם יש לדקדק למה בתוספתא שהביא רש"י במשנתינו קאמר ור' חנינא בן אנטיגנוס מכשיר ולמה לא אמר בלשון עדות כמו בתוספתא השניה שהביא הגמרא וצריך לומר דשני מיני מוגרמת יש ובחדא העיד מפי רבותיו ובחדא הכשיר מסברא ומעתה נחזי אנן באיזו מהם היה לו עדות מרבותיו ובאיזה הורה מסברא וליכא למימר דמוגרמת דר' יוסי העיד מרבותיו שהיא כשרה ובמוגרמת דרבנן הורה מסברא. שאם היה לו קבלה על מוגרמת דר' יוסי שלא שחט רובו בטבעת שכשר ק"ו מוגרמת דרבנן ויש בכלל מאתים מנה והיה לו עדות גם על מוגרמת דרבנן. אמנם איכא למימר איפכא שהיה לו קבלה מרבותיו דרובו כמוהו לענין הגרמה והיינו מוגרמת דרבנן שכשרה אמנם במוגרמת דרבי יוסי דהיינו שאפילו רובו לא שחט בטבעת ועיקר ההכשר בזה משום דגם למעלה מטבעת הוא מקום שחיטה בזה הורה רק מסברא ולא מפי עדות. אמנם גם זה אי אפשר דהרי בהאי דהעיד אמר על מוגרמת ולא אמר העיד עלה א"כ מכלל שגם על מוגרמת דרבי יוסי העיד כמו שאמרו בגמרא וא"כ באיזה הורה מסברא. וצריך לומר שיש שלשה מיני מוגרמת דהיינו חדא דרבנן ששחט הרוב בטבעת ובמיעוט בתרא הגרים וחדא מוגרמת דר' יוסי ואפילו רובו לא שחט בטבעת הגדולה והגרים למעלה והשלישי הוא מוגרמת השני דרבנן דהיינו ששחט בשאר טבעות עצמן דלרבנן לא הוה זה מקום שחיטה לפירוש רש"י במימרא דרב ושמואל ונקרא מוגרמת כמו שפירש"י בעובדא דר' זירא דאכל מוגרמת דרב ושמואל וכבר כתבתי דעכ"פ בתרי הוה ליה עדות מפי הקבלה בהאי מוגרמת דעלה קאי בתוספתא שהביא ומדלא קאמר עלה מכלל דכלל עוד אחת ומעתה נברר באיזה תרי מתלת הוה ליה עדות וליכא למימר במוגרמת דרבנן ודר' יוסי דמשנתינו כי גם במשנתינו דקדקתי להאיך לישנא דגם שחט ב' שלישים והגרים שליש פסלי רבנן א"כ טעמייהו משום דלא סברי בשחיטה רובו של אחד כמוהו ומשנה דלקמן בהשוחט דרובו של א' כמוהו רבי יוסי היא א"כ אין עיקר פלוגתייהו בהגרמה רק בגוף דין שחיטה אם היא בכל הסימן דוקא או ברובו ולמה פליגי בהגרמה. ואמרתי משום דמלתא אגב אורחא קמ"ל מפלוגתייהו דעכ"פ תרוייהו ס"ל דלמעלה מטבעת הגדולה ליכא מקום שחיטה וא"כ לרחב"א אם עדותו על אלו שני מיני הגרמה דכשרה והיינו משום דס"ל שיש מקום שחיטה משיפוי כובע ולמטה א"כ הוה ליה למימר העיד ר"ח ב"א שחיטה משיפוי כובע ולמטה שכשרה שזה עיקר הדין לדידיה ולמה תלה עדותו בהגרמה ובזה כולל הכל כיון ששם מקום שחיטה אלא ודאי בהנך תרי מוגרמת דרבנן הוה ליה עדות דהיינו במוגרמת דשאר טבעות שכשרה ששם מקום שחיטה וגם שרובו של אחד כמוהו וממילא אם שחט רובו בטבעת כשר אפילו אם למעלה אינו מקום שחיטה ואיך הוה כייל למכלל הנך בחדא והוצרך לומר על מוגרמת ומדלא קאמר עלה ש"מ שכולל עוד מוגרמת וא"כ כן הוא הפירוש בתוספתא דר"י ב"י אמה ששחיטה בשאר טבעות כשר ומסיק ומוגרמת פסול והיינו רבנן לחלוק על ר' יוסי בזה והעיד ר"ח על מוגרמת דא ועל מוגרמתא דרבנן דמתני' שכשרה ובתוספתא שניה הכשיר מוגרמת דרבי יוסי דהיינו אפילו לא שחט רובו בטבעת הורה מסברא שכשרה שס"ל שזה מקום שחיטה ואמר סתם ור"ח ב"א מכשיר משום דלעיל מיני' אומר הכשר שחיטה מטבעת וכו' ואמרו מוגרמת פסולה ולא הזכיר שם לא רוב ולא מיעוט ולא רבנן ולא ר' יוסי ומקרי מוגרמת בשחט כולו למעלה דגם זה מקרי מוגרמת ור"ח מכשיר ולפי זה שוב ניחא במה דאמרו הלכה כר"ח דקאי רב נחמן כוותיה ולא אמר משום דעדות היא והיינו כמו שכתבתי שעל זה לא היה לו עדות וגם מזה הוכיחו רב ושמואל דלרבנן יש שני מיני מוגרמת וכנ"ל ולכן לא סברי בזה כר' יוסי דסברי כרבנן. ומעתה נבוא לפרש דברי ריב"ל אמר ריב"ל מוגרמת דרבנן כשרה לר' יוסי ב"י ואין הכוונה על מוגרמת דמשנתינו שהרי אנו רואין שנחלקו בו רבנן ור' יוסי ב"י ומאי קמ"ל אלא הכוונה בשחט שאר הטבעות וקמ''ל שזה מקרי הגרמה לרבנן וזה לא שמענו ממשנתנו ומוגרמת דר' יוסי וכו' והקשה פשיטא דכיון דחזינן דר' חנינא פליג בשני מקומות בחדא מסברא ובחדא מעדות א"כ מכלל שיש עוד מוגרמת ואי הוה קאי רחב"א בעדותו אר' יוסי ב"י א"כ שוב נכלל גם מוגרמת דרבנן דמתני' ואין לנו לפרש בתוספתא השני כי אם על מוגרמת דשאר טבעות ומכלל דאסרי רבנן וקאמר מהו דתימא ר"ח ארבנן קאי פירוש ארבנן דמתני' בהא הוה ליה עדות ובתוספתא השנית קאי אר' יוסי ב"י ובזה הכשיר מסברא קמ"ל דא"כ העיד עלה מבעיא ליה ודוק דלא אמר קמ"ל דאדר' יוסי קאי לפי שגם לפי האמת לא קאי אר' יוסי רק אשני מוגרמת דרבנן ואמוגרמת דר' יוסי הכשיר בברייתא שניה מסברא ולא מעדותו: ובזה ניחא לי מה דכתב רש"י כאשר הכריע לשון ראשון בדברי רב ושמואל כתב ואין כאן מכשול להחליף ההלכה דהא לית הלכתא ככולהו אלא כרחב"א ולכאורה פירושו תמוה דמנ"ל דרחב"א מכשיר מוגרמת דרב ושמואל דלמא ריב"א מכשיר רק מוגרמת דרבנן ודר' יוסי דמשנתינו ולפי מה שכתבתי ניחא וניחא ג"כ מה דכתב רש"י העיד ר"ת וכו' וכל עדות הלכה היא ומה בעי רש"י בזה. אמנם לפי מ"ש הוא הוצעה למה שסיים לבסוף שאין מכשול וכו' ולכן הקדים דכל עדות הלכה היא וא"כ למה אמר לקמן מטעם דקאי רב נחמן כוותי' אלא ודאי דבעדותו קאי אמוגרמת דרב ושמואל ואמוגרמת דרבנן דמתני' ובתוספתא שניה קאי אמוגרמת דר' יוסי וכנ"ל ודוק. ובזה נתיישבו כל הדקדוקים הנ"ל על נכון. אך נשאר עוד ליישב מה שאמר והלכתא כרחב"א דקאי רב נחמן כוותיה וכבר אמר לעיל והלכתא משיפוי כובע ולמטה כשרה והיינו דשייר בחיטי והיינו הך ולמה לי הכפל בזה. ועוד למה תלה ברב נחמן והלא שמעתתא דאמוראי כוותיה ופשיטא לשיטת התוס' כולהו אמוראי אחד לא נעדר קיימי כוותיה דגם רב פפא משמיה דרבא לא הטריף אלא למעלה מהחיטי דהיינו פגע ולא נגע לשיטת התוס'. ולכן נלע"ד לפרש דמה דהעיד רחב"א על מוגרמת היינו מוגרמת דרבנן ומוגרמת דר' יוסי דמתניתין והא דלא העיד סתם על משיפוי כובע ולמטה שהוא מקום שחיטה וכמו שהקשיתי לעיל היינו שכלל בעדותו תרתי העיד על מוגרמת דר' יוסי שכשרה בזה העיד שמקום שחיטה הוא משיפוי כובע ולמטה והעיד על מוגרמת דרבנן שכשרה בזה כלל שרובו ככולו ונ"מ אם הגרים אחר הרוב עד למעלה משיפוי כובע אפ"ה כשרה הואיל וכבר נשחט רובו. ובתוספתא שניה שהכשיר מסברא דנפשיה בלי עדות מרבותיו זה קאי על מוגרמת השניה דרבנן דהיינו ששחט בשאר טבעות דהיינו מוגרמת דרב ושמואל יעל זה כיון ריב"ל בתחלת דבריו מוגרמת דרבנן כשרה לר' יוסי וכמ"ש למעלה. ועל זה אמר והלכתא כרחב"א להכשיר מוגרמת דשאר טבעות שעל זה עדיין לא פסק לעיל כלום ואמר דרב נחמן קאי כוותיה דרב נחמן אמר לעיל ר' זירא משמו דמוגרמת כשרה. והא דלא אמר והלכתא כר' יוסי שהרי גם ר' יוסי מכשיר בשאר טבעות היינו משום שר' יוסי אין הלכה כמותו בכל דבריו אבל רחב"א הלכה כמותו בכל דבריו: עוד נלע"ד לתרץ מה שהקשיתי כיון שלא נזכר במשנה דפליגי רבנן על ר' יוסי בשאר טבעות אם הם מקום שחיטה א"כ איך יחלוק רב ושמואל על ר' יוסי. ואומר אני כיון שרב ושמואל אמרי דאף ר' יוסי לא אמר וכו' ופירש רש"י דאית לי' לר' יוסי רובו ככולו במקום שחיטה אבל לשויה מקום כשר לשחיטה משום האי טעמא לא אמרינן רובה ככולה. הרי דיותר נוח לומר במקום שחיטה על גוף השחיטה רובו ככולו מלומר רובו ככולו לשויה מקום שחיטה וא"כ רבנן דסברי אפי' במקום שחיטה לא אמרינן רובו ככולו ק"ו דלא סבירי לשויה מקום שחיטה על רובו ככולו וא"כ אף למסקנא דר' יוסי תרתי קאמר מ"מ רבנן דפליגי בהא ק"ו דפליגי וסבירא להו דלא משוינן לשאר טבעות מקום שחיטה משום רובו ככולו וא"כ רב ושמואל הכריעו בפלוגתא דרבנן ור"י שהיא מן ההיפך אל ההיפך דר' יוסי ס"ל דאפילו משוינן מקום שחיטה משום רובו ככולו ורבנן ס"ל דאפילו במקום שחיטה לא משוינן רובו ככולו הכריעו רב ושמואל בחדא כר' יוסי ובחדא כרבנן: ודנה זה ניחא ללישנא קמא דרב הונא משמיה דרב אסי דאפילו בשחט שני שלישים והגרים שליש אסרי רבנן וא"כ על כרחך טעמייהו משום דלא ס"ל רובו של אחד כמוהו אבל ללישנא בתרא דבהא גם רבנן מכשרי ופלוגתייהו בהגרים שליש ושחט ב' שלישים וטעמייהו דרבנן דבעידנא דנפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה ולא דמי לחצי קנה פגום משום דהכא אינו מקום שחיטה א"כ הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל לרב ושמואל דרבנן פליגי על ר' יוסי בזה. אמנם ללשון שלישי שברש"י ניחא דהא ודאי דפליגי רבנן דהשתא בטבעת עליונה דליכא למגזר רוב חללו אטו רוב עוביו אסרי ק"ו בשאר טבעות וכן לפירוש התוס' ג"כ ניחא דודאי פליגי רבנן דאם פליגי בעליונה שרוב הטבעת היא רוב חלל ק"ו דפליגי בשאר טבעות. אמנם רש"י מיאן בפירוש השלישי מטעם דא"כ ליכא קושיא מברייתא דברייתא בלא הגרים מיירי ומטעם זה נדחה גם פירוש התוספות דגם לפירוש התוס' קשה קושיא זו עצמה וכמ"ש מהר"ם מלובלין. אמנם לאית דמפרשי יש דברים בגו דהנה רש"י פירש בגמרא בלשון שני שהוא לשיטת האית דמפרשי וזה לשונו ובהגרים היכי מצי לאכשורי הא לא שחיט רובא וכי תימא משום דקמ"ל דיציאה דשאר טבעות לא חשיב הגרמה וכו' וכתב מהרש"א ז"ל פירש השתא אית לן למימר הכי לר' יוסי ב"י דלית ליה הגרמה בשאר טבעות ולעיל במשנה דפירש רש"י לאית דמפרשי בכל טבעות חשיב הגרמה היינו לרבנן ולר' יוסי ב"י היינו כדס"ד מעיקרא לרב ושמואל דאף ר"י לא אמר היינו לא אמר ממש עיין מהרש"א. ולפי זה השתא בברייתא מוכח דלר' יוסי ב"י לית ליה הגרמה בשאר טבעות וא"כ השוחט מתוך הטבעת היינו טבעת הגדולה דאל"כ ל"ל לר"י ע"פ רובא וא"כ לא אשכחן כלל לרבנן מפורש דפליגי בזה ארבי יוסי וא"כ מנ"ל לרב ושמואל לחלוק על ר' יוסי בזה. והנה במה שכתבתי דעכ"פ ע"פ ברייתא זו מוכח דגם לאית דמפרשי משנתינו בטבעת הגדולה מיירי ניחא לי מה דהוה קשה לי במה דאמר לקמן רב נחמן אכשר משיפוי וכו' אלא רב חנן כמאן לא כרבנן ולא כר"י הנה כמה אמוראי שחשיב בגמרא לעיל מיניה דאכשרו בשייר בחיטי דהיינו הך ומדוע לא הקשו לשום אחד מהם כמאן לא כרבנן וכו' ודוקא לרב נחמן. ועוד לאית דמפרשי א"כ משנתינו לא איירי כלל בטבעת הגדולה רק בכל הטבעות יש הגרמה אם מתחיל בטבעת והגרים לצאת מן הטבעת וא"כ אין ענין כלל לפלוגתא דרבנן ור' יוסי להתחלת מקום השחיטה שבזה מיירי רב נחמן ומאי הקשה לו רב חנן כמאן. אמנם ע"פ מה שכתבתי ניחא שהרי מברייתא מוכח דר' יוסי ב"י לית ליה הגרמה בשאר טבעות וא"כ על כרחך משנתינו בטבעת הגדולה מיירי אמנם כל זה אם הברייתא מיירי בהגרים אבל אם הברייתא מיירי בלא הגרים ובאמת לא תהוי קושיא מברייתא לרב ושמואל כאשר נכתוב לקמן שזה היתה כוונת ר' זירא באמרו יוסף בר' חייא מכ"ע גמיר א"כ גם לר"י בר יהודה יש הגרמה בשאר טבעות ואין כוונת משנתינו כלל לתת גבול להתחלת מקום שחיטה וליכא קושיא מינה להנך דמכשרי משיפוי ולמטה. אמנם רב נחמן מדויל ידיה משתלים דאיהו אמר לעיל ר' זירא משמיה מוגרמת כשרה והיינו מוגרמת דרב ושמואל דלפירוש אית דאמרי היינו בשאר טבעות שאחר שחיטת חצי עוביו הגרים בין טבעת לטבעת וא"כ על כרחך רב נחמן ס"ל דבשאר טבעות ליכא הגרמה וא"כ על כרחך משנתינו בטבעת הגדולה וכאן הכשיר רב נחמן משיפוי כובע ולמטה א"כ לרב נחמן דוקא הקשה כמאן לא כרבנן ולא כר"י ב"י אבל לשאר אמוראי אין כאן קושיא שהם מפרשים משנתינו בשאר טבעות וכאית דמפרשי ונחזור לראשונות שהקשיתי לאית דמפרשי מנ"ל לרב ושמואל הא וממה למדו דפליגי רבנן בזה אר' יוסי ואית להו הגרמה בשאר טבעות. ולברר דבר זה אעמיק וארחיב הדבור בשיטת האית דמפרשי להצילם מקושיית רש"י במשנה שהקשה מדקתני בתוספתא סמוך לראש מכלל דלא קפיד אי נפיק ממנה ולמטה אלא ממנה ולמעלה דלאו מקום שחיטה. והנה מקום אתי לתרץ זה והוא דדעת הר"ץ שהביא בתבואת שור סי' כ' ס"ק ד' דכללא הוא אם לא נגע בחיטי ודאי שייר חוט מטבעת הגדולה והיינו משום דס"ל דהחיטי המה למעלה מטבעת הגדולה וסוף החיטי מגיע עד מעט תוך חלל הטבעת הגדולה בחלק עליונו של טבעת. וכן הוא לדעתי דעת הרמב"ם בפ"ג מה' שחיטה הלכה י"ב אמנם דברי הרמב"ם בפירוש המשנה המה קשים להולמם. והנה לכולהו אמוראי שייר בחיטי כשרה היינו דיעבד וא"כ בתוספתא דקתני שייר בה כחוט סמוך לראש מוקף כולה כשרה והוא לשון דיעבד לכך אמר סמוך לראש דאי שייר כחוט למטה בטבעת וא"כ שחט בתחתיתו של טבעת ולא פגע ולא נגע בחיטי כלל פשיטא דכשרה ואפילו לכתחלה מותר אלא אפילו סמוך לראש שאי פגע ונגע בחיטי אפ"ה עכ"פ דיעבד כשרה. אמנם רש"י לשיטתו דס"ל פגע ולא נגע היינו ששחט למטה מהחיטי וא"כ אין מקום לסברת הר"ץ דאיך אפשר שהחיטי מגיעים עד תוך חלל הטבעת א"כ מאי קמבעי לקמן או דלמא פגע ולא נגע איך אפשר שפגע ולא נגע יהיה טרפה הלא לסברת הר"ץ א"כ ודאי שייר מלא החוט ואפילו לרבנן כשרה אלא ודאי שהחיטי המה כולם למעלה מטבעת הגדולה אבל האית דמפרשי איכא למימר דסבירא להו כפירוש התוספות בד"ה או דלמא וכו' דפגע ולא נגע היינו ששחט למעלה מהחיטי ואומר דהנך אית דמפרשי מדויל ידייהו משתלמי דאינהו ודאי דלא ס"ל דכשרה הוא לשון דיעבד דוקא. דהנה גם במשנתינו דקדקתי דקתני השוחט מתוך הטבעת וכו' הכל לשון דיעבד והלא כששייר מלא החוט ע"פ כולה א"כ זהו הכשר שחיטה גם לכתחלה. ואמרתי דנקטי לרבותא דרבנן דלא תימא דוקא לכתחלה בעו רבנן ע"פ כולה ודיעבד סגי ברובא ולכך קתני שחיטתו כשרה דיעבד לדיוקא שאם לא שייר ע"פ כולה אפילו דיעבד פסולה אי נמי משום ר"י בר יהודה נקט לשון דיעבד דלדידיה הטעם משום רוב אחד כמוהו והיינו דיעבד וכמו שאמרו לקמן בריש פרק שני דנקט השוחט לשון דיעבד משום רובו של אחד כמוהו. אלא אי קשיא הא קשיא אף דמתניתין לא נקטה לשון לכתחלה מטעם הנ"ל מ"מ עכ"פ למה נקט השוחט וכו' ושייר ע"פ כולה שחיטתו כשרה לשון דיעבד וזהו נגד האמת שבזה שחיטתו כשרה לכתחלה והוה ליה למימר כך השוחט מתוך הטבעת ולא שייר מלא החוט ע"פ כולה שחיטתו פסולה ר' יוסי אומר ע"פ רובה. ולכן אומר אני מזה ראיה למה דאיתא במרדכי וגם במהרי"ו שלכתחלה ישחוט למטה מטבעת הגדולה היינו למטה ממש ואפילו בטבעת הגדולה עצמה כשר רק דיעבד. אי נמי נלע"ד להביא מזה ראיה על פירוש רש"י במימרא דרב ושמואל דשאר טבעות אינן בתורת שחיטה כלל וא"כ לכתחלה אין לשחוט בטבעת הגדולה גזרה אטו שאר טבעות ורואה אני ק"ו הדברים ממה שכתבו התוס' במסכת ב"ק (דף צט ע"א) בהך מוגרמתא שאסר רב להאי גברא היינו ששחט בטבעת הגדולה מלא רובה ואסר רב אף שפסק כר' יוסי גזרה אטו שאר טבעות וק"ו לכתחלה שיש לגזור. ובזה ג"כ נלע"ד ליישב מה שהקשיתי לעיל על פירוש רש"י מנ"ל לרב ושמואל דרבנן פליגי על ר' יוסי בזה ואסרי שאר טבעות ולפי מה שכתבתי הדבר מוכח מדבריהם מדאמרי שחיטתו כשרה דיעבד והיא גופא קשיא למה לא לכתחלה אלא ודאי דגזרי אטו שאר טבעות מכלל דשאר טבעות לדידהו ליתנהו בשחיטה. והנה לאית דמפרשי משנתינו לא איירי כלל בטבעת הגדולה כי אם בכל טבעות הקנה וא"כ נסתרו שני התירוצים הנ"ל וא"כ מכלל דאינהו לא דייקא לשון כשרה דמשמע דיעבד ושפיר הקשה רש"י עליהם מתוספתא אמנם לפי מה שכתבתי לעיל למסקנא דר' יוסי תרתי אמר א"כ לר' יוסי מודו הנך אית דמפרשי דליכא הגרמה בשאר טבעות וא"כ אף לדידהו משנתינו על כרחך בטבעת הגדולה איירי מדבעי ר' יוסי ע"פ רובה ושפיר יש לומר דנקט לשון דיעבד כתירוץ הראשון דבחלק העליון של טבעת אין לשחוט לכתחלה משום שנגע ופגע בחיטי: עוד נלע"ד לתרץ קושיית רש"י על האית דמפרשי ונקדים מחלוקת רש"י ורמב"ם לקמן (דף ל ע"ב) בעי רב פפא החליד במיעוט סימנים מהו תיקו פרש"י תיקו ולחומרא וגבי הגרמה נמי בין שחט שליש הגריס שליש ושחט שליש בין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש בין שחט שני שלישים והגרים שליש מספקא לן דלא סבירא לן כרבנן טרופאי דמטרפי בכל חדא מינייהו ועבדינן לחומרא. ע"כ דברי רש"י. וכתב שם התוספות ורבינו יצחק בר' מאיר דבהגרמה פסקינן בפ"ק כר' יוסי בר יהודה ואיכא דמכשיר נמי לרבנן שחט שני שלישים והגרים שליש ולא דמיא להכא דהתם שלא במקום שחיטה הוא והוה כאלו שוחט ברגלה אחר שחיטת הסימן ע"ש בתוספות ואומר אני לדברי ריב"ם חלדה ושאר דיני שחיטה פוסלים במיעוט בתרא ואף שאם פסק ולא שחט יותר כבר איתכשיר מ"מ כיון ששוחט יותר פסול בשחיטה מקרי משא"כ הגרמה דנפיק ממקום שחיטה לא מיקרי פסול בשחיטה ואינו אוסר במיעוט בתרא ולפי זה אי הוה משכחינן הגרמה במקום שחיטה היה הגרמה שוה להחלדה לפסול במיעוט בתרא. והנה הנך אית דמפרשי דס"ל דהתחיל לשחוט בשאר טבעות והגרים בין טבעת לטבעת דהוה הגרמה לאו משום דס"ל דבין טבעת לטבעת אינו ראוי לשחיטה זה לא מצינו בדבריהם וגם אין סברא לומר כן ששם עיקרו של קנה רק שס"ל שאם התחיל בטבעת אינו יכול להגרים חוץ לטבעת אבל מתחלה אם רוצה לשחוט בין טבעת לטבעת שפיר דמי ולפי זה מצינו לדבריהם הגרמה במקום הראוי לשחיטה והגרמה זו ודאי שוה לחלדה לפסול במיעוט בתרא. והנה לר' יוסי בר יהודה ליכא הגרמה במקום שחיטה וכמו שכתבתי לעיל. דאף הנך אית דמפרשי לא אמרו זה אלא לרבנן. ומעתה נסתר קושיית רש"י מהתוספתא דהתוספתא דנקט למעלה לצד הראש לרבותא נקט כן לא מבעיא לצד מטה דהוה הגרמה במקום הראוי לשחיטה בין טבעת לטבעת ודאי דלא מהני ע"פ רובה דשם פוסל הגרמה ע"פ כולה אפילו במיעוט בתרא כמו החלדה אלא אפילו למעלה לצד הראש שאינו מקום שחיטה ויש מקום לומר כסברת ריב"ם דלא תפסול שם הגרמה במיעוט בתרא ותסגי ע"פ רובה קמ"ל דאפ"ה בעינן ע"פ כולה וכדעת רש"י שחולק על ריב"ם ופוסל גם בהגרמה במיעוט בתרא. ומעתה גם מה שהקשיתי אני למעלה להנך אית דמפרשי מנ"ל לרב ושמואל דפליגי רבנן על ר' יוסי בזה וסברי דזה ממש כהגרמה לתרץ דרב ושמואל ס"ל דהיינו טעמא דרבנן דבעי ע"פ כולה והלא רוב אחד כמוהו אלא ודאי דרבנן ס"ל דגם בשאר טבעות איכא הגרמה כדעת אית דמפרשי ושם ודאי בעינן ע"פ כולה דשם הגרמה במקום שחיטה הוא וגזרי רבנן טבעת הגדולה בעליונו אף דשם שוב לאו מקום שחיטה הוא גזרה משום שאר טבעות או גזרינן חלק העליון גזרה שמא יגרים למטה בחלק התחתון בין טבעת לטבעת ור' יוסי לטעמיה דס"ל בין טבעת לטבעת לא הוה הגרמה וא"כ לא משכחת בשום מקום הגרמה במקום שחיטה ולכך סגי ע"פ רובה דליכא למגזר כלל. אלא דקשיא לפי זה כשאמרו רב ושמואל ואף ר' יוסי לא אמר אלא בטבעת הגדולה וא"כ אף ר' יוסי אית ליה הגרמה בשאר טבעות לאית דמפרשי וכמ"ש מהרש"א דלפי מה דס"ל מעיקרא לא אמר ממש אף לר' יוסי שייך האית דמפרשי א"כ למה להו לרב ושמואל לתלות הטעם הואיל ואינן מקיפים ובזה ממועט רק אם שחט רק רוב הטבעת ולא רוב החלל יותר הוה להו למימר הטעם משום דשם הוה הגרמה במקום שחיטה ופוסל כמו חלדה אפי' במיעוט בתרא וגם רוב חלל לא מהני ונלע"ד דבמשנתינו לא קתני שייר למעלה רק סתם שייר ולאית דמפרשי נכון דגם למטה צריך ששייר דגם כאן איכא הגרמה ור' יוסי דאומר ע"פ רובה א"כ אף למטה סגי בטבעת הגדולה ע"פ רובה ולפי ההוה אמינא גם ר' יוסי אית ליה הגרמה בשאר טבעות וא"כ ליכא למימר הטעם משום דשאר טבעות הוה מקום שחיטה לכן מודה ר' יוסי דלא סגי ע"פ רובה דקשה מ"ש מטבעת הגדולה לצד מטה דג"כ הוה מקום שחיטה ואפ"ה סגי לדידיה ע"פ רובה וא"כ מכלל דאיהו ס"ל באמת בכולהו דיני שחיטה דלא פסלי במיעוט בתרא וצריך להמציא טעם אחר הואיל ואינן מקיפים כל הקנה אבל למסקנא דר' יוסי תרתי קאמר וא"כ לית ליה הגרמה בשאר טבעות וא"כ על כרחך משנתינו בהגרים לצד הראש מיירי דאל"כ למה בעי ר' יוסי ע"פ רובה הא לצד מטה לא הוה לדידיה הגרמה כלל א"כ לפי זה באמת רב ושמואל שהכריעו בשאר טבעות דלא סגי ע"פ רובה באמת הטעם משום דהוה מקום שחיטה והה"ד בטבעת הגדולה לצד מטה דלא סגי ע"פ רובה אלא דמה דגזרי רבנן לצד מעלה אטו צד מטה בזה לא ס"ל לרב ושמואל כוותייהו. והנה הארכנו לתרץ קושיית רש"י על האית דמפרשי אמנם רש"י לשיטתו דלא ס"ל לקמן חילוקו של ריב"ם ולא שני ליה בין מקום שחיטה ללאו מקום שחיטה. אמנם ללישנא אחריני דרב אסי לקמן מחלוקת שהגרים שליש. ובזה ודאי טעמייהו דרבנן דשאני הגרמה דלאו מקום שחיטה א"כ נוכל לומר כאית דמפרשי וגם נוכל לומר לרבנן דאפילו בשאר טבעות הדין כן דפסלי הגרמה במיעוט קמא משום דאף דשם הוא מקום שחיטה מ"מ נגד מקום שגמר השחיטה מקרי זה לאו מקום שחיטה א"כ יש לומר דהתוספתא דקתני למעלה לצד הראש לרבותא דר' יוסי קתני לא מבעיא למטה ס"ל לר' יוסי דסגי ברובה אף שהתחיל בהגרמה כיון שכל אחד בפ"ע מקום שחיטה אלא אפי' למעלה דהוה לאו מקום שחיטה אפ"ה ס"ל לר' יוסי דלא גרע מחצי קנה פגום. אמנם רש"י לשיטתו דתפס עיקר לקמן כרבנן טרופאי דהיינו לישנא קמא דרב אסי ולכן דחה דברי האית דמפרשי. והנה דברי האית דמפרשי נדחים לרש"י מתרי טעמי חדא מכח התוספתא כמו שהקשה רש"י במשנה וחדא מכח קושיית הגמרא על רב ושמואל שהקשה רש"י על האית דמפרשי מנ"ל דמיירי בהגרמה. ועוד אי בהגרים מיירי היכי מצי לאכשורי הא לא שחיט רובא והנך תרי קושיות המה חדא מגו אידך דעל קושיא דתוספתא ללישנא בתרא דרב אסי לא קשה ולא מידי וכמ"ש לעיל דנקט לצד הראש לרבותא דר' יוסי. ועל קושיא שבגמרא אי בהגריס איך מצי לאכשורי יש לתרץ כמו שכתב רש"י בעצמו שלר' יוסי באמת יציאה דשאר טבעות לא חשיבא הגרמה אלא דממ"נ נשאר קושיא אחת דהנה על קושיא שבגמרא כתב רש"י בעצמו שאף לאית דמפרשי היינו לרבנן אבל לר' יוסי ליכא הגרמה בשאר טבעות א"כ לא קשה מהתוספתא דלהכי נקט לצד מעלה משום ר' יוסי בר יהודה דלצד מטה אפילו רובא לא בעי דלדידיה לא מחשב זה הגרמה אלא דס"ל לרש"י א"כ מנ"ל דרבנן פליגי בזה דלא אשכחן פלוגתא בזה בין רבנן לר' יוסי. וגם הקושיא שהקשה רש"י בגמרא קמה על עמדה מכח זה דאי ברייתא בלא הגרים א"כ לא הקשה בגמרא כלום ואי בהגרים א"כ על כרחך ר' יוסי לית ליה הגרמה בזה ומנ"ל לרב ושמואל דרבנן פליגי בזה אמנם ללישנא בתרא דרב אסי לא קשה מהתוספתא וכמו שהארכתי לעיל וקשה רק מכח קושיית הגמרא ולפי זה אם נימא דמעולם לא הקשו קושיא זו על רב ושמואל וא"כ באמת ברייתא בלא הגרים כלל אבל בהגרים אף ר"י מודה וכמו שאמרו רב ושמואל בתחלה א"כ נשאר פירוש האית דמפרשי ואדרבא פירוש רש"י נדחה דלפירוש רש"י על כרחך ר' יוסי ס"ל דשאר טבעות המה מקום שחיטה וכמו שאמר בהדיא השוחט בשאר טבעות וא"כ מנ"ל לרב ושמואל דחכמים פליגי. וליכא לתרץ דזה תלוי בזה כיון דלא סברי רבנן רובו של א' כמוהו ק"ו דלא מחשב ע"י רוב מקום שחיטה דהרי ללישנא בתרא דרב אסי גם חכמים ס"ל רובו של א' כמוהו. והעולה מזה דלא דחה רש"י פירוש האית דמפרשי אלא לשיטתו דלקמן דס"ל כרבנן טרופאי דהיינו לישנא קמא אבל ללישנא בתרא אדרבא פירוש רש"י נדחה ופירוש האית דמפרשי קיים. והנה אף דברוב המקומות קיי"ל כאידך לישנא וא"כ רב אסי ודאי העיקר כאידך לישנא מ"מ רש"י פסק לקמן לחומרא והיינו כיון דרב הונא בר נתן בעי שהייה ונשאר בתיקו וכן בחלדה בעי רב פפא ונשאר בתיקו וסובר רש"י דהה"ד להגרמה דלדידיה אין חילוק והכל מקרי פסול בשחיטה אבל רב אסי עצמו ודאי לא ס"ל פסול השחיטה שאני דא"כ לא הוצרך למימר דרוב א' כמוהו ר' יוסי היא א"כ ודאי לישנא בתרא עיקר ואתיא משנה דהשוחט ככ"ע: ובזה נלע"ד לתרץ מה ששינה רש"י פירושו במסכת ב"ק מפירושו דכאן שכאן דחה רש"י פירוש האית דמפרשי בשתי ידים. וגם ס"ל לרש"י דלרב ושמואל שאר טבעות אינן מקום שחיטה ובמסכת ב"ק (דף צט ע"א) בההוא מוגרמתא דאתיא לקמיה דרב טרפיה ופטריה לטבח מלשלומי ופירש רש"י מוגרמתא שחט מתוך אחת מטבעות והגרים חוץ בין טבעת לטבעת ושייר מלא החוט ע"פ רובא ור' יוסי מכשיר ע"פ רובא ורבנן בעו ע"פ כולה בהכל שוחטין עכ"ל רש"י. והנה שינה רש"י ותפס שיטת האית דמפרשי דלפירוש רש"י אדרבא תחלת שחיטתו בשאר טבעות הוא כבגרמה לרב ולמה הוצרך רש"י לפרש דהגרים חוץ בין טבעת וכו'. ועוד קשה דגם לשיטת האית דמפרשי לא אתי' שפיר דכיון דמסקינן דר' יוסי תרתי קאמר וא"כ רב יוסף לית ליה הגרמה בשאר טבעות וכמו שפירש רש"י עצמו כאן א"כ למה אמר דלר' יוסי מכשיר ע"פ רובה הא אפילו ע"פ רובה לא בעי דאין כאן הגרמה כלל לר' יוסי ומתחלה נפרש דברי ר' זירא דאכל מוגרמת דרב ושמואל ואמר להו מאן אמרה יוסף בר חייא יוסף ב"ח מכ"ע גמיר ופירש רש"י יוסף בר חייא דתירץ לעיל דרב ושמואל סברי כוותיה בחדא וכו'. והנה קשיא ליה הלא תחלת המימרא דרב ושמואל לאו רב יוסף אמרה משמייהו אלא סתם גמרא וא"כ אף דרב יוסף תירץ הקושיא מברייתא דהשוחט בשאר טבעות דלתירוץ רב יוסף מהכא אכתי גוף המימרא רב ושמואל אמרו ואיך אכל ר' זירא מה שאסרו רב ושמואל. ומעתה נ"ל פירוש הגמרא כך דרבי זירא אכל מוגרמת דרב ושמואל דהיינו שנשחט מתוך שאר הטבעות שזה מקרי הגרמה לרב ושמואל אם כוונת רב ושמואל היה כפירוש רש"י אבל אם כוונת רב ושמואל היה כאית דמפרשי או כפירוש התוס' א"כ אין זה הגרמה כלל לרב ושמואל. אמנם רש"י מיאן בפירוש התוס' וכן דחה פירוש האית דמפרשי וכן דחה הפירוש השלישי דא"כ לא מקשה כלום מברייתא. אמנם אם באמת לא היו מקשים מברייתא היינו יכולים לפרש כוונת רב ושמואל כאחד מן הפירושים הנ"ל שדחה רש"י וא"כ הך דאכל ר' זירא דהיינו שחיטה בשאר טבעות לא מקרי הגרמה כלל ומעתה אני אומר לא שר' זירא הכחיש מימרא דרב ושמואל מעולם אלא ר' זירא הכחיש הפירוש שפירש רש"י וס"ל כאחד משאר פירושים אלא שרב יוסף שדחק לומר ר' יוסי תרתי אומר וכו' א"כ לדידיה היה קשה מברייתא וא"כ איהו על כרחך ס"ל כפירוש רש"י ומרב יוסף הקשו על ר' זירא לאו מאתריה דרב ושמואל אתיא והשיב להם מאן אמר הפירוש הזה ודחק לתרץ הקושיא יוסף ב"ח מכ"ע גמיר ולא שמע מרב ושמואל הפירוש הזה רק מאדם אחר שלא דקדק לפרש כהוגן דברי רב ושמואל. העולה מזה הפירוש בדברי רב ושמואל נחלקו רב יוסף ור' זירא דרב יוסף פירש כרש"י ור' זירא פירש כאית דמפרשי ולר' זירא באמת לא הקשו מברייתא זו כלל וא"כ ברייתא באמת מיירי בלא הגרים כלל ואף ר' יוסי ס"ל כאית דמפרשי ואיכא הגרמה בשאר טבעות אלא דסגי ע"פ רובא וכבר כתבתי דללישנא בתרא דרב אסי ס"ל דבהגרים שליש ושחט שני שלישים פליגי אין מקום לפירוש רש"י וגם מתורצים כל הקושיות שהקשה רש"י על האית דמפרשי אם נימא שמעולם לא הקשו מברייתא דר' יוסי על רב ושמואל. והנה במס' ב"ק שם פגעו ביה רב כהנא ורב אסי ולרב אסי ללישנא בתרא על כרחך צריך לומר כפירוש האית דמפרשי וממילא צריך לומר כר' זירא דלא קשיא כלל מברייתא על רב ושמואל לכן פירש רש"י כאית דמפרשי ופירש דלר"י סגי ע"פ רובא ודוק: אלא דלפי זה יקשה עלינו דברי רש"י לקמן בסוף הסוגיא דפירש רש"י (בדף יט ע"ב) וכל הנך הגרים דקאמרי רב הונא ורב יהודה הכא לאו בהגרמה דרבנן ור"י קאמרי וכו' דא"כ קשיא דרב הונא וכו' אלא ההוא אפלוגתא דרבנן ור' יוסי קיימי ור"ה משמיה דרב אסי קאמר לה וכו'. והנה רש"י ארכבי' אתרי רכשי דלעיל רב הונא משמיה דרב אסי ואפלוגתא דרבנן ור' יוסי והא אמוגרמת דשיפוי כובע ורב הונא משמיה דרב. והנה די היה באמרו דלעיל משמיה דרב אסי וכאן משמי' דרב אבל מה שקאי לעיל אמוגרמת דרבנן ור' יוסי וכאן אמוגרמת דשיפוי כובע לא יוסיף שום כח בהתירוץ דכל מה שהשיב מוגרמת לרבנן או לר' יוסי לכל מר כדאית ליה בטבעת הגדולה לפי ערך זה ראוי להיות לדידן במוגרמת דשיפוי כובע בכולה או ברובו לכל מר כדאית ליה וכבר הרגישו בזה מהרש"א ומהר"ם והנה בדברי רב חסדא יש לנו לדקדק דאמר ונימא מר איפכא מחלוקת כשהגרים שליש וכו' מאי ונימא מר הלא לאו משמיה דנפשיה קאמר והלא משמיה דרב אסי קאמר והוה ליה למימר ונימא רב אסי איפכא או סתם אדרבא איפכא מסתברא. ונראה דרב חסדא הקשה לו ונימא מר איפכא מר דייקא דהא מר עצמו הוא דאמר לקמן הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש משמיה דרב דכשרה ולפי דברי מר כיון דבהגרים שליש ושחט שני שלישים כ"ע מודו דפסולה א"כ רב דלא כמאן. ולחלק בין הגרמה דרבנן ור"י ובין הגרמה דר"ת ב"א וכמו שמפרש רש"י לקמן אין סברא דעד כאן לא נחלקו רחב"א ורבנן דמתניתין אלא על מקום הגרמה באיזה מקום היא אבל על אופן ההגרמה לא שמענו וא"כ למה סמך מר על רב אסי ולא על רב. אלא דלפי זה באמרו באמת אח"כ איפכא וכמו כן בדברי רב חסדא בלישנא קמא דאמר ונימא איפכא מחלוקת דהגרים שליש ושחט ב' שלישים לא אמר ושחט ב' שלישים אלא לרבותא דרבנן דאפילו בזה פסלי רבנן אבל לר' יוסי אפילו בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש כבר איתכשיר בשליש האמצעי דאל"כ אכתי רב הונא לקמן משמיה דרב דלא כמאן ואנן חזינן לרש"י דלא פירש כן דרש"י כתב בהדיא ומיהו הכא בתוספת כל שהו לא סגיא הואיל ולאו מקום שחיטה. ולכן נראה לפרש לסוגיא דרש"י באופן אחר ונקדים מה דקשיא לן בדברי רש"י לקמן (דף ל ע"א) בבעיא דרב פפא החליד במיעוט סימנים מהו תיקו ופירש"י ולחומרא וגבי הגרמה נמי דפירקא קמא בין הגרים וכו' בין שחט שני שלישים והגרים שליש מספקא לן דלמא קיי"ל כרבנן טרופאי ועבדינן לחומרא. והדבר תמוה דמשמע כאן בשמעתין דללישנא קמא דמטרפי רבנן אפי' בשחט שני שלישים והגרים שליש לא סבירא להו לרבנן כלל רובו של אחד כמוהו ומתני' דהשוחט דרובו של א' כמוהו ר' יוסי בר יהודה היא וא"כ איך אפשר לחוש כלל לחומרא זו הואיל וסתם תנא כר' יוסי והוה מחלוקת ואח"כ סתם והלכה כסתם. אמנם משמעות רש"י לקמן דחיישינן לכל החומרות במיעוט בתרא אף דרובו של א' כמוהו היינו אם לא שחט רק הרוב ופסק אח"כ מלשחוט אבל אם גמר שחיטתו בפסול במיעוט בתרא הוה הכל שחיטה אחת ופסול בשחיטה מקרי אלא דריב"ם רצה להקל בהגרמה הואיל ולאו מקום שחיטה ורש"י לא ניחא ליה בחילוק זה ולכך מחמיר רש"י אף דקיי"ל רובו של אחד כמוהו אלא דלפי זה קשיא סוגיא דכאן למה נדחק לאוקמי ללשון זה כל רובי דשחיטה כר' יוסי בר יהודה ולא כרבנן. ונראה דדוקא לרב הונא הוא דדחקינן הכי משום דרב הונא על כרחך אית לית כריב"ם לחלק בין הגרמה לשאר פסולי דשחיטה דרב הונא הודה לקמן לדברי רב יהודה ואמר שפיר קפיד חדא דאיהו שמיע ליה מיניה דרב ושמואל ועוד האיכא רובא בשחיטה וא"כ הדר ביה רב הונא ומכשיר שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ואע"פ דבדרסה ובהחלדה כה"ג ששחט שליש ודרס או החליד שליש האמצעי ושחט שליש האחרון היא נבילה ודאי וכמבואר ברמב"ם פ"ג מה' שחיטה ובש"ע סימן כ"ד סעיף י"ג ולפי פירושם של הכסף משנה והר"י שושאן ועיין בש"ך ס"ק י"ח. וא"כ על כרחך צריך לומר הטעם דקולא דהגרמה היא ולפי שהוא שלא במקום שחיטה וכסברת ריב"ם ולא מקרי פסול בשחיטה וא"כ לרב הונא הוא דהקשה רב חסדא ונימא מר איפכא וכו' דהא תנן רובו של אחד כמוהו דעל רב אסי לא קשה כלל ממתני' דרובו של אחד כמוהו דאיכא למימר דפסול בשחיטה שאני אבל מר דייקא והוצרך לדחוק דרובו של אחד כמוהו ר' יוסי היא ואף דאכתי קשה איך אמר רב הונא כאן הגרים שליש ושחט ב' שלישים ד"ה פסולה דבעידנא דנפקא חיותא בעינן רובא בשחיטה ולקמן הכשיר שחט שליש והגרים שליש ושחט ב' שלישים אמנם לפי פירוש התורת חיים נימא דחיותא נפקא ברוב שליש האמצעי וא"כ שחט שליש והגרים שליש כי נפקא חיותא ברובו של שליש האמצעי איכא רובו בשחיטה דהשחיטה היתה בשליש שלם והגרמה רובו של שליש ואז נפקא חיותא קודם שישלים הגרמה של שליש האמצעי ואעפ"כ בעינן שישחוט שוב שליש האחרון שיהיה ג"כ רוב הסימן בשחיטה משא"כ הגרים שליש ושחט ב' שלישים תיכף כששחט רוב שליש האמצעי נפקא חיותא ואז היתה ההגרמה שליש שלם הראשון והשחיטה עדיין לא היתה אלא ברובו של שליש האמצעי ודוק: אלא דלרש"י גם זה אינו נכון דהרי רש"י כתב בסוף הסוגיא דאל"כ קשיא דרב הונא אדרב הונא דאפילו בהגרים שליש ושחט ב' שלישים טריף לעיל לדברי הכל ק"ו בהגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש וא"כ על כרחך בלא"ה רב הונא דלקמן סותר דבריו בכאן ואף דהדר ביה רב הונא והודה לדרב יהודה היינו להכשיר גם בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש אבל במה דהכשיר הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש לא הדר ביה ולכן השיב לו באמת רב חסדא לא תהדר כך דאפסדת לקמייתא: ונחזור לראשונות דרש"י פירש לקמן דלעיל משמיה דרב אסי ואמוגרמת דרבנן ור' יוסי וכאן משמיה דרב ואמוגרמת דשיפוי כובע. נראה דהוצרך רש"י ג"כ למה שחידש דכאן אשיפוי כובע ולא סגי לתרץ דלעיל משחיה דרב אסי וכאן משמיה דרב משום דרש"י פירש לעיל במוגרמת דרב ושמואל היינו שחיטה דשאר טבעות שאינן בתורת שחיטה ופירש דר' יוסי תרתי קאמר ולר' יוסי הויין מקום שחיטה אלא דרב ושמואל לא ס"ל בהא כוותיה וכתבתי לעיל דהיכא רמיזא דרבנן נחלקו בזה. וכתבתי דזה בזה תלוי כיון דנחלקו רבנן על ר' יוסי וס"ל דלא אמרינן רובי של אחד כמוהו לענין השחיטה עצמה ק"ו דלא משוינן מקום שחיטה בשביל רובו כמוהו וא"כ על כרחך רב ס"ל דר' יוסי לא הכשיר אלא בשחט שני שלישים והגריס שליש וא"כ רבנן דפליגי בזה לא ס"ל רובו כמוהו אבל אי אמרינן דלר' יוסי אפילו בהגרים שליש ושחט ב' שלישים מכשיר וא"כ רבנן דפליגי ג"כ איכא למימר דס"ל רובו של א' כמוהו אלא דשאני הכא דבעידנא דנפקא חיותא וכו' וא"כ מנ"ל לרב דפליגי רבנן בשאר טבעות ולכך הוצרך רש"י לחדש חילוק בין מוגרמת דטבעת ובין מוגרמת דשיפוי כובע והיינו טעמא דסובר רב דלר' יוסי לא מהני מה דמהני לר"ח ב"א במוגרמת דידיה לפי שלשון ע"פ רובא דר' יוסי משמע ליה רובא ממש וע"פ כולה דרבנן משמע ליה ממש: אמנם לפי מה שכתבתי דלר' זירא נשאר פירוש אית דמפרשי בדברי רב וגם ר' יוסי ב"י לא אמר ממש וא"כ לא קשיא כלל מנ"ל לרב דרבנן פליגי אר' יוסי דבאמת לא פליגי כלל א"כ דלמא רב הונא סבר כר' זירא וגם רב הונא אליבא דרב קאי אמוגרמת דר' יוסי ורבנן וצ"ע: דף יט ע"ב במתניתין השוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה ופרש"י אפי' לכתחלה ונקט דיעבד משום מליקה ואומר אני תינח אם היה במליקה מקום לחלק בין תחלה לדיעבד לכן תני דיעבד להורות דמליקה אפילו דיעבד פסולה אבל אם אין במליקה שום סברא לחלק בין תחלה לדיעבד [ואפילו אם נימא דס"ל לרש"י דגם בשחיטה אין שום סברא לאסור לכתחלה וכן מוכח דס"ל לרש"י כן דאל"כ קשה מנ"ל לרש"י להתיר לכתחלה אם לא מסברא מ"מ קשה ליתני כחא דהתירא לשני לכתחלה] ובשחיטה ודאי שיש מקום לחלק דלכתחלה גזרינן שמא יקדים חיתוך המפרקת לסימנין והוה ליה למתני לשון לכתחלה שוחטין מן הצדדים ואין מולקין מן הצדדים והנה גם במליקה יש סברא לחלק אי בעינן במליקה שיקדים מליקת המפרקת לסימנין וכדעת ר' ינאי א"כ יש לומר דלהכי מן הצדדים לכתחלה לא שמא יקדים הסימנין למפרקת אבל לבני ר' חייא דאף מחזיר נמצא שאין קפידא במליקה איזה מהם יקדים ואין שום סברא לאסור מן הצדדים לכתחלה אי כשר בדיעבד וא"כ אף אי הוה תנן לשון לכתחלה אין טעות במליקה וקשה למה נקט לשון דיעבד. וצריך לומר דלבני ר' חייא באמת שחט מן הצדדים היינו דוקא דיעבד ורש"י לדידן הוא דפירש כן במשנה דלית לן הך דבני ר' חייא וכדתניא לקמן כיצד מולקין וכו'. אלא דמברייתא זו אין קושיא לבני ר' חייא אלא אי אמרינן מחזיר דוקא אבל אי אמרינן אף מחזיר אין כאן סתירה דברייתא מצות מליקה לכתחלה איירי ועיין מהרש"א בריש סוגיין וא"כ קשה מנ"ל לרש"י להכריע במשנתינו להלכה דלא כבני ר' חייא. ואין לומר כיון דבני ר' חייא סברי מוליך ומביא פסול סובר רש"י דלית הלכתא כוותייהו כיון דרב כהנא ור' ירמיה ורב הונא בחדא שיטתא קיימי דמוליך ומביא כשר וכן הרמב"ם בפ"ו ממעה"ק פסק דמוליך ומביא כשר וכתב הכ"מ טעם הנ"ל. אומר אני רש"י מדויל ידיה משתלים שאם זהו הטעם שמפרש רש"י משנתינו דלא כבני ר' חייא היינו משום מוליך ומביא ס"ל לרש"י דכשר והרי רש"י במשנתינו אדרבא תפס לעיקר אידך סברא דמוליך ומביא פסול שהרי בשוחט מן העורף דשחיטתו פסולה פירש"י הטעם דקודם שהגיע לסימנין נטרפה בשבירת המפרקת. והנה נדחק רש"י בזה שהרי לפי זה אינה פסולה ממש שהרי עכ"פ מהני שחיטתה לטהרה מידי נבילה ולמה לא פירש רש"י הטעם משום חלדה והוה פסולה ממש אלא ודאי דתפס רש"י שיטת רבא דחלדה הוא דוקא כחולדה הדרה בעקרי הבתים. וא"כ במלק בסכין הטעם משום דורס משום דשם מלק תנן ומליקה הוא דוקא קוצץ ויורד דמוליך ומביא פסול במליקה אבל במשנתינו השוחט מן העורף תנן דהיינו דרך שחיטה בהולכה והבאה ולכך הוכרח רש"י לפרש לשון פסולה היינו טרפה משום שבירת המפרקת והא דלא פירש רש"י דמיירי שחתך גם רוב בשר ואז כבר היא נבילה משום דקשה א"כ מאי אריא שוחט מולק נמי אם קצץ מפרקת ורוב בשר קודם סימנין תו לא הוה מליקה דוכי מתה עומד ומולק וג"כ מליקתו פסולה ועכ"פ רש"י שפירש משום שנטרפה במפרקת היינו בשיטת רבא דאמר מלק בסכין משום דורס ולא משום חלדה וא"כ הרי רש"י תופס דמוליך ומביא פסול וא"כ מפני מה דחה שיטת בני ר' חייא: ואומר אני דרש"י דחה שיטת בני ר' חייא דהא צריך להבין דעת בני ר' חייא שאחזו החבל בתרין ראשין דהרי רשב"א כתב לקמן בדברי ר' ירמיה דכ"ש מוליך ומביא ופירש הטעם משום דכל מה דעביד בהכשר שחיטה טפי עדיף וכתב הרשב"א שזה עצמו הטעם דאמרינן אף מחזיר. ולפי זה לבני ר' חייא קשה ממ"נ אי אמרינן דעדיף טפי לעשות במליקה כהכשר שחיטה א"כ למה מוליך ומביא פסול אלא ודאי דס"ל דאדרבא מן הסתם קפיד קרא לשנות הכשר מליקה מהכשר שחיטה וכשר בזה פסול בזה א"כ למה אף מחזיר ג"כ נימא דאדרבא קפיד קרא לשנות מליקה מהכשר שחיטה אלא דקשה כיון דס"ל לבני ר' חייא אין שחיטה לעוף מן התורה וא"כ למ"ד מחזיר דוקא ליכא במליקת עוף לא מעשה נבילה ולא מעשה טרפה ואפילו בחולין מותר כה"ג מן התורה. וא"כ ביחזקאל דכתב נבלה וטרפה לא יאכלו בבהמה דס"ד הואיל ואשתרי מליקה גבייהו וכו' ועיין בתוס' בד"ה לא אמרן וכו' וצריך לומר דבני ר' חייא סברי כר' יוחנן במנחות (דף מה) דאמר פרשה זו אליהו עתיד לדורשה: ואמרתי דס"ל לבני ר' חייא אין שחיטה לעוף מן התורה וא"כ לענין מוליך ומביא אין שום מעלה מחמת הכשר שחיטה דאפי' בעוף חולין נחירתו זו היא שחיטתו ולא שייך בו דרסה ולא שום דין מדיני שחיטה ולכך סברי מוליך ומביא פסול. אבל בהחזרת סימנין אם לא מחזיר יש בו טרפות מחמת שבירת המפרקת וא"כ אם הכשיר רחמנא ע"י מעשה טרפות ק"ו שהכשיר בהחזרת סימנין דליכא טרפות ואפילו למ"ד אין שחיטה לעוף אבל טרפות שוה עוף לבהמה. ואולי דזה הוא טעמו של רש"י דפירש בהחזרת סימנין שחותך הסימנין לבדן והמהרש"א פירש הטעם משום לא יבדיל והוא דוחק מתרי טעמי חדא דא"כ לדידן דקוצץ ויורד וחותך שדרה ומפרקת עד שמגיע לסימנין וחותך סימן אחד ורוב בשר עמו למה חותך רוב בשר נימא ולא יבדיל וכבר הגיע לסימן ודיו אלא ודאי ולא יבדיל לא קאי אבשר והכי נמי לא קאי אמפרקת. ועוד דתינח בחטאת עולה מאי איכא למימר ואטו רש"י דוקא בחטאת קאי ואדרבא לשונו של רש"י משמע דבעולה קאי שהרי פירש רש"י וחותך הסימנין ואי בחטאת הוה ליה למימר וחותך הסימן ולקמן נפרש עוד דיותר נייחין דברי בני ר' חייא בעולה מחטאת: וחוץ לדרכנו אמרתי דטעמו של רש"י משום דס"ל דעוף אחר שחיטת שני סימנין ודאי ששוב כמתה חשיבה ואיך אפשר להיות עוד אח"כ המפרקת בכלל מליקה וכי מתה מוליק ולקיים מצות ההבדלה לא שייך במפרקת שאינו בשחיטה. אמנם לפי מה שכתבתי בלא"ה דברי רש"י נכונים דלפי מה שכתבתי עיקר טעמם של בני ר"ח להנצל מטרפות שבירת המפרקת ואם המפרקת היה בכלל מצות מליקה א"כ כי היכי דבשחיטה הרי נטרף בנקיבת הוושט ואעפ"כ שוחט כל הוושט דמצותו בכך ולא איכפת לן במעשה טרפות בשעת מעשה ה"נ במליקה במפרקת ועוד מה בצע בהקדמת הסימנין ונעשים הסימנין קודם מעשה טרפות המפרקת ונגד זה יעשה אח"כ המפרקת אחר מעשה טרפות הסימנין ואין לנו שום יתור ולכן פירש רש"י דלבני ר"ח אין מצות מליקה במפרקת כלל רק בסימנין רק אי לא מחזיר צריך לחתוך המפרקת ולא משום עצמו אלא כדי שיגיע לסימנין ועכ"פ אין מקום לקיים שני דברים הללו יחד לפסול מוליך ומביא ולהכשיר החזרת סימנין אם לא נימא שאין שחיטה לעוף מן התורה וכיון דאנן קיי"ל יש שחיטה לעוף מן התורה ממילא נדחה שיטת בני ר' חייא מהלכה ולכן פירש רש"י משנתינו דלא כשיטת בני ר' חייא ופסק להכשיר צדדין לכתחלה אלא דנלע"ד טעם אחר דסברי בני ר' חייא מחזיר סימנין ולא ס"ל מוליך ומביא וגם במחזיר אין הטעם שלהם כמ"ש הרשב"א דכל מה דאפשר לעשות בהכשר מסתמא עדיף אלא דס"ל לבני ר' חייא דבעוף בשוחט סימן א' אחר שכבר שבר המפרקת שוב הוה כמתה אפילו עדיין לא חתך הבשר וא"כ אי ס"ד דאינו מחזיר א"כ בעולת עוף דבעי שני סימנין וכי מתה עומד ומולק ולפי זה נוכל לומר ולתרץ קושיית מהרש"א דמברייתא דלקמן כיצד מולקין וכו' איכא תיובתא למ"ד מחזיר דוקא. ולשיטת רש"י לא אכפת לן בזה דכבר אותביה ממתני' אבל לשיטת התוס' דממתני' ליכא תיובתא רק מסתברא וא"כ למה לא אותביה מברייתא דלקמן. ולדידי איכא למימר דמ"ד מחזיר דוקא טעמיה משום דוכי מתה ולא ס"ל מה דדחי בגמ' לקמן שהוא רק לקיום מצות הבדלה וא"כ דוקא בעולת העוף הוא דס"ל הכי אבל חטאת דהכשרו בסימן א' מודה דלא אמרינן מחזיר דוקא וא"כ ברייתא דלקמן מיירי בחטאת ואף דסיים בסוף ברייתא ובעולה שנים או רוב שנים לאו אכולי מלתא דברייתא נקט עולה רק לדבר זה דבחטאת ושט או קנה ובעולה שנים או רוב שנים אבל בעולה צריך להחזיר משא"כ בחטאת. והא דהקשה ממשנתינו למ"ד מחזיר דוקא ומאי קושיא ודלמא משנתנו בלא החזיר ובחטאת העוף מיירי אומר אני דשפיר מקשה דאדמפליג בין שחיטה למליקה נפלוג במליקה גופה בין חטאת לעולה דבעולה מליקתו פסולה ולפי זה אין טעם של בני ר' חייא כלל משום דס"ל לחלק בין הכשר טרפות להכשר שחיטה מטעם אין שחיטה לעוף אלא מטעם וכי מתה עומד ומולק אלא דתינח למ"ד מחזיר דוקא אבל למ"ד אף מחזיר א"כ ליכא למימר דמחשב מתה ולדידיה צריך טעם הראשון משום אין שחיטה לעוף וכנ"ל. ועוד דודאי לא מחשב בסימן אחד ומפרקת מתה בלי רוב בשר דאל"כ קשה מברייתא דכיצד מולקין דמסיק שם באחר שחתך שדרה ומפרקת חותך סימן א' ורוב בשר ואי ס"ד דחשוב מתה א"כ למה חותך רוב בשר וכי מתה מולק וכמו שהוכיח מהרש"א: עוד נלע"ד להוכיח דלית הלכתא כבני ר' חייא דלקמן בפלוגתא דרב הונא ורבא דר"ה אומר משום מחליד ורבא אמר מפני שהוא דורס מ"ד מפני שהוא מחליד מ"ט לא אמר מפני שהוא דורס קסבר מוליך ומביא כשר במליקה והנה יש לדקדק דלמה הוצרך למימר דס"ל מוליך ומביא כשר נימא שסבר פסול ואעפ"כ הוצרך לומר מפני שהוא מחליד: והנה מתחלה נבאר מה שקשה לנו לפי אוקימתא דגמרא דרב הונא ס"ל מוליך ומביא כשר ומלק בסכין שמטמא בגדים היינו מטעם מחליד וא"כ מכלל דמחזיר סימנין פסול במליקה דאל"כ הא משכחת מליקה בלי החלדה כגון שהחזיר סימנין. וא"כ קשה לרב הונא משנתינו דתנן כשר בשחיטה וכו' למעוטי מאי דלדידיה ליכא למימר למעוטי מחזיר וכדמוקי רבינאי דלדידיה זה כבר שנינו במשנה דמלק בסכין וליכא לאוקמא למעוטי מוליך וכדמוקי בני ר' חייא דהא לדידיה מוליך ומביא כשר. ואומר אני שיש עוד לפנינו לומר דמשנתינו משום סיפא דכשר במליקה וכו' לומר דעיקור במליקה כשר שאין עיקור סימנין בעוף ופסול בשחיטה וכרבין בר קיסי דבשחיטה יש עיקור ולאפוקי מדשמואל דסובר דלרמי בר יחזקאל אף בשחיטה אין עיקור והא דלא מוקי הכי לבני ר' חייא הוא מתרי טעמי חדא כיון שיש בידינו לומר למעוטי מוליך ואז רישא עיקר דכשר בשחיטה וכו' וסיפא איידי דרישא יותר ניחא מלומר למעוטי עיקור והיינו מסיפא דכשר במליקה דאז רישא איידי דסיפא ואף ששנויא דשן וציפורן לפרש"י היינו סיפא עיקר דכשר במליקה מחובר פסול בשחיטה היינו להרויח דתהא ככ"ע בלי שום מחלוקת אבל בשינויי דלמעוטי עיקור היינו דלא כשמואל והשתא דדחי שן וציפורן בהדיא שנינו השיב למעוטי מוליך ואף שהוא במחלוקת דרב הונא ורבה מ"מ עדיף מעיקור דתהוי רישא דוקא הא חדא: ועוד נלע"ד דלבני ר' חייא ליכא לשנויי עיקור ונקדים מה דקשה לנו על רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שלא הביא כלל דין שוחט מן העורף לא לפוסלו אפילו דיעבד בלא החזיר ואין דרכו להשמיט דין מפורש במשנה השוחט מן העורף וכו' ולא דין דשחיטתו כשרה בהחזיר שהוא מפורש בגמ' דאמר מסתברא וכו' ואי בהחזיר מאי אריא מולק אפילו שוחט נמי: והנה מה דלא הביא הפסול דשחיטת עורף יש לתרץ כיון שהביא מלק בסכין נבילה והיינו מלק בסכין והיינו שוחט מן העורף דבשלמא לרבא דאמר מלק בסכין הוא משום דורס א"כ שוחט מן העורף אינו בכלל זה דשוחט היינו בסדר שחיטה שהוא דרך הולכה והובאה משא"כ מלק בסכין שעושה דרך מליקה שקוצץ ויורד אבל הרמב"ם שפוסק מוליך ומביא כשר במליקה וא"כ הטעם מלק בסכין כרב הונא משום החלדה א"כ היינו מלק בסכין והיינו שוחט מן העורף אבל אידך קשיא למה לא הביא ההכשר שאם החזיר סימנין שכשר כדמוכח בגמ'. ולכן נלע"ד שס"ל להרמב"ם שאי אפשר להחזיר סימנין כל כך בריחוק מקום מן הצואר עד העורף אם לא יתעקרו הסימנין בזה [ונוכל לומר עוד שע"י שמחזיר הסימנין בריחוק מקום המה מתוחים מאד ומתעקרים בעת שחיטה ויש בו טרפות מצד עיקור ונוסף לזה כיון שנעשה בשעת שחיטה הוא ג"כ נבילה לדעת בה"ג מפירושו לדעת הרמב"ן שהביא הר"ן בריש חולין והפר"ח בסימן כ"ד ס"ק כ"ח מסיק דלרמב"ם עיקור הוה טרפה וגם אין שחיטה מעלה בו וא"כ לדברי הרמב"ם בלא"ה דברי שכתבתי נכונים ודו"ק] והא דקאמר בגמ' ואי מחזיר דוקא מאי אריא מולק אפילו שוחט וכו' ואיך אפשר להכשיר הא הוה עיקור סימנין ונלע"ד משום דבשלמא למ"ד אף מחזיר יש לומר דס"ל לבני רבי חייא כיון דלא אשכחן דקפיד קרא בזה א"כ אף מחזיר כשר אבל למ"ד דוקא מחזיר ולפירש"י אפילו פסול בדיעבד אם לא החזיר קשה מנ"ל לבני ר' חייא הא והיכא אשכחן דקפיד קרא בזה וצריך לומר דס"ל לבני ר' חייא דכל כמה דלא אשכחן מפורש שהתיר קרא טרפות במליקה מהיכי תיתי נתיר וכיון שאם לא החזיר הרי היא נטרפת ע"י שבירת המפרקת קודם שיגיע לסימנין מהיכי תיתי נתיר טריפות ומסתמא מליקה דקרא במחזיר סימנין וליכא טרפות דשדרה אלא דקשה הרי ע"י חזרת סימנין יש עיקור סימנין ולרש"י עיקור בכלל טרפות הוא וא"כ מה שהרווחנו להנצל ע"י חזרת סימנין מטרפות דשדרה יצא שכרו בהפסד הטרפות דעיקור סימנין ואם לא החזיר הי' ניצול מטרפות הזה. וליכא למימר דס"ל לבני ר' חייא כרבין בר קיסי דאין עיקור סימנין במליקה ובשחיטה ס"ל דיש עיקור דאי ס"ל הכי א"כ על כרחך צריך לחלק בטרפה בין שחיטה למליקה ולהתיר במליקה טרפות דעוף מנ"ל להתיר טרפות דעיקור ובהחזרת סימנין ודלמא נתיר טרפות דשדרה ובלי חזרת סימנין אלא ודאי דס"ל לבני ר' חייא כסברת שמואל בברייתא דרמי בר יחזקאל שאין טרפות דעיקור סימנין בעוף כלל ואפילו בשחיטה דעוף חולין ולכן ס"ל מחזיר דוקא להנצל מטרפות דחוט השדרה שזה שוה בעוף כבהמה לכ"ע דעכ"פ ליכא למ"ד שלא יהיה שום טרפות בעוף. העולה מזה דלמ"ד מחזיר דוקא על כרחך ס"ל אין עיקור סימנין בעוף אפילו בשחיטת עוף חולין ושפיר הקשה א"כ מאי אריא מולק אפילו שוחט נמי והיינו בעוף דומיא דמליקה ודו"ק בדברי הגמרא דקאמר מאי אריא וכו' דמשמע מדיוקא מקשה והלא בהדיא שנינו השוחט מן העורף שחיטתו פסולה והכי הוה ליה להקשות ואי במחזיר שוחט אמאי פסול ולדידי ניחא דשוחט איכא למימר דאיירי בבהמה ואז ודאי פסול משום עיקור ולכן הקשה מדיוקא מאי אריא מולק ומולק היינו בעוף אפילו שוחט דומיא דמולק דהיינו בעוף נמי אבל לדידן דקיי"ל יש עיקור בעוף בשחיטה אי אפשר להכשיר שום שחיטה מן העורף ולכן השמיטו הרמב"ם. אלא דקשיא מה דסיים בגמ' אלא ש"מ אף מחזיר ומתני' בדלא אהדר כיון דמסיק אף מחזיר א"כ שוב אין לנו הכרח לזה למימר דסברי בני ר' חייא דאין עיקור לעוף בשחיטה ומצי סברי יש עיקור א"כ אפילו מיירי מתני' בדאהדר אפ"ה שחיטתו פסולה מטעם עיקור סימנין. ונלע"ד דזה כיון רש"י בלשונו שפירש ומתני' בדלא אהדר ולא הוה מתני' לא תיובתייהו ולא סייעתייהו משום דלכאורה איכא למימר אף אי אמרינן אף מחזיר מ"מ משנתינו בדאהדר דהיינו אי אמרינן דחלדה הוה דוקא כחולדה דלא מתחזיא וא"כ שוחט מעורף לית ביה משום חלדה ומתני' שחיטתו פסולה תנן. ורש"י באמת נדחק במשנתינו שהוא טרפה מטעם שבירת מפרקת ושדרה אמנם לשון פסולה משמע יותר נבילה מטרפה והוה אמינא שהטעם משום דמיירי בדאהדר ונבילה משום עקירת סימנין וא"כ נימא מסייע לבני ר' חייא ממתני' ולכן אמר מתני' בדלא אהדר ופסולה או היינו טרפה או נבילה ומטעם חלדה לכל מר כדאית ליה וא"כ לא הוה מתני' סייעתייהו ואף שרש"י בודאי לא כיון לזה שהרי רש"י פסק במשנתינו להכשיר שחיטה מעורף בדאהדר סימנין וא"כ ודאי אי אפשר לומר לרש"י שיש כאן עיקור סימנין אלא שאני לשיטתו אומר דלהכי מוקי בגמ' בדלא אהדר כדי דלא תהוי סייעתייהו: דף כע"א בגמ' אמר ר' ינאי יקבלו הרובין וכו' מאי לאו למעוטי מחזיר סימנין. והנה לפי מה שכתבתי איך אפשר למימר דאתי לומר כשר בשחיטה מחזיר סימנין הרי זה הוא עיקור סימנין וצריך לומר דכך הקשה ר' ינאי למעוטי מחזיר ונידוק באמת ממשנתינו שאין עיקור סימנין בעוף אפילו בשחיטה. אלא דלפי זה קשה אדרבה נימא איפכא למעוטי מחזיר דפסול בשחיטה משום עיקור וכשר במליקה דאין עיקור במליקה וסיפא דוקא ורישא איידי. ונראה דכך הקשה ר' ינאי דאם אמרת אף מחזיר ליכא למימר דסיפא דוקא ולמעוטי עיקור דפסול בשחיטה דהרי בקושיית ר' ינאי עדיין קיימינן דמוליך כשר במליקה שהרי התרצן הוא שהמציא למעוטי מוליך. [אי נמי אמר ר' ינאי סובב אדלעיל לותיב תיובתא למ"ד מחזיר דוקא ולדידי' אין עיקור בעוף ובזה מתורץ המזרחי] ולפי זה מלק בסכין מטמא בגדים על כרחך משום מחליד דאין לומר דלפי המסקנא דמפרקת ורוב בשר הוה נבילה א"כ הטעם משום רוב בשר ומפרקת דעד כאן לא נדחקו רב הונא ורבא אלא לפי ההוה אמינא שלא תהא מזה סיוע לזעירי אבל להלכתא דקיי"ל כזעירי א"כ פשוט דמלק בסכין הטעם משום מפרקת ורוב בשר. זה אינו דא"כ מאי אריא בסכין אפילו מלק בציפורן כדינו אם חתך רוב בשר קודם הוה נבילה דוכי מתה עומד ומולק וא"כ על כרחך גם לדידן לא מיירי מלק בסכין ברוב בשר וא"כ על כרחך הטעם משום מחליד ואי ס"ד אף מחזיר א"כ קשה הא משכחת בלי החלדה ובהחזיר סימנין וצריך לומר דממ"נ נבילה היא אם החזיר הרי שחט בסכין בסימנין עקורות ואם לא החזיר הוא מחליד וא"כ כבר מוכח ממשנה דזבחים דעיקור פסול בשחיטה בעוף וא"כ למה לי למימר כאן נמצא כשר וכו' וליכא למימר דאתי להורות דעיקור כשר במליקה דא"כ נימא איפכא פסול בשחיטה כשר במליקה וכמ"ש התוס' לענין דורס בסוף ד"ה לא למעוטי וכו' אלא ודאי דמתני' אתי למעוטי מחזיר סימנין במליקה דבעינן דוקא מול עורף כדרכן בלי חזרת סימנין ובשחיטה כשר דאין עיקור סימנין בעוף ומלק בסכין נבילה משום חלדה דאי אפשר דרך מליקה שהוא בלי חזרת סימנין אלא בחלדה אלא דמשם אינו מוכח דמחזיר פסול במליקה דאיכא למימר איפכא דמחזיר כשר במליקה ופסול בשחיטה משום עיקור. אלא דלפי זה קשה הא איכא למימר גם איפכא דסיפא דוקא ולהורות דעיקור פסול בשחיטה ואי ממשנה דמלק בסכין הוה אמינא דעיקור כשר בשחיטה וטעמא דמלק בסכין משום מחליד ומחזיר פסול במליקה ולכן קתני משנתינו כשר במליקה פסול בשחיטה להורות דעיקור פסול בשחיטה. אומר אני לו יהי כן דשני הצדדים שוים על כל פנים מוכח שזה אינו סברא ברורה מצד הסברא שמחזיר כשר במליקה שאם היה זה סברא ברורה בלי ספק לטעות בו כלל וא"כ בודאי מלק בסכין נבילה היינו משום ממ"נ אם החזיר סימנין הרי שחט בסימנין עקורין ואם לא החזיר הרי שחט בחלדה וכבר מוכח דעיקור פסול בשחיטה וא"כ משנתינו למעוטי מאי. הרי הוכחה שאין זה סברא ברורה ואף שגם אידך גיסא להיות מחזיר סימנין כשר בשחיטה אי אפשר להיות מצד הסברא ברור דא"כ אז בודאי מלק בסכין מטעם שודאי מחליד דמלק היינו בלי חזרת סימנין דמחזיר סימנין פסול במליקה וא"כ משנתינו למעוטי מאי מ"מ כיון דשני הצדדים שקולים א"כ עדיין לא שמענו ממשנתינו הכרעה בין הצדדים ולא בא התנא לסתום אלא לפרש אלא ודאי שהתנא סמך עצמו דמסתמא רישא דוקא וסיפא איידי וא"כ רישא למעוטי מחזיר סימנין. ומשני לא למעוטי שן וציפורן ומחזיר כשר במליקה מצד הסברא ודו"ק: ולפי מה שביררנו מכל הנ"ל דלמסקנא שוחט מעורף פסול אפילו החזיר סימנין משום דאי אפשר בלי עיקור יצא לנו דברי התוס' בד"ה השוחט מן הצדדים כפשטן דכבר ידוע שנחלקו בפירושן הב"י והמהרש"א ולכל א' קשיא דלשיטת הב"י קשה קושיית המהרש"א דמה בין שוחט מעורף לשוחט מן הצדדין ולשיטת מהרש"א קשה קושיית הש"ך דלא מצינו גזירה כה"ג דנגזור אטו לא החזיר ובלא החזיר גופה יהיה כשר בדיעבד וכל זה לשיטתייהו שהיה פשוט אצלן דבמחזיר אפילו מעורף שחיטתו כשרה כדמשמע מדברי הגמרא אי ס"ד מחזיר דוקא מאי אריא מולק אפילו שוחט וכו' אבל לדידי שכתבתי שכל זה דוקא אי אמרינן מחזיר דוקא שאז צריך לומר אין עיקור בעוף [וגם לפי ההוה אמינא דאין עיקור בעוף אפילו בשחיטה יש חילוק בין צדדין לעורף דצדדים כשר גם בבהמה משא"כ מעורף דבבהמה עיקור פסול] אבל כיון דמסיק אף מחזיר יש עיקור בעוף בשחיטה וא"כ שוחט מעורף תמיד פסול ושפיר יש חילוק בין צדדין לעורף. אלא דקשיא דלשיטת התוס' נסתר כל זה דלשיטת התוס' אין עיקור טרפה כלל רק שאין שחיטה מועלת בו א"כ ודאי דבמליקה כשם שדורס ושאר דיני שחיטה כשרים כך עיקור כשר ולכך מחזיר דוקא כדי להנצל מטרפות פסיקת השדרה שזה אינו תלוי בשחיטה לחלק בו בין מליקה לשחיטה וא"כ לדברי התוס' נסתר כל הנ"ל ודברי הגמרא כפשטן דמחזיר כשר גם מן העורף וא"כ נסתר פירושו בדברי התוס' בד"ה השוחט מן הצדדין: ואומר אני לפרש דברי התוס' דלא כב"י ודלא כמהרש"א דעד כאן לא נחלקו ב"י ומהרש"א אלא בשוחט מן הצדדין בלי חזרת סימנין דלהב"י אפילו דיעבד טרפה ולמהרש"א כשר בדיעבד. אבל זה פשוט לכולהו דבמחזיר דוקא דיעבד הוא דכשר לשיטת התוספות ונחלקו התוס' על רש"י לדינא דלרש"י כשר לכתחלה אפילו בלי חזרה ולהתוס' אפילו במחזיר דוקא דיעבד. ואומר אני אף דפשטן של דברי התוס' משמע כן מ"מ לבי לא כן ידמה מתרי טעמי חדא ממה שכתבו התוס' מצינן לפרש דוקא דיעבד והוה להתוס' למימר בקיצור השוחט וכו' דוקא דיעבד ואפילו החזיר ועוד דמסיימי התוס' ובקונטרס לא פירש כן והוה להו למימר ובקונ' לא פסק כן. ולכן נלע"ד דבמחזיר לא נחלקו התוס' על רש"י לדינא כלל וגם להתוס' בשוחט מצדדים ומחזיר סימנין מותר לכתחלה ולא נחלקו התוס' על רש"י אלא בפירוש המשנה דלרש"י פירוש המשנה גם לכתחלה אלא דנקט לשון דיעבד משום מולק ולהתוס' אין זה סברא וסברי דכשרה היינו דיעבד ומוקי התוס' משנתינו בלא החזיר ואז דוקא דיעבד אלא דהוה קשה להתוס' בדברי הגמרא דדייק מסתברא כמ"ד אף מחזיר והוכיח זה מסיפא דמלק מן העורף וקשה נידוק זה מרישא דתנן השוחט מן הצדדין שחיטתו כשרה דוקא דיעבד ואי במליקה מחזיר דוקא א"כ גם רישא מיירי במחזיר דאי לא החזיר מאי אריא מלק מצדדין פסולה אפילו מעורף נמי פסולה אלא בודאי בהחזיר א"כ אמאי דיעבד דוקא ולא לכתחלה ולכן כתבו התוס' דמזה לא היה יכול להוכיח דמצינן לפרש דוקא דיעבד ואפילו החזיר ונימא באמת דלא החזיר אפילו דיעבד טרפה ולכן לא היה יכול להוכיח מרישא דאף מחזיר ואף דאי אפשר לומר כן דמחזיר דוקא דיעבד ולא החזיר אפילו דיעבד לא דא"כ קשה למה תנן בסיפא השוחט מן העורף שחיטתו פסולה הרי אפילו מן הצדדין פסולה וכמו שהקשה מהרש"א. אלא דא"כ על כרחך יצטרך להביא סיפא ועדיף לי' להקשות מסיפא לחוד וכל דברי התוס' הוא רק דמצינן לפרש כן כל זמן שלא שנינו סיפא השוחט מן העורף ועל זה כתבו בקונ' לא פירש כן דלדידהו עכ"פ הפירוש כשרה הוא דיעבד ורש"י מפרש דכשרה היינו לכתחלה אלא דהתוס' מדויל ידייהו משתלמי דלדידהו דכתבו בדבור המתחיל מסתברא דלכתחלה פליגי אבל בדיעבד לכ"ע כשרה בכל ענין וא"כ מסיפא קאמר שפיר מסתברא דהמולק מן העורף משמע בדין מליקה לכתחלה שהיא מן העורף. וא"כ כל זה מסיפא אבל מרישא אפילו מחזיר דוקא מ"מ המולק מן הצדדין ודאי דלא מיירי כדין מליקה לכתחלה וא"כ מיירי באינו מחזיר ואין להקשות א"כ מאי אריא צדדין אפילו מעורף נמי זה אינו דין העורף עכ"פ בדיעבד כשר משא"כ לצדדין ואולי התוספות כתבו כן לשיטת רש"י דפירש בגמ' דלענין דיעבד פליגי ולהכי נתחכם במשנה לפרש כשרה היינו לכתחלה משום דהוה קשה לי' דא"כ למה לא מקשה מרישא וכנ"ל ועל זה כתבו התוספות דאפילו לשיטתו מצינן לפרושי וכו' וכנ"ל אלא שבקונ' לא פירש כן. ונחזור לדלעיל שכתבתי טעם למה לא מתרץ לבני ר' חייא דסיפא דוקא כשר במליקה עיקור פסולה בשחיטה וכתבתי דאם מחזיר כשר א"כ כבר מוכח ממשנה דזבחים דמלק בסכין וכו' דעיקור פסול בשחיטה. ומעתה מתורץ מה שהקשיתי לרב הונא דמוליך ומביא כשר ומלק בסכין משום חלדה וא"כ ממילא ממועט מחזיר סימנין דאל"כ ליכא חלדה וא"כ משנתינו למעוטי מחי וניחא לי עתה דלרב משנתינו סיפא דוקא וכשר במליקה עיקור פסול בשחיטה דלדידיה לא שמענו זה ממשנה דמלק דמלק היינו דרך מליקה בלי חזרת סימנין דחזרה פסול לדידיה ולכך הוה תמיד חלדה: עוד נלע"ד לתרץ דאף דמאן דאמר מוליך ומביא כשר במליקה לא מוקי מלק בסכין משום דורס משום דמליקה יש גם בלי דרסה דהיינו מוליך ולא מוקי במליקה כהנ"ל דקוצץ דאיכא דרסה משום דלמ"ד מוליך כשר א"כ עדיף טפי להוליך ולהביא במליקה מלהיות קוצץ ויורד וכמ"ש בגמרא לרב כהנא דזו היא מצותה היינו אף זו היא מצותה וכ"ש מוליך ומביא ופרש"י בהדיא דכי עביד מליקה כשחיטה עדיף טפי וא"כ היכי קאמר סתם מלק בסכין נבילה הא אדרבה מעשה מליקה לכתחלה היא בלי דרסה אבל במחזיר סימנין אף לבני ר' חייא אף מחזיר סברי ופירש"י דמצוה למלוק שדרה ומפרקת תחלה וכו' אלא שאם החזיר סימנין אף זו היא מצותה וא"כ שפיר שנינו מלק בסכין נבילה משום חלדה ואין להוכיח מזה דמחזיר סימנין פסול במליקה דאף אם מחזיר כשר מ"מ מלק בסכין היינו כדרך מליקה לכתחלה שהוא בלי חזרת סימנין והוה חלדה ואיצטריך משנתינו כשר בשחיטה למעוטי מחזיר סימנין: ואומר אני שעל כרחי צריך אני להשאר בתירוץ הראשון דלרב הונא משנתינו סיפא דוקא כשר במליקה עיקור פסול בשחיטה. משום דעכ"פ אין סברא לומר דמוליך ומביא יהיה במליקה עדיף מקוצץ ויורד ולומר במחזיר אף מחזיר דהיינו לכתחלה עדיף בלי חזרת סימנין דממ"נ אי אמרינן דמאי דלא קפיד רחמנא לפסול מעשה שחיטה במליקה כי עביד מליקה כשחיטה עדיף ולהכי מוליך עדיף מקוצץ א"כ במחזיר נמי כיון דכי מחזיר נמי כשר ממילא עדיף להחזיר סימנין להיות בלי חלדה כמעשה שחיטה או קודם חיתוך מפרקת וא"כ כיון דר"ה לא מוקי משום דורס משום דמוליך עדיף וא"כ סתם בסכין היינו במוליך א"כ לפי זה ממילא מוכח דמחזיר סימנין במליקה פסול לגמרי דאי כשר א"כ לא קפיד רחמנא במליקה שלא לחזור סימנין וממילא עדיף לכתחלה להחזיר וא''כ מלק בסכין אמאי נבילה משום חלדה הא סתם מליקה לכתחלה היא בחזרת סימנין וליכא חלדה אלא על כרחך דאי אפשר להחזיר סימנין דבחזרת סימנין פסול במליקה וא"כ משנתינו למעוטי מאי. אמנם לפי מ"ש דבחזרת סימנין מתעקרי הסימנין ואם נימא יש עיקור בשחיטה בעוף א"כ ניחא מתרי טעמי חדא דמלק בסכין ממ"נ נבילה או משום מחליד או משום עיקור ועוד דאיכא למימר אף מחזיר ולכתחלה לא לפי שאין לנו שום ייתור בחזרת סימנין להשוות לשחיטה שהרי גם ע"י עיקור נעשה מעשה פסול בשחיטה. וע"פ זה נלע"ד ליישב מה שפירש"י בד"ה אמר שמואל וכו' ואי קסבר מוליך ומביא כשר וכ"ש קוצץ ויורד וכו' והנה יפלא דבדברי ר' ירמיה לעיל דאף זו היא מצותו פירש רש"י דמוליך ומביא עדיף טפי וכאן פירש רש"י וכ"ש קוצץ דמשמע דאף למ"ד מוליך ומביא כשר היינו אף מוליך ומביא אבל קוצץ ויורד לכתחלה עדיף מדפירש רש"י וכ"ש קוצץ ויורד. ועוד יש לדקדק בדברי רש"י אח"כ שכתב קשיא סיפא דדייקינן הא פסול פסול והא איכא קוצץ ויורד וכו' והנה אח"ז בד"ה ופרכינן הא פסול פסול דעל כרחך משום הך דיוקא נקט לה דאי משום היא גופה דכל מול העורף כשר למליקה הא בהדיא תני לה. הרי שאי איכא למימר דאשמעינן לגופה לא דייקינן כלל הא פסול פסול וא"כ לסברא זו דסובר שמואל מוליך ומביא כשר א"כ איכא למימר דהיא גופה קמ"ל כשר בשחיטה דהיינו מוליך ומביא כשר במליקה ולא דייקינן כלל הא פסול פסול ואיך פירש רש"י קשיא סיפא דדייקינן וכו' וכבר הרגיש בזה מהרש"א ז"ל. ואומר אני בדברי שמואל יש לדקדק דאמר כנגדו בעורף כשר במליקה מלת כנגדו היא מיותרת ומה חסר באמרו כל דכשר בשחיטה בעורף כשר במליקה. בשלמא לפי האמת דלא מיירי שמואל כלל בהלכות שחיטה ומליקה אלא בהכשר מקום לחוד וכדמסיק רש"י א"כ להכי דייק מלת כנגדו שמורה על המקום דכן הוא הפירוש כנגד מקום זה נגד זה אבל אם נימא ששמואל בהלכות שחיטה איירי למה אמר כנגדו וצריך לומר כוונה אחרת משום דשמואל סובר אין עיקור סימנין בעוף וכוונת שמואל גם על הדיוק הא פסול פסול ואי לא הוה אמר כנגדו הוה אמינא כשר בשחיטה היינו שחיטת בהמה וא"כ קשה האיכא עיקור סימנין דפסול בשחיטה וכשר במליקה ולכן אמר כנגדו בעורף להורות דעורף דמליקה היינו באותו צואר שכנגדו כשר בשחיטה דמיירי בשחיטת עוף ובעוף גם בשחיטה אין עיקור נמצא לפי ההוה אמינא דשמואל בהלכות שחיטה ומליקה איירי אין צריך שום הוכחה דדייקינן ההיפוך הא פסול פסול שזה מוכח דמדאמר כנגדו וכנ"ל ולכן שפיר כתב רש"י דקשיא סיפא דדייקינן הא פסול וכו' משא"כ לפי האמת דשמואל לא איירי בהלכות רק בהכשר מקום ולזה כיון באמרו כנגדו צריך רש"י הוכחה דדייקינן הא פסול פסול משום דאי לגופה בהדיא תני לה ודו"ק. ומעתה לפי ההוה אמינא דדייקינן במלת כנגדו למעוטי בהמה שעיקור פוסל בה א"כ מכלל דסובר שמואל דבעוף ליכא עיקור לא בשחיטה ולא במליקה. ואי הוה סבר מוליך ומביא כשר והוה סבר כמו שפירש רבי ירמיה בדברי רב כהנא דאף זו מצותה ומוליך ומביא עדיף טפי דעביד בהכשר שחיטה א"כ תו או מחזיר פסול לגמרי או דמחזיר עדיף טפי דהוה מהכשר שחיטה אבל למימר דמחזיר כשר בדיעבד ולכתחלה אינו מחזיר עדיף זה אי אפשר דמ"ש ממוליך ומביא כנ"ל. ולפי זה מלק בסכין נבילה אין הטעם משום דורס שהרי מוליך ומביא כשר וא"כ הטעם משום מחליד וא"כ ממילא מוכח דמחזיר סימנין פסול במליקה דאל"כ דמחזיר כשר א"כ לכתחלה ראוי להחזיר וא"כ מלק בסכין אמאי נבלה הא ליכא חלדה וכיון דכבר מוכח דמחזיר פסול א"כ משנתינו כשר בשחיטה למעוטי מאי וליכא למימר למעוטי מחזיר שזה כבר שנינו בזבחים מלק בסכין וכו' וליכא למימר סיפא דוקא כשר במליקה דהיינו עיקור פסול בשחיטה דהרי לשמואל ליכא עיקור סימנין בעוף אפילו בשחיטה ולכן פירש רש"י לדידי' וכ"ש קוצץ ויורד וא"כ איכא למימר מלק בסכין משום דורס דסתם מלק היינו קוצץ ויורד דעדיף וכן אפילו אמרינן משום מחליד מ"מ עדיין לא ממועט מחזיר סימנין דיש לומר דמחזיר סימנין במליקה עכ"פ בדיעבד כשר ולכתחלה עושה בלי חזרה דהיינו חלדה ומשנתינו למעוטי מחזיר סימנין ודו"ק: ומעתה לפי מה שכתבתי ממילא מוכח דלית הלכה כבני ר' חייא דהנה בגמרא קאמר מ"ד משום מחליד מ"ט לא אמר משום דורס קסבר מוליך ומביא כשר במליקה ומדוע לא אמר דמ"ד משום מחליד להכי לא אמר משום דורס משום דסבר כבני ר' חייא וא"כ משנתינו למעוטי מוליך ומביא ואי ס"ד מלק בסכין משום דורס א"כ משנתינו למעוטי מאי דמוליך ומביא ממילא מוכח דפסול ממשנה דמלק בסכין אלא ודאי דלא רצה לאוקמי לרב הונא דלא כהלכתא. ולפי זה לרבא דסבר משום דורס על כרחך דסבר מחזיר פסול במליקה דמשנתנו למעוטי מחזיר דלדידהו ליכא למימר למעוטי מוליך דזה כבר מוכח ממלק בסכין ובזה ניחא מה דאמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי מלת לי הוא מיותר שהרי על זעירי מקשה זה ולא על עצמו. ואומר אני דעל זעירי לא היה יכול להקשות וכי מתה וכו' דהוה אמינא דסבר כבני ר' חייא דמחזיר סימנין וא"כ מפרקת ורוב בשר חותך באחרונה ולכן אמר אי קשיא לי לדידי ודאי מחזיר פסול שהרי משנתינו למעוטי מחזיר לדידי וכנ"ל וא"כ לדידי קשיא וכי מתה וכו' ולפי מ"ש בני ר' חייא דסברי משנתינו למעוטי מוליך ומביא א"כ על כרחך מלק בסכין משום חלדה דאי משום דורס א"כ כבר מוכח משם דמוליך ומביא פסול ומשנתינו למעוטי מאי ולפי זה למ"ד מחזיר דוקא א"כ ליכא למימר משום מחליד שהרי סתם מליקה ליכא חלדה לא מבעיא לרש"י למ"ד מחזיר דוקא אפילו דיעבד א"כ לא משכחת מליקה בלי חזרה אלא אפילו לשיטת התוס' דהיינו לכתחלה מ"מ כיון דלכתחלה מצוה להחזיר איך אמר סתם מלק בסכין מטמא בגדים וצריך לומר משום דורס וא"כ למשנתינו למעוטי מאי ולשיטתי יש ליישב דמ"מ מלק בסכין נבילה משום מחליד ממ"נ אם החזיר יש עיקור סימנין וכנ"ל אבל לשיטת התוס' דאין עיקור טרפה א"כ מוכח דיש חזרה בלי עיקור מדאמר סתם גמ' אי בהחזיר מאי אריא מולק אפילו שוחט וא"כ קשה משנתינו למעוטי מאי אמנם לפי מה שכתבתי אף אי סברי בני ר' חייא משום דורס מ"מ אכתי לא מוכח אלא דקוצץ ויורד עדיף ממוליך ולכך סתם מליקה בדרסה אבל אכתי איצטריך משנתינו למעוטי מוליך ומביא לפסול אפילו דיעבד: דף כב ע"ב בתוס' ד"ה והביא תחילת הציהוב וי"ל דמבעיא ליה בגמרא כגון דאם עבר הכהן כו' אי נמי כיון שהביא ליד הכהן יצא ידי נדרו עכ"ל כתב המל"מ בפ' י"ד מה' מעשה הקרבנות הלכה ה' תירוץ זה האחרון הוא תמוה בעיני דמאחר שאין הכהן יכול להקריב משום ספק איך יתכן שיצא זה ידי נדרו והלא אף ששחטו הכהן שלא לשמה אף שהקריבו לא יצא ידי נדרו כ"ש היכא דאין הכהן יכול להקריבו דפשיטא דלא יצא ידי נדרו וכעת דברי התוס' צריכין אצלי תלמוד עכ"ל המל"מ. ומתוך חומר הקושיא נ"ל לומר דדבר זה תלי' אי כהני שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן נינהו דהוא אבעיא דלא איפשטא במס' נדרים (דף לה ע"ב) ע"ש דאי אמרינן כהני שלוחי דרחמנא נינהו א"כ כל הנודר אינו חייב אלא למסור ליד כהן דכיון שבא ליד כהן כבר נמסר הקרבן ליד שלוחא דרחמנא ואין על הבעלים שוב שום אחריות דכבר יצא ידי נדרו דכבר הוא בי גזא דרחמנא דיד כהן הוא כיד גבוה הואיל והוא שלוחא דרחמנא אבל אי אמרינן כהני שלוחי דידן נינהו א"כ אינו יוצא ידי נדרו עד שהקריב דכל זמן שלא יקריב עדיין הוא ביד הבעלים אף שבא ליד הכהן דהכהן שלוחו דבעלים ושלוחו ש"א כמותו. ולפ"ז אתי שפיר דמה דדרשינן בריש מס' זבחים מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת כו' אם כמה שנדרת עשית נדר הוא ואם לאו נדבה יהי' דהיינו שאם לא עבד עבודה לשמה אינו יוצא ידי נדרו ע"ש בגמ' ובפירש"י כל זה הדרשא הוא אי אמרינן כהני שלוחי דידן נינהו א"כ אינו יוצא עד שיקריב לשמה אבל אי אמרינן לאידך גיסא דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו ליתא להך דרשא ובאמת יצא זה ידי נדרו משעה שמסרו ליד הכהן ואין להקשות ממתניתין שם דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן לא עלו לבעלים לשם חובה היינו דוקא היכא דהי' חייב קרבן משום חובה אבל משום נדר יצא ידי נדרו אף אם נזבח שלא לשמו ועיין במל"מ פ' ז' מה' חובל ומזיק הלכה י"ד שכתב כן. אמנם הוא מדחה זה מהך דרשא דדרשינן בגמ' ממוצא שפתיך תשמור דאף בנדר אם נזבח שלא לשמו לא יצא ידי נדרו אבל לדברי אין זה ראי' דמה דדרשינן כן מקרא דמוצא שפתיך הוא רק אם כהני ש"ד נינהו אבל אם הם שד"ר ליתא להך דרשא ודרשינן הך קרא לאידך דרשא לענין בל תאחר כמו שדרשינן במס' ר"ה (דף ו' ע"א) ועיין בתוס' זבחים (דף ב' ע"ב) ד"ה ואם לאו יהיה נדבה כו' שאין זה הדרשא מוכח מיתורא דקרא. היוצא מזה אי אמרינן כשד"ר נינהו א"כ אם בא ליד הכהן כבר יצא זה הנודר ידי נדרו אף שלא יכול הכהן להקריבו. ומעתה מתורצת תמיהת המל"מ דמה שכתבו התוס' הכא א"נ כיון שהביא ליד כהן יצא ידי נדרו כתבו כן לפי מה דאמרינן דכהנים שד"ר נינהו ואין על הנודר אלא להביאו ליד הכהן אף אם אין הכהן יכול להקריבו ומה דדרשינן בריש מס' זבחים ממוצא שפתיך כו' דאם שחטו שלא לשמו שלא יצא ידי נדרו הוא להך גיסא אי כש"ד נינהו. ואין להקשות איך מביא הגמ' סיועא לרבא שם מהך דרשא דמוצא שפתיך הך דרשא ליתא אלא אי אמרינן כש"ד נינהו והלא אליבא דאמת קי"ל דכהנים שד"ר נינהו כמו שהוכיח רב הונא ברי' דר"י במסכת יומא (דף יט) ובמס' קדושין (כג ע"ב) ע"ש הנה אין זה סתירה לדברי הנ"ל דכבר כתבו התוס' במס' קדושין בד"ה דאמר רב הונא וכן במס' יומא דמדברי רב הונא ברי' דר' יהושע אין לפשוט האיבעיא אי כהני ש"ד נינהו דמה דאמר רב הונא שד"ר נינהו הוא דשד"ר בודאי הם והאיבעיא בנדרים היא אם שלוחי דרחמנא דוקא ולא ש"ד כלל או דהוי ג"כ שלוחי דידן וא"כ אבעיא דלא איפשיטא היא וא"כ אי אמרינן דגם ש"ד נינהו אינו יוצא זה ידי נדרו עד שהקריב הכהן ולהך שיטה אזלי הגמ' במס' זבחים והתוס' הבא כאן בתירוץ השני אזלי להך גיסא דכהנים שד"ר נינהו ולא ש"ד כלל: אמנם לפי סברתי עדיין קשה למה קאמר בגמרא במס' נדרים נפקא מני' להך אבעיא למידר הנאה אמאי לא אמר עוד נ"מ אם שחטו כהן שלא לשמה או שנפסל בפסול אחר אי יצא זה ידי נדרו או לא. אין זה קושיא דהגמ' נקט נ"מ חדא והדבר מוכח דהא יש עוד נ"מ אי הכהן מקריב שלא לדעת בעלים ועיין בתוס' יומא ובמס' קדושין שם אך לפי מה שכתב המהרש"א בקדושין ומפרש דברי התוס' שהנ"מ אי צריך דעת בעלים היינו לדברי ר"ה ברי' דר"י דכיון דשד"ר נינהו בודאי לא צריך דעת בעלים אף דגם שלוחי דידן נינהו וא"כ להאבעיא במס' נדרים ליכא נפקותא כלל אי בעי ד"ב דשם קאי אי אמרינן גם ש"ד נינהו ואין בזה נפקותא אי צריך ד"ב ע"ש במהרש"א א"כ הדרא קושיא לדוכתי' למה אמרינן נ"מ במודר הנאה למה לא אמרינן נ"מ אי נפסל הקרבן: ודע שבספר פנים מאירות ח"ב סי' קי"ו מקשה דאמאי לא פשיט הגמ' דשד"ר נינהו דאי ש"ד איך אמרינן לעיל (דף יג ע"ב) איש איש מלמד שנכרים נודרים נו"נ כישראל הא אין שליחות לעכו"ם ע"ש וקושיא זו היא טעות דמאי צריך דין שליחות גבי נכרי הנודר ושולח נו"נ בשלמא בישראל שהוא מחויב להביא קרבנות חובה וגם בנדרים צריך לצאת ידי נדרו וא"כ אי ליכא בקרבנות ישראל שליחות אינו יוצא הישראל מידי חיובא דאף שמוסר קרבנותיו לא יצא ידי חובתו אם לא מטעם דשלוחו שא"כ בזה מבעיא לי' להש"ס אי כהני שד"ר וא"כ הישראל יצא ידי חובתו תיכף כשמוסר הקרבן לכהן דיד כהן כיד גבוה הוא או דלמא דש"ד נינהו וישראל יוצא ידי חובתו מטעם שלוחו של אדם כמותו ועיין במס' קדושין מ"א ע"ב. דף כג ע"ב תוס' ד"ה פרה שהיא כשרה כו' דלמאן דיליף רוב ב' מהלכה אין דנין ק"ו מהלכה עכ"ל כתב המהרש"א יש לדקדק האיך יליף תלמודא בק"ו להכשיר עגלה בשחיטה הא רוב שנים גבי פרה הלכה הוא ואין דנין ק"ו מהלכה ומתרץ דגבי עגלה דבהמה היא כיון דיליף בק"ו שהכשרה בשחיטה אין דנין רוב שנים בק"ו כיון דבהמה היא אוקמי אדין שחיטה דבהמה דהוי רוב שנים אבל בעוף דליכא לאוקמי אדינא דאיכא למ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה ולמ"ד יש שחיטה לעוף כו' היינו סימן אחד ואי הוי גמרינן בעוף בקדשים להכשיר בה שחיטה מפרה ע"כ כדין פרה הוי גמרינן ליה ברוב שנים ואין דנין ק"ו מהלכה עכ"ל המהרש"א. וקשה לי הא משנה מפורשת היא בזבחים (דף סט ע"ב) דיליף דשחיטה מטהר בעוף טרפה מטומאתה בק"ו מבהמה שמטמא במגע ובמשא שחיטתה מטהר טרפתה מטומאתה עוף שאינו מטמאה במגע ובמשא אינו דין שיטהר שחיטתה טרפה מטומאתה ולפ"ז קשה לדברי המהרש"א ג"כ צריכין לומר דעוף מטהר שחיטתה מטומאה היינו רוב שנים כדין בהמה גמרינן לה דהא מבהמה גמרינן לה ואין דנין ק"ו מהלכה ואיך יליף ר"מ ק"ו עוף מבהמה וצריכין לומר דמה שכתב המהרש"א דאי הוי גמרינן עוף קדשים מפרה כדין פרה הוי גמרינן לה שיהיה ברוב שנים היינו מטעם דיו דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה פרה הכשרה בשני סימנים אף עוף בשני סימנים ושם בזבחים ע"כ ר"מ לא אמר דיו בק"ו דדיו דהא לר"מ אף מליקה מטהר טרפה מטומאתה כמו שר' יוסי שם באמת פליג על ר"מ ואמר דיו כנבילת בהמה ששחיטה מטהרה ולא מליקה ע"ש ואף דליכא מאן דפליג על דיו דאמרינן בכל ק"ו באמת מקשה שם הגמ' על ר"מ והא דיו דאורייתא ומתרץ הגמ' ר"מ קרא אשכח ודריש דמקיש עוף לבהמה ובמתני' דנקט ר"מ הק"ו הוא לאו דוקא. ועוד יש לומר דר"מ לא דן הק"ו שחיטת עוף משחיטת בהמה אלא הכי דן הק"ו מה בהמה שמטמאה במגע ובמשא דבר שמכשירתו לאכול מטהר טרפתה מטומאתה עוף שאינו מטמא במגע ובמשא אינו דין שדבר שמכשירתו לאכול שמטהר טרפתה מטומאתה ובזה לא שייך לומר דיו כבהמה שיהיה בשני סימנים דהא אף מליקה דן בק"ו ויליף כל דבר שמכשיר בעוף להתירו באכילה והיינו מליקה וסימן אחד בשחיטה והשתא לא שייך הכא דברי המהרש"א לומר דאין דנין ק"ו מהלכה דהכשר מהכשר דנין דהיינו הכשר המתיר באכילה בעוף דנין מהכשר המתיר באכילה גבי בהמה ואף שר"מ שם נקט הק"ו בשחיטה ומליקה יליף במה מצינו ולפי דברי הנ''ל גם מליקה היה לדון בק"ו היינו הואיל ור"י סובר דאף שחיטה אינו מטהר בעוף טרפה מטומאתה לכך נקט ר"מ דפליג על ר"י ובא להשיב על דברי ר"י שחיטה כדבריו אבל באמת איכא לדון הק"ו הכשר מהכשר כנ"ל ואף מליקה יש למילף מכח הק"ו ודו"ק: דף כד ע"א בגמ' ודין הוא ומה כהנים שאין השנים פוסל בהם כו'. הנה בזבחים (דף טז ע"ב) בתוס' ד"ה מה ליושב הקשה הר"א כהן דגזלן יהיה פסול בעבודה ק"ו מבעל מום ומתרצים התוס' דהואיל ואינו מוזהר לא אתיא מני' ע"ש ועכ"פ קשה איך בעי תלמודא הכא למילף ק"ו שנים מבעל מום הא איכא למימר עדות יוכיח שאין מום פוסל לעדות ואפ"ה שנים פוסלין בו דהא קטן פסול לעדות ואף דלא יליף שנים מבעל מום אלא דיליף הק"ו כהנים מלוים דמה לוים שאין מום פוסל בהם שנים פוסל כהנים שהמום פוסל בהם אינו דין ששנים יפסול בהם אפ"ה שייך לומר עדות יוכיח ששנים פוסל בו אף שאין מום פוסל בו ואפשר יש לדחות דגבי עדות לא שייך לומר שנים פוסל בו הואיל ולאחר שהגיע לכלל גדול שוב אין נפסל מחמת שנים שאף זקן כשר לעדות והכא בעי למילף הק"ו שכהנים יהיו נפסלים בשנים היינו לאחר חמשים שנים כמו לוים שנפסלו לאחר נ' שנים: ובגוף קושיא דהר"א כהן קשה לי איך אפשר לומר דמי שפסול לעדות פסול לעבודה הא דרשינן במס' יומא (דף פה ע"א) מעם מזבחי תקחנו למות מעם מזבחי ולא מעל מזבחי שאם התחיל בעבודה אין מפסיק לבוא לדין ע"ש ואי פסול לעדות פסול לעבודה הא זה שהרג את הנפש הוא פסול לעדות דהוא רשע למות ורשע פסול לעדות ואפי' לאביי במס' סנהדרין (סז ע"א) דבעי רשע דחמס מ"מ אין רשע דחמס יותר מרוצח שחומס נפש ואיך אפשר לזה לעבוד עבודה ואין לומר כיון שכבר התחיל בעבודה גומר עבודתו ז"א הא כל פסולין לעבודה אם עבד חילל את הקדשים ופוסלין א"כ הרי נפסל הקרבן ואיך ה"א בו שיגמור עבודתו אשר כבר חילל וכן מצאתי בתוס' יבמות (דף עא) ובסנהדרין (לה ע"ב) ד"ה שנאמר מעם מזבחי כו' שמוכיח מהאי קרא דכהן שהרג את הנפש שאינו מחלל עבודתו אף שפסול לדוכן משום ידיכם דמים מלאו דאי מחלל עבודתו איך נאמר ולא מעל מזבחי ע"ש ולפ"ז לדברי הר"א כהן דכל דפסול לעדות פסול לעבודה א"כ מחלל עבודתו ואיך אפשר עליו ולא מעל מזבחי ועיין במל"מ פ"ה מה' רוצח שמסופק אם נמצא מי שחולק על דרשה דר"ע מעם מזבחי כו' ע"ש שדבריו דחוקים] גם אין לומר שהקרא מיירי שעדיין לא נתברר הדבר אלא שמביאין לפני ב"ד לקבל עדות עד שגמר עבודתו ועדיין עבודתו כשרה שלא נפסל עדיין קודם קבלת עדות הנה מלבד שאין לשון הפסוק ודרש סובל פירוש זה דמשמעות הפסוק הוא מעם מזבחי תקחנו כו' היינו להמית אותו שכבר נגמר דינו ועוד אף לקבלת עדות עליו למה לא יקחנו מעל המזבח ואיך יגמור עבודתו דהא אם יתברר למפרע ע"י עדות שהוא חייב מיתה הרי עבודתו מחולל למפרע ובדרושים שלי הארכתי בזה: דף כז ע"ה תוס' ד"ה השוחט וכו' אבל אם צלאו דיעבד שרי כדמוכח בגמרא וכו' ואי ר"י דיעבד נמי אסור ודלמא לכתחלה מודו רבנן וכו' וקצת צ"ע דלמא באמת דרישא בחולין ומיירי ר"י בעוף כדמוקי רב חסדא בגמרא וא"כ אפילו בדיעבד אם צולהו כולו אסור ובגמרא לקמן שפיר מוכח דרישא בחולין דאי ס"ד רישא בקדשים א"כ לא קאי ר"י בעוף מדקאמר עד שישחוט ואי בעוף עד שימלוק מבעיא ליה ואף דבאמת בורידין גם בנקיבה סגי ועד שישחוט היינו בשעת שחיטה כדלקמן (דף כח ע"ב) מ"מ בקדשים לא שייך שעת שחיטה כי אם שעת מליקה וא"כ אי ס"ד רישא בקדשים ר"י אבהמה קאי דהא בשחיטה ובבהמה באמת אין טעם לאסור כלל ודי להחמיר לכתחלה בבהמת קדשים משום דלדם הוא צריך וא"כ איך פליגי רבנן עלה ונראה משום דלקמן קאמר רב כהנא חדא בחולין מדקתני השוחט ואי ס"ד רישא בקדשים המולק מבעיא ליה ואח"כ אמר בגמרא רב פפא אמר רישא בחולין מהכא דקתני ר"י אומר עד שישחוט הורידין ופליגי רבנן וכו' וא"כ רב פפא בא לחדש שאינו צריך ללמוד רישא בקדשים מדרב כהנא וא"כ דברי רב פפא הם לומר שאפילו לא תדקדק בין לשון שחיטה למליקה והאמר שהתנא קורא בם למליקה שחיטה אפ"ה מוכח דרישא בחולין מדפליגי רבנן על ורידין וא"כ שפיר הוכיחו התוספות דלר"י רק לכתחלה בעי ורידין דאי ס"ד גם דיעבד וגם בעוף קדשים ובחטאת שהוא נאכל בעי ורידין אפילו בדיעבד ודלמא פליגי רבנן רק על דיעבד. בד"ה חצי וכו' ומרישא נמי שמיע ליה וכו'. קצת קשה דלקמן (דף כח ע"ב) דקאמר רב מחצה כרוב ומתחלה ס"ד דגם אשחיטה קאי והקשה מדתנן חצי אחד בעוף שחיטתו פסולה ומשני מדרבנן ומרישא דתנן רובו של אחד כמוהו לא הקשה מכלל דמרישא לא מוכח מידי דרובו פירושו מחצה שהוא כרוב וא"כ איך כתבו התוס' כאן דמרישא נמי שמיע ליה וצריך לומר שבאמת היה יכול להקשות מרישא מדיוקא דרובו של אחד כמוהו הא מחצה אינו כמוהו אלא דניחא ליה להקשות מסיפא שמפורש בהדיא שמחצה פסול ממה שיקשה מרישא ומדיוקא: ובגוף הדבר נלע"ד דלא מוכח מידי מרישא דהרי קאמר בגמרא ואבע"א ארובו של אחד כמוהו נקט לשון דיעבד וא"כ איכא למימר דבאמת גם בפלגא כשר אלא דקמ"ל רובו לרבותא דאפילו רובו דוקא דיעבד כשר ולא לכתחלה ולכך צריך לומר בפירוש חצי אחד וכו' פסולה ומטעם זה לא הקשה על רב לקמן מרישא: אלא דלפי זה קשה מנ"ל באמת בחולין דחציו לא מהני בדיעבד והרי סיפא דחצי אחד בעוף וכו' איכא לאוקמי בקדשים וכמ"ש מהרש"א דהקושיא משום דרובו דרישא ודאי שהוא דומיא דרובו דסיפא דהיינו רובו ממש לדידי לא קשיא דלפי מ"ש רובו דרישא ודאי דמשמע רוב ממש אלא דלרבותא הוא דאפילו רוב ממש הוא דוקא דיעבד וצריך לומר דרובו דרישא הוא גם באופן זה דומיא דרובו דסיפא שמעכב אף בדיעבד בפחות מרובו. וכמ"ש התוספות לקמן (דף כט ע"א) בד"ה אבל בחולין ומשם מוכח דגם לענין פסול דיעבד שייך לחלק בין חולין לקדשים וא"כ קשה מנ"ל לפסול בחולין וגם מה קושיא לקמן מסיפא על רב ודלמא היינו בקדשים דדם הוא צריך: בד"ה ותו שהייה וכו' למה לי תרי קראי להכי ולענ"ד לפי מ"ש הרשב"א דבקדשים איסור גיסטרא משום דלדם הוא צריך ועל ידי גיסטרא מבליע דם א"כ כבר יש מקום לומר דדוקא בקדשים קפיד אגיסטרא. ויש לדעתי מקום לומר דבחולין קפיד משום דמבליע דם ואתי למיכל מיניה באומצא אבל בקדשים גלי קרא דלשויה דוקא גיסטרא דמדאיצטריך ראשונה דר' לקמן משום דהראש הותז בשחיטה ורש"י נדחק לקמן דע"י חתיכת סימפונות לחוד קרי הותז והיה מקום לומר דדוקא בהותז לגמרי שחתך גם מפרקת מקרי הותז וא"כ גלי קרא דצריך להתיז גם המפרקת ולהכי איצטריך קרא בחולין וקרא בקדשים והני תרי קראי ושחט וזבחת באמת כתיבי חד בחולין וחד בקדשים וא"כ נסתר קושיית התוס' אלא דלפי זה על כרחך ידע מדרשא דראש ופדר וא"כ איך קאמר שחיטה מן הצואר נמי גמרא אמנם אף בלי סברא דראש ופדר יש מקום לחלק בין חולין לקדשים של עולה שהוא כליל ואינו נאכל וליכא למימר בו איסור דם באברים ולכך איצטריך ושחט גבי עולה דאפ"ה אסור לשויה גיסטרא ומטעמו של הרשב"א לפי שלדם הוא צריך: שם בתוספות ועוד אמאי ס"ד שיחתוך המפרקת וכו'. והקשה מהר"ם מלובלין דמפירוש רש"י משמע דאסור לשויה גיסטרא וא"כ לזה שפיר איצטריך קרא שיהיה אסור. ונלע"ד דקושיא זו היא לחזק קושיא הראשונה שהקשו תרי קראי ל"ל ועל זה יש ליישב דאיצטריך תרי קראי דמחד קרא לא הוה ילפינן איסור אלא שאינו צריך לשויה גיסטרא ואתי אידך קרא לומר שאפילו אסור לשויה גיסטרא ולזה באו בקושיא זו להקשות דאמאי ס"ד שיחתוך וכו' וא"כ שפיר קשה ל"ל תרי קראי דגם חד קרא ע"כ לאסור אתי דאי שלא יצטרך קרא ל"ל דאמאי ס"ד שיצטרך לחתוך המפרקת וכו' שם בגמרא ותנא מייתי לה מהכא. הנה כבר נזכר תנא דבי ר"י שהוא ג"כ תנא וא"כ איך שייך למימר ותנא מייתי לה מהכא וצריך לומר שזה קאי על סתם גמרא שדחה כל הלימודים לעיל ומסיק בשחיטה מן הצואר גמרא ועל זה קאמר ותנא מייתי לה מהכא ולפירוש התוס' על כרחך צ"ל כן דלפירוש התוס' הנ"ל עיקר הלימודים של רב כהנא ורב יימר הוא שאין השחיטה מן העורף ודבר זה לא שמענו מדברי ר' חייא וכמ"ש התוס' בסמוך בד"ה מדקאמר וא"כ איך שייך ותנא מייתי לה מהכא אלא על כרחך דקאי על מה דאמר שחיטה מן הצואר גמרא על זה קאמר ותנא מייתי וכו': שם ע"ב בגמרא ור"א האי זאת וכו' ופרש"י כיון דלאו עוף מבהמה יליף אלא בהמה מעוף וכו' והנה יש לדקדק ואטו משום דיליף בהמה מעוף לענין מן הצואר אין למילף עוף מבהמה לשני סימנין והא אין היקש למחצה ואיכא למימר דזה הוקש לזה וזה לזה ואיצטריך זאת למעוטי ונראה משום דר"א על כרחך לית ליה דרשא דראש ופדר דאל"כ א"כ למה ליה למילף בהמה מעוף לשחיטה מן הצואר וכיון דלית ליה ראש ופדר א"כ שני סימנין בבהמה גופא מנ"ל ואיך נילף מיניה עוף: שם אר"י משום ר"י ב"פ אין שחיטה וכו'. הנה תמהני שהרבה בסוגיא לאתויי כמה ברייתות דס"ל יש שחיטה לעוף להקשות על ר"י ב"פ הנ"ל ולמה שבק ברייתא מפורשת דלעיל דזאת תורת וכו' מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה. ובכל הנך מתניתא וברייתות דמקשה הוא רק הוכחה שיש שחיטה לעוף ולעיל מפורש להדיא ולמה שבק המפורש. ואם נימא דס"ל דמברייתא דלעיל אין ראיה משום דר"א פליג וס"ל דבהמה איתקש לעוף ולא עוף לבהמה ואם איכא לר"י ב"פ לתרוצי אנא דאמרי כר' אליעזר שתי תשובות בדבר חדא דא"כ מה הקשה מהנך ברייתות נימא הא מני ת"ק היא ואנא כר' אליעזר ועוד דאטו משום דס"ל לר"א דבהמה איתקש לעוף נימא דס"ל דעוף לא איתקש לבהמה הא איכא למימר דתרתי ס"ל דאין היקש למחצה. והא דהקשה לעיל ור"א האי זאת מאי עביד ליה היינו משום דעכ"פ דרשה דכבר הותז לא ס"ל כמו שהוכחתי לעיל וא"כ בהמה גופה אכתי לא שמענו דבעי ב' סימנין וכנ"ל אבל גוף השחיטה שפיר איכא למימר דגם ר"א יליף עוף מבהמה וא"כ איך פליג ר' יצחק בר פנחס את"ק ואין לו תנא דמסייע לפי דעת המקשה דלא ידע עדיין מר"א הקפר. ואין לומר דר' יצחק ב"פ לית לי' מה דמשני סתם גמ' לעיל דר"א דריש זאת דלא נימא מה עוף בסימן א' אלא ס"ל דר"א דריש זאת לומר יכול מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה ת"ל זאת. זה אינו חדא דהרי ר' יצחק דריש זה מדכתיב ישפך וא"כ לא איצטריך למעוטי מזאת ועוד דא"כ מנ"ל לר"א באמת ב' סימנין בבהמה כיון דלית ליה דרשה דהותז ראשו ונראה דסבר ר' יצחק דלר"א כיון שיש לנו לומר ההיקש על דבר אחר לא עקרינן ושפך ממשמעו דהיינו שפיכה בעלמא אבל לת"ק כיון שאין לנו להטיל ההיקש על דבר אחר דת"ק אית ליה דרשה דכבר הותז א"כ לא צריך למילף בהמה מעוף שיהיה מן הצואר וע"כ להקיש עוף לבהמה אתי א"כ אמרינן ושפך לאו דוקא ולפי זה על מה שמקשה ומה ראית היה יכול לשנויי שאני עוף שיש לנו לומר ההיקש על דבר אחר משא"כ היקש דחי' לפסולי במוקדשין אין לנו להטיל ההיקש על דבר אחר אלא דבלא"ה משני שפיר: אלא דלפי מ"ש התוס' בד"ה באיזה תורה וכו' א"כ גם לת"ק יש לנו להטיל ההיקש על דבר אחר דהיינו שתטהר טרפה ואפ"ה אמרינן תרתי שמעת מינה ולא משגחינן על הא דכתיב ושפך אבל קשה מנ"ל לר' יצחק דר"א פליג בהא את"ק ודלמא גם ר"א דריש כולהו מיניה ולא דריש ושפך כלל. ונראה באשר נדקדק בדברי התוס' שתירצו וזה לשונם תרתי שמעת מינה ובזבחים (דף סט ע"ב) בד"ה וכי באיזה תורה כתבו וא"ת והא איצטריך לכדדרשינן בחולין מה בהמה בשחיטה וכו' ור"א דריש מה לעוף מן הצואר וי"ל דלכל מילי דרשינן דהיקש הוא ואין היקש למחצה. והנה יש ליתן לב למה כאן במס' חולין דברו התוס' בשפה ברורה תרתי שמעת מינה דמשמע שבודאי שמעינן תרתי ובזבחים כתבו דאין היקש למחצה דמשמע שהיה מקום לומר לדרוש רק חדא רק דאין היקש למחצה ונראה משום דשם בזבחים במשנה יליף ר"מ דמליקה בעוף מטהר מידי נבילה מק"ו מבהמה שמטמא במשא דבר המכשירו מטהר טרפתו מידי נבילה ק"ו בעוף ור' יוסי השיב דיו בבהמה שחיטה ולא מליקה ובגמרא שם פריך ור"מ לית ליה דיו וכו' ומשני ר"מ קרא אשכח זאת תורת וכו' ואם נימא דהיכא דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו אז אף אי אמרינן דהך היקשא אתי להך דזבחים שמליקת טרפה מטהר מידי נבילה ממילא מוכח דיש שחיטה לעוף דאי אין שחיטה לעוף א"כ לא שייך שחיטה בעוף כלל ואי אמרינן דיו כבהמה מיפרך ק"ו שהרי לא שייך שחיטה בעוף ואז לא אמרינן דיו כלל וא"כ אייתר ההיקש לגמרי דהרי מק"ו איכא למילף. [ועיין מה שאכתוב לקמן (דף כח ע"א) בתוספות בד"ה תהני ליה סכין] וא"כ כאן בחולין שכוונת התוס' להקשות על שמעתין דמנ"ל למילף לימוד דכאן מה בהמה בשחיטה וכנ"ל והא איצטריך ללימוד זבחים למילף שתטהר מידי נבילה תירצו התוס' תרתי שמעת מינה שעל כרחך אם דרשת להא דזבחים ממילא שמעינן לימוד דכאן דיש שחיטה ואף דלימוד של ר"א דיליף להיפך מה עוף מן הצואר וכו' לא שמעינן ממילא וא"כ על ר"א ליכא לתרץ תרתי שמעת מינה לא איכפת לן בזה דדי לנו לתרץ אין היקש למחצה כיון שאין לנו סתירה על היקש דר"א אבל על הת"ק אין לנו לתרץ אין היקש למחצה שאם היה לנו מקום לומר שההיקש איצטריך לאיזה לימוד אחר לא הוה ילפינן מיניה שחיטה לעוף כיון דפשטא דקרא ושפך דמו משמע דאין שחיטה לעוף ולכך הוצרכו לת"ק לתרץ תרתי שמעת מינה שעל כרחך שמעת לה אבל בזבחים הקשו להיפך מנ"ל הלימוד דזבחים דלמא איצטריך רק ללימוד דחולין לת"ק כדאית ליה ולר"א כדאית ליה הוצרכו לומר אין היקש למחצה דבין לת"ק ובין לר"א אין לנו הכרח והוכחה ללמוד מיניה גם הלימוד דזבחים לכך הוצרכו לתרץ דאין היקש למחצה, ומעתה נתחזק דברינו דלת"ק דלית ליה היקש דמה עוף מן הצואר משום דדריש שכבר הותז לכך על כרחך דריש שחיטה לעוף ושבקיה לקרא דושפך דעל כרחך דחיקא נפשיה דשפיכה היינו שחיטה אבל ר"א לשיטתו דאיצטריך ההיקש לבהמה עצמה שיהיה מן הצואר לא עקר לקרא דושפך: ועוד נלע"ד הא דלא הקשה על ר' יצחק מברייתא דלעיל דמה בהמה בשחיטה וכו' משום דהא ודאי אף למ"ד אין שחיטה לעוף מ"מ אף דמהני נחירה או עקירה מ"מ עכ"פ אין לו היתר אחר רק על ידי הושט או הקנה כמבואר לעיל דף כ ע"א) בתוס' בד"ה לא אמרן וכו' וצריך לדקדק היא גופה מנ"ל בעוף דבעינן סימנין דוקא. דדוחק לומר דיליף ממליקת קדשים דחולין מקדשים לא ילפינן וצריך לומר דיליף מזאת תורת הבהמה והעוף מה בהמה ע"י סימנין אף עוף ע"י סימנין אי מה בהמה ברוב שנים וכו' ת"ל זאת וא"כ איכא למימר דזה עצמו הם דברי ת"ק דברייתא דלעיל דמה בהמה בשחיטה הכוונה ע"י הסימנין אף עוף בשחיטה היינו ע"י סימנין ושחיטה לאו דוקא אלא נחירתן זו היא שחיטתן כדאמר לקמן נחירתו היא שחיטתו ורק לענין הסימנין יליף והא דלא יליף באמת גם גוף השחיטה היינו משום דכתיב ושפך: ובזה יש לתרץ ג"כ מה דמקשה ומה חזית דשדית לי' אעוף וכו' וכבר כתבתי דלכאורה אין כאן קושיא דהיקשא דחי' לפסולי המוקדשין אין לנו ללמוד ממנו שום דבר אחר רק מה פה"מ בשחיטה וכו' אבל הקישא דבהמה לעוף יש לנו לאוקמי ללימוד דראש ופרד או להאי דזבחים למאן דאית ליה דיו אף דמפרך ק"ו ולפי מ"ש ניחא דגם היקשא דחי' לפה"מ יש לנו לומר דאיצטריך למילף מיניה מה פה"מ ע"י סימנין או משום ושחט במקום ששת או משום וזבחת במקום שזב או משום דראש ופדר דדרשינן שכבר הותז לכל מר כדאית ליה ואי משום דאיתקש בהמה לעוף אף חי' מן הצואר דהיינו סימנין אבל עכ"פ שחיטה לא בעי דגלי רחמנא ושפך וצ"ל גם בחי' אין היקש למחצה א"כ שפיר מקשה ומה חזית והוצרך לומר משום דסליק מיניה: והשתא לא שייכא שחיטה בעוף בפלוגתא דת"ק ור"א דהרי גם לת"ק ההכרח לומר אי ילפינן מיניה שחיטה ממש משום דאין היקש למחצה אבל גם לר"א אין היקש למחצה ושפיר הקשה אחר כך כל הנך קושיית מנוחר ומעקר וממולק בסכין ולא שייך למימר הא מני ת"ק ואנא דאמרי כר"א: ולפי מ"ש יתבאר לך שאין מדברי בר קפרא שום ראיה דיש שחיטה לעוף דהרי אף אם אין שחיטה מ"מ אין לו היתר רק על ידי סימנין ודגים א"צ שום היתר על ידי סימנין ובמה שהוא ממית הדגים הותרו מאיסור שאסור לאכלם חיים עכ"פ ובדברי בר קפרא לא הוזכר שחיטה רק לחייבו בב' סימנין אי אפשר שהוקש לדגים שאין צריכין היתר ע"י סימנין כלל לפוטרו בלא כלום היינו שינחור שלא במקום סימנין כלל אי אפשר שכבר הוקש לבהמה דבעי סימנין הא כיצד הכשרן בסימן אחד אבל לעולם דהך סימן לאו דוקא שחיטה אלא אפילו נוחר או מעקר אבל שחיטה לא ילפינן מבהמה משום דכתיב ושפך לסתור ההיקש הזה לענין שחיטה עד שאני תמה מאד על דברי התוס' בד"ה רבי היא שכתבו דהוה מצי למימר בר קפרא היא: שם אין שחיטה לעוף מן התורה שנאמר כו' הנה הגמרא מקשה על ר"י בן פנחס מכמה ברייתות ולמה שבק הגמ' הך ברייתא דלעיל דזאת תורת הבהמה והעוף כו' הרי מפורש דיש שחיטה לעוף מן התורה. ואין לומר משום דר"א פליג את"ק וסובר דההיקש בא לשחיטה מן הצואר וס"ל לריב"פ כר"א גם בשאר ברייתות אפשר לומר דאתיא כת"ק וריב"פ ס"ל כר"א ועוד מנ"ל לומר דר"א פליג את"ק גם לענין שחיטה לעוף מן התורה דלמא גם ר"א סובר דמקשינן גם עוף לבהמה לענין שחיטה דאין היקש למחצה רק דר"א פליג את"ק דת"ק לא יליף שחיטה מן הצואר מהאי הקישא ויליף לה מראש ופדר שכבר הותז ור' אליעזר לית ליה שחיטה מן הצואר מהאי אלא יליף לה מההיקש דבהמה לעוף. ואין להקשות מאי פריך הגמרא לר"א האי זאת מאי עביד ליה כיון דגם ר"א מקיש עוף לבהמה א"כ גם לר"א צריך מיעוטא דזאת דלא צריך בעוף רוב שנים כמו לרבנן [ועיין ברש"י בד"ה זאת מאי עביד ליה]. זה אינו דאפי' הכי פריך הגמרא שפיר לר"א האי זאת מאי עביד ליה כיון דלר"א לית ליה האי ראש ופדר א"כ גם בבהמה גופא לא ידעינן דבעי רוב שנים וא"כ שפיר פריך הגמרא לענין מאי כתב מיעוטא דזאת ומתרץ הגמרא דלר"א האי זאת גופא אתי לאשמעינן דבעוף סגי בסימן אחד ולא בבהמה ובהמה צריך שני סימנין היוצא מזה דגם לר"א יש לומר דמקיש עוף לבהמה לענין שחיטה א"כ קשה למה לא פריך הגמרא על ריב"פ מהאי ת"ק דיליף שחיטה לעוף מקרא דזאת ומר"א לא מוכח דפליג את"ק בזה: ולתרץ דבר זה נקדים מה שיש לדקדק בדברי התוס' ד"ה תהני ליה סכין שכתבו דהאי פירכא ליתא לר' יוסי בזבחים דסובר אין מליקת העוף מטהר טרפה מידי נבלה אלא לר"מ פריך כו'. ולפ"ז קשה מאי פריך הגמרא על ריב"פ דלמא הך מתניתין דמלק בסכין ר' יוסי היא ולכך מטמא בגדים דאף דאין שחיטה לעוף ונחירתו זהו שחיטתו מ"מ צריך נחירה בסימנין כמ"ש רש"י בשמעתין ובתוס' לעיל (דף כ ע"א) בד"ה לא אמרן ע"ש ולכך אי שובר המפרקת קודם שחותך הסימנין נעשה טרפה ונחירת הסימנין לא מהני לטהרה מידי נבילה וא"כ מאי פריך הגמ' דלמא מוקי ריב"פ הך מתניתין כר' יוסי ולתרץ זה יש לומר דכיון דטעמא דר"י דסובר מליקה אינו מטהר טרפה מידי נבילה הואיל ולית ליה ק"ו דר"מ דמדחה ליה דאיכא למימר דיו בבהמה דדוקא שחיטה מטהרתו ולא מליקה והנה אי אמרינן היכא דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו א"כ אי אין שחיטה לעוף מן התורה ונחירתו זהו שחיטתו איך שייך לומר דיו כבהמה דשחיטתו מטהרתו ולא מליקה וגם בעוף לא יטהר מידי נבילה כי אם בשחיטה הא ליכא שחיטה בעוף כלל ולענין מאי אהני ק"ו מבהמה לעוף לטהרה מידי נבילה. בשלמא אי יש שחיטה לעוף מן התורה שפיר יש לומר דיו כבהמה דאהני ק"ו דשחיטה מטהר בעוף מידי נבילה ולא מליקה אבל אי אין שחיטה לעוף מן התורה אין לחלק בעוף בין שחיטה למליקה דהכל היא נחירה לגבי עוף ואפי' לרבנן דפליגי על ר' טרפון במסכת ב"ק (דף כה ע"ב) וסברי דאף היכא דמפרך ק"ו אמרינן דיו הכא לא שייך כלל לומר דיו כבהמה כיון דשחיטה אין לו שייכות כלל בעוף אי אין שלמ"ה ותדע דהא גם לר' יוסי מטהר שחיטת עוף מידי נבילה בסימן אחד ולמה לא נימא דיו כבהמה מה בהמה אין שחיטתו מטהר מידי נבילה אלא בשני סימנין גם עוף לא יטהר שחיטתו מידי נבילה אלא בשתי סימנין. ואין לומר דהכי נמי דא"כ ה"ל לר"י לפרש דבר זה דיו כבהמה מה בהמה בשחיטת שני סימנין אף עוף בשחיטת שני סימנין אלא ודאי דלא אמרינן דיו אלא בדבר הנוהג בעוף דהיינו סימן אחד וא"כ הכי נמי אין שחיטה לעוף לא שייך לומר דיו כיון דאין שחיטה נוהג בעוף אלא ודאי ע"כ צ"ל דר' יוסי סובר דיש לעוף שחיטה מן התורה ואין לעוף הכשר אכילה או בשחיטה או במליקה בקדשים ושפיר קאמר ר' יוסי דאמרינן דיו בבהמה דשחיטה מטהר מידי נבילה ולא מליקה הואיל וגם שחיטה שייך בעוף. היוצא מזה דע"כ ר' יוסי סובר דיש שחיטה לעוף מן התורה ומעתה שפיר פריך בגמרא על ר"י ב"פ מהך מתניתין דמלק בסכין וכו' דממנ"פ אי אתיא כר' מאיר תהני ליה סכין לטהרה מידי נבילה ואי אתיא כר' יוסי דמליקה לא קא מטהר מידי נבילה ולית ליה ק"ו הואיל ואמרינן דיו א"כ ממילא מוכח דיש שחיטה לעוף מן התורה וממנ"פ קשה על ריב"פ ולפ"ז שפיר כתבו התוס' דהך קושיא ליתא לר"י ורצונם לומר דהך דתהני ליה סכין לטהרה מידי נבילה הוא רק לר"מ דסובר מליקה נמי מטהרה מ"נ אבל לר' יוסי בלא"ה קשה על ריב"פ דר' יוסי ע"כ סובר דיש לעוף שמ"ה כנ"ל ושפיר פריך הגמרא ממנ"פ: ועפ"ז יש ליישב נמי דברי התוס' בד"ה באיזה תורה שוותה בהמה לעוף כו' בפרק חטאת העוף בזבחים דרשינן מניה מה בהמה דבר שמכשירה לאכילה מטהר טרפתה מטומאה אף עוף כו' תרתי שמע מניה עכ"ל ובמס' זבחים ג"כ מקשים בתוספות קושיא זו ומתרצים אין היקש למחצה. ולכאורה יש מקום עיון על שנוי הלשון מתוס' דהכא לתוס' במס' זבחים דהכא כתבו התוס' תרתי שמע מניה משמע דגם דרשא דמקיש עוף לבהמה לענין שחיטה מוכח מהאי היקשא ואפי' בלא סברא דאין היקש למחצה מרומז הך דרשה דעוף לבהמה ובשפה ברורה דברו התוס' דתרתי שמע מיניה והתם לא כתבו אלא מכח אין היקש למחצה ודוחק לומר דכוונתם הוא דתרתי שמע מניה מכח אין היקש למחצה דהוי ליה להתוס' לכתוב כן גם הכא אין היקש למחצה. ועוד אי כונת התוס' דתרתי שמע מיניה מכח אין היקש למחצה א"כ גם לת"ק דר"א אתי האי הקישא דזאת תורת כו' גם לענין דרשה דזבחים דמליקה מטהר עוף טרפה מידי נבילה קשה מאי פריך הגמרא אי הכי חי' נמי למה חזית דשדית אעוף שדיה אחי' כו' דלמא סובר ריב"פ דהואיל והקישא דחי' לפסולי מוקדשין ליכא למילף לדבר אחר כי אם אשחיטה ולכך קרא דחיק ומוקי נפשיה דהאי ושפך קאי רק על עוף ולא על חיה אבל ההקישא דבהמה ועוף איכא למילף לענין מליקה דמטהר טרפה מידי נבילה לא עקרינן האי ושפך ממשמעותי' דשפיכה בעלמא סגי ליה: ולפי מ"ש לעיל אתי שפיר דגם אי סובר הת"ק דר"א דהאי הקישא עוף לבהמה בא ללמד דמליקה מטהר עוף טרפה מידי נבילה בלא"ה מוכח הך דרשא דיש שחיטה כו' דאל"כ קשה למה לי האי הקישא ללמד דעוף מליקתו מטהר מידי נבילה בלא"ה ידעינן מכח ק"ו מבהמה כדיליף ר"מ בזבחים וצ"ל דמק"ו ליכא למילף דאיכא למימר דיו כמו שהשיבו ר' יוסי ולכך צריך היקשא ומעתה ממילא מוכח דיש שחיטה לעוף מ"ה דאל"כ ליכא למימר דיו כבהמה דשחיטה מטהרה ולא מליקה הא גבי עוף לא שייך שחיטה כלל כנ"ל וא"כ כיון דליכא למימר דיו שפיר מוכח מק"ו דמליקה מטהר מטומאה אלא ודאי מדאיצטריך הקישא להכא ע"כ יש שחיטה לעוף ולכך צריך הקישא דמק"ו ליכא למילף דהוה אמרינן דיו כנ"ל: ומעתה צדקו דברי התוס' דהכא קושיתם הוא לת"ק דר"א דמנ"ל למילף הקישא עוף לבהמה לענין שחיטה הא צריך האי הקישא להאי דזבחים דעוף מליקתו מטהר מידי נבילה וע"ז שפיר מתרצים דתרתי שמע מיניה דאף בלי אין היקש למחצה ודאי צריך ההיקש לזה דמליקה מטהר טרפה מטומאתה א"כ ליכא למילף ק"ו דר"מ דאיכא למימר דיו כבהמה וכיון דאיכא למימר דיו ממילא מוכח דיש שלמ"ה ושפיר כתבו התוס' הכא תרתי שמע מיניה אבל התם במסכת זבחים מקשים התוס' איפכא דמנ"ל לר"מ לדרוש ההיקש עוף לבהמה לענין מליקה דמטהר מידי נבילה דלמא אתי לדרשא דהכא או כת"ק לענין שחיטה לעוף או לר"א לענין שחיטה מן הצואר שפיר צריכין התוספות לומר אין היקש למחצה. אבל עדיין קשה מאי פריך הגמרא מאי חזית דשדית אעוף כו' הא ריב"פ ע"כ סובר כר"א וא"כ כיון דהקישא דזאת תורת כו' איכא למילף להקיש בהמה לעוף לענין שחיטה מצואר א"כ לא עקרינן ושפך ממשמעותיה דשפיכה בעלמא סגי אבל הקישא דחיה לפסולי המוקדשין ליכא למילף לדבר אחר כי אם לשחיטה ולכך ליכא למשדי האי ושפך על חיה ויש לתרץ דהגמרא פריך דע"כ ריב"פ לא סבר בהא דרשא כר"א דא"כ האי זאת מאי עביד ליה דליכא למימר דזאת אתי דעוף בסימן אחד ובהמה בב' סימנין כמו שמתרץ הגמרא לר"א זה אינו דכיון דאין שחיטה לעוף בלאו מיעוטא דזאת ידעינן זה כיון דליכא למילף בזה בהמה מעוף כיון דאין לעוף שחיטה אלא נחירה ואף שנחירה הוא בסימנין מ"מ אין למילף הכשר שחיטה מנחירה ואף דלת"ק ילפינן שחיטה מן הצואר ממליקה היינו לענין מקום שחיטה אבל לענין ב' סימנין או סימן אחד ליכא למילף כלל שחיטה מנחירה אלא ע"כ צריך לומר דריב"פ לא דריש האי זאת לא כת"ק ולא כר"א אלא דריש מיעוטא זאת בהמה בשחיטה ולא עוף אלא בנחירה: דף כח ע"א בתוס' בד"ה תהני ליה סכין וכו' הך פירכא ליתא לדר' יוסי א"נ וקצת קשה א"כ מאי מותיב לר"י ב"פ והלא בידו לתרץ הא מני ר' יוסי היא. ונראה משום דזה הוא משנה בזבחים בפרק חטאת העוף (דף סח ע"א) ושוב תכף אח"ז משנה דמלק ונמצאת טרפה וכו' (בדף סט ע"א) ושם פלוגתא דר"מ ור"י דלר"מ אינו מטמא ולר"י מטמא ומדלא פליג ר"מ ברישא מכלל דשם גם ר"מ מודה שמטמא וא"כ מוכח מר"מ שיש שחיטה לעוף דאל"כ גם מליקתו בסכין הוא דבר המכשירו באכילה ומטהר טרפתו. והתוספות לא כתבו אלא דקושיא זו תהני ליה סכין לא שייך לר' יוסי. ואמנם אי קשיא לי הא קשיא לי דלפי מ"ש לעיל דאי אין שחיטה לעוף לא שייך למימר דיו בבהמה ושחיטה מטהרת ולא מליקה שהרי א"כ מפרך ק"ו שאין בעוף שחיטה כלל עיין לעיל במ"ש בתוס' בד"ה באיזו תורה וא"כ איך כתבו התוס' דלר' יוסי ליתא הך פירכא והא ממילא מוכח מזה דיש שחיטה לעוף: ואולי באמת כן כוונת התוספות דהך פירכא ליתא לדר' יוסי וגם לר' יוסי בלא"ה אין צריך להך הוכחה דמדאמר ר' יוסי שחיטה מטהרת ולא מליקה ממילא מוכח דיש שחיטה לעוף אי נמי דלעיל כתבתי דיש לומר דס"ל להך תנא דהיכא דמפרך ק"ו לא אמרינן דיו אבל לר' יוסי איכא למימר דס"ל דאפילו מפרך ק"ו אמרינן דיו וא"כ ליכא לר' יוסי הוכחה כלל דס"ל יש שחיטה לעוף ואתיין דברי התוס' כאן כפשטן: ואמנם אחר הישוב הנכון נלע"ד דאי אין שחיטה לעוף אם לאו מתורת מפרך ק"ו אתינן אלא דבלא"ה לא שייך למימר דיו כבהמה ושחיטה מטהר ולא מליקה דכיון דנחירתו זו היא שחיטתו לא שייך לחלק כלל בין שחיטה לנחירה ותדע דאל"כ קשה לר' יוסי דאמר דיו כבהמה ושחיטה מטהרת ולא מליקה א"כ אף שחיטה לא תטהר בעוף מידי טרפה אלא שחיטת שני סימנין דדיו כבהמה וכי תימא הכי נמי א"כ קשה הרי אנן קיי"ל דאפילו מפרך ק"ו אמרינן דיו דהרי קיי"ל כרבנן דר' טרפון במס' ב"ק (דף כה) ומשונה קרן בחצר הניזק חצי נזק משלם וא"כ הכי נמי דלא תהא שחיטת עוף מטהר טרפתו כי אם בשני סימנין והרי הרמב"ם פסק בפ"ג מאה"ט הלכה י"ב עוף שנטרף ונשחט שחיטה כשרה שחיטתו מטהרתו ומדסתם וכתב שחיטה כשרה א"כ היינו סימן אחד כדין שחיטה כשרה של עוף והרי איהו פסק שם כר' יוסי דאמרינן דיו עיין שם שסיים שאם נמלק אין מליקתו מטהרתו אלא ודאי כיון דבעוף סימן א' הוא שחיטתו לא שייך לומר כלל דיו כבהמה וב' סימנין מטהרין הכי נמי אם אין שחיטה לעוף ונחירתו זו שחיטתו לא שייך דיו כלל ולר' יוסי ודאי יש שחיטה לעוף ובמסקנא דאמר מאן תנא דפליג עלי' דר"א הקפר הוה מצי למימר ר' יוסי היא אלא דמייתי רבי דמיירי בשחיטת עוף גופי': שם בד"ה רבי וכו' ה"מ למימר בר קפרא היא וכו' וכבר כתבתי לעיל טעם נכון דלא הוה מצי למימר ב"ק היא: שם בגמרא מה פה"מ בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה. הנה קשיא לי לר"א הקפר דיליף שחיטת חיה בהיקש מבהמה וכן לתנא דלעיל באיזה תורה שוותה וכו' דיליף עוף בשחיטה בהיקש מבהמה הנה לרש"י דס"ל במס' שבת (דף קלב ע"א) בד"ה עקיבא עצם כשעורה וכו' ואין דנין ק"ו מהלכה דלא ניתנה תורה שבע"פ לידרש בי"ג מדות עכ"ל רש"י וא"כ לדעת רש"י ק"ו לאו דוקא אלא כל הי"ג מדות אין דנין מהלכה א"כ מנ"ל שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור בחי' ועוף שהרי בבהמה גופיה לא כתיבא רק הלכה כדלעיל בסוגיא (דף כז ע"א) ואיך נילף מיניה בהיקש לחי' או לעוף לכל מר כדאית ליה אם לא נימא דס"ל לרש"י כדעת הגר"ש שהביא בספר מדות אהרן דהיקש אינו בכלל י"ג מדות דהיקש הוה כמפורש בכתוב ונלע"ד כיון דילפינן גוף השחיטה דמפורש בבהמה וזבחת או ושחט וילפינן גוף השחיטה בהיקש לחיה ועוף ממילא ילפינן כל פרטי השחיטה בהיקש הזה אף שהפרטים גם בבהמה לא ידעינן רק מהלכה: שם בגמרא דלמא שאני התם דאיכא שדרה ומפרקת. והנה בעמוד ב' מקשה בגמרא על רב דאמר מחצה כרוב תנן חצי אחד בעוף וכו' וכתב מהרש"א לקמן (דף כט ע"א) בתוס' בד"ה אבל בחולין וכו' והא דקתני חצי אחד בעוף היינו סיפא דאיירי בקדשים וכתב מהרש"א ולעיל דפרכינן מהאי דחצי אחד בעוף למ"ד מחצה כרוב ולא משנינן דהיינו בקדשים דלדם צריך דא"כ לא הוה משמע רובו דסיפא כרובו דרישא עכ"ל וא"כ איך רוצה לחלק בין קדשים לחולין דא"כ רוב אחד דסיפא היינו אפילו קנה ואחד דרישא היינו וושט ואין סיפא דומיא דרישא. יש לומר דאחד דסיפא היינו כל אחד ואחד דהרי מיירי גם בעולה כדמסיק לקמן (דף כט ע"א): דף כט ע"א בגמ' הי בחולין והי בקדשים כו' להך לישנא דריש מכילתין (דף ב ע"ב) דהתם עיקר א"כ פשיטא דרישא בחולין וסיפא בקדשים איידי חולין אבל רישא לא שייך למימר איידי סיפא וא"כ כיון דאמר בריש מכילתין כלהו כרבה ב"ע לא אמרו להך לישנא כו' אדרבא התם עיקר וכו' והרי רב אשי גם הוא שם בכלל וסובר התם עיקר ומה צריך רב אשי ראיה כאן דרישא בחולין וסיפא בקדשים מדתני השוחט שני ראשון. ואמנם לפי מ"ש התוס' בדף ג ע"ב) בד"ה חולין שנעשו וכו' ניחא. עוד נלענ"ד דע"כ לא מספקא ליה בריש מכילתין אי הכא או התם עיקר אלא במה שאין דין קדשים שוה לגמרי כחולין אבל במה ששוה לגמרי בדין שחיטה כחולין ודאי הכא עיקר. שם גמרא ואי אשמעינן קדשים משום דלדם הוא צריך וכו' נלע"ד דהוה מצי למימר לאידך גיסא קדשים סגי ברובו משום דאיכא שדרה ומפרקת כדמחלק לעיל (דף כח ע"א) לענין וושט וקנה אבל בחולין דליכא שדרה ומפרקת עד דאיכא כוליה אלא דניחא ליה למימר צריכותא דאפילו בבהמה לא הוה ילפינן חולין מקדשים. שם רוב כל אחד ואחד וקשיא לי אכתי קשה וכי בעולת העוף סגי ברוב שנים הא לרבנן דלעיל (דף כא ע"א) בעינן שנים דוקא ולומר דסוגיא זו אליבא דראב"ש דסובר רוב שנים הוא דוחק דנוקי סתם משנה כראב"ש. שוב פקחתי עיני וראיתי בחידושי רשב"א. והנה הגירסא שלו כאן מפורש וראב"ש היא דאמר לכתחלה ברוב שנים אלא שדברי הרשב"א מגומגמים קצת ולדעתי יש בהם איזה טעות וחסרון ואמנם לפי גרסא על כרחך שחיטתו כשרה לשון דיעבד לא קאי ארוב שנים בעולת עוף רק ארוב שנים בבהמה וכן כתב הרשב"א שם אלא שמה שכתב ברשב"א והיינו דאיצטריך למימר הכא רוב כל אחד ואחד וראב"ש הוא דאמר לכתחלה ברוב שנים ואי לאו משום הא דאמרן לא הוה ליה למימר אלא ר"א בר"ש הוא דאמר ברוב שנים ותו לא עכ"ל הרשב"א. ואני תמה דכ"ש אי הוה סבר ר"א בר"ש דדוקא בדיעבד כשר בעולת עוף רוב שנים דהוה ניחא הכי טפי דאז הוה ניחא לשון שחיטתו כשרה גם על רוב כל אחד ואחד בעוף אלא דלפי שבאמת סובר ראב"ש אפילו לכתחלה אנו צריכין לדחוקי דלשון דיעבד קאי רק על בהמה וא"כ עכ"פ לתרוצי סוגיין לא הוה צריך לומר דאמר לכתחלה ברוב שנים ודי היה באמרו דאמר ברוב שנים. ולכן נלע"ד דלכאורה קשה כיון דרוב אחד היינו כל אחד ואחד וכולל בזה גם עולת העוף דבעי שני סימנין א"כ למה הוצרך לומר רוב שנים בבהמה והוה ליה למכללינהו הכל בחדא ולא הוה ליה למימר רק רוב כל אחד ואחד שחיטתו כשרה והיה כולל בזה גם חטאת העוף ברוב אחד מדלא אמר רוב שנים והיה כולל בזה עולת העוף וזבחי בהמה מדנקט רוב כל אחד ואחד ולכן הקדים דראב"ש מכשיר אפילו לכתחלה וא"כ אין רוב שנים בעולת העוף ורוב שנים בבהמה שוים דזה אפילו לכתחלה ובהמה דוקא דיעבד ולכך פלגינהו. זהו הנלע"ד ואולי לזה כיון הרשב"א ויש איזה חסרון והשמטת סופר בדבריו: ואמנם לפי זה א"כ כיון דעכ"פ בזה אין שום חולק דסיפא בקדשים וא"כ על כרחך רוב אחד היינו רוב כל אחד ועל כרחך סתם תנא כראב"ש וכיון דלא מצינו שום סתם הסותר לזה אף שמצינו בזבחים בס"פ ק"ק ובריש פרק חטאת העוף דלא כראב"ש במה דאמר שמעתי שמבדילין בחטאת העוף אבל בזה דס"ל בעולה ברוב שנים לא מצינו וא"כ הלכה בזה כראב"ש וקשה לי על הרמב"ם בפ"ו ממעשה קרבנות הלכה כ"ג שפסק וצריך לחתוך שני הסימנין בעולה כשהוא יורד וכו' ומדסתם וכתב שני הסימנין משמע כל הסימנין וכן כתב הכסף משנה שם בפירוש שפסק כת"ק והיא גופה קשיא כיון דסתם לן תנא כראב"ש למה פסק דלא כוותיה: ולכן נלע"ד דמה שהוכיח רב שימי דרישא בחולין מדאמר אחד בעוף ואי ס"ד בקדשים הא איכא עולת עוף יש לומר דלאו הוכחה דתנא דידן בדין שחיטה עסיק ומצד דין שחיטה גם בעולת העוף כבר מליקתו כשרה בסימן אחד וסימן השני לא מתורת שחיטה הוא אלא מתורת הבדלה וכמו שאמר רבא לעיל (דף כ ע"ב) התם כדי לקיים מצות הבדלה ונפקא מינה שאין שהייה פוסל בין סימן לסימן וכדאמר רבא בפירוש בזבחים (דף סה ע"ב) דשהייה בעולת עוף בסימן שני לת"ק לא מעכב ופירש"י שם דלא דמי לבהמה דלא נפקא חיותא בסימן א' הלכך שם שחיטה על שניהם אבל עולת העוף שם מליקה אינו חל אלא על הראשון ושני מצות הבדלה בעולה הוא עיין שם ברש"י וא"כ שפיר קאמר אחד בעוף שחיטתו כשרה אף לענין עולת העוף דמצד מליקה שהוא במקום שחיטה כבר כשרה בסימן אחד וסימן שני יכול לחתוך אחר כן ואפילו אחר מיתת העוף וכדלעיל שהשיב רבא על דברי אביי שהקשה וכי מתה עומד ומולק והשיב רבא התם כדי לקיים מצות הבדלה ולפי זה אפילו להוכחת שאר אמוראים דסיפא בקדשים מ"מ שוב אין חיוב עלינו לומר דרוב אחד דסיפא היינו כל אחד אלא אחד ממש ואפילו בעולת העוף סבר עכ"פ מליקתו כשרה ורב שימי שהוכיח מזה ס"ל כאביי דאיהו אמר שם בזבחים אוקימתא אחריתי וס"ל כ"ע סברי שהייה פסלי בסימן שני בעולת העוף וכתבו התוס' לעיל במכילתין (דף כא ע"ב) בד"ה ואינו מבדיל וכו' דאביי לשיטתו דאיהו הקשה וכי מתה עומד ומולק ולית ליה טעמא כדי לקיים מצות הבדלה ולשטת אביי שפיר הוכיח רב שימי דרישא בחולין ולשטה זו הוא דצריך לפרש בסיפא רוב כל אחד ואחד וכראב"ש אבל לדידן דקיי"ל כרבא אתיא אפילו כרבנן וברוב אחד סבר מליקתו כשרה אפילו בעולה ומיעוטה הנשאר וכן הסימן השני כולו הוא רק לקיים מצות הבדלה ולא שם מליקה ושחיטה עליו ולכך פסק הרמב"ם כרבנן: שם ע"ב גמרא אמר רבא הכל מודים וכו'. הנה נקט סימן אחד נכרי וסימן אחד ישראל ולא נקט רק סימן א' נכרי משום דא"כ פשיטא במה ליתכשר וכן מה דנקט דעולת עוף סימן א' למטה וסימן א' למעלה משום דאי לאו סימן א' למעלה א"כ פשיטא דפסול שהרי לא עשה מעשה עולה כלל אלא במה דנקט סימן א' בחוץ וסימן א' בפנים קשה למה נקט סימן א' בפנים הוה ליה למימר לא נחלקו אלא ששחט סימן א' בחוץ לחוד למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה חיוב וצריך לומר משום דגם אי נתקלקלה שחיטה שאני דאיגלי מלתא למפרע וכו' ולפי זה לאו דוקא נתקלקלה אלא כל שלא נגמרה השחיטה כלל ג"כ לא מחשב שחיטה ההתחלה לחוד ולכן הוצרך לומר סימן א' בחוץ וסימן א' בפנים ולפי זה לשטת רש"י דקאי בעוף קשה למה לי כלל סימן א' בפנים והרי בעוף ודאי שסימן א' מחשב שחיטה אלא דבלא"ה צריך לומר לרש"י שכל זמן שלא נשחט השני כיון שהוא עולה דבעי ב' סימנין לא מקרי שחיטה דאל"כ קשה מ"ט דמאן דפטר כאשר הקשו באמת התוספות בד"ה כגון ועיין שם: אמנם אי קשיא הא קשיא לי על שטת רש"י דהרי מרא דשמעתתא הוא רבא ולרבא סימן שני בעולת עוף לא שייך כלל לתורת שחיטה ומליקה רק למצות הבדלה אבל במליקה שהיא במקום שחיטה כבר נגמר בסימן א' דהרי רבא הוא דאמר בזבחים (דף סה ע"ב) דשהייה בסימן שני בעולת עוף לא פסלה לרבנן וכמו שהבאתי לעיל וא"כ איך קאמר רבא דלמ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף פטור בשלמא לשטת התוס' דמיירי בבהמה ניחא אבל לרש"י קשה וצ"ל דרבא מוקי פלוגתייהו דרשב"ל ור' יוחנן אליבא דר"א בר"ש דס"ל שהייה פסלה בסימן שני: ועכ"פ מכולהו אמוראי דגם רב יוסף דמוקי פלוגתייהו במיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים ג"כ קשה למה נקט וגמרן בפנים וצריך ג"כ לומר דלכ"ע כל שלא נגמרה כל השחיטה לא מחשב תחלתה לחוד שחיטה וק"ו אם נתקלקלה וא"כ קשה מאי מקשה ר"ז דלפלוג נמי בשחיטתה והרי כבר ידע מהחילוק דמסיק רבא דהיכא דנתקלקלה שחיטה דלמפרע לאו שחיטה וצ"ל דר"ז לא שמע ליה כל הנך אוקימתא דאמוראי ושמע רק גוף הפלוגתא דרשב"ל ור' יוחנן ולקמן בדברי ר"ז יתבאר יותר הנלע"ד בזה: שם לפלוג נמי בשחיטתה. תמיה לי מאד דבשלמא אם לא היה מבואר ההיפך ממש רק ששתק התנא משחיטה ומחלק בהזאה שייך להקשות ליפלוג נמי בשחיטה אבל כיון שמבואר ההיפך בפירוש דקתני אירע פסול בשחיטה בין קודם פסולה וכו' אינה מטמאה א"כ היה לו להקשות כפשוטו ואי אמרת ישנה לשחיטה מתחלה א"כ למה קודם פסולה אינה מטמאה: ולכן נלע"ד דגם ר' זירא ידע שע"כ לא קאמר ר' יוחנן ישנה לשחיטה וכו' אלא היכא דנגמרה השחיטה בלי קלקול בשחיטה וכמו שהוכחתי מכל הני מימרא דאמוראי הנ"ל אלא שהיה ס"ד דהיינו דוקא פסול בשחיטה עצמה כגון נתנבלה אבל אם אירע פסול אחר בשחיטה שאינה מענין השחיטה כגון פסול מלאכה בזה הי' סבור דלא אמרינן איגלי מלתא למפרע ולכך מפשטא דברייתא דקתני בשחיטה דאף קודם פסולה אינה מטמאה לא היה קשה ליה דמוקי ליה בנתנבלה אבל הקשה אדמחלק בהזאה והרי כל פסול דהזאה אינו אלא פסול אחר כגון מלאכה וליפלוג בכיוצא בזה בשחיטה היכא דאי פסלה במלאכה חילוק בין קודם הפסול דמטמא בגדים לא דישנה לשחיטה ובין אחר הפסול דאינה מטמא ועל זה משני רבא נתקלקלה שחיטה קאמרת כל קלקול בשחיטה אפילו פסול מלאכה ג"כ קלקול בשחיטה הוא בפרה וכמו שכתבו התוס' ואיגלי גם בזה מלתא למפרע וכו': ובזה נבין כוונת רש"י בד"ה בשחיטתה כגון שנתנבלה והנה אין כוונת רש"י דכך הוא הפירוש האמיתי בברייתא אלא דרכו של רש"י תמיד לפרש לפום ההוה אמינא שיוכל סוגיא דשמעתא להיות כסדר המקשן והתרצן ופירש גם כאן רש"י כפי מה דסליק אדעתא דר"ז בפירוש של הברייתא ולכן פירש רש"י כגון שנתנבלה ורבא הוא דחידש דכל קלקול בשחיטה אמרינן איגלי למפרע ובזה ניצל רש"י מקושיית התוס' בד"ה אית פסול עיין שם ואדרבא מוכח ברש"י מלשון של ר"ז שהקשה ליפלוג נמי וכו' וכנ"ל: שם ברש"י ד"ה אינה מטמאה בגדים ולא נגע בה וכו' והרשב"א בחידושיו תמה על מה הוצרך רש"י לזה והרי נבילה אינה מטמא בגדים במגע ולענ"ד דברי רש"י נכונים כי זה פשוט אצלי שמה שכל העוסקים בפרה מטמאים בגדים היינו בכשרים שהם ראוים לזה אבל אם הוא פסול לעסק הזה אינו מטמא בגדים וכגון שלקח איש אחד עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך לתוך שרפת הפרה אף שהפרה לא נפסלה עבור זה ויבוא כדין וישליך מחדש ארז ואזוב ותולעת ומ"מ זה הזר שהשליך לא נטמא ואינו מטמא בגדים כיון שהוא אינו ראוי לזה ולא מקרי עוסק בפרה וכמו כן אם הוציא איש טמא את אפרה אינו מטמא בגדים כיון שהוא אינו כשר לעסק זה וק"ו אם הניחה טמא על אש מערכתה שאינו מטמא בגדים כיון שהוא פסול לשרפת הפרה שהרי כל מעשה הפרה עד שתעשה לאפר אינו אלא בזכרי כהונה וק"ו שאינו בטמא ואף שלא נפסלה הפרה עבור זה אם לא נגע בה רק ע"י פשוטי כלי עץ ונשארה טהורה ויחזור הטהור ויניחנה מחדש על האש מ"מ זה הטמא שהניח אותה אינו מטמא בגדים וא"כ גם כאן כיון שנתנבלה בשחיטה א"כ זה ששוב עוסק בשרפתה אם היה נוגע בה היה נטמא תיכף כשנגע בה שוב הוא פסול לשרפת פרה ואפילו היה שורף שוב פרה אדומה אחרת כשרה לא היה מטמא בגדים ואין הטעם משום שהפרה היא פסול ותיפוק ליה שהשורף הוא פסול לכן הוצרך רש"י לומר כגון שלא נגע בה אבל מה שקשה לי הוא למה הוצרך לומר בפשוטי כלי עץ והרי אפילו כלי מתכת כיון שעל ידי נבלה אין הכלי נעשה אב הטומאה ואין אדם מקבל טומאה רק מאב הטומאה: בתוס' בד"ה כגון פירש בקונט' בעוף קדשים עיין בדבריהם והנה רש"י לא פירש באוקימתא דרבא בעוף רק בדברי רב יוסף והנלע"ד כוונת רש"י בזה לתרץ קושיות התוס' בד"ה אמר ר"ל וכו' דרבא ס"ל בזבחים אינה לשחיטה אלא לבסוף ואפ"ה אמר הלכה כר"ל בתלת והוה ליה למימר בארבע וס"ל לרש"י דזה היה כוונת רבא דמוקי פלוגתייהו בשוחט סי' א' וכו' וס"ל דר"י ורשב"ל שניהם בפה מלא דברו וקיימו בין בבהמה ובין בעוף דר"ל ס"ל דאפילו בעוף אינה לשחיטה אלא בסוף ולא איכפת ליה במה דעשה מעשה חטאת העוף בחוץ דדוקא בעשה מעשה חטאת בהכשרו כגון סימן א' למטה זה הוא שעשה חטאת בשלמות אבל סימן א' בחוץ כיון שהוא עולת עוף דבעי בפנים ב' סימנין תחלת שחיטה מקרי ולכן סתם ר"ל ואמר אינה לשחיטה אלא לבסוף בשום מקום בין בעוף ובין בבהמה ור' יוחנן ג"כ פליג בין בעוף ובבהמה וסובר בכל מקום ישנה לשחיטה אבל רבא לעצמו לא מצינו לו בזבחים שאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף בפירוש דנימא דכללא כייל דס"ל גם בעוף כן אלא מכללא דייקינן דס"ל לרבא אינה לשחיטה אלא לבסוף מדאמר שם (דף ל ע"א) הרי שחיטה דלחצות דמר מוכח דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף ושם בבהמה מיירי וא"כ איכא למימר שרבא לעצמו לא ס"ל לא כר"י ולא כרשב"ל אלא מחלק בין הפרקים דבבהמה אינה אלא לבסוף אבל בעולת העוף היכא דעשה מעשה חטאת בחוץ חייב ומטעם דרב יוסף שהרי עשה בה מעשה חטאת בעוף אבל רשב"ל ס"ל לרבא דודאי גם בעוף ס"ל כן מדסתם ואמר בפה מלא אינה לשחיטה אלא לבסוף. ובזה כבר תירץ רבא את עצמו על שלא אמר הלכה כרשב"ל בארבעה שהרי בזה אין הלכה כרשב"ל לגמרי ועל זה הקשה לו רבה בר שימי דמר דהיינו רב יוסף לא אמר הכי אלא דבעוף גם ריש לקיש מודה ואף שרשב"ל כללא כייל משום דמיירי במיעוט סימנין בחוץ ובזה בהמה ועוף שוים וא"כ אעפ"כ היה לך לכלול הך דרשב"ל בהדי הנך דהלכה כרשב"ל זה כוונת רבה בר שימי בקושייתו לרבא: דף ל ע"ב בעי ר"פ החליד במיעוט סימנין מהו תיקו והנה רש"י מפרש כל, הני בעיות במיעוט סימנין היינו מיעוט בתרא ופסק דספיקא לחומרא וכן פסק בשהה במיעוט בתרא לחומרא ולפי זה על כרחך הך בעיא מן התורה היא אם מן התורה פסול דאי הוה הספק רק אי מדרבנן החמירו א"כ הוה ספק דרבנן ולקולא אלא על כרחך ספק תורה ומעתה אני אומר דבר חדש לרש"י אף דפוסק לאסור שהייה וכל דיני שחיטה גם במיעוט בתרא מ"מ בעוף אם שהה בין סימן לסימן אין השהייה פוסלת ומנא אמינא לה אומר אני דאי אמרת דגם בין סימן לסימן שהייה פוסלת ואף דכבר הוכשר בסימן הראשון זה אם אינו שוחט השני כלל אבל אם גמרו ושחטו מקרי הכל שחיטה אחת וכדפירש רש"י בהדיא כאן בבעיא דרב פפא לענין מיעוט בתרא ונלע"ד דמחמת קושיא זו סבירא ליה להראב"ד דבעיא זו דשהייה במיעוט סימנין או החלדה הוא רק אם מדרבנן החמירו אבל מן התורה ודאי שאין שום פסול אחר שחיטת ההכשר דהיינו רוב א' בעוף ורוב ב' בבהמה וכיון דבעיות הללו היא מדרבנן שפיר פסק הראב"ד דנקטינן ספיקו לקולא ומתורץ תמיהת הכסף משנה בפ"ג מה' שחיטה ה' ד]. א"כ קשה רבא דאמר בזבחים (דף מה ע"ב) בשהה בסימן שני בעולת העוף לא פסלה לרבנן ומטעם דסימן שני לאו מטעם שחיטה הוא בעולת עוף רק לקיים מצות הבדלה וקשה וכי גרע מעוף חולין שסימן שני הוא שלא לצורך כלל ואעפ"כ שהייה פוסלת בו מטעם דכולה חדא שחיטה מקרי א"כ למה בעולת העוף לא נימא דכולה חדא מליקה מקרי אלא ודאי דבין סימן לסימן גם בחולין לא פסלה שהייה ולא שייך למימר חדא שחיטה הוא דסימן שני לית ביה מצות שחיטה כלל בעוף משא"כ מיעוט בתרא יש בו מצות שחיטה לכתחלה בעוף ובבהמה אף שאינו מעכב מ"מ אם שחט שייך לומר כולה חדא שחיטה היא וכן מבואר ברש"י בפירוש לעיל (דף כא ע"ב) בד"ה ואינו מבדיל בסימן א' עיין שם ותראה דמיעוט הסימן יש מצוה בעוף לכתחלה אבל סימן שני אפילו מצוה לכתחלה ליכא ודע שעל כרחך כוונת רש"י שם דמיעוט הסימן יש מצוה לכתחלה היינו גם מן התורה דאל"כ אכתי קשה כיון דמדאורייתא לית ביה מצוה כלל אם כן איך גומר הסימנין בחטאת העוף הרי מה שעושה יותר ממצות שחיטה מקרי הבדלה ובחטאת לא יבדיל כתיב ואף שקשה מאד לעשות חילוק מן התורה בין לכתחלה לדיעבד מ"מ דברי רש"י שם מוכיחים כן ובזה מתורץ מה שהקשו התוס' שם בד"ה ואינו מבדיל על דברי רש"י ממה דאמרינן בריש פרק ב' דקתני השוחט דיעבד אאחד בעוף עיין שם ולדידי ניחא דמודה רש"י דמדרבנן הוא מצוה גם בעוף סימן השני אבל מיעוט סימן הראשון הוא מצוה לכתחלה גם מן התורה ועיין במהרש"א שכתב בתוס' בד"ה החליד וכו' להיפך מסברא הנ"ל והחמיר יותר בין סימן לסימן בעוף מבאמצע הסימן המהרש"א בשטת התוס' קאי שהוא רק מדרבנן גזרה אטו בהמה ובבהמה בודאי בין סימן לסימן הוא חמור יותר ולכן ראוי לגזור בעוף בין סימן לסימן משום בהמה ובאמצע הסימן גם בבהמה אינו מן התורה במיעוט קמא גם בבהמה א"כ למה יגזרו רבנן כלל בזה לא בבהמה ולא בעוף אבל לשטת רש"י נהפוך באותו סימן במיעוט בתרא דקנה או בוושט בין מיעוט קמא ובין מיעוט בתרא היא ספיקא דאורייתא אבל בין סימן לסימן בעוף ודאי אינו מן התורה לענין שהייה וממילא דליכא ספיקא דאורייתא בעוף גם בהגרמה ובהחלדה בסימן שני: דף לא ע"א גמרא מאי לאו אדם דומיא דכלים וכו' קצת קשה ולמה לו הנחה זו דאדם דומיא דכלים והלא מכלים עצמם יכול להוכיח דחולין לא בעי כוונה שהרי כלים לאו בני כוונה נינהו ואפ"ה טהורים וצריך לומר דאיכא למימר דכלים דלאו בני כוונה נינהו לא בעי כוונה אבל אדם דבעל כוונה הוא צריך כוונה לכן צריך לומר אדם דומיא דכלים: ועוד נלע"ד דמה דקאמר ומנא תימרא אין הכוונה על חולין סתם דלא בעי כוונה אלא הכוונה להוכיח דאפילו חולין שיש ביה איסור כרת ג"כ לא בעי כוונה וכדלעיל דבעי חולין ולא בעי כוונה ולכן מביא גל וכו' על האדם וכלים וקשה למה ליה אדם דהרי מכלים כבר מוכח דלא בעי כוונה ומה בין אדם לכלים אלא דקמ"ל שגם אדם אפילו נדה ג"כ מותר דומיא דכלים בלא כוונה ודחי ליה לא כלים דומיא דאדם ואפילו חולין גרידא דלית ביה עון כרת ג"כ בעי כוונה ולבסוף שהוכיח דחולין לא בעי כוונה ממשנה דטבל ולא הוחזק וא"כ ליכא למימר כלים דומיא דאדם ועל כרחך צ"ל אדם דומיא דכלים וא"כ קשה נתני כלים לחוד ואדם דלא בעי כוונה ג"כ נדע מכלים אי נמי ממשנה דטבל ולא הוחזק אלא ודאי דקמ"ל דשום אדם אפילו נדה לא בעי כוונה ושפיר מוכח למסקנא דאפילו כרת מותר בלי כוונה תוס' בד"ה ואי אשמעינן וכו' קמ"ל דאפ"ה פסלי רבנן וכתב מהרש"א אין להקשות אמאי לא נקיט רבותא טפי לרבנן דאפילו מתכוין לחתיכת בשר פסלי רבנן דיש לומר דמלתא מציעא נקט וכו' ודבריו דחוקים ולולא דברי התוס' שבפ"ק דזה הוא רבותא לרבנן אמינא דכל זה רבותא לר' נתן דהרי בפ"ק (דף יב ע"ב) מוקי לה שהלכה ובאה ואמרתי שאף דגם לר' נתן בעינן עכ"פ מכח אדם מ"מ גם ההבאה כחו הוא שעל ידי שזרקה בכח גדול בכותל קפצה לאחוריה ובאה וא"כ בין ההליכה ובין ההבאה כח אדם הוא ואמינא לא מבעיא אם מתכוין לכתחלה לזה שע"י כח הזריקה תחזור לאחוריה פשיטא דמהני שהרי גם על החזרה יש אפילו כוונת אדם ואף שלא נתכוין לחתיכה כלל מ"מ נתכוין למעשה אלא אפילו נתכוין לנעצה בכותל פירוש שתשאר נעוצה בכותל אלא שלא נתקיימה מחשבתו בזה וחזרה לאחוריה ובאה נמצא שאין על ההבאה כוונת אדם אפילו למעשה בלי חתיכה ואפ"ה מכשיר ר' נתן דעכ"פ ע"י כחו נעשית וא"כ מה שאמר לנעצה בכותל הוא ג"כ לרבותא דר' נתן ובזה מתורץ מה שנתקשה רש"י לעיל (דף יד ע"ב) דמוקי שהלכה ובאה וכתב רש"י דהה"ד דהוה מצי לאוקמי ששחטה בהליכה לבד אלא שהיה בסכין מלא צואר חוץ לצואר עיין שם שנדחק רש"י ולדידי ניחא דלהכי אוקמה שהלכה ובאה ואז שפיר הוה לנעצה בכותל רבותא לר"נ משא"כ אם מוקי ששחטה בהלכה הוה כיון דלר"נ בעי למימר רבותא מדלא נקט אפילו מתכוין לחתיכת בשר דהוא רבותא יותר לרבנן וא"כ דלרבותא אליבא דר"נ בעי למה נקט לנעצה וכנ"ל: שם ע"ב מ"ד לגזור משום חרדלית וכו' א"נ משום ראשין אטו כיפין ויש לדקדק בשלמא אי מדין כוונה רוצה לחדש א"כ שפיר איצטריך למתני אדם וכלים דאי הכוונה להשמיענו שא"צ כוונה קמ"ל דאפילו אדם א"צ כוונה משום דאדם דומיא דכלים ואי להיפך קמ"ל דאפילו כלים דלאו בני כוונה נינהו אפ"ה צריכין כוונה ע"י אדם הטובל אותן וקמ"ל כלים דומיא דאדם אבל כיון דמדין כוונה לא שמענו ומשנה זו כלים כמ"ש התוספות בד"ה וכי תימא אלא דקמ"ל דלא גזרינן אטו חרדלית או אטו כיפין א"כ אין חילוק בין אדם וכלים ולמה קתני תרוייהו ונראה דלהכי קאמר תרתי משום חרדלית ומשום כיפין וזה פשוט דטבילה בכיפין לא משכחת באדם כי אם בכלים שיכול לזרקן באויר וכמ"ש רש"י ואין מטבילין בכיפין שלא יזרוק כלים נמצא דגזרה אטו כיפין שייך רק בכלים ולא באדם וגזרה משום חרדלית דהיינו שאין בו מ' סאה שייך רק באדם דאדם בעי מ' סאה מן התורה אבל כלים דמדאורייתא לא בעי מ' סאה רק מדרבנן אין לגזור בהו אטו חרדלית וא"כ שפיר איצטריך למתני אדם וכלים דחד מחבריה לא אתי ובזה תשכיל ותבין עומק כוונת רש"י שנתחכם לפרש משום חרדלית שהוא פחות מארבעים סאה ולא רצה לפרש כפירוש התוס' משום זוחלין דא"כ בזה אדם וכלים שוים וקשה נתני כלים לחוד ולא נתני אדם וממילא ידעינן דלא גזרינן לא משום כיפין ולא משום זוחלין ונדע דגם אדם שרי ולכן פירש רש"י משום ארבעים סאה וא"כ אי לאו דתנן אדם בפירוש הוה אמינא בכלים לא גזרינן לפי שארבעים סאה בכלים הוא לאו דאורייתא אבל באדם שהוא דאורייתא גזרינן וק"ל: ודעת התוס' כנ"ל דהם ס"ל דאיצטריך אדם וכלים לומר דאדם היינו אפילו נדה שיש בה כרת אפ"ה לא גזרינן אטו חרדלית ואי לא הוה תנן רק אדם לא הוה מוקמינן ליה לענין נדה לבעלה רק לשאר חולין אבל השתא דתני כלים מיותר אדם לענין נדה: שם אמר רבא שחט פרה וכו' הנה הא דמלאכה פוסלת בפרה משנה שלמה היא דפוסל אפילו בדיעבד דכך שנינו בפ"ד דפרה כל העוסקין בפרה פוסלין אותה במלאכה אחרת אבל הפסול שהוא משום ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה זה לא שנינו במשנה רק הוא בספרי שאין שוחטין ב' פרות כאחת אבל לא נתבאר אם פוסל אפילו בדיעבד וכן במשנה פ"ג דפרה לא היתה פרה רוצה לצאת אין מוציאין עמה וכו' ולא אדומה שלא יאמרו שתים שחטו ומדאסר משום שלא יאמרו שתים שחטו מכלל שאסור לשחוט שתים אבל לא נתבאר אם פסול גם בדיעבד ואי משום דכתיב ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה א"כ הוא מן התורה ואסור אף דיעבד זה אינו הכרח דכמה דברים מצינו בקדשים שהוצרך קרא מיוחד לעכב ואף דאיכא למימר דפרה שאני דחקה כתיב בה וכל הכתוב בה מעכב מ"מ אכתי לא שייך למפרך פשיטא ולפי זה מה דאמר נשחטה בהמה וכו' לר"נ פרה פסולה שפסול זה לאו משום מלאכה הוא אלא משום דכתיב אותה לבדה וטובא קמ"ל דפוסל אף דיעבד א"כ מאי מקשה כאן פשיטא. ובזה היה נראה דיותר ניחא גרסת הרמב"ם בשמעתין דרבא קאמר נשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן שתיהן כשרות לרבנן פרה כשרה ובהמה פסולה פשיטא מהו דתימא ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה קמ"ל דהני מילי בשתי פרות אדומות עיין ברמב"ם פ"ד מה' פרה הל' י"ח ובכ"מ שם וגרסא דידן נלע"ד דמקשה פשיטא כיון דתנן במס' פרה אין מוציאין עמה אדומה שלא יאמרו שתים שחטו מכלל דשחיטת שתים אוסר אפילו דיעבד דאל"כ לא היו גוזרין על ההוצאה משום השחיטה ולכן מקשה פשיטא. וגוף דין זה אם שחט ב' פרות אדומות כאחת לדברי התוס' בשמעתין בד"ה נשחטה דבב' פרות לא שייך פסול מלאכה אחרת וא"כ אין האיסור רק משום אותה ולא אותה וחברתה לא נתבאר אם פוסל אף דיעבד וברמב"ם בריש פרק ד' אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת שנא' ושחט אותה ולא ביאר גם הרמב"ם איך הדין בדיעבד ואעפ"כ לדינא הדבר פשוט שאסור בדיעבד שהרי קאמר בשמעתין נשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן פרה פסולה והרי בזה אין כאן פסול מלאכה ונמצא שמשום ושחט אותה פסולה ומינה דבשחט שתי פרות אף שלדברי התוס' אין בזה פסול מלאכה מ"מ פסולים משום ושחט אותה אבל לגרסת הרמב"ם דלר' נתן שתיהן כשרות אין לנו הוכחה ונראה דאעפ"כ מוכח דפסולה אף דיעבד שהרי לגרסת הרמב"ם קאמר פשיטא סד"א ושחט אותה אמר רחמנא ולא אותה ואת חברתה ואפילו בהמת חולין נמי קמ"ל ולפי גרסא זו הסד"א הוא דאפילו בהמת חולין נמי קמ"ל רבא דבהמת חולין לא וממילא משמע דאם היה באמת גם בהמת חולין במשמע היתה נאסרת גם דיעבד שהרי דברי רבא בדיעבד הם ואמנם אטו הכ"מ קיבל גירסא זו איש מפי איש עד הרמב"ם הכ"מ מדעתו קאמר לתרץ פסקי הרמב"ם שעל כל פנים לא היה להרמב"ם הגרסא שלפנינו ונוכל לומר שגרסת הרמב"ם היה כך סד"א דהואיל וכתיב ושחט אותה ולא אותה ואת חברתה אפילו דיעבד נמי קמ"ל וא"כ הקמ"ל הוא שאינה אסורה בדיעבד ודע דעל כרחך אי אפשר לקיים גרסת הכ"מ דלגרסתו א"כ המסקנא היא דאותה ולא אותה ואת חברתה היינו דוקא פרה אדומה כמותה אבל פרת חולין אינה בכלל וקשיא לי דהרי בקרא והוציא אותה דרשינן גם כן שלא יוציא אחרת עמה כדאמרינן ביומא (דף מב ע"ב) ובין רבי ובין רבנן דרשו והוציא אותה לבדה וכדמקשה התם ות"ק הא כתוב אותה וכו' אלא דת"ק דריש טעמא דקרא ומוקי ליה דוקא באדומה ומטעם שלא יאמרו שתים שחטו או בשחורה שלא יאמרו שחורה שחטו ולרבי דלא דריש טעמא דקרא גם חמור במשמע וא"כ בכאן ושחט אותה לבדה אין לנו טעם למדרש טעמיה דקרא ואפ"ה דרשינן אותה ולא אותה ואת חברתה דוקא פרה אדומה כמותה וא"כ גם בקרא והוציא אותה נימא ולא אותה ואת חברתה דוקא פרה אדומה ולמה אסרינן גם חמור לרבי ולת"ק נמי אי לאו דדרשינן טעמא דקרא אלא ודאי דגם כאן נמי לא דרשינן חברתה דומיא דידה ובאמת גם בהמת חולין במשמע אבל חמור ודאי אינו במשמע דחמור ר לא שייך בו שחיטה אבל עכ"פ גם חולין במשמע ודלא כגרסת הכ"מ אלא ודאי גרסת הרמב"ם היתה כפי שכתבתי דדוקא לכתחלה אסור ואף דכתיב חקה היינו אם שינה בגוף מעשה הפרה כמו פסול מלאכה שהטעם משום היסח הדעת מן הפרה אבל פסול חוץ ששחט אחרת עמה שאין כאן שום חסרון במעשה הפרה כמו לר' נתן בנשחטה אחרת עמה שאין כאן היסח הדעת או שחט ב' פרות אדומות לדברי התוס' שאין כאן היסח הדעת איכא למימר דלא קאי חקה על זה: ותדע דלא פסלינן דיעבד משום אותה דהרי בהוציא הכתוב והוציא אותה לבדה וזה דרשינן בין לרבי ובין לרבנן וא"כ נימא דגם בדיעבד פסול אם הוציא אחרת עמה והנה הרמב"ם בריש פ"ד מה' פרה זה לשונו שם הלכה ב' לא רצתה פרה לצאת אין מוציאין עמה שחורה שלא יאמרו שחורה שחטו ולא אדומה שלא יאמרו שתים שחטו עכ"ל וקשה למה לא הביא הקרא דכתב והוציא אותה כשם שהביא לעיל מיניה בהלכה א' שכתב אין שוחטין ב' פרות אדומות כאחת שנאמר ושחט אותה ועל כרחך צריך לומר דכאן בהוצאה לא הוצרך להביא הקרא כי די לו בטעם שלא יאמרו שתים שחטו וקשה אדרבא מטעם זה מפשטא דלישנא משמע שהוא רק איסור לכתחלה והיה לו להביא קרא והוציא אותה שנדע שהוא אסור אף דיעבד אלא ודאי שבאמת אין איסור רק לכתחלה אף דכתיב אותה וא"כ הה"ד בשחיטה ואין לומר שאני התם בהוצאה דשם יש לנו טעם ודרשי רבנן טעמיה דקרא ולכך אמרינן שגם הכתוב לא הקפיד רק לכתחלה אבל בשחיטה שהוא גזרת הכתוב בלי טעם אסור אף דיעבד א"כ קשה שם ביומא (דף מב ע"ב) דקאמר אבל בין רבי לרבנן דאפיק חמור בהדה והרי גם בפרות שתים יש נ"מ בינייהו דלרבי דלא דריש טעמא דקרא אסור אף דיעבד ולרבנן דדרשי טעמא אינו אסור בדיעבד אלא ודאי דגם לרבי אינו אסור בדיעבד: ודע דבדברי הרמב"ם הנ"ל פ"ד מפרה הל' ב' תמיה לי טובא שהרי שם ביומא אמרו מאן ת"ק היינו ת"ק דרבי ר"ש היא דדריש טעמא דקרא וא"כ כיון שהרמב"ם פסק בפ"ג מה' מלוה הלכה א' דאלמנה בין עניה ובין עשירה אין ממשכנין אותה והיינו כר' יהודה בשלהי ב"מ (דף כט) דלא דריש טעמא דקרא וא"כ היה לו לפסוק כאן כרבי והרי אמרו אבל דאפיק חמור בהדה דלרבי אפילו חמור אסור להוציא עם הפרה ולמה השמיט הרמב"ם דין זה וכתב רק שחורה ואדומה ועוד שכתב בהדיא הטעם שלא יאמרו שחורה או שתים שחטו ומשמע בפירוש דבחמור דליכא כל הני חששות מותר ולרבי אין באיסור זה טעם רק גזרת הכתוב. ועיין בלח"מ ריש פרק ג' מה' מלוה שוב פקחתי עיני וראיתי שהתוי"ט במס' פרה פרק ג' משנה ז' הקשה ג"כ קושיא הנ"ל: שם ע"ב אמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה לד"ה פסולה כו' והנה הרמב"ם בפ' ד' מה' פרה אדומה הלכה י"ח פסק שחט פרה ונשחט בהמה עמה כשרה שאין שחיטת חולין צריכה כוונה והקשה הכ"מ שם כיון שהרמב"ם פסק כר"נ דשחיטת חולין לא צריכה כוונה ובגמרא דחולין מפורש דאם נשחטה בהמה אחרת עמה פסולה לר"נ דאף שאין לפוסלה משום מלאכה כיון שלא היה דעתו על האחרת מ"מ מפסלה משום דכתיב אותה ולא אותה ואת חברתה וא"כ פסק הרמב"ם נגד הגמרא והכ"מ שם כתב דלהרמב"ם היה גירסא אחרת בגמ' ע"ש: ואמרתי ליישב דברי הרמב"ם ואין אנו צריכין למחוק הגירסא שלפנינו דהנה במס' יומא (דף מב ע"א) פליג רב ושמואל אי שחיטת פרה אדומה כשרה בזר ויליף שם שמואל מדכתיב ושחט אותה לפניו שיהי' זר שוחט ואלעזר רואה מכלל דשחיטה כשרה בזר ופריך הגמרא לרב האי לפניו מאי עביד ליה ומתרץ שלא יסיח דעתו מיניה ושמואל שלא יסיח דעתו מנ"ל יליף מושרף את הפרה לעיניו ורב חד לשחיטה וחד לשרפה וצריכי כו' עכ"ל ע"ש. והרמב"ם בפרק הנ"ל סוף הלכה י"ד כתב וז"ל ומנין שמלאכה פוסל בה שנאמר ושחט אותה מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא ללמד שאם נתעסק בדבר אחר בשעת שחיטה פסולה שנאמר ושרף את הפרה לעיניו שיהיו עיניו בה ללמד שהמלאכה פוסלת בה משעת שחיטה עד שתעשה אפר וכל העוסק כו' ע"ש. והנה לדעת הרמב"ם וכן הוא בספרי (הובא בתוי"ט ובר"ש בפרק ד' דמס' פרה משנה ד' ע"ש) דמקרא דאותה מפיק דפוסלת במלאכה. ומלאכה והיסח הדעת חדא מלתא הוא דטעמא דמלאכה הוא משום היסח הדעת. ולפי זה קשה מאי פריך הגמ' במס' יומא לשמואל שלא יסיח דעתו מנ"ל דלמא מפיק ליה מדכתיב אותה כדדריש בספרי. וי"ל דהנה עוד קשה כיון דלרב יש שתי דרשות מלפניו ולעיניו חד לשחיטה וחד לשרפה והגמ' עביד צריכותא דשניהם צריכים א"כ אמאי לא פריך לשמואל דלית ליה אלא חד דרשא דושרף את הפרה להיסח הדעת אשכחן בשעת שרפה דהיסח הדעת פוסל בשעת שחיטה מנ"ל דהא שחיטה משרפה ליכא למילף כדעבד הגמ' הצריכותא לרב. אמנם חדא קושיא מתורצת בחברתה דגם המקשה דפריך לשמואל שלא יסיח דעתו מנ"ל נמי הוי ידע דיש לדרוש היסח הדעת מדכתיב אותה כדדריש ליה בספרי וגם ידע מהך צריכותא דלקמן דצריך שני לימודים חד לשרפה וחד לשחיטה ופריך שפיר לשמואל דאף דדריש אותה להיסח הדעת היינו בשחיטה אבל בשרפה מנ"ל דשרפה משחיטה ליכא למילף ומתרץ מושרף את הפרה לעיניו א"כ גם בשרפה כתיב שלא יסיח דעתו ופריך הגמרא לרב האי לעיניו מאי עביד ליה ומתרץ חד לשרפה וחד לשחיטה ובאמת רב לא דרש אותה לענין היסח הדעת כדדריש בספרי אלא רב דרש אותה לדרשא דרבא הכא במס' חולין אותה ולא אותה ואת חברתה ולכל מר כדאית ליה לרבנן לשוחט שני פרות כדמתרץ בתוס' ד"ה נשחטה ולר"נ לנשחטה בהמה אחרת עמה שלא בכוונה ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דמלאכה שפוסל בשחיטה נלמד מאותה ופסול מלאכה בשרפה נלמד מלעיניו והוא ממש כשמואל דגם לשמואל אנו צריכין שני דרשות כנ"ל והך צריכותא עביד הגמרא בין לרב ובין לשמואל ולפ"ז יש לתרץ קושי' העולם על התוס' בד"ה נשחטה דמקשים לרבנן אותה ולא את חברתה למה לי כו' ע"ש. ומקשים העולם דלמא באמת רבנן לא דרשי אותה ולא אותה ואת חברתה רק שהם דרשי אותה כדדריש בספרי לענין שמלאכה פוסלת בה משום היסח הדעת ולפי דברי הנ"ל א"ש וקושי' התוס' הוא דאי אותה דרשי רבנן לענין שהמלאכה פוסל בשחיטה ולא דרשי כלל אותה ולא אותה ואת חברתה א"כ קשה לרבא מנ"ל דלר"נ נשחטה בהמה אחרת עמה דפסולה מדכתיב אותה ולא אותה ואת חברתה מנ"ל לרבא הא דלמא גם ר"נ דרש אותה לענין שהמלאכה פוסל ולא דרש אותה ולא את חברתה ומנ"ל לרבא להרבות בפלוגתא וכיון שצריכין לומר דרבנן לא דרשי אותה אלא לענין מלאכה שפוסל בה ממילא גם ר"נ דורש כן כיון שלא מצינו דר"י פליג בהך דרשה עם רבנן ומנ"ל לרבא לאפושי בפלוגתא בין ר"נ לרבנן. אלא ודאי ע"כ צ"ל דרבא קאי הכא אליבא דרב במס' יומא דסובר שחיטת פרה פסולה בזר וא"כ לפניו דכתיב בשחיטה אתי לענין היסח הדעת דפוסל בשחיטה וא"כ לא צריך אותה לענין מלאכה דפוסל בשחיטה דזה נלמד מדכתיב לפניו וע"כ צריך לומר דקרא דאותה בא לדרשה דאותה ולא את חברתה ושפיר מקשים התוס' לרבנן למה לי' ומתרצים דלרבנן צריך אותה ולא את חברתה לענין שוחט שני פרות אדומות דליתא משום היסח הדעת: היוצא מכל הנ"ל דמה דדריש רבא אותה ולא אותה וחברתה ופוסל לר"נ כשנשחטה בהמה אחרת עמה הוא רק אליבא דרב דסובר שחיטת פרה פסולה בזר ודרשינן לפניו דכתיב בשחיטה לענין היסח הדעת דפוסל בשחיטה וא"כ הך אותה מיותר הוא וצריך למדרש אותה ולא אותה ואת חברתה ושפיר פסול לר"נ כשנשחטה בהמה אחרת עמה. אבל לשמואל דסובר שחיטת פרה כשרה בזר והך לפניו אתי להתיר שחיטת זר שיהיה זר שוחט ואלעזר רואה א"כ היסח הדעת דפוסל בשחיטה ילפינן מאותה כנ"ל והשתא לשמואל ליכא למדרש אותה ולא אותה ואת חברתה דהך אותה צריך לגופא שלא יסיח דעת בשחיטה וא"כ לשמואל אם נשחטה בהמה אחרת עמה כשרה גם לר"נ הואיל ולא דריש אותה ולא אותה ואת חברתה ולפ"ז צדקו דברי הרמב"ם דהרמב"ם אזיל לשיטתו שפוסק בפ"א מה' פסולי מוקדשין הלכה ב' כשמואל דשחיטת פרה כשרה בזר ע"ש ולפ"ז פסק שפיר דנשחטה בהמה אחרת עמה כשרה אף לר"נ דהואיל ולשמואל לא דרשינן כלל אותה ולא את חברתה דאותה צריך לגופא להיסח הדעת כנ"ל ודוק: אבל לפ"ז קשה כיון דהרמב"ם לא דרש כלל אותה ולא אותה וחברתה א"כ האיך כתב בריש פ' ד' מהלכות פרה אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחת שנאמר ושחט אותה עכ"ל הרי מפורש בדברי הרמב"ם דדריש אותה ולא את חברתה. לכך נראה לי דמה שכתב הרמב"ם דאין שוחטין ב' פרות כאחת משום שנאמר אותה לאו כונתו משום דרש דאותה ולא חברתה אלא דלא ס"ל כסברת התוס' דשתי פרות לא מפסלי משום מלאכה אלא סובר כדעת רש"י במס' יומא (דף מב ע"ב) ד"ה שלא יאמרו גם בשני פרות שייך משום מלאכה אבל לפי דעת הרמב"ם ורש"י דגם בשחיטת שני פרות שייך מלאכה אחרת קושי' התוס' במק"ע לרבנן למה לי אותה ולא את חברתה הא בלא"ה נמי פסול משום מלאכה אחרת: ואמרתי לתרץ דכל אחד על מקומו יבוא בשלום דהתוס' קאי הכא אליבא דרבא ולרבא ליכא למפסיל שוחט שני פרות משום מלאכה אחרת והרמב"ם ורש"י קאי אליבא דשמואל ולשמואל גם בשני פרות שייך מלאכה אחרת דהנה לפי מה שכתבתי לעיל דלרב ולרבא פסול מלאכה אחרת בשחיטה מפיק להו מקרא דלפניו ולשמואל מפיק ליה מדכתיב אותה כדדריש לי' בספרי ומעתה אני אומר שיש נפקותא דאי דרשינן פיסול מלאכה אחרת מקרא דאותה צריכין אנו לומר דמשמעות הדרש הוא כך דאותה הוא מיעוט ודרשינן ושחט אותה שיהיה כוונתו בשעת שחיטה לשחוט רק אותה לבדה ולא שיהי' לו עוד שום כוונה אחרת בשעת שחיטה ולכך כשיש כונתו גם על מלאכה אחרת פסולה והשתא מה שמלאכה אחרת פוסל בה לאו משום היסח הדעת הוא אלא דגזירת הכתוב הוא מאותה שיהי' כוונתו רק על אותה פרה לבדה וכיון דמכח מיעוט פסלינן מלאכה אחרת וא"כ כששחט שני פרות אף שאין בה היסח הדעת אפ"ה פסול מכח מיעוט דאותה דכי היכי דממעטינן מאותה כוונת מלאכה אחרת כמו כן ממעטינן נמי בששחט פרה אחרת בכוונה דמאותה ממועט הכל שיהיה כל מחשבתו רק על אותה פרה לבדה ולפ"ז שחיטת שני פרות פסול מכח מיעוט דאותה אבל אי דרשינן פיסול מלאכה אחרת מקרא דלפניו א"כ לאו מכח מיעוט פסלינן מלאכה אחרת אלא הואיל ולפניו הוא משמע שיהיה דעתו עליו בשעת שחיטה ולא יסיח דעתו ממנה וא"כ אינו פוסל אלא מלאכה שיש בה היסח הדעת כגון מלאכה אחרת אבל שחיטת שני פירות ליכא למפסל משום היסח הדעת דהא דעתו היה על פרה אדומה כיון ששחט שתים וא"כ מקרא לפניו ליכא למפסל שחיטת שני פרות והשתא א"ש דהתוס' קאי אליבא דרבא ורבא סובר כרב דלפניו קאי אפיסול מלאכה אחרת א"כ שפיר כתבו התוס' דאותה ולא אותה וחברתה צריך לרבנן לשוחט שני פרות דהואיל ומקרא דלפניו ליכא למעט אלא מלאכה אחרת שיש בה היסח הדעת ובשוחט שני פרות ליכא היסח הדעת אבל רש"י והרמב"ם סוברים כשמואל דפסול מלאכה אחרת ממעטינן מאותה א"כ גם שוחט שני פרות נמי ממועט מאותה כנ"ל. ואין להקשות אמאי לא אמרינן דאותה ממעט הכל ואף מלאכה שעושה בלי כוונה נמי יהי' פוסל בה. ז"א דמיעוט דאותה קאי על ושחט שהוא בעי כוונה דמה שפוסל בקדשים פוסל בפרה הואיל וחטאת כתיב בה כמ"ש הרמב"ם בפ"ג הלכה ז' ושחיטת פרה צריכה כוונה אף לר"נ ועל זה קאי אותה למעט כוונה אחרת היינו מעשה שיש בה כוונה ודומיא דושחט ממעטינן מלאכה אחרת אבל היכא דליכא כוונה אינו פוסל ודוק: אבל לפ"ז נשאר קושיא אחרת על הרמב"ם איך פסק הרמב"ם כשמואל דשחיטת פרה כשרה בזר הא לפי מה שכתבתי מוכח דרבא סובר כרב דשחיטת פרה פסולה בזר הואיל והוא דרש אותה ולא את חברתה לשוחט שני פרות ואיך פסק הרמב"ם דלא כרבא הא הלכתא כבתראי מאביי ורבא ואילך: ואמרתי לתרץ דמסתמא דתלמודא מוכח דהלכה כשמואל דשחיטת פרה כשרה בזר דהנה במס' יומא (דף מג ע"ב) אמר ר"י שחיטת פרה כשרה בזר וקאמר הגמ' ר' יוחנן לא מיבעיא דלתנא לא ציית אלא אפילו לרבי' לא ציית דאמר ר"י משום ר' שמעון כו' ע"ש ולכאורה יש לדקדק למאי מביא הגמ' דר"י פליג גם על רבו כיון שמצינו פעם אחד שר"י אמר לתנא פוק תני לברא לא מצינו שחיטה שיהי' פסולה בזר א"כ בודאי סובר דשחיטת פרה כשרה בזר ולמאי צריך להביא עוד הפעם מימרא דר"י אלא ודאי ע"כ שסתמא דתלמודא רוצה לפסוק הלכה כר"י דשחיטת פרה כשרה בזר ואי לא הביא הגמ' הך מימרא דר"י דפליג בפירוש על ר"ש בן יהוצדק לא הוי אמרינן דהלכתא כר"י דאין הלכה כתלמיד במקום רבו אלא היכא שפליג על רבו בפירוש והוי אמרינן דמה שאמר לתנא פוק תני היה קודם ששמע מרבו דשחיטת פרה פסולה בזר ולכך מביא הגמ' דר"י גופיה כשאמר הלכה זו בשם רבו היה פליג עליו ובזה שפיר הלכה כתלמיד במקום רבו היכא שפליג עליו בפירוש ודברי אלה ממש הם מרומזים בכ"מ בפ"א מה' פסולי מוקדשין ע"ש. וא"כ שפיר פסק הרמב"ם דלא כרבא הואיל ומסתמא דתלמודא מוכח דהלכה כר"י: עוד נתעוררתי על קושית התוס' בד"ה נשחטה בהמה אחרת כו' שמקשים לרבנן למה לי אותה ולא את חברתה תיפוק ליה מטעם מלאכה עכ"ל ומתרצים דאיצטריך לשוחט שני פרות וכו' וקשה לי למאי צריכין התוס' לומר דבשני פרות ליכא משום מלאכה אחרת אמאי לא קיימו בסברתם דגם בשוחט שני פרות איכא משום מלאכה אחרת ואפ"ה צריכין לרבנן למדרש אותה על פי מה דאיתא במס' סוטה (דף ח' ע"א) ת"ר אין משקין ב' סוטות כאחת כדי שלא יהיה לבה גס בחברתה ר"י אומר לא מן השם הוא זה אלא אמר קרא אותה לבדה וקאמר בגמ' דת"ק ר' שמעון הוא דדריש טעמא דקרא ונפקא מני' רותתת ופריך הגמרא והא אין עושין מצות חבילות חבילות ומסקינן כאן בכהן אחד כאן בשני כהנים ע"ש בגמ' הרי דלרבנן ממעטינן מאותה אפי' בשני כהנים וא"כ גם הכא גבי פרה נמי יש למעט מאותה ולא חברתה אפילו בשני כהנים אין עושין שני פרות אדומות כאחת ולפ"ז לא קשה קושית התוס' דשפיר צריך לרבנן אותה למעט שאין עושין שני פרות אפי' ע"י שני כהנים דליכא משום מלאכה ולא משום היסח הדעת דכל אחד שוחט פרה שלו ולכך צריך קרא דאותה למעט שני פרות אפי' ע"י שני כהנים ולדעתי זה הוא קושיא חמורה על התוס' אך לפי דברי הנ"ל יש לתרץ דהואיל ורבא דהכא קאי אליבא דרב דסובר שחיטת פרה פסולה בזר והנה במס' יומא (דף מב ע"ב) קאמר בגמ' ונתת אותה אל אלעזר הכהן אותה לאלעזר ולא לדורות לאלעזר איכא דאמרי לדורות בכהן גדול ועיין בכ"מ בפ"א מהלכות פרה הלכה י"א שמביא כמה ברייתות ומשניות דסברי דצריכה כה"ג) ולפי זה לרב דפוסל שחיטת פרה בזר א"כ גם בשחיטה צריך להיות כהן גדול ומעתה ליכא למימר דאותה קאי למעט שני פרות בשני כהנים דבלא"ה אי אפשר בשני כהנים דכיון דצריך כהן גדול וליכא אלא חד כהן גדול ושפיר מקשים התוס' אך עדיין צ"ע דהא בריש פ' ד' דמס' פרה פליגי בזה דת"ק סובר שלא בכהן גדול פסולה ור' יהודא מכשיר וא"כ לא מקשים התוס' מידי לרבנן דלמא רבנן סברי כר"י וכהן הדיוט כשר בפרה ושפיר יש למצוא שני פרות בשני כהנים אף לרב דפוסל בזר מ"מ סגי בכהן הדיוט אליבא דר' יהודא (ועיין בתוס' ישנים במס' יומא בד"ה שחיטת פרה בזר פסולה ע"ש ודוק): עוד יש להקשות דיש למצוא גם בכהן גדול שני כהנים גדולים כגון כהן המשמש וכהן שעבר כדאיתא במשנה דמס' מגילה (דף ט' ע"ב) אין בין כהן המשמש לכהן שעבר אלא פר יוה"כ ועשירית האיפה ע"ש הא לשאר דברים זה וזה שוים כדדייק בגמ' שם. ואף שר"י שם פליג וסובר דראשון חוזר לעבודתו ושני אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט הא ר' יוחנן לשיטתו סובר דפרה כשרה בכהן הדיוט כמו שמפורש בספרי הובא בכ"מ בפ"א מהלכות פרה הלכה י"ד ע"ש: ודע דבעיקר הדבר אם מקרא דאותה יש למעט בשני כהנים מקשה המגן אברהם בסי' קמ"ז סוף ס"ק י"א על הרמב"ם דלא מחלק בשני סוטות בין כהן אחד לשני כהנים ומקשה המג"א מסוגיא דסוטה דמסיק בכהן אחד אינו משקה אבל בשני כהנים משקה ומתרץ המג"א דהרמב"ם מפרש בגמ' איפכא דכהן אחד משקה הואיל והוא בזה אחר זה ובשני כהנים אינו משקה דהוי בבת אחת ע"ש במג"א ואני בער ולא אדע עיקר תמיהתו על הרמב"ם דמה דמחלק בגמ' בין כהן אחד לשני כהנים היינו לר"ש דדריש טעמא דקרא שלא יהיה לבה גס בחברתה וברותתת משקין שני סוטות וע"ז פריך הגמרא דגם ברותתת אינו משקין שני סוטות דאין עושין מצות חבילות חבילות ומחלק בין כהן אחד לשני כהנים אבל לר' יהודא דלא דריש טעמא דקרא וממעט שני סוטות מקרא דאותה גם בשני כהנים ממעט דגזירת הכתוב הוא שלא להשקות שני סוטות בבת אחת ולכך לא מחלק הרמב"ם בכך דהרמב"ם פוסק כר' יהודא ואין להקשות למה לא קאמר הגמרא נפקא מיני' בין ר"ש לר"י שני כהנים ז"א חדא דהגמ' עדיין לא אסיק אדעתיה לחלק בין שני כהנים לכהן אחד ועוד אי לאו ברותתת גם לר' שמעון אינו משקה אפי' בשני כהנים דאכתי שייך בה לבה גס בחברתה כשהיא רותתת דגם חברתה עומדת להשקות מכהן אחר לכך צריך הגמרא לומר נ"מ ברותתת ובזה נ"מ בין ר"ש לר"י בשני כהנים דלר"ש משקין דלא שייך בה לבה גס בחברתה דהא היא רותתת ואינה מודה וגם משום אין עושין מצות חבילות חבילות לא שייך דהא איכא שני כהנים ולר' יהודא לא משקין אפי' בשני כהנים הואיל ור' יהודא אינו דורש טעמא דקרא וממעט בכל גונא מקרא דאותה אפילו בשני כהנים וא"כ אין מקום לקושי' המג"א ובזה יש הכרעה דהרמב"ם פוסק כר"י דלא דרש טעמא דקרא ועיין ברמב"ם ריש פרק שלישי מהלכות מלוה ולוה ובלח"מ שם שהוא נבוך בדעת הרמב"ם אי פסק כר"י דלא דרש טעמא דקרא אי כר"ש ע"ש באריכות ועיין במסכת נדרים (דף עג ע"א) ובר"ן שם והנה הרמב"ם בפ' י"ב מה' נדרים הלכה מ"ד פוסק דבעל מפר לשתי נשיו כאחת וכתב הלח"מ שם דהרמב"ם סובר דהגמרא קא פשיט אבעיא דרבא מרבנן דדריש אותה גבי סוטה משום טעמא דקרא שלא יהיה לבה גס בחברתה ופליגי אר' יהודא ובנדרי שתי נשיו ליכא טעמא לא דרשי אותה למעט והרמב"ם דמביא דאין משקין שני סוטות כאחת מדרשא דאותה הביא הפסק ולא מביא הטעם עד כאן דברי הלחם משנה שם בשנוי לשון והנה לדבריו הא גופא קשה למה אינו מביא הרמב"ם הטעם בשני סוטות דהא איכא נ"מ טובא לחלק בין כהן אחד לשני כהנים כקושי' המג"א: דף ב ע"א נשחטה וכו' לר"נ איצטריכא ליה ורישא דקאמר שחט בהמה וכו' הוא הקדמה להוליד ממנה דין דנשחטה לא הוה מצי למימר נשחטה וכו' לר"נ פסולה דמנ"ל הא דלמא באמת דוקא שתי פרות וכקושיית התוס' בד"ה אבל לכן קאמר שחט וכו' לד"ה פסולה משום היסח הדעת א"כ ליכא למימר שתי פרות דקרא למה לי והרי בלא"ה פסול משום מלאכה וכקושיית התוס' בד"ה נשחטה אלא ודאי דקאי על בהמת חולין ובלי כוונה ואמנם התוס' שהקשו כן בד"ה אבל משום שכבר הקדימו בדבור הקדום דלרבנן על כרחך לשחוט בכוונה אתי וא"כ קשה אותה ל"ל תיפוק משום היסח הדעת וצריך לומר דבב' פרות לא שייך היסח הדעת ולכן הקשו גם לר"נ מנ"ל לאוקמי בבהמת חולין ובזה מתורץ קושיית מהרש"א על הגמרא דאיך קאמר דהוה אמינא לר' נתן בב' פרות וכו' ולדידיה דכל זה הוא רק הוה אמינא אי לאו דאמר רבא שחט אחרת ואז היה הוה אמינא דשחיטת בהמה עמה לא מחשב היסח הדעת ושפיר הוה מוקמינן בב' פרות אבל עכשיו שאמר רבא שחט וכו' לד"ה פסולה באמת אי אפשר לאוקמי בב' פרות ולכן הקשו התוס' קושייתם לרבנן דע"כ מוקמת בשחט עמה בכוונה וקשיא קרא למה לי תיפוק משום מלאכה והוכרחו לחדש דבשתי פרות לא שייך מלאכה וממילא שוב הקשו בדבור שאחריו מנ"ל באמת דלא מוקמינן אותה דוקא לשתי פרות: ואמנם אעפ"כ נוכל לתרץ קושיית התוס' דבאמת זה דוחק לומר דבשתי פרות לא שייך פסול מלאכה אלא לרבנן שבקי לקרא דדחיק ומוקים אנפשיה בשוחט בכוונה ועל כרחך צריכין לומר דבשתי פרות לא שייך פסול מלאכה אבל לר"נ כיון דאיכא לאוקמי בנשחטה שוב אין לנו הכרח לדוחק הזה ולומר דבשתי פרות לא שייך פסול מלאכה ומוקמינן ליה בנשחטה בהמת חולין עמה: ואמנם אכתי גם לר"נ איכא לאוקמי בב' פרות אדומות ובנשחטה בלא כוונה כסברת מהרש"א וצריך לומר דרבא סבר פרה קדשי מזבח ועל כרחך קרא לבהמת חולין אבל הרמב"ם דפסק דפרה קדשי בדק הבית לכן פסק דנשחטה בהמת חולין עמה כשרה ואין צריך לומר שהיה לו גרסא אחרת כמו שכתב הכ"מ אך מטעם הנ"ל עדיין אין מרפא לתרץ דברי הרמב"ם שהרי אף שפסק הרמב"ם שהוא קדשי ב"ה מ"מ כתב שכל הפוסל בקדשי מזבח פוסל בה מטעם דחטאת קרי' רחמנא ומהרש"א שכתב בשמעתין דסבר כמ"ד קדשי ב"ה כוונתו על ר' שמעון שם בפרק אין מעמידין דאיהו לא ס"ל חטאת קרי' שהרי מכשיר יוצא דופן: ברי"ף וברא"ש אשר לפנינו הגרסא במשנתינו שחט את הוושט ופסק את הגרגרת או שחט את הגרגרת ופסק את הוושט. וכן העתיק במעדני מלך והוא טעות רק הגירסא הנכונה ברי"ף וברא"ש במשנתינו שחט את הוושט ופסק את הגרגרת או פסק את הגרגרת ושחט את הוושט ולא נשתנית הגרסא ברי"ף וברא"ש רק שלא נאמר ואח"כ שחט את הוושט ועיין במהרש"א ועיין בחידושי הרשב"א. ומעתה נחזי אנן מדוע באמת איירי משנתינו שהפסול נעשה בגרגרת והשחיטה בוושט ולמה לא נקט איפכא שחט הגרגרת וקרע את הוושט או קרע את הוושט ושחט הגרגרת. ואף דלעיל (דף קח ע"א) קאמר בגמרא ואלו שחיטה בגרגרת לא קתני ודחי התם משום דגרגרת עבידא לאשתמוטי היינו התם דמיירי דנשמט מאליו אבל במשנתינו דמיירי שפסק הגרגרת בכוונה ככה יכול לקרוע הוושט ולשחוט הגרגרת כמו להיפך אמנם שם באחד בעוף איפלגו אמוראי אי או וושט או קנה או דוקא וושט ומסיק שם להלכה בין וושט בין קנה מ"מ כאן במשנתינו דסבר ר"ע דשחיטת הושט לחוד מוציא מידי נבילה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו ודוקא שחיטת הושט אבל שחיטת הקנה לחוד מודה ר"ע דלא מפקי מידי נבילה [ושחט אחד מהם דסיפא היינו המיוחד. או אפשר לומר דאם נקרע ושט כלו מודה ר"ע דהוה נבילה מחיים ומה תהני אח"כ שחיטת הקנה] ולכך לא קתני שחט הקנה וקרע הושט או איפכא אמנם הא תינח נקרע הושט כלו או רובו אבל בנקיבת הושט במשהו ליכא למימר דמודה ר"ע דהוה נבילה דהרי לר' יוחנן אלו טריפות לאו אלו אסורות קאמר אלא דוקא קתני וקודם חזרה והרי שם תנן נקובת הושט ואי ס"ד דגם קודם חזרה מודה ר"ע דנקובת הושט נבילה א"כ מתני' דאלו טריפות נקובת הושט מני וא"כ דקודם חזרה פליג ר"ע גם בנקובת הושט אם כן אמאי לא תנן במשנתנו ניקב הושט ושוב שחט הסימנים וצריך לומר דבנקיבת הושט מודה ר' ישבב דלא הוה נבילה וכן משמע מרבינו תם שפירש בעיא דשהה במיעוט סימני' במיעוט קמא דוושט וכתב הרא"ש אע"ג דמיטרפי בנקיבת הושט דלמא לא פסלה שהייה אלא במידי דמתנבלה בי'. אלמא דבנקיבת הושט לא מתנבלה. אמנם הרמב"ם דפסק נקיבת הושט נבילה א"כ צריך לומר דלר' ישבב הוה נבילה ור"ע לאחר חזרה מודה בי' משום דזה הוה פסול בשחיטה כל שהריעותא בסימני' וקודם חזרה ודאי ר"ע פליג בנקיבת הושט וכמו שהוכחתי א"כ למה לא נזכר דבר זה בפלוגתא דר"ע ור' ישבב וליכא למימר דלא קתני במשנתינו רק במה שהודה ר"ע ובזה לא הודה ר"ע א"כ פשיטא קשה על הרמב"ם למה פסק דלא כר"ע והרי הלכה כר"ע מחבירו ולא עוד כיון דעל כרחך נקובת הושט אינו נכלל בהכלל דפסולו בשחיטה א"כ מנ"ל להרמב"ם אפילו לר' ישבב דזה הוה נבילה ונלע"ד לפי מה דמסיק הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ה' דלא כש"ע ובתורבץ הושט אפילו לרמב"ם טרפה הוא דהוה א"כ איכא למימר דבושט מעולם לא פליג ר"ע ואפילו בנקובת הושט מודה דנבילה הוה ולקמן אלו טרפות נקובת הושט היינו תורבץ הושט למסקנא דלקמן (דף מד ע"א) דרב אית ליה דתורבץ לאו מקום שחיטה ואפ"ה סבירא ליה במשהו ולפי זה לשמואל דסובר תורבץ הושט ברובו א"כ ע"כ אלו טרפות נקובת הושט לא איירי בתורבץ רק בושט עצמו א"כ על כרחך כרבא ס"ל דאלו אסורות קתני. אלא דקשיא מנ"ל להרמב"ם דנקובת הושט הוה נבילה ובמשנתינו לא אשכחן רק פסיקת הגרגרת ודלמא פסיקת הגרגרת חמור מנקובת הושט. ונלע"ד דמדברי רש"י אין להכריע דס"ל כרמב"ם ואף דרש"י כתב בד"ה ויש מהן נבילה כגון נקובת הושט ופסיקת הגרגרת דאיתרע מקום שחיטה דידהו וכו' א"כ הרי מפורש בדברי רש"י שנקובת הושט נבילה איכא למימר דלא כתב רש"י כן אלא תירוצו דרבא והנה כל הנך דחשיב שם בתר פסיקת הגרגרת כולהו טרפות נינהו ולא נבילות ואי ס"ד דנקובת הושט ג"כ טרפה למה הכניס פסיקת הגרגרת באמצע הטרפות והוה ליה למימר בסדר הזה אלו טרפות בבהמה פסיקת הגרגרת ונקוית הושט ניקב קרום של מוח וכו' דהוה תני שוב בתר פסיקת הגרגרת כל הטריפות ביחד אלא ודאי דבאמת גם נקובת הושט נבילה היא ושנה באמת הנבילות ביחד ושוב תני כל הטריפות יחד וכל זה לתירוצו של רבא אבל למסקנא דמסיק ר' יוחנן כאן קודם חזרה ולא שנה באלו טריפות שום נבילות א"כ מנ"ל לרמב"ם דנקובת הושט נבילה: וצריך לומר דס"ל לרמב"ם דאף דאידחי תירוצו דרבא ולא ס"ל לר' יוחנן דאלו טרפות היינו אלו אסורות מ"מ הדינין העולים אליבא דרבא לא מצינו שחולק עליהם ר' יוחנן וכיון דלרבא על כרחך ס"ל נקובת הושט נבילה וכנ"ל א"כ אף במסקנא שאידחי תירוצו דרבא הדין נשאר קיים. אלא דלפי זה הרמב"ם עצמו צריך לסברה זו דכל הדינין העולים מתירוצו של רבא לא אידחו גם לר' יוחנן א"כ איצטמיד קושיית הש"ך בסי' ל"ג ס"ק ד' דהרי מתירוצו של רבא מוכח דפסיקת הגרגרת ונקובת הושט לא הוה נבילה מחיים ואיך פסק הרמב"ם דהוה נבילה מחיים וראיתי שירד לחלק בין איסור נבילה מחיים לטומאת נבילה מחיים שבגמ' לא קאמר אלא דנקובת הושט ופסיקת הגרגרת אינו מטמא מחיים אבל איסור נבילה יש בהו מחיים וכן הרמב"ם עצמו אף שפסק בפ"ג מה' שחיטה שיש בהם איסור נבילה מחיים פסק בפ"ג מה' שאר א"ה שאפילו ברוב שנים אין בהם טומאה מחיים. אלא דהיא גופה קשיא מנ"ל לרמב"ם שיש בהם איסור נבילה מחיים. והתב"ש כתב בזה מה שכתב ולדידי נראה משום שהתוס' הקשו בד"ה ולחשוב וכו' למה לא הקשה ולחשוב נמי דזעירי נשבר המפרקת ותירצו שזה בלא"ה טרפה משום והקשו א"כ מה הקשה מניטל הירך הא ג"כ בלא"ה שמעינן מבהמה שנחתכו רגלי' מארכובה ולמעלה דאתי בזה הכלל ותירצו דמשום מארכובה ולמעלה היא דוקא סמוך לצומת הגידין אבל בירך העליון אין שום טרפות. ומזה הקשו על רש"י שפירש שגם בירך העליון אם עור ובשר חופין עד חציו ושלישו טרפה ע"ש. ולפי זה גם הרמב"ם וכן רוב הפוסקים פסקו שטרפה בנשבר הירך קשיא קושיית התוס' וזה הי' קשה לי' להרמב"ם ואמרתי אני שכל קושיית התוס' הוא מחמת קושייתם הראשונה למה לא הקשה מנשברה המפרקת ומזה הולידו הסברא שמה שטרפה בלא"ה לא חשיב אבל בהתרועע יסוד הקושיא הראשונה יפול הבנין: והנה מימרא דזעירי דנשברה מפרקת נבילה אמרה גם שמואל אלא דשמואל אסר לעיל (דף כ' א') בזה הלשון נשברה מפרקת ורוב בשר עמה מטמא באוהל ועל כרחך באדם איירי דבבהמה ליכא טומאת אוהל ובאדם על כרחך מחיים איירי דלאחר מיתה כל מת מטמא באוהל וא"כ בנשברה מפרקת ורוב בשר ליכא שום ספיקא דהוא נבילה מחיים אבל במימרא דחזקיה ומימרא דר' אלעזר סתמא אמרה נבילה ואיכא למימר דלאו היינו מחיים אלא דלא מהני בה שחיטה. וא"כ ממימרא דזעירי לא הקשה כלל דגם המקשן ידע דנבילה דמטמא מחיים לא קחשיב אלא שהיה סבר דגם גסטרא וניטל הירך אינו מטמא מחיים והמציא לו התרצן דגם אלו מטמאין מחיים ובזה מסולק קושיית התוס' מרש"י ומרמב"ם ולפי זה קשה אכתי מה הקשה מחזקי' ומר' אלעזר הא על כרחך איסור נבילה יש בהו מחיים דאלת"ה אלא דגם איסור נבילות אין בהו מחיים רק שאין שחיטה מועלת בהם א"כ לא נעשו נבילה רק בשחיטה א"כ הוא סותר הכלל שבמשנה כל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גורם לה לפסול טרפה ולא נבילה. בשלמא אם כבר הם נבילה אם כן אין זה שייכה להכלל שבמשנה דמשנתינו לא איירי רק מדיני שחיטה ואטו מתה מאלי' לאו נבילה היא והא לא נפסלה בשחיטה אלא שהכלל שבמשנה קאי רק על דיני שחיטה שיהי' נבילה מחמת השחיטה או מחמת ריעותא דסימנין אלא ודאי דבאמת דחזקי' ודר' אלעזר יש בהם איסור נבילה מחיים וגם המקשן ידע זה אלא שלא ידע דמטמא. וא"כ אכתי מה הקשה כיון דכבר סליק אדעתא לחלק בין המטמא מחיים דלא חשיב דלמא גם מה שיש בו איסור נבילה מחיים לא קחשיב אלא ודאי דגם פסוקת הגרגרת יש בו איסור נבילה מחיים ואפילו הכי חשבי' ושפיר הקשה וא"כ מוכח דינו של הרמב"ם דפסיקת הגרגרת ונקובת הוושט יש בהם איסור נבילה מחיים אלא דאכתי קשה אף לפי תירוצו של התבואת שור לחלק בין טומאה לאיסור ולא קשיא לרמב"ם מאוקימתא דרבא אכתי תקשה לי' מאוקימתא דרשב"א דהרי רשב"א דמחלק בין שחט למקום חתך לשחט שלא במקום חתך וכששחט שלא במקום חתך השחיטה מטהרת מידי נבילה א"כ על כרחך ס"ל דפסיקת הגרגרת לא הוה נבילה מחיים דאי ס"ד שלאלתר הוה נבילה מחיים איך אתי' השחיטה שאח"כ אפילו שלא במקום חתך ומטהרת מידי נבילה שנתנבלה כבר אלא ודאי דס"ל לרשב"א שאינה נבילה מחיים רק שאין שחיטה שאח"כ מטהרתה במקום חתך כי אם שלא במקום חתך ואף דאידחי תירוצו דרשב"א היינו משום דלא משכחת לה שחיטה שלא במקום חתך כלל שהרי כל הגרגרת כמאן דמנחא בדיקולא וליכא לאשכוחי שחיטה שתטהרתו אבל בהא לא איתותב ולא מצינו חולק עליו במה שסובר שאינה נבילה מחיים ואיך פליג הרמב"ם מסברא דנפשי' על רשב"א: ונראה דקשיא לי' להרמב"ם כיון דלא אידחי רשב"א אלא מסברא דנפשי' ממה דאמר שחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה ובהא לדעת הרמב"ם לא קיי"ל כריש לקיש אלא כר"י דפליג וס"ל דטרפה הוה וכמבואר ברמב"ם ריש פרק ז' מה' שחיטה וא"כ למה לי' לר' יוחנן לדחוקי ולומר קודם חזרה נישנית ומשנה לא זזה וכו' נהי דלא ניחא ליה בשנויי דרבא דאמר אלו אסורות קתני ומשמע ליה טריפות דוקא מ"מ מה חסר לי' בשנויי דריש לקיש לחלק בין מקום חתך. לכך הוכיח הרמב"ם מזה דר' יוחנן פליג בזה על רשב"א וס"ל דפסוקת הגרגרת הוה נבילה מחיים וא"כ שוב אינו מועיל מה ששוחט שלא במקום חתך ולכך הוצרך לאוקמי קודם חזרה. אלא דאם נימא דאף לר' זירא דפליג וס"ל דריאה לא הוה כמונח בדיקולא מ"מ מודה בהסימנין הנשחט דהוה כמונח בדיקולא ואם נפסק הגרגרת אחר שנשחט רובו קודם שחיטת הושט אפילו למעלה ממקום הנשחט או שניקב הושט לאחר שנשחט רובו קודם שחיטת הקנה כשרה ולפי שהסימן עצמו אחר שנשחט רובו ודאי הוה כמונח בדיקולא והוא דעת הש"ך (בסי' כו ס"ק א') א"כ על כרחך נדחה תירוצו דריש לקיש אף לר' זירא דלא ס"ל בריאה ובני מעים כמונח בדיקולא מ"מ הסימן עצמו כמונח בדיקולא ולא שייך בו מקום חתך או שלא במקום חתך ולעולם דגם ר"י ס"ל שאינו נבילה מחיים ומנ"ל לרמב"ם לפלוגי על רשב"א אלא ודאי דלר"ז דלא אמרינן כמונח בדיקולא אפילו הסימן עצמו אינו כמונח בדיקולא ונראה דנסתר ראיית הרמב"ם מזה ובודאי הוא כדעת הש"ך דהסימן עצמו כמונח בדיקולא דהא צריך להבין לדעת רש"י דר"ז לא פליג על רשב"א וס"ל לר"ז שהטעם משום אין טרפות לחצי חי' ובעיא דר"ז היא רק לדברי רבה אבל לר"ז עצמו אפילו באכילה מותרת א"כ הרי בכל מקום נקובת הושט הוא כמו פסיקת הגרגרת וא"כ כי היכי דאחר שנשחט הגרגרת שוב אין כאן טריפות דהוה חצי חיות נימא נמי שאחר שהתחיל לשחוט הושט הוה חצי חיות ושוב אין טריפות פוסל לר' זירא וזה אי אפשר שהרי ר' זירא גופי' אמר בפ"ק דף ח' ליבן סכין ושחט כשרה חידודו קודם ופריך והא איכא צדדין ומשני בה"ש רווח ומאי פריך והא כיון שהתחיל לשחוט משהו בושט אף אם שורף מן הצדדי' אין טריפו' לחצי חיות אלא ודאי הא ליתא וא"כ משום דלאחר שחיטת הגרגרת מחשב חצי חיות וצריך לומר דלאחר שחיטת הגרגרת הרי הסימן כלו של הגרגרת כמונח בדיקולא ולכך מחשב חצי חיות משא"כ לאחר משהו בושט לא מקרי מונח בדיקולא שהרי רובו קיים ולכך מועיל בעוף הגרגרת וחצי הושט אינו מועיל ולפי זה מה דחשיב לר"ז חצי חיות הוא ג"כ מטעם כמונח בדיקולא אלא שלר"ז הריאה לא הוה כמונח בדיקולא רק הסימן: ובזה אמרתי לפרש דברי הגמ' שהקשה בפה מלא על אוקימת' דריש לקיש ומי אמר רשב"א הכי והאמר רשב"א שחיטת הקנה וכו' אלמא כמונח בדיקולא והא זהו דוקא לטעמא דרבה אבל לפי מה שמפרש ר"ע הטעם בדברי ריש לקיש אין הטעם משום מונח בדיקולא והוה ליה למימר ואמר רבה ל"ש אלא קנה או עכ"פ הוה ליה למימר הניחא לר"ז אלא לרבה מאי. אבל לפי מה שפירשתי יפה דבר המקשה דבין לטעמא דרבה ובין לטעמא דר"ז עכ"פ הסימן עצמו הוה כמונח בדיקולא ושפיר פסק הש"ך וא"כ על כרחך לכ"ע אידחי אוקימתא דריש לקיש וא"כ הוכרח ר' יוחנן לתרץ תירוץ אחר ומנ"ל לרמב"ם דהוה נבילה מחיים שלא כדעת רשב"א אלא דלפי מ"ש שמה שהקשה אלמא כמונח בדיקולא היא אפילו לר' זירא קשיא לי מה דאמר אלא אמר ר"ת בר אבא אמר ר"י לא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ולכאורה קשיא מאי אלא ולמה באוקימת' דרשב"א לא אמר אלא אמר רשב"א והיינו משום דלא שייך לומר אלא רק היכא שהתירוץ הראשון נדחה על ידי קושיא אבל שינויא דרבא אלו אסורות לא סליק בקושיא רק דרשב"א לא ניחא ליה למימר אלו טריפות היינו אסורות ולכן נישני שינויא אחרינא וא"כ אף שעתה אידחי שינויא דרשב"א מ"מ מתני' שפיר מתרצי בשינויא דרבא ואם ר' יוחנן לא ניחא ליה באוקימת' דרבא ומוקי קודם חזרה לא שייך לומר אלא והכי הוה ליה למימר ר' חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא קשיא כאן קודם חזרה וכו' ועלה בלבי לומר שעל פי מה דאמר כמאן דמנח בדיקולא נדחה גם אוקימתא דרבא דהרי אם על ידי פסיקת הגרגרת הריאה כמאן דמנח בדיקולא וניטלה הריאה וטרפה בלא"ה משום נטילת הריאה ולמה לי למתני כלל פסיקת הגרגרת וליכא למימר דקמ"ל פסיקת הגרגרת דלא נימא גרגרת בכל שהו וכמו שפירש"י באלו טריפות בעוף. דזה ידענו בק"ו מעוף דזוטר חיותא בעינן פסיקת הגרגרת ק"ו בבהמה אלא ודאי טריפות דוקא למימר דטריפות נינהו ולא נבילות ואי לאו דתני לי' בבהמה רק בעוף הוה אמינא דלעולם אסורות וקמ"ל דבעינן פסיקת רובו וכנ"ל לכך איצטריך בבהמה וא"כ ממילא אידחי תירוצו דרבא ושייך למימר אלא אמר ר' יוחנן אבל לפי מ"ש בהך אלמא כמאן דמונח בדיקולא על הסימן ולא על הריאה א"כ לא אידחי בזה תירוצו דרבא ואיך שייך למימר אלא אמר ר"ח בר אבא וכו': והנה על פי היוצא מדברי דאי אמרינן דהריאה היא כמאן דמונח בדיקולא אידחי תירוצו דרבא וא"כ קשיא הא רבא גופא אמר לא אמר רשב"א אלא בריאה וכו' אבל דע לך שבשיבוש נדפס רבא והגרסא הנכונה רבה דאיך ס"ד דר"ז אמר תשובה לדברי רבא ור"ז קדמו ור"ז תלמיד שמואל הי' ורבא תלמידו דרבה ורב יוסף אלא הגירסא הנכונה רבה. ובזה אתי ליה שפיר מה דפסק הרמב"ם בפרק ט' מה' מלכים השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני הסימנין כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אמ"ה וא"כ פסק כרב אחא ב"י אף דתניא דלא כוותי' וא"כ היא גופה קשה למה לא הביא שלא לזמן נכרי על בני מעיים וצריך לומר משום דר"ז פליג וסבר דלא הוה כמונח בדיקולא והרמב"ם פסק בפ"ז מה' שחיטה כר"ז דפסק שם שאם ניקבה הריאה אחר שחיטת הקנה קודם שחיטת הושט טריפה ולכך השמיט הא דאין מזמנין נכרי על בני מעיים. אלא דקשיא בשלמא מה דפסק בניקבה הריאה כר"ז היינו לחומרא אבל למה לא חשש לדברי רבה לחומרא שלא לזמן נכרי שהרי הוא איסור דאורייתא משום לפני עור וכו' אבל לפי מ"ש דרבא על כרחך לא ס"ל לענין ריאה כמאן דמונח בדיקולא ולכן החליט הרמב"ם כוותי' דרבא בתרא הוא אלא דדברי הגמ' קשיין לי דקאמר רב אחא בר יעקב ש"מ מדרשב"א מזמנין ישראל על ב"מ ואין מזמנין נכרי וכו' איך מוכח זה מרשב"א הא מרשב"א איכא למימר שהטעם משום חצי חיות וכדמפרש ר"ז באמת טעמי' דרשב"א והוה לי' למימר ש"מ מדרבה ועוד קשה מה דאמר ש"מ מרשב"א מזמנין ישראל וכו' זהו לא שמענו מדברי רשב"א אלא דזהו מסברא דמסיק ישראל דבשחיטה תליא וכו' אבל בדברי רש"י אין זכרון מזה ודי באמרו ש"מ מדרשב"א אין מזמנין נכרי על ב"מ ואדרבה מדרשב"א איכא למימר שאפילו לישראל הריאה אסורה וכמו שהקשה באמת מהר"מ מלובלין ונדחק בדבר אבל האיך מוכח מרשב"א שמזמנין ישראל על ב"מ: והנה במשנתינו מלבד פלוגתא דר' ישבב ור"ע שמעינן שני דינין בדיני שחיטה החלדה ועיקור שעדיין לא תנן לה דהגרמה תנן בפרק קמא השוחט מתוך הטבעת וכו' ודרסה ושהייה תנן בפירקין במשניו' שקדמו השוחט שני ראשין וכו' נפלו כליו וכו' ובמשנה זו שנינו החלדה ועיקור ואי לאו דתנן פסיקת הגרגרת הוה אמינא שפסיקה עצמה שחיטה היא וכן החלדה אי לאו דתנן במתני' הוה אמינא דשחיטה מעליא היא. אבל הא דתנן במשנתינו שחט את הוושט והמתין לה עד שמתה הוא מיותר והתוספות יום טוב כתב שהוא לרבותא דר"ע לא ידעתי מאי רבותא שהרי כיון שכבר ידעינן דפסיקה עצמה לאו שחיטה היא דא"כ למה היא טריפה כלל לר"ע אלא ודאי דפסיקה לאו שחיטה וא"כ מרישא שמענו שסימן אחד מטהר מידי נבילה לר"ע וא"כ הה"ד המתין עד שמתה כבר נטהרה בשחיטת הושט לחוד מידי נבילה אף שלא הותרה באכילה ונראה לומר דמרישא לא שמענו לר"ע דהוושט לחוד מטהר מידי נבילה דמיירי ששחט שלא במקום חתך ולכך מועיל גם שחיטת הגרגרת לטהר מידי נבילה אבל בשחט הוושט והמתין עד שמתה מודה ר"ע קמ"ל: אבל לריש לקיש דעל כרחך מיירי דשחט במקום חתך א"כ מיותר סיפא ואין לומר דסיפא איצטריך דלא תימא דדוקא שחיטת הושט מטהר מידי נבילה לר"ע אבל הגרגרת לחוד גם לר"ע אינו מטהר מידי נבילה קמ"ל סיפא שחט אחד מהם אפילו הגרגרת. דזה ג"כ מסיפא דסיפא שמענו או שהחליד הסכין תחת השני דג"כ סתמא קתני השני יהי' איזה שיהי' כבר טיהר הראשון מנבילה לר"ע. ונראה משום כאשר נדקדק במשנתינו רישא דרישא מיותר ומתחלה נדקדק בגמ' דמשני רבא כאן ששחט ולבסוף פסק כאן שפסק ולבסוף שחט איתרבי' רב אחא וכו' פסק את הגרגרת ואח"כ שחט את הוושט נבילה וכו' ולכאורה מאי קושיא דלמא מתני' לצדדי' קתני שחט את הוושט ופסק הגרגרת בבהמה איירי פסק את הגרגרת ואח"כ שחט וכו' נבילה בעוף איירי דחיותי' זוטר ולכך נבילה בפסיקת הגרגרת. ואמרתי דלי יהא בעוף אכתי רמינן עלה אלו טריפות דהרי גם בעוף שנינו אלו טריפות בעוף נקובת הוושט ופסיקת הגרגרת. ולפי זה לבסוף במסקנא דמסיק ר' יוחנן כאן קודם שחזר א"כ קודם שחזר פליג ר"ע אפילו בעוף דפסיקת הגרגרת לא הוה נבילה. ולשינויא דרבא מוכח דגם בעוף עכ"פ פסיקת הגרגרת אינו מטמא מחיים משום נבילות ומזה ראי' למה דכתב מהרש"א לעיל בדף כ' ע"א ברש"י בד"ה וכי מתה עומד ומולק דפירש"י דהא ודאי עוף בחד סימן מתה היא והנה לפי מה שהוכחתי מוכח דלרבא לאו מתה מחיים היא ואביי לרבא מקשה לפרש"י אלא ודאי כמו שפירש מהרש"א דדוקא שם חשיב מתה לפי שכבר חתך רוב בשר: אלא דאכתי אני עומד בקושייתי דדלמא הא דתנן או שפסק הגרגרת ואח"כ שחט הושט בעוף מיירי והא דתנן גם בעוף אלו טריפות אינו קושיא שהרי התוס' הקשו בד"ה ורמינהי וא"ת דנקט אלו טריפות היינו שאם חתך כזית בשר מחיים דלקי אף משום טריפות ותירצו דמתני' דאלו טריפות משמע ליה לאחר שחיטה מדקתני סיפא כל שאין כמוה חי' וכו' והיינו מתני' דאלו טריפות בבהמה דקתני בסיפא זה הכלל אבל במשנה דאלו טריפות בעוף לא שנינו בסיפא זה הכלל וא"כ איכא למימר דמתני' אלו טריפות דהיינו מחיים: ואמרתי דזה אי אפשר דא"כ רישא דרישא שחט הושט ודאי בבהמה מיירי דאי בעוף כבר הוכשר בושט וסיפא דשחט הושט והמתין וכו' ג"כ בבהמה מיירי ומציעתא דפסק הגרגרת נימא דמיירי בעוף א"כ למה הכניס דין עוף באמצע בב"י דבהמה אלא ודאי כולה מתני' בבהמה מיירי ובזה אמרתי לתרץ דלכאורה רישא דרישא מיותר לגמרי דלר' ישבב לא איצטריך ק"ו מסיפא דרישא דפסק הגרגרת דלא מקרי ולכך פסולו בשחיטה נבילה ק"ו שחט הושט ופסק הנרגרת דמוקי פסולו בשחיטה ולר"ע ק"ו מסיפא דהמתין עד שמתה. אלא ודאי דאי לאו רישא דרישא הוה מוקמינן פסק הגרגרת ואח"כ שחט הושט בעוף וכנ"ל לכך תני רישא דרישא בבהמה וסיפא ששחט והמתין ג"כ בבהמה מכלל דגם מציעתא דפסק הגרגרת ושחט הושט ג"כ בבהמה: אלא דאכתי קשה רישא דרישא ל"ל הא גם בלי רישא דרישא איכא ג' בבי עם סיפא דסיפא שחט אחד מהם והחליד תחת השני וכו' ונסדר המשנה כך שחט סימן א' והמתין עד שמתה או פסק הגרגרת ואח"כ שחט הושט או שחט אחד והחליד תחת השני וא"כ ג"כ יהי' רישא וסיפא בבהמה וממילא גם מציעתא דפסק הגרגרת ג"כ בבהמה ואכתי רישא דרישא מיותר לגמרי וחוץ לדרכינו אמרתי דאז הוה אמינא והמתין עד שמתה קאי אכולהו ופירש לה ברישא מתה באינך משא"כ השתא דתני בתר הכי או שהחליד וכו' וא"כ הוה ליה למתני או ברישא דרישא או בסיפא דסיפא] ואומר אני דרישא דרישא לדיוקא אתי למפשט בעיא דר' זירא דהרי בפסיקת הגרגרת ממילא הוה הריאה כנטולה ואם איתא לבעיא דר"ז דלא מצטרף סימן ראשון א"כ מאי אריא שחט הושט ופסק הגרגרת עדיפא הוה ליה למתני שחט הושט וניקב הריאה ג"כ נבילה שהרי שוב לא מצטרף סימן שני אלא ודאי דמצטרף ולפי זה מתורץ ג"כ מה שהקשיתי לעיל לריש לקיש דמיירי בשחט במקום חתך ל"ל סיפא דהמתין עד שמתה דאי לאו סיפא לא הוה רישא מיותר דהרי אז אצטריך רישא דרישא לר' ישבב דלא תימא דדוקא פסק הגרגרת תחלה הוא דסובר ר' ישבב שאין שחיטת הושט מטהר מידי נבילה לפי שכבר הגרגרת אינו בן שחיטה אבל שחט הושט תחלה הושט לחוד מטהר מידי נבילה והוה אמינא שגם ר' ישבב סובר שסימן אחד מטהר מידי נבילה אפילו בבהמה היכא ששניהם ראוים לשחיטה ודומיא דסימן אחד מתיר לגמרי בעוף ובעינן ג"כ שניהם ראוים לשחיטה וסיפא דסיפא והחליד תחת השני הוה מוקמינן שכבר החליד וכעין שרצה רבא לומר וכבר שחט או דהחלדה פוסלת אפילו במיעוט בתרא משום שהוא דרך שחיטה משא"כ בעיקור אבל השתא דתנן שחט אחד והמתין עד שמתה כבר מוכח דלר' ישבב אפילו היכא ששניהם שלמים אין אחד לחוד מוציא מידי נבילה ואייתר רישא למפשט בעיא דר' זירא ולפי זה מוכח מאוקימת' דרשב"א עצמו דמוקי משנתינו בשחט במקום חתך וא"כ אייתר סיפא דהמתין עד שמתה וצריך לומר כדי שתהא רישא דרישא מיותר למפשט בעיא דר"ז א"כ מכלל דסבר רשב"א יש טריפות לחצי חיות דאל"כ אין מציאות לבעיא דר"ז וא"כ מ"ט מכשיר בניקבה הריאה וצריך לומר משום כמאן דמונח בדיקולא ושפיר קאמר ומי אמר רשב"א הכי והאמר רשב"א שחט הקנה וכו' מכלל דכאן דמונח בדיקולא דליכא למימר כלל משום אין טריפות לחצי חיות דא"כ אין מקום לבעיא דר"ז אייתר רישא דמתני'. [אבל אי לאו מכח אוקימת' דרשב"א איכא למימר דרישא דרישא אינו מיותר דאולי גירסת הרי"ף ורשב"א נכון דלא גרסינן ואח"כ וא"כ אי לאו רישא דרישא הוה אמינא וכבר שחט הושט וכמו שרצה רבא לומר אבל השתא דקתני רישא דרישא ליכא למימר הכי דא"כ היינו קמייתא. אבל מכח אוקימת' דרשב"א דמיותר סיפא כדי למידק מיתורא דרישא כנ"ל מוכח דגרסינן ואח"כ ושפיר מפשט בעיא דר' זירא]: ובזה נבוא לבאר דברי רב אסא בר יעקב ש"מ מדרשב"א והקשיתי איך מוכח והלא איכא למימר משום אין טרפות לחצי חיות. ולפי מ"ש ניחא דכוונתו ש"מ מרשב"א לתרתי דרשב"א לאוקימתא דמתני' ולמה דאמר ניקבה הריאה וכו' דבצירוף הנך תרתי מוכח דסבר כמאן דמונח וכו' ואף דקשיין אהדדי מ"מ לא אמרינן ביה תיובתא ואכתי רשב"א אמרינהו לתרווייהו: ובזה ניחא לן מה דאמר מזמנין ישראל שהקשיתי אדרבה מדרשב"א איכא למימר כמו שהקשה מהר"ם מלובלין שהריאה תהיה אסורה לישראל. והנה רש"י פירש דבעיא דר"ז איפשטה כמו שאיפשטה בעיא דאילפא והקשה מהר"ם דלמא שאני התם דמצטרף להתיר באכילה להכי מצטרף ג"כ להתיר היד מידי נבילה משא"כ בניקבו בני מעיים אין כאן שום צירוף להיתר אכילה ותירץ מהר"ם דמזה גופא דמצטרף להתיר שאר העובר באכילה מכלל שאף שיש חילוק בין הסימנין מצטרפי דאל"כ גם לענין להתיר שאר העובר באכילה. ולפי זה אם נימא דהיכא דשחט הקנה כבר הריאה אפילו לישראל דהוה כמי שהוציא הריאה בין סימן לסימן וכמו שהקשה מהר"ם א"כ לפי זה ממילא מוכח דסימנין מצטרפים אף שחלוקין דאל"כ לא משכחת שחיטה להתיר כלל כי אם שישחוט שני הסימנין יחדיו בצמצום דאל"כ הרי הסימנין חלוקין שהרי הסימן הראשון בא להתיר הכל והסימן השני אם הוא הוושט אינו מתיר הריאה ואם הוא הקנה אינו מתיר הבני מעים וכיון שהם חלוקין אינם מתירים לגמרי והרי הוא נבילה וא"כ לא משכחת לשום דין מדיני משנתינו דמה אריא פסק או החליד הרי כיון שלא שחטם כאחד הרי הוא נבילה אלא ודאי דמצטרפים ואייתר רישא דליכא למימר לדיוקא למפשט בעיא דר"ז שהרי בלא"ה אין מקום לבעיא דר"ז. אלא ודאי דהריאה עצמה ג"כ מותרת לישראל ואין לפשוט בעיא דר"ז מזה ושפיר איצטריך רישא וא"כ שפיר קאמר ש"מ מדרשב"א מזמנין ישראל דגם זה מוכח מאוקימתא שלו דמוכח דאייתר רישא למפשט בעיא דר"ז ודוק: והנה בסוגיא דוהדר ביה ר"ז ונחלקו רש"י ותוס' מאיזה מהם הדר והנה בין לרש"י ובין לתוס' קשה לי על הגמ' וכי מהיכן איתפרש איזה מהם ר"ז אמרה תחלה דידעינן דמזה הדר בי' ודלמא אידך אמרה תחלה ומההוא הוא דהדר בי': והנה לפי פירוש רש"י יש לתרץ על דהא לדברי ר"ז שטעמיה דרשב"א משום אין טרפות לחצי חיות א"כ למה אמר רשב"א ריאה וצריך לומר דלדוגמא בעלמא נקט והה"ד שאר בני מעים אלא דקשה למה נקט קנה ואיכא למטעי דוקא קנה משום כמונח בדיקולא והוה לי' למימר בני מעים דליכא למטעי וצריך לומר דלדעתו אין שום הוה אמינא למימר כמונח בדיקולא וליכא למטעי ביה ואי ס"ד דבעי' דר"ז קדים וא"כ הוא עצמו סבר כמונח בדיקולא ואף ששוב הדר ביה מ"מ קשה למה אמר רשב"א ריאה וליכא למימר דסבר דליכא למימר כלל כמונח בדיקולא הא הוא עצמו טעה מתחלה בזה אלא ודאי דבאמת דוקא ריאה אלא ודאי דהך דבעי' אמר לבסוף ומתחלה באמת היה ר"ז סבר שאין שום סברא לומר כמונח בדיקולא. ולשיטת התוס' נראה דלכאורה קשה למה בעי אילפא בהוציא עובר ולא בעי בבהמה עצמה כעין בעי' דר"ז בניקבו בין סימן וכו' וא"ת מה נ"מ אם בעי בזה או בזה יש לומר דבבעי' דר"ז שמעינן חדא דאית בי' תרתי דשמעינן דיש טרפות לחצי חיות אלא ודאי דבאמת אין טרפות לחצי חיות וא"כ מכלל דהבעיא קדים: ורש"י נשמר מזה ולכך הביא ופשיט התם אם הועיל סימן שני וכו' להתיר באכילה והיא גופא לא שמענו אלא מאילפא מדבעי בידו מכלל דשאר העובר מותר אפילו באכילה וא"כ גם באילפא חדא דאית בה תרתי ודוק: שם חתך דלעת עמה ד"ה פסולה נחתכה דלעת עמה ד"ה כשרה והנה לכאורה כל זה מיותר דחתך דלעת פשיטא דפסולה שהרי משנה שלימה שנינו שמלאכה פוסלת ונחתך פשיטא דכשרה דלא גרע מנשחטה בהמה עמה לרבנן ורש"י פירש נחתכה דלעת דשלא בכוונה לא מקרי עוסק במלאכה ורישא לר"נ טעמא משום דכתיב ושחט וכו' ושלא בכוונה נמי מקרי שחיטה. הנה הראה לנו רש"י באצבע דמימרא זו לר"נ איצטריך דלא תימא כשם שנשחטה בהמה אחרת פוסל כך נחתכה דלעת פוסל ואומר אני הכוונה בזה לרש"י משום דבמשנה בפ"ד מפרה שנינו סתם שמלאכה פוסלת אבל אינו מפורש שהטעם משום היסח הדעת והוה אמינא שמצד גזרת הכתוב מלאכה פוסלת והוה אמינא דלר' נתן דשלא בכוונה מקרי שחוטה כן נמי שלא בכוונה מקרי מלאכה ונשחטה בהמה לר"נ ג"כ משום מלאכה פוסלת ולא משום ושחט אותה דהוה אמינא דושחט אותה היינו ב' פרות דוקא לכך איצטריך לפרש דנחתכה דלעת כשרה גם לר' נתן דפסול מלאכה משום היסח הדעת הוא ושלא בכוונה ליכא היסח הדעת: אבל לגרסת הרמב"ם דגרסינן נשחטה בהמה וכו' לר' נתן שתיהן כשרות ולרבנן פרה כשרה וכו' וא"כ בין לר"נ ובין לרבנן כבר שנינו שאין איסור מלאכה בלי כוונה א"כ מימרא זו דנחתכה דלעת מיותר לגמרי: שם אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף או אף בהמה לעוף וכו' עד סוף הסוגיא הנה כל אנשי חיל גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים כלם אחזו שער דבמערבא משמיה דר"י בר' חנינא מישך שייך לעיל בפלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן וריב"ח כרב ולרש"י ותוס' ק"ו הוא וכמ"ש התוס' דיותר חלוק עוף מבהמה ממה שחולקין דקה מגסה ולכן נתקשו רוב הפוסקים בדברי הרי"ף שפסק בפירוש כר' יוחנן ושמואל והביא דברי ריב"ח והרא"ש כתב דהרי"ף לא הביא דברי ריב"ח אלא לפסוק כמותו בהגבהה והרבצה ולהשמיענו שעל זה לא נחלקו רב ושמואל ור' יוחנן אלא דאינהו לא מיירי בהגבהה והרבצה כלל ואני תמה דלדברי הרא"ש דריב"ח ודאי פליג בזה על שמואל ור' יוחנן במה דאמרי בהמה לעוף א"כ קם ליה ריב"ח בזה בשטת רב והאיך קאמר הרי"ף והלכה כר' יוחנן ושמואל דהוו להו תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים ולפי הבנת הרא"ש דריב"ח בזה כוותיה דרב א"כ הוו להו תרי ותרי ואיך אמר הרי"ף אין דבריו של אחד במקום שנים וזה פליאה רבה על הרא"ש והר"ן דרך אחרת לו שריב"ח דוקא בין דקה לגסה מחלק אבל מודה הוא לשמואל ור' יוחנן דלעוף משערינן כדי בהמה וא"כ הרי"ף פסק כריב"ח בכל דבריו ואעפ"כ פסק כר' יוחנן ושמואל וזה היפך סברת התוס' הנ"ל וכן הרמב"ם פסק כפי פירוש הר"ן בדברי הרי"ף ואני אומר אם איתא שיש לחלק בין הפרקים בדקה לגסה ובבהמה לעוף בין לדברי התוס' דיותר ראוי לחלק בין בהמה לעוף ובין לדברי הר"ן והרמב"ם דיותר יש לחלק בין גסה לדקה מלחלק בין בהמה לעוף קשה רב כהנא ורב אסי ששאלו לרב בהמה לבהמה ועוף לעוף או אף בהמה לעוף ולמה לא שאלו ג"כ בבהמה עצמה אם גסה לגסה ודקה לדקה או אף גסה לדקה והנה לשטת התוס' הקושיא היא בסיגנון זה דעתה ששאלו על בהמה לעוף תינח אם ישוב אף בהמה לעוף א"כ ק"ו גסה לדקה אבל אם ישיב בהמה לבהמה ועוף לעוף אכתי לא ידעו בבהמה דקה אי משערינן בגסה או בדקה ולשטת הר"ן הקושיא להיפך תינח אם ישיב עוף לעוף א"כ ק"ו דקה לדקה אבל אם ישיב בהמה לעוף אכתי יסתפקו בדקה איך משערין: ועוד קשה דאם ישיב בהמה לעוף שאכתי גם בעוף יסתפקו באיזה בהמה משערין לעוף אם בגסה או בדקה. ולכן אמינא באימה ופחד כי מסתפינא מכל הקדמונים פן ירוצו גולגלתי ולולא דמסתפינא אמינא פירוש חדש בסוגיא זו ולדעתי לא נחלק אדם מעולם דלעוף ודאי לא משערינן בבהמה כלל לשום אמורא ואין ענין כלל לפלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן לדברי ריב"ח ואמנם שאלת רב כהנא ורב אסי כך היא דידוע דשעיר שחיטה בעוף הכשרו בסימן אחד. ובהמה הכשרו בשני סימנין ועתה בעו מיניה רב כהנא ורב אסי מרב אם כדי שחיטת בהמה לבהמה דהיינו שני סימנין ועוף לעוף דהיינו סימן אחד או דלמא אף בהמה לעוף דגם בעוף משערין בשני סימנין כמו הכשר שחיטה בבהמה אבל לעולם לכל מין ומין בסימנין שלו משערין וכדמסיק ריב"ח גסה לגסה ודקה לדקה וה"ה עוף לעוף אבל ספיקו של רב כהנא ורב אסי אם משערין בעוף בשני סימנין או בסימן אחד והא דלא נסתפקו בבהמה עצמה אם משערין ברוב שנים או בכל שני סימנין אומר אני דהוה פשוט להו דודאי בכל הסימנין משערין כיון דלכתחלה מצות שחיטה כל הסימנין אבל בעוף נסתפקו על דרך שכתב רש"י לעיל (דף כא ע"ב) בד"ה ואינו מבדיל דבעוף בסימן השני אפילו ממה לכתחלה ליכא ועיין בחידושינו לעיל (דף ל ע"ב) בבעי' דרב פפא החליד במיעוט וכו' ולכן נסתפקו אם משערין בעוף בב' סימנין ועל זה נחלקו רב ושמואל ור"י דרב סובר עוף לעוף דבעוף משערין רק בסימן אחד ור"י ושמואל ס"ל בהמה לעוף דמשערין גם בעוף בשני סימנין אבל לעולם בשני סימנין של העוף א"כ ריב"ח דאמר גסה לגסה ודקה לדקה והה"ד עוף לעוף על זה לא נחלק לא רב ולא שמואל ור' יוחנן וגם ריב"ח לא הכריע בפלוגתא דרב ושמואל ור"י כלל ושפיר קאמר הריף דהוה שמואל ור' יוחנן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ואעפ"כ הביא דברי ריב"ח בכל דבריו להלכה יצא לנו מזה קולא אחת דמשערין גם בעוף בשני סימנין ובכלם ולא ברובם והיינו סימנין של עוף וגם בבהמה משערינן בכל הסימנין ולא ברובם אבל הקדמונים לא פסקו כן ואני ח"ו איני חולק עליהם ודברי הם לפרש אבל לא לפסק הלכה ואם שגיתי ה' הטוב יכפר אבל כמדומה אני שמקום הניחו לי מן השמים. שם מתני' שחט את הושט וכו' הנה בספרי הרי"ף והרא"ש אשר לפנינו הגירסא במשנתינו שחט את הושט ופסק את הגרגרת או שחט את הגרגרת ופסק את הושט וכן העתיק במעדני מלך. והוא טעות רק הגירסא הנכונה ברי"ף ורא"ש במשנתינו שחט את הושט ופסק את הגרגרת או פסק את הגרגרת ושחט את הושט ולא נשתנית הגירסא ברי"ף וברא"ש מאשר הוא בגמרא רק שלא נאמר בספרי הרי"ף והרא"ש ואח"כ שחט וכו' ועיין בחידושי רשב"א ובמהרש"א. ומעתה נחזי אנן מדוע באמת נקט במשנתינו הפסול בגרגרת והשחיטה בושט ולא נקט בהיפך שחט הגרגרת וקרע הושט או קרע הושט ושחט הגרגרת. ואף דלעיל (דף כח ע"א) הקשה בגמ' ואלו שחיטה בגרגרת לא קתני ודחי התם משום דגרגרת עבידא לאישתמוטי שאני התם דמיירי דנשמט מאליו ובזה שייך לומר דגרגרת עבידא לאשתמוטי אבל במשנתינו ששנינו ופסק הגרגרת דמיירי שפסקו בכוונה ככה יכול לקרוע הושט ולשחוט הגרגרת כמו להיפך. והנלע"ד בזה משום דשם בדף הנ"ל איפלגי אמוראי באחד בעוף אי דוקא ושט או דאו ושט או קנה ומסיק להלכה דאו ושט או קנה מהני אמנם זה בעוף דחיותי' מועט ונפיק גם בקנה אבל במשנתינו קודם חזרה דסבר ר"ע דגם בהמה אף דבעי ב' סימנין היינו להתיר באכילה אבל להוציא מידי נבילה מהני גם בבהמה סימן א' ודבר זה חידוש הוא לר"ע קודם חזרה ואין לך בו אלא חדושו ודוקא שחיטת הושט לחוד הוא דמועיל בבהמה להוציא מידי נבילה שהוא מיוחד שבסימנין אבל קנה לחוד מודה ר"ע גם קודם חזרה דלא מהני בבהמה כלום אף לטהר מידי נבילה ולכך לא קתני במשנתינו השחיטה בקנה והקריעה בושט שבזה לא נחלק ר"ע מעולם. אי נמי דגם קודם חזרה מודה ר"ע שאם נקרע הושט כלו או רובו הוא נבילה אף שסבר שפסיקת הקנה אינו נבילה מ"מ מודה בושט שנקרע כלו או רובו שהוא תכף נבילה ומה יועיל אח"כ שחיטת הקנה וכי מתה עומד ושוחט ולא היה יכול למתני בקריעת הושט תרי גווני דהיינו שחט הקנה וקרע הושט או קרע הושט ושחט הקנה לפי שבזה שכבר קרע הושט מודה ר"ע ולכך אחזה המשנה השחיטה בושט והפסיקה בקנה שבזה נחלק ר"ע בשני הבבות בין קדמה שחיטת הושט לפסיקת הגרגרת ובין קדמה פסיקת הגרגרת לשחיטת הושט תמיד מועיל לר"ע קודם חזרה לטהר מנבילה: ותירוץ זה האחרון ניחא יותר מהראשון דלתירוץ הראשון שכתבתי דמודה ר"ע גם קודם חזרה ששחיטת הקנה לחוד אינו מועיל בבהמה אף לטהר מנבילה א"כ קשיא סיפא או ששחט אחד מהם והמתין לה עד שמתה ר"ע אומר טרפה דאין לומר אחד היינו המיוחד וכרב אדא בר אהבה לעיל (דף כח) כיון דמסיק לעיל רב אדא בתיובתא וא"כ הפירוש במשנה ריש פרקין אחד כל דהוא מסתמא גם אחד דמשנתינו הוא דומיא דאחד דלעיל ולכן מחוורתא כתירוץ השני דאף דסבר ר"ע דמועיל גם שחיטת הקנה לחוד היינו אם שחט הקנה קודם שנקרע הושט אבל אם כבר נקרע הושט כבר היא נבילה ומה יועיל שחיטת הקנה אח"כ: יצא לנו מזה שנקרע הושט כלו או ברובו תכף הוא נבילה אף להחולקים על הרמב"ם בנקובת הושט וכן בפסיקת הגרגרת וס"ל דאינו נבילה מחיים ועיין בי"ד סימן ל"ג ס"ק ד' בש"ך מ"מ בנקרע רוב הושט כבר היא נבילה וכדמוכח מדברי ר"ע קודם חזרה וכנ"ל אמנם מה שפסק הרמב"ם דגם נקובת הושט הוה נבילה בזה צ"ע דהרי זה ודאי לא נוכל לומר דגם ר"ע אפילו קודם חזרה היה סובר דנקובת הושט נבילה ולא פליג רק בפסיקת הגרגרת דהרי לר' יוחנן דמסיק בסוף שמעתין לא קשיא כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה ומשנה לא זזה ממקומה א"כ ר' יוחנן לא ס"ל כרבא דאלו אסורות קתני אלא אלו טרפות דוקא קתני והרי שנינו שם גם נקובת הושט וא"כ מתניתין דאלו טרפות מני לא ר' ישבב ולא ר"ע אפילו קודם חזרה דהרי מודה ר"ע דנקובת הושט נבילה אלא ודאי הא ליתא וקודם חזרה סבר ר"ע דגם נקובת הושט הוא רק טרפה ואם שחט אח"כ הגרגרת מטהר מידי נבילה. וא"כ קשה מדוע לא קתני במשנתינו בפלוגתא דר' ישבב ור"ע ניקב הושט ואח"כ שחט הגרגרת או אולי גם שחיטת הושט מהני לר"ע כיון שאינו אלא טרפה וצריך לומר להיפך דבזה גם ר' ישבב מודה דשחיטה מטהר מידי נבילה ודוקא בפסיקת הגרגרת פליג וחמיר לו יותר פסוקת הגרגרת משום דשוב לא שייך שחיטה בגרגרת כלל ונמצא שאינו שוחט רק הושט ומקרי פסול בשחיטה משא"כ בניקב הושט שייך שחיטה גם בושט אלא שהוא טרפה ששחטה ומטהר עכ"פ מידי נבילה וכן משמע מרבינו תם שנקיבת הושט אינו אלא טרפה שהרי פירש לעיל (דף ל ע"ב) בד"ה החליד וכו' בעי' דשהה במיעוט סימנין היינו במיעוט קמא דושט וכתב הרא"ש אע"ג דמיטרפה בנקיבת הושט דלמא לא פסלה שהייה אלא במידי דמנבלה ביה אלמא דבנקובת הושט לא מנבלה: