צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 71

והנה עכ"פ התוס' לא ס"ל סברת הר"ן דאל"כ לא הי' קשה למ"ד פוסק א"כ נשאר על התוס' קושי' הרמב"ן והנה בגוף דברי הרי"ף שפסק דגם בר"ח דולג לכאורה מוכח כן מדברי הגמ' ונתרץ ג"כ מה שיש לדקדק על מנהגנו בר"ח שהשני דולג והלא לא אמרו בגמ' אמצע דולג ובר"ח שקורין ד' גברא השני והשלישי שניהם אמצעים נינהו מנ"ל דהשני דולג ודלמא השלישי דהיינו שהראשון ושני קורין כל אחד ג' והשלישי דולג פסוק אחז למפרע ועיין בר"ן ואומר אני במעמדות דסבר רב דולג וא"כ קורא הראשון בבראשית שלשה ומשייר פחות מג' פסוקים ויש חשש יוצאי' ושוב דולג ומתחיל השני פסוק למפרע דהיינו ב' פסוקים מהך פרשה ויש חשש נכנסים וזהו כוונת שמואל דלא אמר דולג משום הנכנסין ויוצאי' אלא דקשי' הלא חשש יוצאים קדים לחשש נכנסים והוה ליה למימר להיפוך שמואל מ"ט לא אמר דולג משום חשש יוצאים ונכנסי'. והנראה משום דחשש יוצאים יש רק במעמדות אבל חשש נכנסי' יש ג"כ בר"ח ורב גם בר"ח אמר דולג לכך מקדים לומר משום חשש נכנסי' שהוא שייך גם, בר"ח ואח"כ אמר חשש היוצאי' שהוא רק במעמדות וכל זה אם השני דולג אבל אם השלישי דולג א"כ נהפוך הוא שחשש יוצאי' יש בין במעמדות ובין בר"ח וחשש נכנסי' יש רק במעמדות לחוד וגם במעמדות גופא חשש יוצאי' קדים לנכנסי' א"כ ה"ל למימר להיפוך משום היוצאים ומשום הנכנסי' ומדהקדים נכנסין מכלל שהשני דולג בר"ח ומזה מוכח כדברי הרי"ף דגם בר"ח אמר רב דולג. ומדהא גופא שהשני דולג ולא השלישי מוכח דלמסקנא יותר חיישינן לחשש יוצאין מחשש נכנסין היכא דאי אפשר לתקן תרוייהו עדיף הוא לתקן חשש יוצאי':

אמנם להתוס' לא נראה להו לדקדק זה להקדים חשש היוצאים לנכנסי' שזה אורחא דגמ' וכמו שכתבו התוס' בריש מס' פסחים גבי לעולם יכנס אדם וכו' וא"כ היא גופא קשי' לפי הנראה מדברי התוס' בד"ה אין מתחילין וכו' שהתוס' ס"ל כשטת הרי"ף דאי כהרמב'"ן א"כ איך יסברו שקרא רק וביום השבת והלא לדבריהם שם מוכח דאסור לצאת באמצע קריאה דאל"כ לא הוי משני מידי וכיון דס"ל דאסור לצאת א"כ ממילא ישמע שקורין לו עוד פסוק אחד בפרשת ובראשי חדשיכם אלא ודאי דגם התוס' ס"ל כהרי"ף וכמנהג שלנו וא"כ מנ"ל הא דלמא באמת כהרמב"ן ונראה דמוכח ממה דאמר במסקנא והלכתא דולג ואמצעי דולג ובשלמא אם קאי על ר"ח הוכרח לומר ואמצעי דולג משום דיש הוה אמינא שהאחרון דולג עיין בר"ן אבל אי קאי רק אמעמדות למה הוצרך לומר ואמצעי הא בלא"ה ליכא למימר דהאחרון דולג דא"כ הראשון קרא ג' מבראשית והשני קרא ב' הנשארים מבראשית וחד מבויהי רקיע והשלישי דולג ומתחיל יהי רקיע וא"כ אין בשום אחד גזירת נכנסין כלל רק גזירת יוצאין יש שני פעמים דהיינו היוצאים בין גברא לגברא אחר שיסיים הראשון שיסברו שהשני יקרא רק ב' פסוקים הנשארים והיוצאים בין שני לשלישי יסברו שהשלישי לא יקרא רק ב' פסוקים אבל חשש נכנסים ליכא ואפילו הנכנסים בעת שיתחיל השני הלא מוכח כבר דאסור לצאת באמצע קריאה כמ"ש לעיל א"כ ממילא ישמעו שיקרא עוד פסוק שלישי בויהי רקיע וא"כ דליכא רק חשש יוצאין ובר"ח לא אמר רב דולג קשה איך קאמר בגמ' אליבא דשמואל משום חשש נכנסי' יוצאים נכנסים מאן דכר שמי ואמנם משכחת חשש נכנסים באמצע קריאת האמצעי בשעה שקורא פסוק אחד בויהי רקיע ויסברו שלא קרא אלא פסוק אחד דהיינו ויהי רקיע אלא דלפי זה פשיטא דאמצעי דולג דאם אחרון דולג יש ג' חששות שני מיני יוצאין ואחד נכנסין] אלא ודאי דאמצעי דולג ושפיר יש חשש נכנסין וא"כ כיון דממילא מוכח דע"כ אמצעי דולג למה הוצרך לומר אמצעי דולג אלא ודאי ע"כ צ"ל דקאי גם על ר"ח וכל זה למסקנא ושפיר עולים דברי התוס' בד"ה אין מתחילין אבל המקשן שהקשה למ"ד דולג נדלג על כרחך לאו משום סברת הר"ן את' דהיא גופא מנ"ל דרב קאי גם על ר"ח הלא עדיין לא ידע מהמסקנא אלא ודאי דגם בלי סברת הר"ן מקשה משום שסבר שמותר לצאת באמצע הקריאה א"כ שפיר כתבו התוס' בד"ה ואם איתא שגם למ"ד פוסק יש להקשות ודו"ק:

מסכת חגיגה

דף ה' ע"א רבי יוחנן כי מטי להאי קרא בכי המהרש"א בח"א כתב שהכונה כדמסיק בגמ' אח"כ מאי צרות שהן צרות זו לזו כגון זבורא ועקרבא. ואני אומר הרי ר' יוחנן לא הזכיר בדבריו צרות רק אמר עבד שרבו ממציא לו רעות רבות תקנה יש לו. לכן נלע"ד שהכונה ע"פ שאמרו בשלהי יומא (דף פ"ו ע"א רב יהודה רמי כתיב שובו בנים וכתיב הנה בעלתי בכם לא קשיא כאן מאהבה ומיראה כאן ע"י יסורים שע"י יסורים כבר אבד מדרגת בן והרי הוא בכלל עבד. ואומר אני אם שב ביסורים הראשונים אין זה סימן שאבד מדרגת בן שהרי כתיב חושך שבטו שונא בנו אבל הכוונה שיסורים בתחלה הם באים להזכיר את האדם לשוב אבל אם לא הועילו היסורים צריך מכות רבות זו אחר זו זה סימן שאינו במדרגת בן. וזהו כונת ר' יוחנן עבד שרבו ממציא לו רעות רבות כלום תקנה יש לו שיצא מעבדות לחירות להקרא בן זה כבר אין לו תקנה ונשאר עבד עולם. ואומר אני אם יש לתמוה על מי שהקב"ה ממציא לו רעות ואינו שב יותר ויותר יש לתמוה על מי שהקב"ה כביכול ממציא עצמו לפניו שישוב אליו ואינו שב זהו עז פנים ביותר כי טבע הבן להתבייש מאביו ולחוס על כבוד האב ואם אב אני אי' כבודי כי בעוה"ר הפגם מעונות שלנו מגיע עד כסא הכבוד ויד על כס וכו' ולכן גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד לתקן את אשר פגמנו שם והקב"ה שואל אם אב אני אי' כבודי דהיינו תיקון הכסא כבוד שלי אם אב כו' אי' כבודי ציון הוא משכן כבודו וכל דור שלא נבנה בימיו כאלו נחרב כי היום אם בקולי תשמעו נמצא גדולה צרותנו יותר מהדור שבשעת החורבן כי בימיהם הי' רק החורבן ביום א' ואח"כ מה דהוה הוה כי לא הי' אפשר להבנות בו ביום עד עת קץ אבל בימינו כלו כל הקיצין וכל יומא זמנא ואנחנו מחריבים המקדש בכל יום מחדש ואצלנו ראוי להיות חרבן בה"מ אבילות חדשה לא אבילות ישינה כי בכל יום נחרב מחדש וראוי לנו להאנח בשברון כל הגוף לא בשברון מתניה כמו על אבילות ישינה. ונחזור לראשונות כי יותר יש להתעורר בתשובה ע"י שהקב"ה ממציא כביכול עצמו לפני החוטא כדי שישוב ממה שיש להתעורר ע"י יסורים ואולי זהו כונת הפסוק ואמר ביום ההוא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה פי' שאם הייתי כדאי שימציא הקב"ה כביכול עצמו בקרבנו לא הייתי צריך ליסורי הרעות האלה לעורר אותי ע"י יסורין שהרי יותר הייתי מתעורר ע"י שימציא כבודו לנו ולכן אומר עבד שרבו ממציא עצמו לפניו שישוב ואינו שב כלום תקנה יש לו ועל דא ודאי קא בכינא בכי תמרורים דכתיב דרשו ה' בהמצאו שאין איש שם על לב לשוב בתשובה:

דף ו' ע"כ תוס' ד"ה יש בשמחה וכו' ובתוספתא גרסינן שהשמחה יש לה תשלומין כל שבעה ולא בשתיהן ושמעתא שלנו דלא גרס ליה סבירא ליה דגם באידך יש להן תשלומין. ודברים הללו מרפסן איגרין ושלשה תמיהות יש כאן חדא דאיך שייך ששמחה יש להן תשלומין והא בכל יומא חיובא היא ובהדיא שנינו ההלל והשמחה שמונה. ועוד מה שכתבו התוס' דסוגיא שלנו סבירא דגם באינך יש תשלומין ואני תמה ואטו יש מי שחולק ואמר אין לה תשלומין ומשנה שלימה שנינו לקמן (דף ט' ע"א) מי שלא חג ביו"ט הראשון חוגג והולך כל החג ומקרא מלא הוא וחגותם שבעת ימים ועוד בה שלישית ואטו מה שיש לה תשלומין חומרא היא הלא קולא היא ואיך חשבה התוספתא לחומרא:

ועל התמי' הראשונה הי' מקום לומר עפ"י מה שבארנו דברי הרמב"ם בריש הלכות חגיגה שכתב והשמחה האמורה ברגלים שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה והם הנקראים שלמי שמחה שכונתו שאף שיוצאים בשמחה בכל מיני בשר הקרבנות והכהנים בחטאת ואשם אע"פ שלא הקריבום לשם שלמי שמחה מכל מקום עכ"פ פעם אחד מחוייב להקריב לשם שלמי שמחה אפילו בנו"נ יוצא. אבל עכ"פ מחוייב להקריבם לשם שלמי שמחה וזה החיוב הוא רק פעם אחד באחד מימי החג ושאר ימי החג אף שודאי חייב לאכול בו קודש ולשמוח בבשר מ"מ אינו צריך להקריבו לשם שלמי שמחה ולכן כתב הרמב"ם שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה והדבר תמוה וכי שלמי חגיגה גרועים מנו"נ ומבשר בכור וחטאת ואשם שיוצא בהם ידי שמחה אלא ודאי אף שיוצא בהם ידי שמחה מ"מ מחוייב עכ"פ פעם אחד בכל ימי החג שיקריב שלמים לשם שלמי שמחה. וכיון שכן שפיר שייך לומר שיש לזה תשלומין כל ימי החג. אבל השני תמיהות האחרות הם תמיהות גדולות. ועיינתי בהתוספתא עצמה והגירסא שלפנינו בתוספתא הוא כך שהשמחה נוהגת כל שבעה יעויין שם:

והכל נכון שזה ודאי חומר הוא שצריך לקיים מצוה זו כל שבעה והיינו בחג המצות אבל בסוכות היא כל שמונה כמו ששנינו במשנה ההלל והשמחה שמונה והנה כאן בגמרא לא חשיב מעלה זו לשמחה נגד שתיהן שהשמחה נוהגת כל שבעה נלע"ד דהתוספתא מיירי באכילת בשר שלמים לשמחה שזה באמת נוהגת בכל הרגל ולא דוקא בשר שלמים דה"ה בשר של שאר קרבנות. אבל סוגית הגמרא בהבאת קרבן לשם שלמי שמחה ובהא באמת אינו צריך אלא פעם אחד כמו חגיגה וכיון שהוכחנו שהגמ' מיירי בקרבן שלמי שמחה וקאמר כאן שנוהגת באנשים ונשים מוכח כדברי הרמב"ם בפ"א מה' חגיגה ודלא כהראב"ד וע' בלח"מ שם:

דף ז' ע"א תוס' ד"ה ר' יוחנן אמר משמע דבעי למימר דמתניתין מיירי אף במועד הלכך לא מצי לאוקמי בראיית קרבן דאז לא מחייב כלל אבל בראיית פני' מחייב בחדא זימנא ומשם והלאה אין לו שיעור. הנה לפי זה יוקשה מי דוחקה למימר דר"ל סבר דכל אימת דאתי צריך לאתויי וממילא איתו' יראה יראה מה אני בחנם נימא דר"ל סבר דבשאר הימים כשם שחייב לאתחזויי בכל יום פעם א' ומשם והלאה אין לו שעור הכי נמי מחייב בכל יום פעם א' להביא קרבן ומשם והלאה אין לו שעור ושפיר קאמר ראיית פנים בקרבן ויראה יראה בחנם היינו בפעם שני שיכול לבוא בחנם:

ואומר דזה אי אפשר שיהי' חיוב קבוע בשאר הימים בכל יום להביא קרבן שהרי חגיגה אינו יכול להביא רק יום א' ובשאר הימים לדעת רש"י עובר בבל תוסיף ולדעת ר"ח עכ"פ זה מוסכם דחיוב ליכא בשאר יומי ועיין (דף ח' ע"ב) תוס' ד"ה חוזר ומקריב ואם הי' בראיית חיוב בכולהו יומי א"כ כבר ריבתה התורה בראי' יותר מבחגיגה והנה ב"ה וב"ש נחלקו אם ראי' מעה כסף וחגיגה ב' כסף או להיפך וטעמי' דב"ש דיליף מעצרת שריבה בעולות יותר משלמים וטעמיה דב"ה דיליף מנשיאים שריבה בשלמים יותר מבעולות וב"ש יהיב טעמא דיליף דורות מדורות וב"ה יהיב טעמא דיליף יחיד מיחיד אבל אם מצינו בראי' עצמה שריבה יותר מבעולות ודאי תמוה על ב"ה ולכך לא מצי ר"ל לומר כנ"ל:

אמנם כל הטעמים דלעיל (דף ו') לב"ש ולב"ה הוא לר' אושעי' דשיעור זה מדרבנן אבל אם שיעור זה מן התורה אין צריך טעם שהרי לא מצינו שיעור זה בכתובות ר"ל שהוא הל"מ ונחלקו כיצד נאמר ההלכה וא"כ מה צורך טעם לדבר שהוא הל"מ ותדע דאטו יש שום טעם בנשיאים עצמו שריבה בשלמים יותר או בעצרת עצמו שריבה בעולות יותר ומעתה אנו עומדים על דברי התוס' שכתבו ומ"מ צריך לומר דס"ל כר"י כדי שלא יהיה שיעור כלל ואחר כל מה שנדחק המהרש"א בדבריהם כתב שכתבו כן לפי מה שכתבו בסוף הדבור דאם נבוא להשוותם יחד וכו' ע"ש והדבר תמוה דמי הכריחם עתה לומר כן בהחלט והרי בסוף הדבור לא החליטו רק כתבו דאם נבוא להשוותם וכו' ולפי מ"ש ניחא דע"כ צ"ל כן דאל"כ מי הכריחו לומר לר"ל דכל אימת דאתי צריך לאתויי וכנ"ל:

אלא דלפי זה על כרחך עתה בלישנא קמא לר"ל אין שום חיוב בשאר יומין לאתחזויי כלל שאם הי' חיוב לאתחזויי הי' חיוב להביא קרבן בכל יום וזה אי אפשר דא"כ הרי ריבה בעולות יותר וכנ"ל וא"כ נימא דר"ל ג"כ סובר דא"צ לאתויי כלל אלא שגם הראי' אינה חיובית כלל בשאר יומי וא"כ בלא"ה אי אפשר לאוקמי בשאר יומי דמה שאין שום חיוב לא שייך למימר שאין לו שעור וכמו שכתבו התוס' לר"י ועל כרחך מתני' ביום הראשון מיירי וממילא הוא ראיית פניו בקרבן דגם על הקרבן שייך אין לו שעור ועוד דמפרש במחלוקת שהרי פליגי בתרתי דלר' יוחנן בכל יום חיוב להתראות ולריש לקיש אין חיוב רק בראשון ופליגי עוד אם אתי ולא אייתי לר' יוחנן רשאי ולריש לקיש אם אתי מחויב להביא קרבן ואם הי' מוקי בזו שכתבתי לא הי' מפיש בפלוגתא:

בל"ז הייתי רוצה לתרץ דאי אפשר לומר דמתני' קאי רק על יום ראשון דא"כ קשיא למה נקט הראשון שאין לו שעור ולא נקט חגיגה דג"כ יכול להביא כמה בהמות שרוצה ביום ראשון דבשני הוא דאינו רשאי להביא אבל בראשון כמה דבעי מפריש וכדאמרינן לקמן הפריש עשר בהמות לחגיגה (דף ח' ע"ב) אלא ודאי דמתני' מיירי בכולהו יומי ואז החגיגה שעור שאינו יכול להקריב רק מה שנשאר לו מיום ראשון ולא יותר משא"כ ראי' שכולהו יומי אין לה שעור:

ונראה דבשלמא עכשיו דסובר ר"ל שהראי' אינה חיובית אבל אם בא ומתחזי הקרבן חיוב שוב שייך שפיר הראשון בכולהו יומי ביום ראשון בין על הראי' ובין על הקרבן ובשאר יומי על הקרבן שאם כבר בא ומתחזי שאז הקרבן חוב ושייך שאין לו שעור אבל אי הוה סבר ר"ל דאפילו מתחזי א"צ קרבן א"כ ודאי לא קאי אשאר יומי כלל שהרי לא הראיה חיוב ולא הקרבן:

אלא דלאידך לישנא קשיא דהרי לר' יוחנן ודאי אין חיוב קרבן בשאר יומי כמו ראשון שהרי לא חידש בדברי ר' יוחנן בלשון כלום אלא לענין אם אתא ואייתי דעובר בל תוסיף אבל אם לא אייתי נשאר כלשון ראשון וכיון דקאמר דהיכא דלא אייתי לא פליגי א"כ גם לריש לקיש אין שום חיוב וא"כ ע"כ לר"ל דאמר ראיית פני' בקרבן היינו ביום ראשון וא"כ קשיא למה לא תני חגיגה:

והנה הרמב"ם פסק דעולת ראי' הוא אפילו עולת עוף וכתב הכ"מ דלא גריס בגמ' יכול אפילו בעופות רק גריס כמו דגרסינן במכילתא יכול אפילו בכספים ומשמע ליה ממילא דזבחים היינו אפילו עופות. והדברים תמוהים דהרי בכל הש"ס סתם זבחים היינו בהמה ועיין במשנה למלך שם. ונראה דהי' קשה לרמב"ם ללישנא קמא אי סלקא דעתך דס"ל לר"ל דבשאר יומין אין חיוב לבוא לעזרה כלל א"כ בלא"ה לא מצי לאוקמי בשאר יומין רק ביום ראשון ואז הוא ראיית פני' בקרבן ולמה הוצרך לחדש עוד פלוגתא בינו לר' יוחנן דפליגי גם אם אתי שיהי' מחויב בקרבן לר"ל וכמו שכתבתי לעיל אלא ודאי דללישנא קמא לר"ל חיוב בכל יום לבוא פעם א' כמו לר' יוחנן וכיון שמחויב ג"כ להביא קרבן א"כ הרי ריבה בעולות יותר מבשלמי חגיגה ומ"ט דב"ה וכמ"ש לעיל אלא ודאי עולת ראי' הוא עולת עוף וא"כ אף שריבה בצד א' יותר בעולות משלמים שמחויב בכל יום אבל בצד א' ריבה בשלמים יותר שהוא דוקא בהמה וא"כ אין מכאן ראי' כלל:

הרמב"ם פסק שרשאי להביא בכל יום והקשה הכ"מ למה פסק כר"ל וניחא ליה דרמב"ם מפרש פלוגתייהו על דרך הירושלמי לענין שעור מעה כסף ושתי כסף אם הם דאורייתא והקשה הלח"מ א"כ למה פסק הרמב"ם דשעור מעה כסף ושתי כסף הוא מדרבנן דלא כר' יוחנן. ולדעתי אין זה קושיא דאף דהלכה כר' יוחנן נגד ריש לקיש מ"מ בדבר זה ר' אושעי' ברבי קאי כריש לקיש:

עוד הקשה הלח"מ א"כ דפירוש לקרבן יש לו שעור ואין לו שעור דפליגי בלישנא בתרא הוא לענין שעור מעה כסף ושתי כסף א"כ איך הקשה הוקר רגלך מבית רעך ונלע"ד שהקושיא היא כך אם השעור דרבנן א"כ גם לחגיגה אין שעור מדאורייתא ולמה לא תני חגיגה ואם תאמר דמתניתין מיירי בכל ימי החג ולכך לא תני חגיגה שאין בה חיוב רק בראשון על זה קשה הא גם עולת ראי' ליכא רק בראשון דאחר כך אסור להביא שהרי כתיב הוקר רגלך ודוק ולא ר' יוחנן הקשה כן לרשב"ל אלא סתם גמרא הקשה כן והיינו לריש לקיש דלר' יוחנן נוכל לומר דסובר באמת דבשאר הימים אינו מביא קרבן משום הוקר רגלך וכל זה להמקשה אבל כשמתרץ דהאי בחטאות ואשמות אזי אמרינן דגם לר' יוחנן חייב להביא קרבן גם בשאר ימים:

דף ח' ת"ר ושמחת בחגך לרבות כל מיני שמחות לשמחה מכאן אמרו חכמים כו' רב אשי אמר מושמחת נפקא כו' מנין שאין נושאין נשים במועד וכו' ולכאורה תמוה וכי רב אשי יחלוק על ברייתא והנה על הברייתא יש לתמוה ונילף לגמרי מחגיגה מה חגיגה אינה באה אלא מן החולין אף שלמי שמחה לא יבואו אלא מן החולין ובפרט לפי פירש"י שם דמה דאמר ושמחת לרבות כל מיני שמחה שלא מיתורא דריש אלא ממילא אמרינן שכל מיני שמחות בכלל שהרי לא בעי אלא שמחה יעו"ש ברש"י וא"כ כיון דאיכא היקש לחגיגה שפיר פי' בקרא שהשמחה דומיא דחגיגה וממילא נמי בכל גווני דומיא דחגיגה גם לענין שלא תבוא אלא מן החולין שוב ראיתי שהתוס' הרגישו וכתבו בד"ה מי שחגיגה וכו' וליכא למימר א"כ לא יהיו שלמי שמחה באים ממעשר וכו' דבספרי ילפינן לה בג"ש דכתיב בו שם במעשר ע"ש בתוס'. ואני תמה אם הברייתא סובר על ג"ש ממעשר נילף ג"כ למעוטי עופות ומנחות מגז"ש. אבל הנלע"ד דע"כ לא ילפינן מחגיגה שלא תבוא אלא מן החולין עפ"י מה שכתבו התוס' בפסחים (דף ע' ע"ב) בד"ה שלמים ששחטן וכ' נראה לר"י דאפילו הקדישן מתחלה לשם חגיגת ט"ו איירי וכו' דהואיל והוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין שצריך להקדישן לשם כך סברא הוא שישחט נמי בשעה הראוי' לחגיגה עכ"ל התוס' ומעתה אם נימא דגם שלמי שמחה אינם באים אלא מן החולין ממילא ידעינן מסברא דבעינן זביחה בשעה הראוי' לשמחה וממילא אימעט ליל יו"ט ראשון של חג משמחה דהרי אין לו במה לשמוח וא"כ למה לי אך למעוטי לילי יו"ט הראשון הא ממילא אימעט שהרי אין לו במה לשמוח וכקושית התוס' בד"ה לאו משום דאין לו כו' ומה שתירצו התוס' לחלק בין אפשר ללא אפשר הוא דוחק אלא ודאי מדאיצטריך קרא דאך שמח למעוטי ליל ראשון מכלל דלא מקשינן שלמי שמחה לחגיגה לענין שלא תבוא אלא מן החולין רק יכול להביא מנו"נ וממעשר ולא בעינן זביחה בשעת שמחה ולך אצטריך קרא למעוטי ליל ראשון. והנה כל זה למאן דדריש אך למעוטי ליל ראשון אבל למאן דלא דריש אך לדרשה זו אי ס"ד דהקישה תורה שלמי שמחה לחגיגה בקרא דושמחת בחגך א"כ נילף מינה ג"כ שאינו בא אלא מן החולין וסובר רב אשי דמה ששנינו במשנה ההלל והשמחה שמונה לכל גוני הושוה שמחה להלל מה הלל כל שמונה שוים ואין הפרש בין יום ראשון לשאר שבעת הימים אף שמחה אין הפרש בין ראשון לשאר ימים וכשם ששאר הימים אף לילות בכלל אף יום ראשון כן ומה דכתיב אך שמח לא דרשינן למעוטי ליל ראשון רק כדדרשינן הפסקתא שבעוה"ז ליכא שמחה שלימה שאדם דואג על מיתת בניו וא"כ על כרחך משנתינו לא ס"ל להקיש שמחה לחגיגה והך ושמחת בחגך לא על קרבן חגיגה קאי רק לכדרב דניאל בחגך ולא באשתך וא"כ מנ"ל למעוטי עופות ומנחות לכך הוצרך לדרוש שממילא ממועטים מן ושמחת יצאו אלו שאין בהם שמחה וכיון דרב אשי לא ס"ל כברייתא דממעטינן ליל ראשון ניחא ג"כ מה שלא הביא הרמב"ם הדין זה לגמרי וק"ל: