צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 70

פרק שני

דף כ' ע"ב ולקריאת מגילה הרמב"ם בפ' ג' מהלכות מגילה וחנוכה פסק וז"ל בכל יום ויום משמונת אלו הימים גומרין את ההלל ומברך לפניו אקב"ו לגמור את ההלל בין ביחיד בין בצבור. אע"פ שקריאת הלל מצוה מדברי סופרים מברך עליו כדרך שמברכין על המגילה ועל העירוב שכל ודאי דבריהם מברכין עליו אבל דבר שהוא מדבריהם ועיקר עשייתן מפני הספק כגון מעשר דמאי אין מברכין עליו ולמה מברכין על יו"ט שני והם לא תקנוהו אלא מפני הספק כדי שלא יזלזלו בו עכ"ל הרמב"ם. וכתב הראב"ד א"א זה הטעם לאביי אבל רבא חולק עליו ואומר שאין הטעם לדמאי אלא מפני שרוב ע"ה מעשרין הם אבל ספק אחר אפילו בדרבנן מברכין עליו עכ"ל הראב"ד והנה השגת הראב"ד הוא על פי מה דאיתא במס' שבת (דף כ"ג ע"א) וז"ל הגמ' מאי מברך אשר קב"ו להדליק נר חנוכה והיכן צונו רב אוי' אמר מלא תסור ר' נחמי' אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך מתיב רב עמרם הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנים עליו ומפרישין אותו ערום ואי אמרת כל מדרבנן בעי ברכה הכא כי ערום היכי מברך והא בעינן והי' מחניך קדוש וליכא אמר אביי ודאי דבריהם בעי ברכה ספק דבריהם לא בעי ברכה והא יו"ט שני דספק דבריהם הוא ובעי ברכה התם כי היכי דלא לזלזלו בי' רבא אמר רוב ע"ה מעשרין הן. ופי' רש"י רבא אמר ספק דבריהם בעי ברכה ודמאי אפילו ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב עמי הארץ מעשרין הן עכ"ל. ועל פי זה הוא השגת הראב"ד על הרמב"ם דפסק כאביי וכתב טעמא דדמאי משום ספק דבריהם הוא וטעמא דיו"ט שני משום דלא לזלזולי בי' ולרבא לא צריך לזה כי יש טעם אחר בדמאי הואיל ורוב ע"ה מעשרין:

ונ"ל להסיר תלונת הראב"ד מעל הרמב"ם דגם רבא סובר דספק דבריהם לא בעי ברכה אך לרבא לשטתו לא הוי יו"ט שני ודמאי ספק דבריהם ולכך צריך לטעמא דרוב ע"ה מעשרין הן אמנם הרמב"ם לשטתו אינו סובר בזה כרבא דלית הלכתא כוותי' שפיר פסק כאביי דדמאי ויו"ט שני ספק דבריהם הוא:

דהנה כבר נודע דעת הרמב"ם בפ' ט' מהלכות טומאת מת הלכה י"ב כתב דכל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים והנה הרשב"א מקשה על הרמב"ם דהלא התורה חייבה אשם תלוי על ספק איסור ואי הוי מותר מן התורה למה מביא אשם תלוי והפרי חדש בסי' ק"י כתב דדבר זה הוא פלוגתא במס' כריתות (דף י"ח) דרב אסי שם סובר דחתיכה אחת ספק של חלב וספק של שומן חייב אשם תלוי ורב סבר דדוקא בשתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל אחת מהן ואינו יודע איזה אכל חייב אבל בחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן פטור וקאמר רב נחמן טעמא דרב דשתי חתיכות איקבע איסורא אבל בחתיכה אחת לא איקבע איסורא ועפ"ז כתב הפרי חדש דרב אסי ורב פליגי בהך פלוגתא שבין הרמב"ם והרשב"א דרב אסי סובר דספיקא דאורייתא אסור מן התורה ולכך מביא אשם תלוי גם בחתיכה אחת ספק של חלב אבל רב סובר כדעת הרמב"ם דספק דאורייתא מותר מן התורה ולכך אינו מביא אשם תלוי בחתיכה אחת ספק של חלב דהא מותר מן התורה ובשתי חתיכות דוקא חייב אשם תלוי הואיל ואתחזק איסורא ובזה גם הרמב"ם מודה אם אתחזק איסור ספיקו אסור מן התורה:

והנה שם במס' כריתות פליגי אמוראי בטעמא דרב רבא סבר דטעמא דרב דפוטר בחתיכה אחת הואיל וכתב גבי אשם תלוי ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה וידע ואשם וקרינן מצות לשון רבים דהיינו אחת מתוך שתים והוא חתיכה משתי חתיכות ור' זירא סבר דטעמא דרב הוא דשתי חתיכות אפשר לברר איסורא דאם יבוא בקי ויאמר על החתיכה הישארת מה היא אי חלב אי שומן אז יוודע לו אם עשה איסור בודאי ולכך מביא אשם תלוי להגן עליו עד שיברר האיסור ויוודע לו אבל חתיכה אחת אי אפשר לברר איסורו ולכך פטור מאשם תלוי ורב נחמן אמר טעמא דרב חתיכה אחת לא איקבע איסורא שתי חתיכות איקבע איסורא וקאמר בגמ' מאי איכא בין איקבע איסורא לשאי אפשר לברר איסורא וקאמר הגמ' איכא בינייהו כגון שהי' לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ובא נכרי ואכל אחת מהן ואח"כ בא ישראל ואכל את השני' לרבא פטור דליכא מצות דבעידנא דאכל ישראל לא הי' כי אם חתיכה אחת ולר' זירא ג"כ פטור דאי אפשר לברר איסורא דכבר נאכלו שניהם אבל לרב נחמן חייב דאיקבע איסורא דהא הי' חתיכה אחת של חלב עד כאן הגמ':

ומעתה אני אומר כיון דלרבא פוטר רב גם היכא דאיקבע איסורא אי ליכא מצות א"כ ליכא למימר דרב סובר דספיקא דאורייתא מותר מן התורה דהא רב פוטר אף דאיקבע איסורא אם בא נכרי ואכל את הראשונה. ובזה בודאי ספיקו אסור מן התורה לכ"ע אף לדעת הרמב"ם. וא"כ רב אסי ורב פליגי רק בדרש הקרא דמצות אבל [ואולי צ"ל קשה] בזה כיון דרב אסי בודאי סובר דספיקו דאורייתא אסור מן התורה דהא רב אסי מחייב אשם תלוי אף בחתיכה אחת א"כ מנ"ל דרב פליג בזה על רב אסי דהא טעמא דרב הוא משום דכתיב מצות וא"כ לרבא לכ"ע ספיקו דאורייתא אסור מן התורה דכיון דלרב אסי בודאי ספיקו דאורייתא אסור מן התורה דהא מחייב בחתיכה אחת ולא מצינו מי שחולק עליו בזה דטעמא דרב הוא משום גזירת הכתוב דמצות אמנם אעפ"כ דברי הפרי חדש נכונים לרב נחמן דסובר טעמא דרב הוא משום איקבע איסורא והיכא דלא איקבע איסורא פוטר רב מסברא וע"כ ס"ל לרב, דספיקא דאורייתא מותר מן התורה אם לא איקבע איסורא דאל"כ למה פוטר רב בחתיכה אחת. היוצא מזה דלרבא לכ"ע ספיקו דאורייתא אסור מן התורה אף דלא איקבע איסורא ועפ"ז אמרתי נמי ליישב מה שיש לדקדק דהגמ' מקשה מאי איכא בין אקבע איסורא לשאי אפשר לברר וקאמר נ"מ אם בא נכרי ואכל את הראשונה ובא ישראל ואכל את השני' לרב ליכא מצות ולר"ז אי אפשר לברר הרי שנ"מ הוא גם בין ר"נ ולרבא ולמה קא מבעי' בגמ' מאי איכא בין אקבע איסורא לאי אפשר לברר ולא קא מבעי' מאי איכא בין רבא לר"נ כמו שמבעי' הגמ' לעיל נ"מ בין רבא לר' זירא ואף דהגמ' סובר דהך נ"מ שהוא בין רבא לר"ז הוא ג"כ נ"מ בין רבא לר"נ דחייב כזית ומחצה דלרבא לא הוי מצות ולר"נ האי אקבע איסורא. ז"א דהא התוס' כתבו בד"ה מדסיפא דכזית ומחצה לא הוי קבע איסורא ובאמת ק"ל מאי פריך מאי איכא בין איקבע איסורא לשאי אפשר לברר הא כזית ומחצה הוא איכא בינייהו כמו בין רבא לר"ז כך בין ר"ז לר"נ דלר"נ אקבע איסורא ולר"ז אפשר לברר. וע"פ הנ"ל מתורץ דהגמ' לא פריך מ"א בין רבא לר"נ דשפיר ידע שנ"מ הוא אי ספיקא דאורייתא אסור מן התורה או לא לרבא גם לרב אסור מן התורה כנ"ל ולר"נ מותר מן התורה הואיל ופוטר מאשם תלוי כנ"ל ולכך לא קא מבעי' בגמ' אלא מ"א בין אקבע איסורא לאי אפשר לברר ודו"ק ועיין ברמב"ם אי חצי זית הוי אתחזק איסורא ועיין בספר מרכבת המשנה בפ' ח' משגגות הלכה ב'] ולפ"ז אני אומר כיון דהתורה חייבתו על דבר שהוא ספק שפיר צריך לברך עליו כמו שמברך על כל המצות דגם כן גזירת המלך מלכו של עולם לעשות הדבר שהוא ספק וא"כ הוא זה מצוה דאורייתא כמו כל המצות שבתורה (ולפ"ז מתורץ נמי מה שהקשה הלחם משנה על הרמב"ם דפסק בספק מילה דאינו מברך ובספק קרא ק"ש פסק דחוזר וקורא ומברך לפניו ולאחריו ע"ש באריכות ולפי דברי הנ"ל דספק מילה כגון אנדרוגינוס לא אתחזק איסורא והוי ספק לדבריהם כמו דמאי ואינו מברך אבל ספק קרא ק"ש הוא אתחזק איסורא דהא תיכף כשעומד הוא מחוייב בק"ש והוי ספק דאורייתא דאתחזק איסורא גם הרמב"ם סובר דספיקו מחוייב מן התורה) והנה דמאי אם הוא חייב לעשר מן התורה תלוי' בזה הפלוגתא שבין רבא לרב נחמן דהנה דמאי לא אתחזק איסורא כמו שמפורש במס' פסחים (דף ט' ע"א) דפריך הגמ' ואין ספק מוציא מידי ודאי והא תנן חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנין והא הכא דודאי טבולי הני פירות וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי ומתרץ הגמ' ספק וספק הוא דדלמא מעיקרא לא טבולי כדר' אושעי' דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסו במוץ שלה כדי שתהי' בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר והשתא כיון דדמאי הוא ספק דאורייתא שאינו אתחזק איסורא א"כ לרבא דסובר דלכ"ע ספיקא דאורייתא אסור א"כ הוא מחוייב מן התורה לפרוש ממנו מעשר וכיון שמחוייב מן התורה שפיר צריך לברך ולכך צריך רבא לתרץ דרוב עמי הארץ מעשרין הן ולא הוי כלל ספק דאורייתא ולכך פטור לברך אבל אביי סובר כרב נחמן דסובר היכא דלא אתחזק איסורא ספיקא דאורייתא מותר מן התורה לרב וא"כ שפיר מתרץ אביי דספק דבריהם לא בעי ברכה דדמאי הוא רק ספק דבריהם דמן התורה פטור להפריש ממנו וא"כ רבא דמתרץ רוב עמי הארץ מעשרין הן הולך לשטתו דסובר דספיקו דאורייתא אסור מן התורה אף דלא אתחזק איסורא ולא הוי דמאי ספק דבריהם דמן התורה הוא מחייב אי לאו דרוב ע"ה מעשרין אמנם הרמב"ם לשטתו דפוסק כר"נ דספיקו דאורייתא מותר מן התורה שפיר פסק כאביי הכא דדמאי פטור הואיל והוי ספק דבריהם וכן יו"ט שני לרבא לא צריך לטעמא דאתי לזלזולי בי' דגם יו"ט שני הוא ספק דאורייתא וחייב מן התורה ושפיר מברך. אך אביי דסובר כר"נ דהיכא דלא אתחזק איסורא ספיקו דאורייתא מותר מן התורה ויו"ט שני ג"כ לא אתחזק איסורא על האי יומא אי יו"ט הוא [ואף שמג"א בסי' שמ"ד ת"ק א' כתב דשבת מקרי קבוע מ"מ התוס' במס' כריתות (י"ז ע"ב) ד"ה מדסיפא ע"כ לא ס"ל דשבת מקרי קבוע דאל"כ לא הוי צריכין לאוקמי דמיירי שעשה מלאכה בין השמשות דמצי לאוקמי שלא ידע אם אותו יום הוא שבת ודו"ק ואפשר לומר דהתוס' צריכין למנקוט שעשה מלאכה בה"ש דאל"כ לא הוי כחתיכה א' משני החתיכות וגם לא שייך בו לומר אפשר לברר איסורא] ופטור מן התורה והוי רק ספק דבריהם ולא הוי צריך לברך אם לא מטעמא דלא אתי לזלזולי בי' ולכך מביא הרמב"ם הני טעמים דאביי הואיל והלכה כר"נ כנ"ל ואביי קאי אליבא דר"נ ודו"ק היטב כי נכון הוא מאד:

פרק שלישי

דה כ"ב ע"א והלכתא דולג ואמצעי דולג הרי"ף סובר דזה קאי על ר"ח והקשה הרמב"ן דאכתי איכא גזירת נכנסין שהרואה אותו מתחיל בפסוק שלישי שבפרשה יאמר שהראשון לא קרא אלא ב"פ כדחייש שמואל בפ' בראשית ואי לא חייש לנכנסין דלא אפשר א"כ למה לן דולג כלל יקראו שנים בפ' צו והג' יקרא פ' וביום השבת ופסוק א' מפ' ובראשי חדשיכם ואי משום דאין מתחילין בפ' פחות מג"פ משום גזירת נכנסין הא אכתי גם השתא שדולג נשאר גזירת נכנסין ומה הועילו חכמים בתקנתן הלא מוטב שיקרא כדרכו ולכן סובר הרמב"ן דסוגיא זו קאי רק אמעמדות אבל בר"ח קורא כדרכו. והרשב"א תירץ דאם יקרא הג' וביום השבת ופסוק א' מבראשי חדשיכם איכא למגזר טובא בין בקריאת הג' ובין בקריאת הד' שמי שיכנס באמצע קריאת הג' יסבור שהתחיל ובראשי חדשיכם שהוא ראש הפרשה ולא קרא אלא פסוק אחד וכן מי שיכנס כשמתחיל הד' לקרות יסבור ג"כ שהג' לא קרא אלא פסוק א'. משא"כ עתה שדולג אין לגזור רק משום נכנסין בתחילת קריאת השני ולא בנכנסין באמצע קריאת הראשון והנה דעת התוס' כדעת הרי"ף כדמוכח מדבריהם בד"ה אין מתחילין ולדברי התוס' נסתר תירוץ הרשב"א דהנה יש לתמוה על דברי התוס' שכתבו גם יש להם לחשוב שא"כ לא הי' לו להניח כשהגיע לפרשה שהרי גם זו מעין פרשה וכו' עכ"ל. ולפ"ז איך קאמר בגמ' נקרי תרי מהא וחד מהנך אין מתחילין וכו' והרי טעם אין מתחילין הוא מפני הנכנסין וכאן איך יאמרו הנכנסין שזה לא קרא רק פסוק א' דא"כ הי' להם לחשוב למה הניח ד' פסוקים עוד בפרשת ובראשי חדשיכם להרביעי ולמה יקרא השלישי רק פסוק אחד וזה ארבע. אלא שלכאורה צריך להבין קושי' התוס' דאטו מה נעשה בפ' וביום השבת שהיא ב"פ ועכ"פ או השלישי יקראנה או הרביעי וא"כ מה מקשים התוס' על מנהגנו שהג' קוראה שיש לחוש לנכנסין שיאמרו שלא קרא רק ב"פ הללו ואלא מעתה אם לא יקראנה השלישי וישאר שם יש לחוש ליוצאים שיצאו אחר שקרא הש"ץ לעלות רביעי קודם שיתחיל לקרות דהיינו בין גברא לגברא שרשאי לצאת ועכ"פ שמעו שקורא הש"ץ עוד אחר לעלות ויאמרו שלא יקרא רק שני פסוקים דהיינו פרשת וביום השבת וא"כ איכא חשש יוצאים שיאמרו שזה שאחריו לא יקרא אלא ב"פ וחשש יוצאים יש לחוש יותר מחשש נכנסים כמבואר בסוגי' ובפוסקים וצריכין לומר דקושי' התוס' הוא דאם יניחנה הג' אין לחוש אלא ליוצאים עתה אבל עתה שקוראה השלישי יש לחוש לשני מיני נכנסים אלו שיכנסו בעת שקורא הג' באמצע הקריאה כשכבר קרא פ' וביום השבת ולא שמעו שכבר קרא גם למעלה וכן לנכנסין בשעת התחלת הרביעי ובראשי וכו' ואמרו שזה שקרא קודם לא קרא רק פ' וביום השבת. ועל זה תירצו שזה שיבוא בעת שיתחיל הרביעי ודאי לא יצא באמצע הקריאה ויראה שזה קורא חמשה פסוקים שיש להם לחשוב למה הניח הראשון ולא קרא רק ב"פ אבל הא ודאי שעדיין יש לחוש לאלו שיבואו באמצע קריאת השלישי ויאמרו שלא קרא רק ב"פ והם ילכו בין גברא לגברא ולא ידעו כמה יש להקרות עוד דאטו כ"ע דינא גמירי וידעו כמה עולים לתורה בר"ח אבל נגד זה אי אפשר לתקן שאם יניחנה להרביעי יש חשש יוצאין שהוא חשש יותר. ולפ"ז שפיר קאמר בגמ' נקרי תרי מהא וחד מהנך אין מתחילין והיינו חשש הנכנסין באמצע קריאת הג' כשכבר קורא ובראשי חדשיכם וילכו בין גברא לגברא ולאלו אין הוכחה ממה שהניח ד"פ כי יאמרו שיש עוד כמה קרואין לעלות הרי דלשיטת התוס' אין חשש אם נקרי תרי מהא וחד הנך רק לחד נכנסין שיבואו באמצע קריאת השלישי ועתה כשדולג יש ג"כ חשש נכנסין וקשיא קושיית הרמב"ן מה הועילו חכמים בתקנתן:

ובמה שכתבתי יש לתרץ הדקדוק של הפני יהושע שדקדק למה אחז הגמ' נקרי ב' מהא וחד מהנך ה"ל למימר נקרי ב' מהא וב' מהנך ולדידי ניחא לא מבעי' תרי מהנך ודאי דלא דיש לחוש גם לנכנסין בעת התחלת קריאת הרביעי ויאמרו שזה שקדים לא קרא רק ב' ואף שזה קורא ג' אין ראי' דה' פסוקים יש בכל הפ' ואי אפשר להשוותם ועל כרחך קורא א' ב' וא' ג"פ ולכן אמר וחד מהנך ואז אין לחוש לנכנסין בעת קריאת הרביעי שיאמרו שזה השלישי לא קרא רק אחד דא"כ למה יקרא זה ארבעה ועל זה קאמר אפ"ה אין מתחילין בפ' משלשה משום חשש נכנסין באמצע קריאת השלישי ויצאו בין גברא לגברא ולא ישמעו כמה יקרא הרביעי ויסברו שזה קרא רק פסוק אחד:

והנה הר"ן תירץ על קושי' הרמב"ן דזה תקנת חכמים שאין משיירין ואין מתחילין בפחות משלשה פסוקים ואף שבר"ח אין ברירה מ"מ העומדים בבה"כ יסברו שמותר לעשות כן תמיד ויבא מזה תקלה בפעם אחר מחשש נכנסין ויוצאים ולכך עשו שינוי שידלג וישאלו על מה זה השינוי ויאמרו להם משא"כ אם יקרא כדרכו וזה השלישי יקרא תרי מהא וחד מהנך לא יהי' שום שינוי ויעשה כן בפעם אחר ויבוא מזה תקלה. ובזה אפשר להבין קושיית הגמ' למאן דאמר דולג נדלוג דמה נתקן בזה ואיזה חשש יש שנתקן בזה הדילוג וצ"ל שזה חשש הוא מי שישמע בבה"כ שזה מתחיל ב"פ סמוך לפרשה ויצא באמצע קריאה יסבור שלא יקרא רק ב"פ ולכן יותר טוב לדלוג ואי משום שיתחיל ב"פ תוך הפרשה ויש לחוש לנכנסין שיסברו שזה שלפניו קרא רק שתים זה אינו שהרי ת"ק סובר נכנסין שיילי ויודיע להם שדילג משא"כ עתה שלא ידלג יש לחוש ליוצאים שיסברו שזה לא יקרא רק ב"כ ולמי ישאלו שהרי אין מי שיגיד להם מה שעתיד לקרא ובזה מתורץ דברי התוס' בד"ה ואי איתא וכו' מ"מ הי' להם לתקן שלא יטעו הנכנסים לפי שמתחיל בשני פסוקין וכו' ולכאורה דבריהם מחוסרי הבנה הלא הנכנס ישמע שיקרא עוד פסוק מפרשה שאחריו אלא ודאי כוונתם הנכנסין ישמעו התחלתו ויצאו באמצע ולדעתי טעות סופר בדבריהם וראוי' להיות היוצאים שגם אלו שהמה כבר בבה"כ ויצאו באמצע קריאתו יש חשש זה ועכ"פ כל חשש דבריהם מחשש היוצאים באמצע קריאה והנה מדבריהם בדיבור הקודם מוכח דלא חיישינן שיצאו באמצע קריאה וכמו שפירשתי לעיל דאל"כ אכתי יש לחוש גם לנכנסין אחר התחלת הרביעי ויצאו באמצע קריאה שלא ידעו כמה יקרא הרביעי אלא ודאי שאין זה חשש אמנם הכוונה בדברי התוס' שבודאי לפי האמת אין זה חשש לפי שאסור לצאת באמצע קריאה רק בין גברא לגברא וכאן דבריהם לפי קושיית המקשן נדלוג א"כ סובר שמותר לצאת באמצע קריאה א"כ גם למ"ד פוסק קשה ג"כ נדלוג ונתחיל מחצי הפסוק וזה כוונת המג"א בסי' קל"ח ס"ק א' ודו"ק:

ואין להקשות כיון שהמקשן חשש לזה היכא מצינו במסקנא שאין זה חשש יש לומר שזה עצמו תירוץ הגמ' שאני התם דאפשר בהכי פירוש בזה שקורין בפרשה שאחריו כבר מתוקן חשש זה שהרי יראו שקורא שלשה וליוצאים באמצע קריאה אין לחוש לפי שאסור לצאת באמצע קריאה. והנה לסברת הר"ן הקושי' של הגמ' כפשוטה נדלוג בשביל חשש פעם אחר שיסברו שמותר להניח פחות מג"פ ובזה יש לתרץ מה שרש"י במס' תענית סותרים לדברי רש"י כאן דשם פירש רש"י בהדיא דגרסינן למ"ד פוסק נפסוק וכאן פרש"י דלא גרסינן ליה ונראה דסברת הר"ן דחיישינן בשביל פעם אחר הוא אם אמרינן בר"ח דולג ומוכח סברא זו מכח קושיית הרמב"ן ולמאן מוכח דחיישינן בשביל פעם אחר היינו למ"ד דולג אבל למ"ד פוסק התיקון בשביל עתה שלא יהי' עתה חשש נכנסין ולעולם דלא חיישינן בשביל פעם אחר אבל אם לא נימא כסברת הר"ן ואז למ"ד דולג ג"כ לא חיישינן בשביל פעם אחר וא"כ המקשן שהקשה למ"ד דולג נדלוג ע"כ סובר שמותר לצאת באמצע הקריאה א"כ ממילא גם למ"ד פוסק קשה כמ"ש התוס' ומעתה במס' תענית דשם פלוגתא דרב ושמואל לענין מעמדות ומתוקמא מלתא דרב דולג כפשטי' שהרי אין לנו פסוק כל הצורך ואין לנו הכרח שחוששין לפעם אחר א"כ מה הקשה למ"ד דולג אלא ודאי סבר המקשן שמותר לצאת באמצע קריאה ולפ"ז גם למ"ד פוסק קשה ולכך שפיר גרע רש"י שם שהקושי' הוא גם למ"ד פוסק אבל כאן במגילה דקאי פלוגתא דרב ושמואל גם לענין קריאת ר"ח ויש הכרח לסברת הר"ן מכח קושי' הרמב"ן וא"כ אין הכרח לומר שהמקשן סובר שמותר לצאת באמצע קריאה דהרי יש לפרש הקושי' כפשוטים נדלוג בשביל חשש פעם אחר ולכך לא גרס רש"י הכא למ"ד פוסק נפסוק