צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 30

דף ע"א ע"א גמ' מילתא דפשיטא לאביי ורבא מיבעי' לר"ז הנה יותר הוה לי' למימר מילתא דפשיטא לאביי ורבא להך גיסא פשיטא לי' לרב אסי לאידך גיסא ועיין מהר"ם ונלע"ד שהרי יש לפנינו לפרש חלוקין לחטאת לאו למימר דחייב שתים ממש קאמר אלא הכי קאמר חלוקין לחטאת שלא מיקרי לגמרי שגגה אחת אלא צריך לומר גרירה ונ"מ ששוב לא אמרינן גרירה לגרירה ולכך לא מיצטרפי ור"ז שהקשה וכל היכא דחלוקין וכו' מטעם ק"ו הקשה ומה בשני תמחויין לר' יהושע דחלוקין לגמרי אפ"ה מצטרפי ק"ו כאן שחלוקין רק להיות נקרא גרירה ולכך לא הי' יכול לומר דפשיטא לרב אסי לאידך גיסא דאדרבא רב אסי הוא ממש כרבא אבל ר"ז דמספקא לי' קשה כיון דהוא עצמו היה סבור דאף תמחויין לר' יהושע דחלוקין ממש לחטאת מצטרפי א"כ למה נסתפק בטחן כחצי גרוגרת וכו' אם מצטרפי אלא ודאי שנסתפק אולי חילוק שגגת שבת עם שגגת מלאכות הוא ממש כשני מינין איסורין נפרדין כמו חלב ודם א"כ לפי ספק זה ודאי שמסופק ממילא אם שייך גרירה דבשני מיני איסורין ודאי לא אמרינן גרירה ולא שייך בהן גרירה כלל: דבעי ר"ז קצר וטחן כגרוגרת וכו' רש"י פי' דאו או קאמר או קצר או טחן. והדבר יפלא דלמה אחז ר"ז שתיהן והיה די לו להזכיר אחת מהן והיה נ"ל דר"ז תרתי בעי מיני בעי מיני' בכל א' גרוגרת שלם אי חלוקין לחטאת ובחצי גרוגרת אי מצטרפי וכך הוא הבעי' קצר היינו כסתם קצירה שהיא כגרוגרת וטחן כחצי גרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר ג"כ כסתם קצירה שהיא כגרוגרת וטחן כחצי גרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות מהו שיצטרפו הקצירה עם הקצירה להפטר בקרבן א' והטחינה עם הטחינה לחומרא להתחייב חטאת. אלא דלפי זה שהוא שאל שתים הוצרך להשיב לו שתים והשיב לו חלוקין לחטאת ולא מצטרפי על הקצירה השיב דחלוקין לחטאת ועל הטחינה השיב דלא מצטרפי ואין לנו הכרח לומר דטעמא יהיב למילתא דבשביל זה שחלוקין לחטאת לבד דלא מיצטרפי אלא שבלא שום טעם פשוט לו הדין דלא מצטרפי וחלוקין לחטאת השיב לו על שאלתו וא"כ לא הקשה לו כלום וכל היכא דחלוקין וכו' דהא קשה ונימרי' ר"ז לנפשיה הרי לפי סברתו אף במקום דחלוקין לחטאות מצטרפי א"כ מתחלה מה שאל מהו שיצטרפו אלא צריך לומר דאטו ליכא מידי דלא מצטרף והיה מסופק אולי גם זה לא מצטרף רק על תשובתו שהשיב חלוקין וכו' ויהיב טעמא למה אין מצטרפין בשביל שחלוקין על זה הקשה וכל היכא וכו' אבל לפי מאי שפירשתי דאיהו שאל שתים והשיב לו שתים א"כ נסתר הקושיא שהקשה וכל היכא וכו' לכן נלע"ד דדוקא קצר וטחן הוא דמספקא לי' לר"ז אי חלוקין לחטאות אבל כשעשה בכל שגגה רק מלאכה אחת לא מיקרי גרירה וכמו שיבוא: ונקדים מ"ש התוס' בד"ה גרירה דגרירה וכו' דקצירה הגוררת קצירה מיקרי גרירה ואף דחלב וחלב לא מיקרי גרירה מ"מ קצירה וקצירה שאני שהאחד בשגגת שבת והאחד בזדון שבת. והנה בני מו"ה שמואל שי' נסתפק אם בחלב וחלב דומיא דקצירה וקצירה דהיינו שאכל חתיכה חלב בשגגת איסור שלא ידע שחלב אסור ובזדון חלב שידע שחתיכה זו חלב ושוב אכל חתיכה חלב בשגגת חתיכה שלא ידע שחתיכה זו חלב ובזדון איסור חלב שידע שחלב אסור אם גם זה מיקרי ב' מיני שגגות ולא יתכפר בקרבן א' כי אם מטעם גרירה ולפי זה משכחת בחלב וחלב שמתכפרים בלא גרירה כששניהם בשגגת איסור או שניהם בשגגת חתיכה ומשכחת לה ב' זיתי חלב בהעלם אחד דבעי גרירה כשמחולקים באופן ההעלם האחד בשגגת חתיכה והשני בשגגת העלם. ובזה אפשר לתרץ שיטת הרמב"ם שפסק בפ"ו משגגות ה' י"א הך דרבא דראשון ושני מתכפרים ושלישי אינו מתכפר ופסק בפ' ז' ה' יו"ד דקצירה גוררת קצירה והוא תרתי דסתרי אהדדי כדמשמע בשמעתין דקאמר בתר דשמעה מאביי סברה והכ"מ נדחק שם ביישוב הדברים והח"צ בתשובה סי' קס"ד קאמר דגרסינן אלא דגרירה אית ליה גרירה דגרירה לית לי' ועכשיו הדר בי' ממאי דקאמר בתר דשמעה מאביי סברה אלא מחלק בין הנושאים והך דחלב מיקרי גרירה דגרירה וגם דבריו הם תפל בלי טעם ואמנם לדברינו א"ש מתחלה הי' סבור דהך דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחת היינו ממש העלם של זה בהעלם של זה ואם כן אין כאן אלא גרירה אחת והקשה דרבא אדרבא ולבסוף קאמר אלא גרירה אית לי' וכו' ואז מוקי הך דאכל ב' זיתי חלב באכל זית ראשון בהעלם חתיכה ואת השני בהעלם האיסור וקורא אותו העלם אחד שלא נודע שחטא ואז גם זית השני עם הראשון מיקרי גרירה כסברת התוס' שזה בשגגת איסור וזה בזדון איסור וא"כ השלישי הוא גרירה דגרירה. ואת השלישי שוב אכל כמו העלם הזית הראשון והוא עם השני מיקרי ג"כ גרירה ולכך הביא על השלישי ראשון אינו מתכפר: ואמנם בגוף הסברה של בני מוהר"ש דגם בחלב וחלב מצינו חילוק שגגות האחד בשגגת איסור והאחד בשגגת חתיכה והשבתי לו דשאני שבת שיש הפרש בדין בין השגגות שבזה יש חילוק מלאכות ובזה אין חילוק מלאכות משא"כ חלב שאין הפרש שום דין בין שגגת חתיכה לשגגת איסור: ולפי זה נוכל לומר דגם בשבת לא מיקרי גרירה שגגת שבת ושגגת מלאכות אלא בעשה באמת ב' מלאכות בכל שגגה שאז באמת יש הפרש ביניהם אבל כשלא עשה בכל שגגה כי אם מלאכה א' לא מיקרי גרירה שאז אין הפרש בין שגגה לשגגה ובזה מתורץ קושית הרשב"א בתוס' ד"ה גרירה הנ' שהקשה על שיטת ר"י דמשכחת פלוגתא דאביי ורבא בשלש קצירות ולפי מ"ש לא קשיא ולא מידי דבקצירה לחוד לא מיקרי גרירה כלל ונחזור לראשונות דלהכי נקט ר"ז קצר וטחן דדוקא כשעשה שניהם הוא דמספקא לי' אם מצטרף שבזה יש הפרש בין שגגה לשגגה לענין חילוק מלאכות וכנ"ל אבל כשעשה מלאכה אחת אין הפרש בין שגגה לשגגה לא מיקרי גרירה וליכא לספוקי בהא כלל: תוס' ד"ה גרירה דגרירה לית לי' וכו' וקשה לרשב"א לפ"ז הוי מצי למצוא פלוגתייהו דאביי ורבא אפי' בשלשה קצירות כגון וכו'. ע' מש"ל בגמ' ליישב קושית הרשב"א עוד נלע"ד ויתורץ ג"כ מה שהקשו התוס' בריש פירקין בד"ה כלל גדול וזה לשונם פי' בקונ' ימים שבנתים הוי ידיעה לחלק שאי אפשר שלא ישמע בינתים שאותו יום שבת הי' אלא שלא נזכר במלאכות וקשה להר"ר אליעזר דאמרי' בגמ' קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכת קצירה גוררת קצירה אלמא אעפ"י שנודע לו קודם קצירה לאחרונה שאותו יום שבת הי' שהרי בזדון שבת קצר ואפ"ה לא הוי ידיעה וחשיב העלם אחת כיון שלא נודע שחטא שהרי סבור שהמלאכה מותרת: ואני אומר אי משום הא לא איריא דהרי משכחת תרי גווני שבת. או שאינו יודע שהיום שבת או שהוא תחילת ליל שבת סובר שעדיין לא חשיכה. וא"כ בשלמא בטועה שסובר שהיום הוא יום אחר ואינו שבת א"כ כאשר שוב קצר בזדון שבת ושגגת מלאכות שוב נודע לו ההעלם הראשון וכדעת רש"י שכששמע שהיום שבת אף שלא נזכר במלאכה הוי ידיעה לחלק. אבל הכא מיירי בקוצר וטוחן בתחילת ליל שבת וסובר שעדיין לא חשיכה וזהו שגגת שבת שלו. ואחר שעה או שתים שוב אינו מסתפק שאז ודאי כבר הוא שבת וקצר וטחן בזדון שבת זה לא נודע לו ההעלם. שגם עתה הוא סבור שקודם שעה בשעה שעשה בראשונה עדיין לא חשכה ולכן הוא העלם א' ואינו חייב אלא חטאת אחת [וכמו כן מחלק הח"צ בתשובה סי' קס"ד בין ידיעה לידיעה בהא דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחת ונודע לו על אחת וכמו שיבא לשונו לקמן ע"ב]. ומעתה יתורץ נמי קושית הרשב"א דהרי שניה שהיתה בשגגת מלאכות תיכף כשעשה שלישית בזדון מלאכות נודע לו העלם השניה אלא שלא נזכר המעשה והוה ידיעה לחלק. וגם לאביי אי אפשר להתכפר השלישית אפילו עם השניה אלא שהתוס' הקשו זה על ר"י ור"י מדויל ידיה משתלם שהוא חולק במשנתינו על רש"י וסובר דזה לא מיקרי ידיעה והנה מה שכתבתי לעיל לתרץ שיטת רש"י בריש פירקין דימים שבינתים הוי ידיעה שאי אפשר שלא שמע שהיום שבת והקשו התוס' מסוגיא זו דקצר. וטחן וכתבתי ששגגת שבת בשמעתין היינו שסבור שעדיין לא חשיכה. אלא דלפ"ז קשה איך קאמר מילתא דפשיטא לאביי ורבא מספקא לי' לר"ז. ודלמא ר"ז באמצע יום שבת בעצם היום איירי שאז לא משכחת שגגת שבת כי אם בטועה שהיום הוא יום חול. וא"כ כאשר שוב קצר בזדון שבת הרי כאן ידיעת העלם הראשון. לכן מחולקים לחטאת וזה היה ספיקו של ר"ז. אם כרש"י דזה מיקרי ידיעה או כתוס' דבעינן ידיעת החטא ופשיט ליה כרש"י ואביי ורבא מיירי כמו שכתבתי לעיל שהיה מסופק אם חשכה ליל שבת. ולכן אינן מחולקים לחטאת. אמנם אי נימא כמוש"ל דלמאי דמסיק גרירה אית לי' וכו' הדר בי' ממאי דמתרץ לעיל בתר דשמעה מאביי סברה ומתחלה היה סבור דהך דאכל שני זיתי חלב בהעלם אחת בהעלם אחת ממש איירי העלמו של זה כעלמו של זה ואין כאן אלא גרירה אחת ומקשה דרבא אדרבא. ומסיק אלא גרירה אית ליה ומוקמינן להך דזיתי חלב דאכל זית ראשון בהעלם חתיכה והשני בהעלם איסור וכסברת בני שהבאתי לעיל דגם בחלב וחלב יש לחלק בין השגגות ולא יתכפרו כ"א מטעם גרירה [ולהכי הביא קרבן על הראשון שלישי אינו מתכפר דהוי גרירה לגרירה וכמוש"ל. ולפי זה אי אפשר לומר דאביי ורבא סברי כשיטת רש"י דכשקצר בזדון שבת הרי כאן ידיעת העלם הראשון ומחולקים לחטאות דהא אי הך דזיתי חלב כשחלוקים בשגגות מיירי א"כ כשאכל הזית השני בהעלם ההיפוך מהעלם הראשון ממילא נודע לו העלם הראשון אלא שלא נזכר באכילתו והיינו ממש מה שכתב רש"י במשנתינו שזה הוא חלוק לחטאת וא"כ אביי ורבא סבירא להו. שאפילו זה לא מיקרי חלוק לחטאות על זה קאמר מילתא דפשיטא כו' מספקא לר"ז:

ע"ב גמ' ונודע לו וחזר ונודע לו ר"י אמר מחייב שתים וכ' רש"י בד"ה וחזר ונודע דהא דאביי ורבא דאמרי לעיל ונודע לו על אחד מהם וחזר ואכל אלמא דחדא הוא אי ס"ל פלוגתא דר"י ור"ל בקודם הפרשה אינהו דאמרי כר"ל ואי ס"ל לאחר הפרשה איהו מיירי קודם הפרשה נודע על השני ודברי הכל אין חלוקין לחטאות עכ"ל רש"י. והנה שביק רש"י פלוגתא דרבא ואביי בקצירה וטחינה הקדום בסוגיא. ואחז פלוגתא דזיתי חלב המאוחר,. ולא עוד. אלא דאיכא למימר אפילו להיפוך דמזיתי חלב לא קשיא כלל ואתי שפיר אפי' אליבא דר' יוחנן ומקצירה וטחינה הוא דקשיא והוא דאיכא למימר דאף ר' יוחנן דאמר חייב שתים אבל מודה הוא דמטעם גרירה הוא מתכפר באחת שאם לא נודע לו כלל רק על שתיהן כאחת אז מתכפר הראשון והשני בקרבן א' שמעולם לא נתחייב יותר אבל כאן נתחייב שתים ומצד גרירה הוא דמתכפר ונ"מ שאם אכל אח"כ כזית בהעלמו של שני שוב אין מתכפר משום דהוה גרירה לגרירה ולפי זה כדמסיק לעיל דגרירה אית ליה לרבא גרירה דגרירה לית לי' שוב אין הכרח לומר בתר דשמעה מאביי סברה אלא דרבא סבר דידיעות מחלקות כר' יוחנן וא"כ הכזית השני אינו מתכפר עם הראשון אלא ע"י גרירה וממילא השלישי הוא גרירה דגרירה. משא"כ בקצירה וטחינה דודאי מיירי רבא במאי דקאמר ונודע לו על הקצירה והטחינה היינו או על זה או על זה כמו שהוכחתי לעיל מדאמר קצירה גוררת קצירה ואי בנודע על שתיהן אין כאן גרירה כלל לדעת רש"י. וא"כ דמיירי או על זה ואי ס"ד דרבא סבר דידיעות מחלקות אם כן הטחינה ראשונה בעצמה צריך גרירה שהרי נודע לו על הקצירה ואיך גוררת טחינה אחרונה והרי הוי גרירה לגרירה:

ואומר אני אדרבה זהו טעמו של רש"י שלא הקשה מקצירה וטחינה דכאן שפיר יש לומר רבא כר' יוחנן ור"י חייב שתים קאמר מצד הדין דלא מיחשב ב' זיתי חלב כהעלם א' אבל מ"מ מודה שמתכפר בגרירה וכנ"ל ובנודע על קצירה ועל טחינה דקאמר רבא היינו על שתיהן יחדיו והקרבן על שניהם מפריש והא דקאמר קצירה גוררת וכו' היינו מטעם זה עצמו אף שהקצירה הראשונה והאחרונה היו בהעלם א' מ"מ הרי נודע לו וחזר ונודע לו והידיעה מחלקת בין קצירה וטחינה ראשונות לאחרונות. ולכך צריך גרירה. אבל בזיתי חלב הנה בין הראשון להשני היתה ידיעה מחלקת שהרי נודע לו על הראשון ועדיין השני הי' בהעלם ממנו. אבל הידיעה שבין העלם השני והשלישי לא נזכר כלל ואם כן בכל גווני מיירי אפילו נודע על השני והשלישי כאחד וכן פירש הר"י בי רב ע' בכ"מ פ"ו משגגות הלכה י"א ואם כן הביא קרבן על השלישי שני מתכפר בלי גרירה שהרי בהעלם א' אכלם ובידיעה אחת נודעו לו ואם כן למה ראשון אינו מתכפר מטעם גרירה. אלא ודאי דלית לי' לרבא כלל בהך דזיתי חלב ואם כן הביא קרבן על הראשון למה שני מתכפר והרי ידיעות מחלקות וגרירה לית לי' כלל אלא ודאי דסובר ידיעות לא מחלקי ושפיר הקשה רש"י מזיתי חלב דוקא אמנם לפי מאי שפירשתי אני לעיל דברי אביי דאפי' הביא על א' מהן נתכפרו כולם היינו אפי' בלא ידיעה כלל שהרי אמר אפי' הביא וכו' נתכפרו כלם. וכשהביא על הראשון עדיין לא נודע לו על השלישי ואפ"ה בכל ענין אמר אביי נתכפרו כלם והדרא קושיא לדוכתא דאביי ורבא דלא כמאן. דהא אף לרשב"ל כפרה מיהו מחלקת ולר"י ידיעה או הפרשה לחוד מחלקת וכ"ש כפרה ונעמוד ג"כ על דעת רבינו הרמב"ם בפ"ו משגגות הלכה ט' שפסק להך דר' יוחנן דידיעות מחלקי ובהלכה י"א שפסק להך דרבא דשני זיתי חלב ראשון ושני וכו' והנה הכ"מ כתב דבהלכה ט' מיירי שנודע וחזר ונודע גם השני לכך חייב ב' אבל בהלכה י"א מיירי שלא נודע השני עד לאחר כפרה ועדיף יותר לר' יוחנן אף דלריש לקיש גרע והנה על דבריו [קשה[ למה בהביא קרבן על השני נתכפרו כלם הרי אם הביא על השני בודאי נודע לו השני קודם שהקריב והראשון כבר נודע לו קודם שאכל השלישי. וא"כ הראשון והשני נודע וחזר ונודע קודם כפרה הוא. ואין לומר דמיירי שחזר ושכח הראשון קודם שהביא הכפרה על השני וכן פירשו המפרשים מדסיים הרמב"ם וכשיוודע לו על הראשון ועל השלישי עיין שם. מ"מ אומר אני שזה לא מפני להחליש הידיעה שכבר היה לו שהרי אין טעם לדברי הכ"מ לומר שאחר הכפרה קיל טפי וצריך תבלין לתבל דבריו מטעם דאם לא נודע לו א"כ מעולם לא נתחייב חטאת על השני דבחטאת כתיב או הודע וכיון שעדיין לא נתחייב הועיל הכפרה שלא יחול עליו החיוב אבל נודע וחזר ונודע כבר נתחייב בב' חטאות ולא פקע חיובו ואם כן אם כבר נודע כבר חל עליו החיוב ומה בכך שחזר ושכחו בשביל זה לא פקע חיובו

והחכם צבי בתשובותיו סי' קס"ד תירץ וכן הוא בקרית ספר לחלק בין ידיעה לידיעה ואם אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שוה בשניהם דהיינו שניהם בהעלמת איסור חלב שהי' סבור בכל פעם שחלב מותר או שניהם בהעלם חתיכה ואכל שניהם מחתיכה א' א"כ כשנודע לו על אחד מהם ממילא נודע לו גם על השני ידיעת ההעלם הראשון אלא שעתה שכח המעשה וממילא עכ"פ שניהם מישך שייכי בידיעה זו לכך אינה מחלקת לחטאת ובידיעה כזו מיירי אביי ורבא אבל ר"י ורשב"ל מיירי בשני חתיכות נפרדות ושניהם בהעלם שהיה סבור שהם של שומן וכשנודע לו על אחת שהיתה חלב אין כאן ידיעה מהשנית כלל ידיעה כזו מפרדת אותן ומחלקת לחטאות וכן כשאכל אחת בהעלם איסור שלא ידע שחלב אסור ואכילה מחתיכה אחרת בהעלם התיבה שלא ידע שחתיכה זו היא חלב כשנודע לו ההעלם הראשון ויודע שחלב אסור אכתי לא נודע לו כלל העלם השני ולכן מחלקת לחטאות: ועל זה הקשיתי דהרמב"ם מסיים בהלכה ט' ויראה לי שה"ה בבעילות ואף שהכ"מ מסתפק אי קאי על הסיפא שאם נודע לו כאחת אינו חייב אלא אחת ועל זה קאמר שיראה לי שה"ה בבעילות. אף שא"א לבעול שתי בעילות בב"א אין פירושו נראה שאיך כתב שיראה לי שה"ה בבעילות והרי כבר פירש הדין בפירוש בריש הלכה ה' ואדרבא בריש פרק ו' כתב דין שגגות המאכלות כדין שגגת הבעילות: אלא ודאי כפי' השני של הכ"מ דקאי על ידיעות מחלקות וקאמר שגם בבעילות ידיעות מחלקות לחייב שתי' והרי בבעילות ליכא לאוקמי בגופי' מחולקים שא"כ בלא"ה חייב שתים שגופים מחולקים וא"כ קאי על גוף אחד והיכי משכחת כאן ידיעה כי אם שנודע לו שהיא ערוה ושהיא אסורה ממילא נודע לו גם ההעלם שהי' לו בבעילה השניה רק ששכח המעשה ואפ"ה ידיעה כזו מחלקת: ונלע"ד דשפיר משכחת לה והוא עפ"י מ"ש לעיל דתרי גווני שגגת שבת הוי או שאינו יודע שהיום שבת או שהוא תחילת ליל שבת וסובר שעדיין לא חשיכה דבטועה שסובר שהיום הוא יום אחר ואח"כ חזר קצר וטחן בזדון שבת א"כ נודע לו ההעלם הראשון וכדעת רש"י שכששמע שהיום שבת אף שלא נזכר במלאכה הוי ידיעה לחלק ולהכי אמרי' לעיל בריש פירקין דחייב על כל שבת דא"א שלא שמע וכו'. ושגגת שבת דשמעתין היינו שסבור שעדיין לא חשיכה וכשחזר וקצר בזדון שבת עדיין לא נודע העלם הראשון ולהכי אינו מחלק לחטאות: והנה לפמ"ש משכחת גם בשבת ידיעה גמורה המחלקת. כגון שקצר בליל שבת בשגגת שבת שהי' סבור שעדיין הוא יום. ושוב קצר אחר שעה בזדון שבת ושגגת קצירה ושוב נודע לו על קצירה שניה שאסורה עדיין לא נודע לו כלום מהעלם הראשון שהי' סבור שבאותו שעה עדיין לא חשכה ליל שבת. ולפי זה גם בבעילות אתה מוצא כן. ששגג בנדה והיה סבור שהיום טהורה היא ושוב שכב עם אותה הנדה בעצמה אחר יום ואף שנודע לו שהיתה נדה בראשונה אכתי יכול להיות שבשניה היתה טהורה שכבר טבלה וכן באחות אשתו שסבור שכבר מתה אשתו ושכב עם אחותה ואחר זמן שוב שכב עמה ואף שנודע שהיתה אשתו בחיים בראשונה אכתי ההעלם השני קיים וכן באשת איש:

דף ע"ב ע"ב גמ' איתמר נתכוין להגביה התלוש וכו' לרש"י היינו תלוש ממש וחתך מחובר. אבל אם תלוש שהי' סבור שהוא תלוש ונמצא שהוא עצמו מחובר לרש"י זהו שוגג גמור וזה מבואר ברש"י במס' שבועות (דף י"ט ע"א) בד"ה פרט למתעסק וכן בכריתות (דף י"ט ע"ב) בד"ה מתעסק בחלב ואמנם דברי רש"י שם אחר זה בד"ה מתעסק בעריות כגון שמכוין לבוא על אשתו נדה וסבור טהורה היא וכו' הוא תמוה שגם זה הוא ממש חתיכה של חלב וסבור שהוא שומן שכתב רש"י שהוא שוגג. ולדעתי ט"ס הוא ברש"י וצריך להיות טהורה ואשתו נדה ונשמטה הטהורה ובאה הנדה וכמ"ש רש"י גבי אשתו ואחותו] ודעת תוס' דזה מיקרי מתעסק וכן חתיכה חלב וסבור שהוא שומן לדעת התוס' הוא מתעסק וצריך שוב לחלק מה בין זה לשגגת שבת שסבור זה שהיום חול ומה לי אם טועה בחתיכה וסובר שהוא של היתר או טועה בהיום ושוכח שהוא יום המותר וצריך לומר שזה שטעה ביום וסובר שהוא יום חול הוא טועה בדבר שכל העולם יודעים שאינו כמו שהוא חושב ועיין בכריתות (דף י"ט ע"ב) בתוס' ד"ה דהא וכו': אמר רבא מנא אמינא לה דתניא חומר שבת וכו' הנה לשיטת התוס' ניחא שהביא רבא ראיה מברייתא ולמה לא הביא משנה דכריתות (דף י"ט ע"א) למה נאמר בה פרט למתעסק דהוה מוקמינן בנתכוין לזה וחתך מדבר אחר. דהיינו מתעסק דשמואל ואף דשמואל מפיק לה ממלאכת מחשבת ושם ממשנה מפיק לה מבה. הוה אמינא דר"א באמת לא ס"ל הא דשמואל ולא דריש מלאכת מחשבת וכדעת רש"י באמת שם בכריתות (דף י"ט ע"א) בסוגיא דגמ' שם ולכן הביא מברייתא שגג בלא מתכוין ועל כרחין מיירי באותו חתיכה דאל"כ דמיירי בחתיכה אחרת ממ"נ איך מיירי אי דשניהם דאיסורא לא שייך לקרותו בלא מתכוין וכמו"ש התוס' בד"ה אלא לאו. ואי מיירי מהיתר לאיסור ובחתיכה אחרת והנה לפי מאי שדקדקתי בלשון רבינו הגדול הרמב"ם בפ"א משבת הלכה ח' כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית מלאכה אחרת שלא נתכוין לזה פטור וכו' וק"ו אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור שהוא פטור וכו' נתכוין לעשות דבר המותר ונעשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך תלוש וחתך מחובר אינו חייב כלום עכ"ל. דוק בלשון הזהב של רבינו הגדול דבהנך תרי גווני דרישא כתב פטור ובבבא שלישית כתב אינו חייב כלום דלא שייך בו לשון פטור דמשמע שעשה איזה איסור אלא שהוא פטור אבל לא שייך עליו שם פטור דלאו כלום הוא ועפ"י זה תבין קושית הלח"מ שם עיין שם. אבל באמת הנלע"ד דהרמב"ם פירש פלוגתא דאביי ורבא באותו תלוש עצמו נמצא מחובר. לכך שייך לומר לשון פטור. אבל מתלוש למחובר אחר אפילו לשון פטור לא שייך. ולקמן יתבארו דברי הרמב"ם. אבל מה שצריך לנו עכשיו דנתכוין כוין לדבר המותר ועשה דבר האסור ובדבר אחר. לאו מידי הוא ולא שייך לשון פטור וק"ו דלא שייך למימר שגג דלאו מידי עביד. וא"כ ברייתא דקאמר שגג בלא מתכוין אי מיירי בחתיכה אחרת איך קורא אותו שוגג. אלא ודאי דמיירי באותה חתיכה ואמנם לשיטת רש"י דבחתך מחובר אחר איירי צריך ליישב. למה לו להביא ברייתא ולא הביא משנה דכריתות