צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 29

ובמה שכתבתי ניחא דמקשה בגמ' לקמן (דף ס"ט ע"ב) תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו' אלא לר"ש ב"ל דידע לשבת במאי וכו' והנה סוגיא זו היא בשלשה מקומות בפירקין חדא הך דאמרן ועוד לקמן (דף ע' ע"ב) גבי העלם זה וזה בידו דמקשה ג"כ דידע לשבת במאי. ועוד לקמן (דף ע"ג ע"א) בפלוגתא דאביי ורבא במתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דמקשה ג"כ לרבא דידע לשבת במאי והנה לקמן בדף ע' בהעלם זה וזה דקאמר תנן אבות מלאכות וכו' אי אמרת בשלמא העלם זה וזה בידו חייב על כל אחת ואחת שפיר. אלא אי אמרת אינו חייב אלא אחת היכי משכחת לה בזדון שבת ושגגת מלאכות. הניחא אי סבר לה כר' יוחנן דאמר כיון ששגג בכרת וכו' אלא לרשב"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לשבת במאי וכו' וקשה לי כי היכי דאמר שם בשלמא הוה לי' למימר גם בשמעתין בהא דמקשה לרשב"ל דידע לשבת במאי הוה ליה למימר בשלמא להיפוך בשלמא אי סבר העלם זה וזה חייב על כל אחת ואחת משכחת לה בהעלם זה וזה אלא אי אמרת אינו חייב אלא אחת היכי משכחת וכו' ולמה הקשה כאן במוחלט לרשב"ל דידע לשבת במאי בשלמא לקמן (דף ע"ג ע"א) דמקשה לרבא דידע לשבת במאי לא קאמר בשלמא אי העלם זה וזה חייב על כל א' משכחת בהעלם זה. משום דלקמן על רבא מקשה והרי רבא מיבעי' לי' בדף ע' ע"ב מרב נחמן בהעלם זה וזה. ואי דלא משכחת לרבא שיהי' חייב ל"ט כי אם בהעלם זה וזה א"כ תיפשוט ליה מדידיה אלא ע"כ לרבא לא מיירי הך דארבעים חסר אחת בהעלם זה וזה אבל כאן דמקשה לרשב"ל קשה למה לא אמר בשלמא אי סבר העלם זה וזה וכו' ולפי מ"ש ניחא דהא מוכח לרשב"ל דמוקי משנתינו כמונבז א"כ איך תני רישא כל השוכח וכו' והלא אין כאן אלא אחד דהיינו הכיר ולבסוף שכח אלא ע"כ דגם העלם זה וזה נכלל בכלל כל השוכח. והרי מבואר שאינו חייב אלא אחת וא"כ ודאי דלא מוקי ריש לקיש אבות מלאכות ארבעים וכו' בהעלם זה וזה וכו'. ודע דגם זה יש לדקדק בפלוגתא דאביי ורבא לקמן דף ע"ב דג"כ מקשה לרבא דסבר טעה בשיעורים פטור היכי משכחת ארבעים וכו' וקאמר הניחא אי סבר כר' יוחנן וכו' א"כ ג"כ הכא דמקשה על רשב"ל הוה לי' למימר הניחא להיפך וכד הוה לי' למימר הניחא אי סבר כאביי משכחת דטעה בשיעורין אלא אי סבר כרבא היכי משכחת לה ונראה דריש לקיש דסובר עד שישגוג בלאו וכו' משום דכתיב אשר לא תעשינה שישגוג בלאו ממילא טעה בשיעורין פטור. שהרי זה אינו שוגג דלאו שיודע שיש לאו אלא שטעה שיזרוק שתים וזרק ארבע. ואמנם לפי מ"ש דרשב"ל ור' יוחנן מוקי משנתינו כמונבז א"כ קשה מאי מקשה הש"ס אלא לרשב"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לשבת במאי והרי ע"כ לא נחלקו ר"י ורשב"ל אלא אליבא דרבנן אבל למונבז אין כאן מחלוקת דאפילו הזיד בלאו וכרת ושגג רק בקרבן חייב וא"כ שפיר משכחת דידע לשבת בכל המלאכות ושגג בקרבן של כולם וא"כ מאי מקשה ממשנתינו דמשנתינו כמונבז. ורציתי לומר. ע"פ מ"ש התוס' בדף ע' ע"א בד"ה יכול דגם מקרא ילפינן מספר החטאות דמזה יליף דלא מחייב רבי אתולדה במקום אב וא"כ שפיר מקשה דמה יענה רשב"ל אליבא דרבנן במספר ל"ט שבקרא. אלא דשתי תשובות בדבר חדא דאטו כ"ע דרשי הך קרא לחייב במכוון ל"ט והרי איכא תנאי דמחייבי אתולדה במקום אב הגהות נכד המחבר דמשנתינו דאבות מלאכות סברה דלא מחייב אתולדה במקום אב כדאמרי' לקמן (דף ע"ה ע"ב) אלו אבות לאפוקי מדר"א דמחייב אתולדה במקו' אב. וא"כ היא גופה דמנ"ל להתנא דלא מחייב אתולדה במקום אב. אלא ודאי דגם הוא דריש מהך קרא דאלה הדברים כדדריש רבי בדף צז:ועוד הרי הבעל המאור הקשה על קושית הגמ' דהא שפיר משכחת לה שיתחייב ל"ט חטאות כגון דידע לשחרית. בשבת בקצירה ושגג בשאר ל"ח מלאכות ועשאן בשגגת מלאכות ושוב בו ביום שכח איסור קצירה. ונודע לו איסור אחד משארי מלאכות ועשה לקצירה בשגגת מלאכות והרי עשה כולם בהעלם אחת שעכ"פ לא נודע לו שחטא עד שגמר כל ל"ט מלאכות וכולם. היה בזדון שבת ושגגת מלאכות ומתרץ הבעה"מ א"כ מאי קמ"ל תנא דמתני' דחילוק מלאכות תנן בהדיא חייב על כל אב מלאכה וכו' וכל זה שייך על התנא אבל על הכתוב לא שייך להקשות דאיכא למימר דעיקר קרא לחילוק מלאכות אתי וממילא שמעינן מספר ל"ט בשבת אחת ועל דרך שכתב בעה"מ ועיקר קושית בעה"מ נלע"ד שהיא רק לשיטת התוספות במשנתינו דהא דחייב בשגגת שבת על כל שבת ושבת הוא גזירת הכתוב אבל לרש"י דהוא מטעם דאי אפשר שלא נודע מבינתים שאותו שבת היתה אלא שלא נזכר במלאכות שעשה ושגגה קמייתא משום שבת הוא ובשגגת מלאכות פירש"י דלהכי לא הוי ימים שבינתים ידיעה לחלק דמשום הפסק ימים אין לו לדעת כי אם בישב לפני חכמים. ולפי זה אם באמת ישב לפני חכמים ולמד איסור המלאכות אף שלא נזכר במלאכה שעשה מקרי לרש"י ידיעה לחלק. דלרש"י ידיעה היינו ידיעת השגגה ולא ידיעת החטא ולפי זה אפילו במלאכה אחת חייב ביום שבת אחת אפילו פעמים הרבה כגון ששגג ולא ידע איסור קצירה ושוב למד איסור קצירה אבל לא נזכר שקצר ושוב שכח דין איסור קצירה וחזר וקצר ושוב למד וכו' אפילו פעמים [הרבה] הרי הכל העלם א' ואפ"ה חייב על כל א'. והוא ממש אותו ענין של בעה"מ וא"כ אי ס"ד דמשנתינו דאבות מלאכות ארבעים היינו בהך גווני משכחת לה כמה מאות ואין זה מטעם חילוק מלאכות אלא חילוק שגגות. ונחזור לראשונות דקושיית הש"ס לרשב"ל לכאורה תמוה דהרי לרשב"ל משנתינו כמונבז. ולכן נלע"ד דרשב"ל לא מוקי משנתינו כמונבז. משום דהך ברייתא דתני בה כלל גדול אמרו בשבת וכו' כיצד משמע דלפרש המשנה כיצד אמרה המשנה וכו' ומונבז נחלק על הדין ולא בא לפרש המשנה. ובזה נלע"ד לפרש לשון הגמ' דקאמר מיתיבי כלל גדול וכו' קתני מיהת כיצד תינוק ומלת כיצד הוא מיותר. וכך הוה לי' לומר קתני מיהת תינוק ועוד דמשני לאו מי איכא מונבז וכו' אנן דאמרינן כמונבז קשה דקארי לה מאי קארי לה וכי לא ראה דמונבז פוטר. אלא תוכן הדבר. דהמקשה היה סובר דר"י ורשב"ל באו לפרש המשנה ולומר דהשוכח פירושו דוקא שוכח ולמעוטי תינוק וכו' ועל זה מקשה מיתיבי וכו' קתני מיהת כיצד תינוק וא"כ כיצד לפרש באה הברייתא ופירשה פירוש המשנה ועל זה לא נחלק מונבז כי מונבז לא בא לפרשה דא"כ ה"ל למונבז לומר בזה הלשון ומונבז פוטר וכלל כיצד בהכיר ולבסוף שכח אלא ודאי דמונבז לא בא לפרש המשנה דהמשנה ודאי מחייבא בתינוק מדתנן כל השוכח וכמו שהוכחתי בתחלת הסוגיא: ומונבז לחלוק על המשנה ועל ת"ק בא. והיתה קושית הגמ' על ר"י ורשב"ל שהיה סבר שהם באו לפרש המשנה. ומשני לאו מי איכא מונבז וכו' אנן דאמרינן כמונבז. פירוש אנן הוא דאמרינן רק לדינא אבל לא לפרש המשנה. והמשנה ודאי כרבנן אתי ובזה ניחא מאי דמקשי בסוף הסוגיא לרשב"ל דבעי לאו וכרת ממה ששנינו אבות מלאכות וליכא לשנויי הא מני מונבז משום דמשנתינו ודאי כרבנן אתי. ולפ"ז דמשנתינו גם לר"י ורשב"ל אתיא כרבנן אלא דאינהו להלכה סברי כמונבז שוב אין לנו הכרע בדעת ר"י ורשב"ל איך סברי בהעלם זה וזה א"כ מדוע מקשה בפשיטות לרשב"ל דאמר עד שישגוג בלאו וכרת דידע לשבת במאי. הא איכא לאוקמי בהעלם זה וזה והוה ליה למימר הניחא אי סבר העלם זה וזה חייב על כל א' משכחת לה בהעלם זה וזה אבל אי סבר אינו חייב אלא אחת היכי משכחת לה וגם הדרא קושיא לדוכתא כיון שאין מדברי ר"י ור"ל הכרע לענין העלם זה וזה א"כ אין מדברי אמוראי בתראי דלקמן גבי העלם זה וזה הכרע בין פלוגתא דר"י ורב ושמואל א"כ למה שביק הרמב"ם ר' יוחנן ור"ל ופסק כרב ושמואל:

והנה מה שכתבתי לעיל להוכיח דר"י ור"ל ס"ל כמונבז אבל משנתינו לא מוקי כמונבז. והוכחתי זה מכח קושית הש"ס דידע לשבת במאי וכו' כל זה לשיטת התוספות אבל לשיטת רש"י עיקר הקושיא תסובב על רבנן מקרא דאלה דברים הדברים ואי ס"ד משום תירוץ בעה"מ וקרא אינו מיותר דאיצטריך לחילוק מלאכות כבר כתבתי דלרש"י לא שייך תירוץ של בעה"מ דאי בנודע לו דין המלאכות שעשה בשחר מאי איריא ל"ט אפי' טובא דכבר יש ידיעת שגגתו: והנה התוס' הקשו על רשב"ל בד"ה אמר קרא וכו' כיון שאיהו סובר כמונבז א"כ לאו מצד הסברא דריש שגגת לאו א"כ מנ"ל דרבנן דרשי הכי ובעינן שגגת לאו, ואמרתי לתרץ דלעולם ר"ל מצד הסברא דורש כן וגם הוא ס"ל סברה זו כרבנן אך דמשנתינו מוקי כמונבז וא"ת כיון דאיהו סובר כרבנן מי דחקו לאוקמי משנתינו כמונבז. נראה דמתני' קשיתי' ונראה לענ"ד דרב ושמואל ור"י ור"ל פליגי בהעלם זה וזה ר"י ור"ל סברי אינו חייב אלא אחת. ולסברת רש"י דימים שבנתים הוא משום שנודע שגגתו וזה לא שייך בהעלם זה וזה א"כ העלם זה וזה אינו חייב לא על כל מלאכה ולא על כל שבת ושבת ואינו חייב על הכל רק אחת כמו בשוכח עיקר שבת. וא"כ קשה רישא דמתני' דתני שוכח עיקר שבת ניתני רבותא יותר דאפילו לא שכח עיקר שבת רק העלם זה וזה בידו ג"כ אינו חייב אלא אחת. וצריך לומר דנקט שוכח עיקר שבת לרבותא דאפילו זה עכ"פ מביא קרבן דלא תימא דבעינן דוקא שיש לו קצת ידיעה. וקשה אם מהדר לרבותא של צד זה דעכ"פ חייב קרבן ניתני רבותא טפי דאפילו תינוק שנשבה. אלא על כרחין דזה באמת פטור וכמונבז וא"כ מתורץ קושית התוס' דבאמת רשב"ל עצמו סובר כרבנן אך מתני' קשיתי' כמונבז משום דסברי זה וזה אינו חייב אלא אחת. אבל רב ושמואל סברי זה וזה חייב על כל א' ולא היה יכול למיתני ברישא זה וזה ולעולם עיקר רבותא של המשנה ברישא לצד פטור שאינו חייב אלא אחת. ולכן נקט הכיר ולבסוף שכח שזה רבותא טפי ולעולם דגם תינוק וגר דינו כמו הכיר ולבסוף שכח וכיון דר"י ור"ל עצמם לדינא סברי כרבנן דמונבז שפיר פסק הרמב"ם [כרבנן]: ובזה ניחא דהגמ' מקשה לרשב"ל דידע במאי ולא קאמר הניחא אי סבר העלם זה וזה חייב על כל א' משום דכבר מוכח דר"ל ס"ל דאינו חייב אלא אחת דאל"כ מי דחקו לאוקמי משנתינו כמונבז כיון דאיהו סובר כרבנן:

ואם נרצה להניח דברי הרמב"ם מנגד נוכל לומר פרפרת בגמ' שהמקשה היה סובר דגם ר"י ור"ל סברי כרבנן אלא דמוקי משנתינו כמונבז מטעם הנ"ל וכל זה שייך אם בשוכח עיקר שבת אי אפשר לומר דהיינו תינוק וא"כ קשה ניתני תינוק לרבותא דהרי ארבותא דחיוב מהדר ולא ארבותא דפטורא מדלא תני העלה זה וזה. אבל אי נימא דשוכח עיקר שבת היינו תינוק א"כ שוב לא קשיא ניתני תינוק שהרי באמת שנה תינוק ולכך מביא ברייתא וכו' קתני מיהת כיצד תינוק [אלמא[ דגם תינוק היה בכלל שוכח א"כ מי דחקן לר"י ור"ל לאוקמי משנתינו דלא כהלכתא ועל זה בא התרצן לדחות דבריו ולומר שאתה סובר שר"י ור"ל עצמייהו לא אמרי כמונבז לא כן רק מי לא איכא מונבז וכו' אנן דאמרי כמונבז פירוש דגם לדינא ס"ל כמונבז וכיון דס"ל לדינא במונבז לכך דחקינן לאוקמי מתני' כמונבז: ועוד נלע"ד דר"י ורשב"ל פליגי בסברת רש"י ותוס' ונתרץ מתחלה קושית מהרש"א שהקשה על פירש"י דלכך ימים שבינתים הוי ידיעה משום דלא אפשר שלא שמע. שהרי בתחלת מימרא דרב ושמואל בעי למימר דגם הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ושבת. אף דלא שייך שם אי אפשר שלא שמע כמו שפירש"י בעצמו שם:

ואמרתי דהא דפירש רש"י הטעם משום דאי אפשר שלא שמע משום דקשיא ליה דאי משום [גזה"כ] א"כ אפי' שוכח עיקר שבת נמי ואי משום דיש ג"כ קרא להיפוך את שבתותי וכו' קשה נוקי הך קרא בתינוק שנשבה וכל זה למסקנא אבל להוה אמינא דרב ושמואל שבאמת רק תינוק וגר אינו חייב אלא אחת אבל היודע עיקר שבת ושכח באמת חייב על כל שבת שפיר הטעם משום גזה"כ ורש"י במשנתינו אליבא דאמת פירש. ומתורץ קושית מהרש"א ולפי זה נוכל לומר דרב ושמואל ור"י ורשב"ל פליגי בסברת רש"י ותוס' ר"י ור"ל סברי דגזה"כ הוא וא"כ קשה אפילו שוכח עיקר שבת נמי. ואי משום קרא דאת שבתותי קשה נוקי בתינוק וגר וצ"ל דאי אפשר לאוקמי בתינוק וגר דזה פטור לגמרי וא"כ על כרחין מונבז היא משנתינו ורב ושמואל סברי כרש"י שהוא מטעם דודאי שמע. וא"כ הכיר ושכח לא שייך טעם זה ולכך אינו חייב אלא אחת ולעולם דגם תינוק וגר אינו חייב אלא אחת ומוקי משנתינו כרבנן. ובזה תירצתי קושית התוספות בד"ה ליתני היודע עיקר שבת וכ"ש הא תימא לר"י לרבה דדייק במתניתין דזדון שבת ושגגת מלאכות אינו חייב על כל שבת ודייק ממתניתין דהכא מדלא קתני על כל אב מלאכה של כל שבת וכו' ולדידיה היכי פריך וכו'. ולדידי לא קשיא דלפי ההוה אמינא דרב ושמואל דהכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת. ועל כרחין גזה"כ הוא. ולא מטעם דאי אפשר שלא שמע וכו' וא"כ דגזה"כ הוא קשה ביודע שהוא שבת נמי וצריך לומר דבאמת חייב בזה ג"כ על כל שבת. וכרב חסדא ודלא כרבה. א"כ נסתר קושית התוס' שהקשו דלרבה לא מצי למיתני הכא דהרי לפי הה"א דרב ושמואל על כרחין לית להו הוכחה דרבה. ובזה יש לתרץ מה דמקשה כאן. ליתני היודע עיקר שבת וכו' הא א"כ קשה למאן דבעי למימר לקמן (דף ע' ע"ב) העלם זה וזה בידו חייב על כל מלאכה א"כ ג"כ קשה אדתני היודע עיקר שבת שהוא שוגג במלאכות לחוד קשה ניתני רבותא דאפילו העלם זה וזה חייב על כל מלאכה וכ"ש הא. ונלע"ד דשם יש לומר קושית התוספות לתירוץ דנקט יודע לומר שבזה אינו חייב על כל שבת. אלא דקשיא הא ע"כ אם בזה אינו חייב על כל שבת על כרחין לאו גזה"כ הוא דאל"כ אפי' יודע שהוא שבת נמי וכיון דלאו גזה"כ א"כ הוא רק מטעם דאי אפשר שלא שמע א"כ בהעלם זה וזה לא שייך אי אפשר שלא שמע. ונראה דנקט יודע שהוא שבת לרבותא אף שבזדון שבת שייך יותר לומר גופים מחולקים ופוק חזי דבכל סוגיא דכריתות לא הוזכר גופים מחולקים רק בזדון שבת וק"ו בהעלם זה וזה ונחזור לראשונות לתרץ דברי הרמב"ם דנוכל לומר דגם ר"י ור"ל לא באו לפסוק כמונבז רק משנתינו מוקי כמונבז. משום דקשיא להו אי כרבנן א"כ הכיר ולבסוף שכח יהיה חייב על כל שבת דהם סברי שהוא גזה"כ. ולכך פסק הרמב"ם כרבנן דגם ר"י ור"ל סברי כרבנן. אלא דלפ"ז מוכח דר"י ור"ל סברי כרבנן דמחייבי בתינוק ולדידהו הכיר ולבסוף שכח חייב על כל שבת ואם כן קשה האיך זיכה הרמב"ם שטרא לבי תרי שהוא פסק כרבנן דמונבז ופוסק כמשנתינו דגם הכיר ולבסוף שכח אינו חייב אלא אחת: ונלע"ד דס"ל להרמב"ם דלר"י ודאי אין לומר דמוקי משנתינו כמונבז ואיהו ס"ל כרבנן. שהרי ר"י סובר בכל מקום הלכה כסתם משנה. אלא ודאי דגם ר' יוחנן סובר גם להלכה כמונבז. ולפי זה דסובר להלכה כמונבז. אין אנו אחראין לומר דס"ל שהיא גז"ה ונוכל לומר דר"י ס"ל כסברת רש"י שהוא מטעם אי אפשר שלא שמע. והא משנתינו כמונבז הוא משום דסובר דהלכה כמונבז. אבל לר"ל היה קשה להרמב"ם קושית התוס' (דף ס"ט ע"א) בד"ה אמר קרא. ולתרץ קושיא זו צריך לומר דר"ל ס"ל באמת הלכה כרבנן אלא דמשנתיו מוקי כמונבז משום דס"ל שהיא גזה"כ ולפי זה יש כאן שלש דיעות, רב ושמואל סברי כרבנן ומוקי משנתינו כרבנן כרש"י דהוא מטעם דודאי ישמע לכך בהכיר ולבסוף שכח דלא שייך טעם זה באמת אינו חייב אלא אחת. ור"י ס"ל הלכה כמונבז ובקרא ושמרו בני ישראל דהיינו שמירה לכל שבת אין הכרע בדברי ר' יוחנן אי סובר כרש"י או כתוס' ורשב"ל ס"ל להלכה כרבנן ומשנתינו מוקי כמונבז משום דס"ל כתוס' שהוא גזה"כ: ולכך בענין אי הלכה כמונבז אי כרבנן קיימי רב ושמואל ורשב"ל בחדא שיטה דהלכה כרבנן והוה ר' יוחנן יחיד גבי תלת ופסק הרמב"ם כרבנן ובהא פלוגתא דרש"י ותוס' אין הכרע בדברי ר' יוחנן לשום צד ודל ר"י מהכא ונשאר רב ושמואל כרש"י ורשב"ל כתוס' ופסק הרמב"ם כרב ושמואל. דרשב"ל יחיד לגבייהו:

דף ע ע"ב גמ' אמר רבא קצר וטחן וכו' אבל נודע לו על קצירם וכו'. הנה יש לפנינו ב' פירושים בדברי רבא. האחד הוא פירוש רש"י דמה דקאמר אבל נודע לו על קצירה של זדון וכו' שזה נודע לו תחלה ועליו הפריש קרבן. ואף שיש לנו לדקדק בזה. למה ברישא קתני ונודע לו על ועל טחינה וכו' ובסיפא קאמר אבל נודע לו על קצירה של זדון שבת וכו' ולא הזכיר הטחינה ג"כ הוה לי' למימר הקצירה והטחינה אמנם הדבר פשוט שאם נודע לו הקצירה והטחינה של זדון שבת תיכף מתחייב ב' קרבנות ופשיטא דשוב אינו נפטר באחד ואין כאן רבותא שטחינה במקומה עומדת. ואף שכתבו התוס' בד"ה נודע וכו' שיש לו ברירה להביא קרבן אחד או שתים כפי אשר יפרש בשפתים בשעת הפרשה על מה הוא מפריש. נלע"ד דשם בזית חלב כשנודע על הראשון נתחייב קרבן אחד ואח"כ כשנודע לו על השני והשלישי תיכף הברירה בידו להפריש על השני ולהפטר בקרבן אחד וגם הברירה בידו להפריש על הראשון או על השלישי וממילא יתחייב עוד אחד. אז הברירה בידו. שמעולם לא נתחייב ב' קרבנות. אבל כשנודע לו על הקצירה והטחינה של זדון שבת בראשונה ותיכף נתחייב בשני קרבנות שוב אף שיודע לו מקצירה וטחינה של שגגת שבת אין בידו להפטר בקרבן א' ואפילו לאביי ולכך הוצרך רבא לומר בבבא השנית ונודע לו על קצירה לחוד ואפ"ה טחינה כנגדה במקומה עומדת ובזה הוא דפליג אביי ואמנם רש"י פירש בבבא ראשונה של רבא ונודע לו וכו' כלומר או על זו או על זו. וא"כ גם בריש דברי רבא מיירי בנודע לו על אחד ואו על זו וכו' קאמר א"כ גם בסיפא הוה לי' למימר ונודע לו על קצירה וטחינה של זדון שבת וג"כ נימא דמיירי בנודע לו על א' ואו על זו וכו' קאמר אך גם הא לא קשיא דבשלמא ברישא אין הפרש לדינא בין נודע לו על קצירה או על טחינה סוף סוף כלם נגררות בסברא אחת. אבל בסיפא איך יאמר ונודע לו על קצירה או על טחינה שהרי יש הפרש לדינא שאם נודע לו על קצירה אז קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה. וטחינה השניה במקומה עומדת. אבל אם נודע לו על הטחינה של זדון שבת. אז נהפוך הוא. וטחינה גוררת טחינה וקצירה שעמה וקצירה השניה במקומה עומדת. וכיון שההפרש רב ביניהם לדינא איזה שנשארה במקומה לכך לא היה יכול לאחוז שניהן בלשון אחד ולומר נודע לו על הקצירה ועל הטחינה ועדיין יש לדקדק. דהנה רש"י ותוס' נחלקו מה היא הגרירה דרש"י פי' דטחינה שעם הקצירה ראשונה היא הגרירה כיון שאין עיקר הקרבן משום קצירה דבהדה אתי וכו' ותוס' בד"ה גרירה דגרירה סברי דקצירה חשיב גרירה משום שיש חילוק בין שגגה דידה לשגגה של האחרת שזו בשגגת שבת וזו בשגגת מלאכות. ודע דיש לומר דאפילו לדינא יש הפרש בין פירש"י לתוס' דהיכא שקצר וטחן בשגגת שבת ושגגת מלאכות ושוב קצר וטחן בזדון שבת ושגגת מלאכות דאילו לדעת התוס' לא מיקרי זה גרירה שבין בראשונה ובין באחרונה הוי שגגת מלאכות ואף שבראשונה הוי ג"כ מצורף שגגת שבת מ"מ אכתי בשגגת מלאכות שוה קצירה ראשונה לאחרונה. וא"כ לדעת התוס' אין כאן גרירה כלל ובכל גווני כולהו מתכפרין אפילו נודע על קצירה אחרונה והפריש קרבן מתכפר קצירה ראשונה וטחינה שטעה וטחינה שכנגדה ולדעת רש"י הקצירה ראשונה מתכפרת עמה כדין ב' זיתי חלב אבל שוב מה שאחרי' מקרי גרירה כיון שלא עליה שיפרש עיקר הקרבן. וא"כ הטחינה עמה מיקרי גרירה וטחינה שכנגדה מיקרי גרירה דגרירה. ואין לומר א"כ לשיטת רש"י הוה לי' לרבא לומר בסגנון זה להראות שאפילו בזה ג"כ טחינה אחרונה במקומה עומדת ולאפוקי שלא נטעה לומר כסברת התוספות דדוקא היכא דשגגות חלוקין זה מזה מיקרי גרירה שתי תשובות בדבר. חדא דהרי מרא דשמעתא הוא רבא והרי רבא לעיל ספוקי מספקא לי' ובעיא מרב נחמן העלם זה וזה בידו אם אינו חייב אלא אחת או חייב על כל א' וא' ואם כן אי נימא דחייב על כל א' וא' א"כ בין בשגגה ראשונה ובין באחרונה ממ"נ חייב שתים ועוד דאז היה מקום לטעות בהיפוך. דדוקא היכא דאין חלוקים כ"כ בשגגות אז קצירה מכפרת קצירה לפי שאין כאן גרירה כלל. אבל היכא דחלוקין בשגגות אפילו קצירה אינה גוררת קצירה לפי שאין אומרים כלל גרירה וכסברת רבא בההיא דחלב וחלב. לכך הוצרך לומר ששגגה ראשונה היתה בזדון מלאכות ואפ"ה קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה: אלא דזה אינו. דאיך אפשר למיטעי דזה לא מיקרי כלל גרירה א"כ למה טחינה שכנגדה במקומה עומדת והרי אין כאן חילוק שגגות והכל מתכפר בלא גרירה ועוד שהרי בהדיא אמר רבא קצירה גוררת קצירה וכו' והרי דשפיר מיקרי גרירה ואף שהתוס' הקשו באמת מזה על שיטת רש"י והביאו ראיה לשיטת ר"י דמה שקצירה גוררת קצירה מיקרי גרירה מלשון הגמ' דקאמר קצירה גוררת קצירה מ"מ נלע"ד לתרץ שיטת רש"י דלא יוקשה מזה על שיטת רש"י. דמסוף דברי רבא בנודע לו על קצירה של זדון שבת דקאמר קצירה גוררת קצירה וטחינה שעמה אין כאן קושיא דמשום טחינה שעמה נקט לשון גרירה אלא ודאי עיקר קושית התוס' על רש"י הוא מריש דברי רבא. בנודע על קצירה וטחינה של שגגת שבת דקאמר קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה שהזכירה מקצירה לקצירה ומטחינה וטחינה לשון גרירה ולדעת רש"י נשמר מזה ולכן פירש בריש דברי רבא ונודע לו על קצירה וטחינה היינו או על זה או על זה והנה אם נודע לו על הקצירה אז הקצירה לקצירה לא מיקרי גרירה אבל טחינה לטחינה מיקרי גרירה שהרי עיקר הקרבן לא על הטחינה הופרש. ואם נודע לו על הטחינה לחוד אז נהפוך הוא שטחינה לטחינה לא מיקרי גרירה אבל קצירה לקצירה מיקרי גרירה שעיקר הקרבן לא על הקצירה הופרש וא"כ שפיר קאמר רבא קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה. וג"כ או זה קאמר ולצדדים קאמר שאם נודע לו על הטחינה אז קצירה גוררת קצירה ואם נודע על הקצירה אז טחינה גוררת טחינה ואף שבכל דבריו הקדים הקצירה לפי שבתחלת דבריו אמר קצר וטחן שוב בכל דבריו הקדים הקצירה אבל עכ"פ גם לרש"י קצירה גוררת וכו' דנקט דוקא הוא וגרירה הוא. וא"כ ליכא למיטעי ולומר דלרבא לא מיקרי זה גרירה. ועכ"פ יצא מדברינו שגם קצירה גוררת קצירה וטחינה גוררת טחינה דקאמר רבא הם תרתי דסתרי אהדדי ואם זה מיקרי גרירה זה לא מיקרי גרירה ואו או קאמר ואפ"ה נקט רבא ונודע לו על הקצירה ועל הטחינה והיינו או או ואף שאין הגרירה שוה בהו. א"כ גם בסוף דבריו בנודע על הקצירה של זדון שבת הוה לי' ג"כ למימר ועל הטחינה ואו או ואף שאין שוים בדין שאם נודע הקצירה אז הטחינה במקומה ואם נודע הטחינה אז הקצירה במקומה הרי גם ברישא אינם שוים. יש לומר דבשלמא ברישא בכל ענין הם שווים עכ"פ בדין דבכל ענין כולהו מתכפרי. אלא שההפרש בטעם אם הקצירה מטעם שני זיתי חלב והטחינה מטעם גרירה או להיפוך ובזה שייך למימר או או אבל בנודע זדון שבת שחולקים בדין ממש אם הקצירה במקומה או הטחינה לא שייך למימר או או וכל זה לפי פירוש רש"י בשמעתין דהאי אבל נודע לו על קצירה של זדון שבת דקאמר היינו שעלי' הפריש הקרבן. אבל לעד"נ נראה דאדלעיל קאי דבבא ראשונה דרבא אמר שבתחלה נודע על קצירה וטחינה של זדון מלאכות ואח"כ נודע על קצירה וטחינה על שתיהן של שגגת מלאכות והורה בזה דכולהו מתכפרי. ועל זה סיים אבל נודע לו על קצירה של זדון שבת והיינו ג"כ שבתחלה נודע לו על קצירה וטחינה של שגגת שבת כמו ברישא אלא שברישא נודע לו אח"כ על קצירה וטחינה של שגגת [צ"ל זדון] שבת ובסוף דבריו מיירי שבסוף לא נודע לו רק על הקצירה של זדון שבת לחוד. אבל הטחינה לא נודע כלל אפילו לבסוף אז טחינה שכנגדה במקומה עומדת דס"ל לרבא דכשם שעיקר הכפרה בחטאת אי אפשר בלא ידיעה בתחילה דחטאת בעי ידיעה כך אפי' במה שמתכפר ע' גרירה ג"כ אי אפשר להתכפר בלא ידיעה ולא מטעם שיש חילוק בין גרירה לגרירה דגרירה כדמסיק בסוף אלא אין חילוק ולא מיירי כאן כלל מדין זה וכל דברי רבא בנודע תחילה על שגגת שבת שאין כאן גרירה דגרירה וטעם שטחינה במקומה הוא מטעם העלם הידיעה ואביי סבר שם הטחינה אחת וכיון שנודע לו על טחינה אחת או הודע חטאתו מיקרי כאלו נודע גם על השניה כך הי' סבור המקשה פירושא דשמעתא ועל זה מקשה ומי אית לי' לרבא גרירה פירוש אפי' בנודע והלא בשלשה זיתי חלב בפלוגתא דאביי ורבא וקאמר רבא הביא קרבן על השלישי שלישי ושני מתכפרין ראשון אינו מתכפר והרי הראשון כבר נודע קודם שאכל השלישי ואפ"ה סבר רבא דאינו מתכפר דלא ס"ל גרירה כלל אפי' בנודע ואביי פליגי וס"ל גרירה אפי' בלא נודע שהרי אמר אפי' הביא על א' מהם נתכפרו כולם ובשלמא הביא על השלישי כבר נודע לו הראשון אבל כשמביא על הראשון יכול להיות שלא נודע לו השלישי עדיין ואפ"ה בכל ענין אמר אביי נתכפרו כולם [ובזה אביי דלא כר"י ולא כר"ל לקמן דלכ"ע כפרה מחלקת ויבואר לקמן [ע"ב] בדברינו על הרמב"ם] והנה הקשה דברי רבא אהדדי ומשני בתר דשמעה מאביי סברה ועל זה מקשה אי הכי טחינה נמי תגרור טחינה שהרי אביי ס"ל דאפי' בלא נודע אמרי' גרירה כנ"ל ומשני אלא גרירה אית לי' וכו' פירוש שעתה הודיענו שאין הפירוש בדברי רבא כמו שפירשתי ובאמת גם לרבא אין חילוק בין נודע ללא נודע דסברה מאביי בהך דזיתי חלב אבל כאן הפירוש כמו שפירש"י דנודע על הקצירה של זדון שבת היינו שעליו הפריש ויש כאן גרירה וגרירה דגרירה וגרירה אית ליה וגרירה דגרירה לית לי' ולכן מתחלה לא הקשה אי הכי טחינה נמי אף שלא אסיק אדעתיה לחלק בין חד גרירה לתרי מ"מ הי' סבור שהטעם משום העלם הידיעה משא"כ עתה שחידש לו שסברה מאביי להך דזיתי חלב הקשה שפיר אי הכי וכו' והמציא לו שיש חילוק בין גרירה לגרירה דגרירה: