צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 27

גמ' שם תסתיים דשמואל הוא דאמר לנוי אסור לשמר מותר כ' הרז"ה וז"ל איכא מאן דקשיא לי' דשמואל אדשמואל משום דא"ש הלכה כחנניא ואמר ר"י א"ש מחליפין וכו' ול"נ תרי גווני הוי נטירא יתירתא שאין ב"א עושין כן בחול כלל בשבת הוי משאוי וזה גמל בחטם. ובהא אפי' שמואל מודה כאסהדותי' דקא מסהיד משמיה דריב"י וכל נטירותא יתירתא שמקצת ב"א עושין כן בחול בשבת לא הוי משאוי וזה חתול בסוגר כחנניא. מידי דהוה אלובדקים באפסר ויוצא אף בפרומביא ולא אמרי' משאוי הוא לדברי הכל ובפרה ברצועה שבין קרניה לשמר איפלגו בה רב ושמואל רב מדמי לה לגמל בחטם ושמואל מדמי לחתול בסוגר לחנניא וכו' עכ"ל: והנה מה שהקשו על שיטת הרז"ה דא"כ איך קאמר תסתיים דשמואל הוא דאמר לשמר מותר. דאתמר ר"ה ב"ח א"ש הלכה כחנניא ולשיטת הרז"ה קשה ואכתי דלמא סובר שמואל דפרה ברצועה היא נטירא יתירא יותר מחתול בסוגר וכדס"ל באמת להרז"ה אליבא דרב נלע"ד לתרץ דאי ס"ד דשמואל אמר לנוי ולשמר אסור וא"כ רב קאמר לשמר מותר ואם כן על כרחין גם רב ס"ל הלכה כחנניא דאי ס"ד דס"ל כת"ק אם כן אם אוסר חי' בסוגר ק"ו שאוסר פרה ברצועה אלא ודאי דגם רב ס"ל הלכה כחנניא והא ודאי דבאיסורא יותר סמכינן על רב מעל שמואל ואם כן למה אמר ר"ה ב"ח משמי' דשמואל הלכה כחנניא יותר עדיף ה"ל לומר משמי' דרב הלכה כחנניא אלא דבאמת שמואל הוא דאמר לשמר מותר. אבל רב אמר בין לנוי ובין לשמר אסור: ומה שהקשו עוד על שיטת הרז"ה דאם כן איך קאמר לעיל כתנא והרי לשיטת הרז"ה גמל בחטם גם חנניא מודה דאסור. נלע"ד ג"כ לתרץ והנה הרי"ף והרא"ש כתבו דהך תנא לובדקים וגמל יוצאים באפסר הוא למיפשט האיבעי' דנטירא יתירא אסור ולאסור גמל בחטם אתי, וכבר נתקשו מדבריהם כל מפרשי הש"ס. דמאי אולמא הך ברייתא מהך דד' בהמות דדחינן דדלמא לאסור נאקה באפסר אתי:

ומלבד קושיא זו קשה איך שייך למיפשט מברייתא דבר שהוא מחלוקת תנאים. ומאי אולמא דהך ברייתא מת"ק דחנניא. ואמרתי שע"י ברייתא זו אתי למיפשט מסתם משנה. דהא ודאי אף דנטירא יתירא תנאי הוא מ"מ הך דלובדקים באפסר לא אשכחן פלוגתא וא"כ קשה משנתנו דתנן ולובדקים בפרומביא ניתני רבותא יותר דלובדקים מותר באפסר וצריך לומר דקמ"ל פרומביא לרבותא להך גיסא דלא נימא דדוקא אפסר מותר אבל פרומביא אסור משום נטירא יתירא וקשה אי לרבותא להך גיסא א"כ ניתני לובדקי' בחטם. אלא ודאי דבחטם באמת הוה נטירא יתירא ואסור ואם כן פשיטא לי' ע"י בריית' זו ממשנתנו לאסור לובדקי' בחטם וק"ו שגמל אסור בחט': אלא דקשה דא"כ ל"ל ברייתא זו הא גם מברייתא דד' בהמות הוה מצי למיפשט ממשנתנו. דהרי ברייתא מתיר סוס באפסר וא"כ קשה למה תנן במשנתנו וסוס בשיר שהיא שמירה יותר מאפסר. כמבואר ברמב"ם ובחידושי הרשב"א ולמה לא תנן רבותא יותר שסוס מותר באפסר וצריך ג"כ לומר דנקט שיר לרבותא דלא הוי נטירא יתירה וא"כ קשה ניתני רבותא עוד יותר דסוס מותר בחטם אלא ודאי דבחטם באמת אסור משום נטירא יתירא וכנ"ל יש לומר דמסוס בשיר אין ראיה דיש לומר דלהכי נקט סוס בשיר משום דבעי למיתני וכל בעלי השיר וכו'. ולמיתני יוצאין ונמשכין לכל מר כדאית ליה לשמואל דוקא נמשכין ולמעוטי כרוכים ולרב הונא להתיר כרוכים וכן משום דבעי למיתני ומזין עליהם וכו' וכל זה לא שייך בחטם: שאינו בא מנוי אדם לנוי בהמה ואולי גם שאדם מושך בהם בהמתו דקאמר לקמן ע"ב לא שייך בחטם: ובזה תירצתי ג"כ מה דלא שמרה המשנה סידור של השמירות כמו שדקדקנו לעיל במתני' אבל לפמ"ש כאן בלא"ה ניחא דסוס בשיר רוצה לסמוך לכל בעלי השיר ולהאריך בה בדיני טומאה וטהרה. לכך הניחו באחרונה ולובדקים סמך לסוס ששניהם בשמירה ממוצע יותר מאפסר ופחות מחטם. עוד נלע"ד דהך תנא למיפשט הבעיא אתי משום דהך תנא מתיר לובדקים באפסר וסוס כבר שנינו לעיל דמותר באפסר והנה זה פשוט דפרומביא עכ"פ שמירה מעולה כמו שיר ואולי יותר משיר שהרי פלפלו הפוסקים אם סוס מותר בפרומביא והרא"ש כתב דסוס יוצא ברסן דרסן שלנו כמו שיר שלהם דלדידן נטירותא דסוס ברסן ורסן היינו פרומביא כמפורש בפי' המשנה להרמב"ם וכמבואר בשו"ע ריש סי' ש"ה ובמג"א ס"ק ב' ומכל אלו נראה דפרומביא הוא קצת יותר משיר ולהכי כתב הרא"ש דלדידן נטירותא דסוס ברסן. וא"כ על כרחין לובדקים מותר בשיר מדמותר באפסר ובפרומביא ק"ו שמותר בשיר שהיא ממוצע בין אפסר לפרומביא ואס"ד דנטירא יתירא מותר א"כ סוס מותר בפרומביא בודאי ולמה לא כללה המשנה לובדקים לסוס בחד בבא ונימא הלובדקים והסוס יוצאים בפרומביא או בשיר ולשיטת רש"י דפי' כרוכים לנוי הקשו התוס' דהרי ברצועה שבין קרניה לכ"ע אסור לנוי ל לרב ובין לשמואל והר"ן תירץ שיש בהמות שדרכן גם בחול לנוי וא"כ לכך לא כללה ללובדקים בשיר משום דבעי למימר יוצאים בשיר והיינו כרוכים ואולי לובדקים אין דרכן גם בחול לנוי. וכל זה לרב הונא דיוצאים כרוכים אבל לשמואל יוצאים נמשכים אם כן הדרא קושיא לדוכתא ונכללי' בחד וצריך לומר לדידיה באמת חד מהני אסור או דלובדקיס] אסור בשיר משום שהיא שמירה פחותה או שסוס אסור בפרומביא משום נטירא יתירא. ועד כאן לא התירו הפוסקים סוס ברסן אלא סוסים שלנו שדרכם אף בחול כן ואם סוס אסור בפרומביא משום נטירא יתירא ק"ו שנאקה אסורה באפסר דשמירה פחותה יותר מדאי ודאי יותר אסור משמירה מעולה וכדחזינן דבהא אמר לא תיבעי לך ובהא מיבעי' לי' וק"ו אם נפרש דלהכי לא כלל לובדקים והוה משום דלובדקים אסור בשיר ק"ו דנאקה אסורה באפסר. נמצא דבכל גווני מוכח לאסור נאקה באפסר אבל נטירא יתירא שפיר מספקא לי' משום דאולי הא דלא כלל לסוס ולובדקים הוא לאסור לובדקים בשיר משום שמירה פחותה אבל סוס בפרומביא שהוא שמירה יתירה מותר וכדשנינו בברייתא ד' בהמות יוצאים באפסר ומותר לובדקים באפסר משום דגם זה אורחי' וכמו"ש התוס' א"כ ק"ו שמותר בשיר א"כ על כרחין משנתינו לאסור סוס בפרומביא וממילא מוכח דק"ו דגמל אסור בחטם. ומה דדחי בגמ' לא למעוטי נאקה באפסר לא מדברי שמואל אלא סתם גמ' דחה זה לדידן דקיי"ל כרב הונא דיוצאים כרוכים וא"כ בלא"ה לא קשיא דניכלליה ללובדקים בהדי סוס וכנ"ל. ובזה יתורץ קושיית התוס' בד"ה אדרבא תסתיים וכו' תימא לרשב"א וכו' ולדידי ניחא דודאי מה דדחי לא למעוטי נאקה באפסר ודאי אינן מדברי שמואל. דלשמואל מוכח מהך דד' בהמות לאסור אפי' סוס בפרומביא. ובזה ניחא מה דקאמר מחלפים לפני רבי של זו בזו ופי' רש"י שהאיבעי' הוא על שניהם דהיינו נאקה באפסר וגמל בחטם וק"ו לגירסת הרי"ף של זו בזו ושל זו בזו מהו ואח"כ קאמר נאקה באפסר לא תיבעי לך. ולדידי ניחא דמחלפין לפני רבי באמת על תרווייהו מספקא להו. דרבי לשיטתו דמולאות של בית רבי יוצאות באפסריהן כרוכים וא"כ להכי לא כללה המשנה לובדקים עם סוס וכנ"ל אבל מרא דשמעתא כאן הוא רב יהודה אמר שמואל וקאמר רב יהודה נאקה באפסר לא תיבעי לך ל"ך דייקא דלדידך דאסרת עכ"פ מוכח לאסור נאקה באפסר: ובזה ניחא מאי דמסיק לא למעוטי נאקה באפסר ונתקשו הרמב"ן והרשב"א דכל זה הוא מימרא שאינה צריכה שהרי כבר אמר לא תיבעי לך וא"כ בלא"ה ידעינן זה ולדידי ניחא דמתחלה לא מצד הסברא קפשיט לה אלא מצד ההוכחה ממשנתינו ולשיטת שמואל וכבר כתבתי דהך דיחוי לא למעוטי נאקה באפסר הוא לשיטת רב הונא ואינו מוכח ממשנתינו אפי' לאסור נאקה באפסר ובא ר' יוסי לומר ד' בהמות לאסור נאקה באפסר:

והנה לפי זה במתניתא דתני לובדקים וגמל יוצאים באפסר קשה למה לא כללה המשנה גמל ולובדקים בחד וניתני הגמל והלובדקים יוצאים באפסר או בפרומביא. אלא ודאי דבאמת גמל אסור בפרומביא וק"ו שאסור בחטם. ואולי זהו כוונת הרי"ף והרא"ש שמהך ברייתא שפיר איפשוט לאסור נטירא יתירא דהרי מוכח כאן לאסור גמל אפי' בפרומביא ומה שסיימו הרי"ף והרא"ש בתר הך תנא באפסר אין בחטם לא משום לובדקים נקט חטם אבל גמל אפילו פרומביא אסור. ועכ"פ יצא לנו שמוכח מזה לאסור גמל בפרומביא וגמל בפרומביא הוא דומה לחי' בסוגר לדברי הרז"ה ששני מיני נטירא הם ועל זה מסיק כתנאי אבל על גמל בחטם באמת לא שייך כתנאי:

שם או יוצאין כרוכין או נמשכין לפמ"ש לעיל במתני' דלהכי לא תנן ג"כ חמור באפסר משום דממילא ידעינן דמותר למ"ד דנטירא יתירא מותר. ולמאן דאוסר מ"מ כיון שמשתמרת בו אף שהיא שמירה יתירה מ"מ נוי הוא כיון דאורחא לצאת בחול ע"ש נוכל לפרש ג"כ פלוגתא דר"ה ושמואל דרב הונא דהוא מתלמידי דרב ואוסר נטירא יתירא וקשיא למה לא תנן במשנתינו חמור באפסר ק"ו מגמל ליכא דאולי לגבי חמור הוה נטירא יתירא לכך לשיטתו אומר דכרוכים מותר והיינו לנוי נמי מותר אבל שמואל לשיטתו דנטירא יתירא מותר ובלא"ה ניחא מה דלא תני חמור משום דהוא ק"ו מגמל ולכך אומר כרוכים לימשך:

ליקוט [דף נ"א ע"ב רש"י ד"ה לאו למעוטי גמל בחטם וה"ק ד' בהמות וכו' כונתו דליכא לפרש דד' בהמות הללו אינם יוצאים רק באפסר דהא חזינן סוס יוצא בשיר אמנם כונתו ע"פ דברי הרז"ה דמעט תוס' שמירה לא דקדקו חכמים ולכך פירש"י דד' בהמות משתמרים באפסר ולכך ממילא אסורים בחטם דמשמירה דאפסר לשמירה דחטם הוא הפרש גדול]:

סליק פרק במה בהמה

פרק ששי במה אשה יוצאה

דף נ"ז ע"ב א"ר ינאי כבול זה איני יודע מהו אי כבלא דעבדא תנן וכו'. יש לדקדק דאי כבלא דעבדא תנן איך שייך למחשבי' טפי בהדי תכשיטי נשים ובתוס' ד"ה אי כבלא דעבדא וכו' נדחקו בזה. והנלע"ד דודאי הרב עושה חותם לעבד כדי שיהי' ניכר שהוא עבדו וגם להכניעו להעבד אבל שיעשה העבד לעצמו צריך איזו סברא דלמאי יעשה דבר בזיון לעצמו ורציתי לומר שכונת העבד כאשר יראו אותו הולך בלא ציצית ובלא תפילין וכן אינו עושה שום מ"ע שהזמ"ג ולא יכירו שהוא עבד ויחשדוהו שהוא רשע לכך נושא סי' עבדות להציל א"ע מחשד וכל זה שייך בעבד אבל בשפחה הרי היא לענין מצות כישראלית וליכא שום סברה שתעשה לעצמה סימן שפחות. ותמיד לא שייך בה חותם כי אם מה שיעשה לה רבה. וכונת המשנה להורות דאפילו עשה לה רבה ג"כ אסור ואי הוה תני גבי עבד הוה מוקמינן דוקא עבד איהו לנפשיה וכדמוכח לקמן במימרי' דשמואל (דף נ"ח ע"א) דיותר יש לגזור בעביד לנפשיה והוה אמינא דבעביד לי' רבו מותר דלא חיישינן כלל דלמא מיפסיק וקמ"ל תנא גבי שפחה להורות דאפילו עבד רבה ג"כ אסור. אלא דחייש דשמואל מוקי בכבלא דעבדא ומוקי משנתנו בעביד לנפשיה וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' למה נזכר כבול באשה ולא באיש: ולכן נלע"ד דסתם חותם שעושים לעבד הוא בכסותו לפי שאין דרך האיש לישא על הצואר שום דבר וסתם חותם של שפחה הוא על הצואר לפי שדרך האשה לישא תכשיטין על הצואר תולים לה גם החותם על הצואר ואף שזה אינו לנוי ותכשיט מ"מ כבר רגילות לשאת לתלות על הצואר דרך מלבוש. ועוד שהוא שנוי בין שאר תכשיטין והם על הצואר כגון קטלא ועיר של זהב וא"כ גם זה דומיא דידהו ומתני' קמ"ל דאפי' על הצואר אסור לכך שנתה משנתינו כבול באשה. ואף דגם בעבד לפעמים נושא על הצואר וכדאמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו וכו' מ"מ לא שכיחא כ"כ ובזה א"ש קושית הגמ' לקמן דמקשה מי אמר שמואל הכי וכו' ומאי קושיא ודלמא גם משנתינו בחותם שבכסות מיירי ולפי מ"ש ניחא דא"כ למה נשנית גבי אשה ולקמן יבואר עוד ע"ש:

שם א"ר אבוה מסתברא כמ"ד כיפה של צמר תנן ותנ"ה יוצאה אשה וכו' הנה מתחילה לא נסתפק מה נקרא כבול כי זה ברור שכיפה נקרא כבול וגם כבלא נקרא כבול אבל ספיקא שלו מאיזה כבול מיירי משנתינו וא"כ מאי ראיה מייתי מהך ברייתא והלא הך ברייתא במחלוקת שנויה ואכתי דלמא משנתינו כרשב"א אתי' וכבול היינו הך דוקא כבלא דעבדא אבל כירה שפיר דמי ונלע"ד דהנה ר' אבוה אמר מסתברא כמאן דאמר כיפה של צמר ותנ"ה משמע שמסתברא היא סברא מעצמה בלי התנ"ה ומסברא הוא משום דבשלמא כיפה של צמר שייך למיתני באשה אבל כבלא דעבדא לא שייך דוקא באשה וכמו שהקשו באמת התוס' והוצרכו לדחוק שהוא משום איידי דבעי למיתני סיפא כבול ופיאה נכרית וכו' ולכן אמר ר' אבוהו דמסתברא כמ"ד כיפה של צמר ואז ניחא המשנה מצד עצמה וא"צ לומר איידי והנה למ"ד כבלא דעבדא והיא גופה קשיא כיון דגם כיפה מיקרי כבול מי דחקו ליכנס בפירצה דחוקה ולומר שכוונת המשנה על כבלא דעבדא ולא על כיפה וצריך לומר שאיהו סבר שאין שום סברה לאסור כיפה של צמר כלל ועל זה מביא ר' אבוהו תנ"ה וכו' ואשכחן עכ"פ ת"ק דברייתא דאוסר כיפה של צמר. אלא שיש לפנינו ב' דרכים. או דמשנתנו כת"ק ומיירי בכיפה או דמשנתנו כרשב"א ומיירי בכבלא דעבדא וכיון שהברירה חפשית בידינו א"כ שוב מסתברא דכיפה של צמר וכו' ושייך שפיר בלי דוחק גבי אשה וע' עוד בסמוך.

שם רשב"א אף בכבול לרה"ר הלשון דחוק מאי אף והלא רק בכבול מתיר ובהגהות שבריש מכילתין הוגה בכבול אף לרה"ר ואני אומר שהפירוש הוא ע"פ מה שהקשה הרשב"א בחידושיו בשם רמב"ן מאי טעמא דת"ק דאוסר והלא תחת השבכה הוא ומ"ש מטוטפת וסרביטין הקבועין בשבכה ותירץ הרמב"ן דהכיפה אינה כולה תחת השבכה וכו' עיין שם. ואני אומר יש כיפה שהיא כולה תחת השבכה ויש שלפעמים קצתה מגולה ות"ק לא חילק שאם תתיר את זו לפעמים תהי' מקצתה מגולה וג"כ תלך בה ורשב"א חילק בין כיפה לכיפה וקאמר אף בכיפה לרה"ר לומר שאף כיפה יש שמותר לרה"ר וקאמר כלל על זה דהיינו כל שהוא למטה וכו' ולפי זה גם לרשב"א יש עכ"פ כיפה שאסורה ובלא"ה ניחא התנ"ה דאפילו לרשב"א שפיר מסתברא בכיפה של צמר משום דמתני' בתכשיטי אשה מסתמא איירי:

רש"י ד"ה אי כבלא דעבדא חותם שעושים לעבד בכסותו לסי' הוכחה שהוא עבד וכו' והוא תמוה דהוא נגד דברי הגמ' דמוקי משנתנו בעביד איהו לנפשיה ואסור גם בשל צואר ולענד"נ משום דקשיא ליה לרש"י דר' ינאי קאמר אי כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר שפיר דמי או כיפה של צמר תנן וכ"ש כבלא דעבדא ולכאורה יותר הוה לי' לספוקי דאי כיפה של צמר תנן דוקא כיפה לא אסרו כי אם ברה"ר אבל כבלא אסור אפי' בחצר. וכאשר באמת נדחקו התוס' למה יהיה מותר בחצר עיין בדבריהם בד"ה אי כבלא דעבדא וכו' וצריך לומר כסברת הרשב"א דהרי כל אותן שאסרו בחצר הוא משום גזירה שמא יצא ברה"ר אבל חותם עבדים שגנאי הוא לו ועל כרחו הוא נושא כל שאתה מצריכו להסירו נהנה הוא וזכור הוא ואינו שוכח וסובר ר' ינאי שאין שום מקום להסתפק בזה כלל לאסרו בחצר שאין שום מקום טעם לגזור בזה חצר אטו שיצא בו גם לרה"ר וכל זה שייך בעביד לי' רבו א"כ על כרחו הוא נושאו וכל שאתה מכריחו להסירו נהנה הוא אבל בעביד איהו לנפשיה אינו נהנה בהסרתו שהרי ברצונו נושאו ובבלי הכרח הוא עביד לנפשיה ושפיר יש מקום לגזור גם בחצר וא"כ למה לא אמר ר' ינאי אבל כבול אף בחצר אסור אלא ודאי שר' ינאי מיירי בעביד ליה רבו ולא מיירי בעביד לנפשיה וא"כ על כרחין דבכסותו מיירי דבציוארו מותר בעביד ליה רבו וכמימרי' דשמואל ולכך פירש"י שעושים לעבדים בכסותן [וע"ע בדברי תוס' מה שיש לדקדק ע"ז ושם יפורש בדרך אחר].

תוס' ד"ה אי כבלא דעבדא תנן וכו' ולקמן דפירש"י דבכיפה מודו כ"ע דכבול הוא כיפה של צמר קשה לר"י דהא משמע הכא למ"ד כבלא דעבדא תנן שרי כיפה של צמר אפילו לרה"ר עכ"ל ואני אומר שמה דאמר אי כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר ש"ד היינו שיש כיפה של צמר ששפיר דמי ולכך לא מוקמינן משנתינו בכיפה משום דסתמא קתני ומ"ד כיפה היינו שבאמת כולם אסורים וכת"ק וכספיקו דר' ינאי אם משנתינו כת"ק או כרשב"א וכמוש"ל בגמ' וא"כ שפיר פירש"י דסיפא בכיפה מיירי לכ"ע והיינו באותו שלכ"ע אסור לר"ה ואם תאמר הרי גם סיפא תנן סתמא כבול ולא חילק. יש לומר דסיפא לאו לאסור מתני' אלא להתיר בחצר והרי עכ"פ אמת הוא שכלם מותרים בחצר ואף שלמ"ד כבלא וכו' יש כיפה שמותרת ג"כ ברה"ר מ"מ הרי בחצר ודאי מותר וא"כ שייך למיתני סתמא שהרי בענין ההיתר כולם מותרים ואין חילוק אלא לענין הדיוק דדייקינן לחצר ולא לרה"ר ולכך סתם ותני כבול משא"כ ברישא אי ס"ד דכבול היינו כיפה של צמר לא היה לו לסתום שהרי יש כיפה שמותר אפילו לרה"ר ולכך פירש שמואל דכבלא דעבדא תנן: בא"ד דהא משמע הכא וכו' שרי כיפה של צמר אפילו לרה"ר והק' הרש"א דטפי ה"ל לאקשויי מהך מתני' דהתם למאי דפירש"י דבכבול של כיפה דוקא איירי לכ"ע דשרי בחצר אבל בכבלא דעבדא לכ"ע אסור אף בחצר. ובמתני' דהכא קתני למאן דמפרש לה בכבלא דעבדא דדוקא בר"ה אסור ולא בחצר למאן ולפי מ"ש לעיל בדברי רש"י דלהכי לא מספקא ליה לר' ינאי בכבלא דעבדא לאסור אף בחצר דהא כיון דגנאי הוא לו ועל כרחו הוא נושאו כל שאתה מצריכו להסירו נהנה הוא ואינו שוכח וא"כ לק"מ קושית הרש"א דהרי זה לשון רש"י שם בדף ס"ד ע"ב במשנה בד"ה לחצר אכבול ואפיאה נכרית קאי דאסרי לעיל למיפק ברה"ר ואיצטריך לאשמועי' דבחצר מותר וכבול דסיפא דמתני' לא איפלגו בה אמוראי דלכ"ע כיפה של צמר והנה אין הכונה כמו שהבין הרש"א דלהכי פי' רש"י דלכ"ע כיפה משום דכבלא אסור גם בחצר אלא נהפוך הוא דעל מה שכתב רש"י דאיצטריך לאשמועי' דבחצר מותר על זה סיים רש"י דכבול שהוצרך לומר שהוא מותר בחצר מכלל שהיה איזה סברא לגזור שמא יצא מחצר לרה"ר לא נחלקו בו דודאי כיפה תנן ובזה היה מצד הסברא לומר דגזרינן גם בחצר והוצרך התנא לפרש ההיתר בפירוש אבל בכבלא דעבדא ההיתר הוא משנה שאינה צריכה דודאי מותר בחצר שאין מקום בזה לגזור שמא יצא ברה"ר שהרי נהנה הוא בהסרתו וכסברת הרשב"א לעיל. וכדמוכח מדברי ר' ינאי שלא נסתפק כלל לאסור כבלא גם בחצר אלא דעדיין יקשה לפי מאי דפירשתי לעיל בדברי רש"י דלהכי מוקי רש"י בדברי ר' ינאי בעביד ליה רבו ולא בעביד לנפשיה דכיון דאינו נהנה בהסרתו שהרי ברצונו נושאו ובבלי הכרח הוא עביד לנפשי' ושפיר יש מקום לגזור גם בחצר וא"כ למה לא אמר ר' ינאי אבל כבול אף בחצר אסור. א"כ קשה לשמואל דמוקי משנתינו בעביד לנפשיה ואפ"ה אינו אסור רק ברה"ר וכמפורש במשנה ולרש"י זה אינו דבר פשוט כ"כ להתיר וכמוש"ל וא"כ לשמואל שפיר נוכל לפרש גם כבול דסיפא בכבלא דעבדא ושפיר איצטריך לפרש ההיתר בחצר בעביד לנפשיה וא"כ איך כתב רש"י דלא נחלקו בו תמורתי דכיפה של צמר הוא והרי שמואל שפיר חלוק הוא ומוקי גם סיפא בכבלא דעבדא: ונלע"ד כוונה אחרת בדברי רש"י דלעיל דפי' בדברי ר' ינאי בחותם שעושים בכסותן ויפורש ג"כ דברי הגמ' לקמן מי אמר שמואל הכי וכו' וכבר דקדקנו לעיל דמאי קושיא ודלמא גם משנתינו בחותם שבכסות מיירי ואומר אני דמה דאמר ר' ינאי דאי כבלא דעבדא תנן כיפה של צמר שפיר דמי וכן מה דאמר אי כיפה תנן וכ"ש כבלא דעבדא דמשמע דעכ"פ כבלא דעבדא חמיר יותר מכיפה של צמר כל זה שייך בכסות דאית בי' תרתי חששות. חדא שמא יטלנו ויביאנו וחדא שמא יקפל הבגד אבל בחותם שבצווארו דלא שייך בו חשש קיפול ואין בו חשש שמא יטלנו ד' אמות ברה"ר הוא שוה לכיפה של צמר. והנה בדברי שמואל דלא סיים בדבריו אבל כיפה של צמר שפיר דמי לגירסת רש"י דלא גרס לעיל בריש סוגיין הך איתמר רב אמר וכו' וכדמוכח מרש"י דפירש בדברי שמואל דפליג על ר' אבוה והנה היא גופה טעמא בעי למה לא סיים שמואל אבל כיפה שפיר דמי אלא ודאי דשמואל דמוקי בכבלא דעבדא מיירי גם בשל צוואר וזה הוא שוה לכיפה של צמר ומקשה שפיר ומי אמר שמואל וכו' ולפי זה ר' ינאי דסיים בדבריו אבל כיפה שפיר דמי על כרחין דמיירי בשל כסותו שזה חמיר יותר מכיפה של צמר ושפיר פי' רש"י בדברי ר' ינאי שעושים בכסותן: