צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 26

גמ' מי אמר ר' שמעון כבתה וכו' כבתה אין לא כבתה לא כבר דקדקתי לעיל במתני' דשביק רישא המפורשת ומדייק מסיפא ומ"ש התוס' בד"ה כבתה אין וכו' כן דרך הש"ס אע"ג דמצי לאתויי מרישא דקתני בהדיא חוץ מן הנר הדולק בשבת מייתי סיפא לדייק מינה עכ"ל, הנה לו יהיה כדבריהם שכן דרך הש"ס למשבק רישא מפורשת ולמיפרך מסיפא מ"מ ודאי שאין דרך הש"ס למשבק מתניתין ולדייק מברייתא וא"כ עכ"פ קשה למה שבק אביי משנתינו שמפורש בה ר"ש אומר חוץ מן הנר הדולק בשבת ורמי לרב יוסף ברייתא ונראה דיש לומר דגם אביי סליק אדעתא טעמא דבסיס אלא דסליק אדעתיה דבשלהבת לא שייך לומר בסיס דשלהבת אין בו ממש. אלא שהיה סובר שעיקר האיסור הוא הפתילה וכמו שרצו לומר התוס' באמת לדייק בד"ה הנח וכו' דמה הוצרך לומר בפתילה טעם דנעשה בסיס שהרי היא עצמה דבר איסור עיין בדבריהם. ואביי סליק אדעתי' כקושיית התוס' דעיקר האיסור הוא הפתילה וכולהו בסיס להפתילה. אלא דלפי זה אין הפרש בשעה שדולק או אחר שכבה שהרי הפתילה הוא בתוכו גם אחר שכבה. ואמנם יש לפנינו לומר דבשעה שדולק לרבותא קאמר דיש לנו לומר שהנר הוא בסיס אבל השמן אינו בסיס וא"כ בשעה שהוא דולק מיחשב בסיס לדבר איסור ולדבר המותר ולנער השמן אי אפשר דבשעה שדולק הוא חייב משום מכבה וא"כ היה לנו מקום להתיר הטלטול נר אבל אחר שכבה שאז אפשר לנער השמן א"כ ודאי אסור לטלטל הנר משום דהוא בסיס להפתילה אבל בשעה שהוא דולק שאי אפשר לנער הוה אמינא דמיחשב בסיס לדבר איסור ומותר ויהי' מותר לטלטלו קמ"ל דאפ"ה אסור לטלטלו ואם כן לכאורה ליכא קושיא מרישא ולא מהמשנה ועיקר הקושיא מדמתיר כבתה מכלל דלא ה"ל בסיס דאם כן אחר שכבתה הוא יותר בסיס אלא דאכתי היה יכול להקשות מרישא דגם ברישא על כרחין הדולק דוקא ואחר שכבתה מותר דאל"כ ר"ש היינו ר"מ שגם ר"מ אינו אוסר כי אם בהדליקו בו בשבת אלא שר"מ אוסר גם אחר שכבה ואי ס"ד דגם ר"ש אוסר אחר שכבה ר"ש היינו ר"מ וכל זה בברייתא אבל במשנה לא נזכר בדברי הת"ק שהדליקו בו רק סתם נר ישן והוא דברי ר' יהודה שאוסר גם מוקצה מחמת מיאוס וא"כ איכא למימר דגם ר"ש מודה בהדליקו באותו שבת משום בסיס לפתילה ודולק דקאמר לרבותא כנ"ל ומה דפליג על ת"ק היינו במה שהת"ק אוסר נר ישן אף שלא הדליקו בו באותו שבת כלל ולכך מהמשנה ודאי דלא היה יכול להקשות רק מברייתא ועל זה תירצו התוס' שדרך הש"ס דשביק רישא וכו':

ומעתה נוכל לקרב אל השכל דברי התוס' שכתבו דדרך הש"ס דשביק רישא המפורשת וכו'. ואומר אני שלפי מ"ש גם מרישא לא היה יכול להקשות רק מכח דברי ר"מ ולהוכיח דא"כ ר"ש היינו ר"מ ויותר טוב להקשות מדברי ר"ש בעצמו בסיפא. אמנם כוונת התוס' שבודאי צריך לאתויי לסיפא להורות דר"ש מתיר בכבתה וא"כ אינו חושש במה שהוא בסיס להפתילה אבל כונת התוס' במה שמדייק כבתה אין לא כבתה לא למה לו להוכיח זה מדיוקא והלא דבר זה מפורש ברישא דנר הדולק אסור וכונתן דדבר זה דאסור בשעה שהוא דולק אין צריך לדיוקא מסיפא. ועל זה תירצו שכן דרך הש"ס ופירוש הדברים שכיון שעל כרחין מוכרח הוא לאתויי סיפא שוב מדייק זה ג"כ מסיפא אף שמפרש ברישא:

ועכ"פ עיקר קושיית הגמ' מדמתיר בכבתה מכלל דלא חייש במה דבסיס לפתילה וא"כ אמאי אוסר בשעה שדולק ועל זה משני שאין הטעם משום דפתילה הוא דבר איסור דהפתילה לא מיחשב דבר איסור וכמבואר בתוס' לקמן לחלק בין פתילה לשברי פתילה אלא הנח וכו' דכולהו בסיס לשלהבת והשלהבת הוא הדבר האיסור עוד נלע"ד בכונת הש"ס דמקשה מדיוקא מדקתני כבתה אין וכו' דהנה לקמן (דף ק"כ ע"ב) אמרי' נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב ומסקינן דבהא אפילו ר"ש מודה דפסיק רישיה וכו' ובשו"ע סי' רע"ז נר שמונח אחורי הדלת אסור לפתוח הדלת כדרכו וכו' וכתב המג"א דט"ס הוא דאעפ"י שפותח בנחת מ"מ הרוח מנשבו ואסור והג"ה זו צריך להיות בסוף הסעיף כשקבוע בדלת עצמה שאוסר משום שפתיחתו ונעילתו מקרב השמן או מרחיקו דשם אסור רק כדרכו אבל בנחת שרי וכן משמע בגמ' (ד' מו ע"ב) דשרי לטלטל הנר ולא אמרי' שמקרב השמן או מרחיקו ואין איסור בזה אלא משום דהוה בסיס וכו' ע"ש במג"א. ולפי זה נ"ל דגם הטלטול דנר עצמו לא שרי אלא בנחת אבל כדרכו דרך הילוכו אסור משום מבעיר או מכבה דזה הוה פסיק רישיה אלא דבנחת מותר דלא הוה פסיק רישיה ואף דלפעמים מכבה מחמת הטלטול זה הוי דבר שאינו מתכוין ושרי ולפי זה נוכל לומר דר"ש קאמר כל הנרות מטלטלים אפי' טלטול כדרכו חוץ מן הנר הדולק בשבת אסור כדרכו משום מבעיר ומכבה ולפעמים הוא פסיק רישיה אבל בנחת באמת גם בשעה שדולק שרי. ולפי זה נוכל לומר דר' יהודה דאוסר נר שהודלק אף אחר שכבה ור"ש דשרי לשיטתייהו אזלי דהנה דבר שיש לו היתר בה"ש בטלטול לא שייך בו מיגו דאיתקצאי לבה"ש שהרי גם בה"ש לא איתקצאי לגמרי וכמו"ש הר"ן בשמעתין במטה שהיה עליה מעות בה"ש אסור דוקא במניח אבל בשכח לא איתקצאי לבה"ש דהרי בצריך למקומו שרי וכמו"ש הר"ן עיי"ש ולפי זה ר"ש לטעמי' בדבר שא"מ שרי וא"כ אפי' בשעה שדולק אין אסור לטלטל רק כדרכו אבל בנחת שרי וא"כ לא שייך מיגו דאיתקצאי לבה"ש שהרי גם בה"ש היה היתר לטלטל בנחת ולכך מותר אחר שכבה לטלטל כדרכו ור"י לטעמי' דדבר שא"מ אסור וא"כ כל זמן שדולק אפי' לטלטל בנחת אסור משום שמא יכבה ואיתקצאי לגמרי בה"ש וממילא איתקצאי לכולי יומא אלא דלפי זה קשה דהרי אי הוה אמר ר"ש היתר הטלטול בנחת אפי' בשעה שדולק רק דמותר דאז לא משכחת כיבוי כלל אבל במה שאמר ההיתר אחר שכבה אכתי לא ידעינן היתר הטלטול בנחת בשעה שהוא דולק דאכתי יש חשש כיבוי ואף ששמענו לר"ש במקום אחר שמתיר דבר שא"מ מ"מ בברייתא זו לא שמענו והי' לו לומר ההיתר טלטולו בעודו דולק בנחת ולא היה צריך לומר ההיתר אחר שכבה אלא ודאי מדלא אשכח שום היתר כי אם בכבתה ש"מ שבעודו דולק ליכא שום היתר. וזה כונת הגמ' לקמן דמרישא לא היה יכול להקשות דהוה מוקמינן איסור הטלטול בנר דולק היינו טלטול כדרכו ומשום פסיק רישיה ולהכי דייק מסיפא כבתה אין וכו' מכלל דבלא כבתה ליכא שום היתר אף בנחת דליכא פ"ר ועל זה מקשה והא דבר שא"מ הוא ובזה נלע"ד בכוונת רש"י לעיל (דף מ"ד ע"א) ד"ה חוץ מן הנר וכו' אסור שמא יכבה הנר עכ"ל וכבר דקדקנו לעיל למה נקט רש"י טעמי' דרב יוסף שהוא נדחה ומסקי' טעמא משום בסיס וע' לעיל ובמ"ש כאן יכול להיות קיים טעמי' דרש"י אף לפי המסקנא דהנה הי' קשה לרש"י למה לי סיפא דכבתה מותר הא מוכח מרישא דדוקא בשעה שהוא דולק ולכן פירש רש"י טעמא דרישא משום שמא יכבה והיינו ע"י פסיק רישיה ומיירי בחוזק ואף דהיה יכול לפרש משום מבעיר ג"כ מ"מ סירכא דמשנה דלקמן נקט ולהכי איצטריך סיפא כבתה מותר דוקא כבתה אבל לא כבתה אסור אפילו בנחת:

סליק פרק שלישי במה

בהמה

דף נ"א ע"ב מתני' במה בהמה יוצאה הא דחשיב אלו ולא קחשיב כל שאר מיני בהמות כמו פרד וחמור וכן חתול לכל מר כדאית ליה אי לת"ק דחנניא במיתני ואי לחנניא בסוגר נלע"ד דודאי כלל הוא דכל אחת יוצאת בזה שמשתמרת ואטו תנא כי רוכלא יחשוב כל מיני בהמה. אבל חשיב הנהו לפי שגמל יש חילוק בין הזכר לנקבה שזה יוצא באפסר וזה בחטם ולובדקים לפי שהוא חלוק משאר חמורים ששאר חמורים יוצאים באפסר וזה יוצא בפרומביא וסוס בשיר לפי שרצה לומר וכל בעלי השיר וכו' ורצה לומר יוצאים ונמשכים לכל מר כדאית ליה לשמואל יוצאים ונמשכים דוקא לאפוקי כרוכים ולרב הונא שיוצאים כרוכים: ובזה נלע"ד כונת רש"י במשנתנו נאקה דרומי"ל והנה בחטם פי' רש"י בגמ' מפרש ואם כן גם בנאקה היה לו לומר בגמ' מפרש דהרי רש"י עצמו פי' בגמ' מאי נאקה בחטם דתרווייהו בעי מאי נאקה ומאי חטם וע"פ דברינו ניחא דכונת רש"י לפרש מדוע נקטה משנתנו דוקא הני ד' מינין גמל ונאקה ולובדקים וסוס [והוה ליה לפרט כל מיני בהמות וצריך לומר דחשיב הני שיש חילוק באותו מין עצמו וכנ"ל ולכך פירש"י פירושו של נאקה שנדע שהוא גמלא נקבה וכפירוש הערוך ואולי במדינתו של רש"י היו קורין לה דרומי"ל. אלא דקשיא למה לא תנן במשנתנו חמור סתם שאינו לובדקים וכשם שהגמל לפי שיש חילוק במינו בין גמל סתם לנאקה שנאן התנא לתרווייהו דהיינו סתם גמל ונאקה. כן בחמור יש חילוק במינו בין סתם חמור לחמור הבא מלוב. והוה לי' למיתני תרוייהו וכך הוה ליה להתנא למיתני הגמל והחמור יוצאים באפסר ונאקה בחטם ולובדקים בפרומביא:

ואמנם לפי הנראה חמור עכ"פ לא צריך שמירה יותר מגמל ופוק חזי שהב"ח מתיר גמל בפרומביא והרי חמור אסור בפרומביא ואף שהאחרונים הט"ז והמ"א בריש סי' ש"ה חלקו על הב"ח בהך מ"מ עכ"פ הסברא אמת שהגמל צריך שמירה יותר מחמור והרי בברייתא דארבע בהמות קחשיב סוס ופרד וגמל וחמור ומדהתחיל בסוס ש"מ דמלמעלה למטה קחשיב וחשיב חמור באחרונה והקדים גמל לחמור וא"כ שוב לא צריך למיתני חמור במשנתינו שאם גמל יוצא באפסר ומשתמר בו ק"ו שחמור משתמר באפסר ומותר בו: ולמיחש דהוי נטירא יתירא שאולי חמור לא צריך אפילו אפסר הנה למאן דמתיר נטירא יתירא א"כ לא צריך למימר שאין זה חשש אלא אפילו למאן דאוסר נטירא יתירא ג"כ יש ליישב דהנה רש"י פי' לקמן כרוכים היינו לנוי ובאפסר אשכחן דשייך בו כרוכים שהרי אמרינן לקמן מולאות של בית רבי יוצאות באפסריהן בשבת ובאמת התוס' הקשו על רש"י דהא משמע דלנוי לכ"ע אסור ואני אומר שפרה שא"צ שמירה כלל לכך לא מיחשב לנוי אבל דבר שמשתמרת בו אף שהיא שמירה יתירה מ"מ כבר אורחא לצאת בה דבחול ודאי אין קפידא בנטירא יתירא וכיון דאורחא הוא שוב מיחשב לנוי [וע' בר"ן] ואם כן אין חשש בחמור באפסר לכ"ע וגמל באפסר איצטריך דלא תימא שהיא שמירה פחותה ולא מינטרא בי' וא"כ גם נוי אינו:

שם ונאקה בחטם ולובדקים בפרומביא הנה לא שמרה משנתינו הסידור של השמירות דממ"נ הוה לי' למיתני או כסדר ממטה למעלה או מלמעלה למטה והתנא כיון שהתחיל באפסר ואזל ממטה למעלה הוה לי' למיתני בתר אפסר פרומביא ושיר ואח"כ חטם שהיא השמירה הגדולה מכולם ולמה הכניס התנא חטם באמצע [וכבר כתבתי לעיל] לתרץ מה שפירש"י נאקה דרומי"ל ולמה לא פי' נאקה מפ' בגמ'. והנה הפני יהושע כתב דלכך סמך נאקה לגמל משום ששניהם ממין א' זה זכר וזה נקבה ולכך רש"י הוה קשה לי' שינוי הסדר במשנתנו פי' נאקה דרומי"ל דהיינו גמלא כפי' הערוך ומשום דזה הוא לתרץ קושיא לכך פי' פירושו במשנה משא"כ בחטם אין לנו תירוץ על שום קושיא רק להבין פירושו הרחיב רש"י וכתב בגמ' מפרש. עוד נלע"ד דהנה עמ"נ בין אי נימא נטירא יתירתא מותר ובין אי נימא נטירא יתירא אסור ניחא הסדר. דאם נימא נטירא אסור אם כן נאקה וגמל בדיוקא נשנו בין למעלה ובין למטה דהיינו שלא להוסיף ושלא לגרוע בשמירתן אבל לובדקים וסוס נשנו רק שלא להוסיף אבל מותר לגרוע שהרי מותרים גם באפסר ואם נטירא יתירא מותר וא"כ לובדקים וסוס לאו דוקא כלל בין למעלה ובין למטה וגמל ונאקה עכ"פ בדוקא שלא לגרוע לכך הקדים הני שהם בדוקא והניח לאחרונה לובדקים וסוס שאינם בדוקא:

גמ' אמר רבב"ח נאקתא חיוורתי בזממא דפרזלי הנה מכאן הוכחתי דבשאר מינים כל אותן מינים שוה דאם גם בשאר מינים יש חילוק בין סתם ובין מורדת אין כאן רבותא דחילוק שבין הני מינין דמשנתינו שיש חילוק באותן מינין שאם במין אחד חילקו בבהמה יחידית שמרדה ק"ו שיש לחלק באותו מין חלוק לגמרי כמו נאקה שחלוקה לגמרי הנקבות מהזכרים וכן לובדקים כל חמורים הבאים מלוב חלוקים משאר חמורים. ודלא כדעת הסמ"ג והמ"מ המובא בשו"ע סי' ש"ה סעיף ד' ואף דרבותא שהוא בתרא מסיק לקמן בפרה במוסרה במורדת היינו לענין פרה אדומה שאין שום איסור בשעת מעשה ואפילו עבודה גמורה ומשא גמור רשאי להוציא עליה ואין שום איסור בשעת המעשה רק שאח"כ לא יעשנה לפרה אדומה. וא"כ לא שייך לאסור מפני מראית עין דאטו הרואה שהיא במוסרה ידע שאח"כ תקבע לפרה אדומה אבל בשבת יש לאסור מפני מראית עין שהרואה אותה יוצאה בשבת בשמירה יתירה לא ידע שהיא מורדת. ומה שהביא הפ"י ראיה מסוגיא דלקמן (דף נ"ד) דמקשה וחדא פרה הוה לי' לראב"ע וכתב הפ"י דמאי קושיא ודלמא אף שהיה לו פרות הרבה מ"מ חדא מורדת הויא ואותה הפרה יצאה ברצועה שבין קרניה אלא ודאי דמורדת גם רבנן מודו דמותר לצאת בה. הנה משם אין ראי' דאולי סוגיא דלקמן היא אליבא דשמואל דאמר לנוי אסור לשמר מותר. ואם כן על כרחין פרתו של ראב"ע שסיים התנא שלא ברצון חכמים היינו לנוי דלשמר גם לרבנן מותר ולדידי' הקשה וחדא פרה הוה לי' לראב"ע וכו':

ואמנם נלע"ד להביא ראיה לדברי סמ"ג והמ"מ ממה דאמר כתנאי וכו' וקשה מנ"ל דחנניא מתיר נטירא יתירא ודלמא בחי' בסוגר במרדה מיירי וחנניא לא חייש למראית עין וחכמים חיישי למראית עין אבל נטירא יתירא ממש לאותו בהמה אסור לכ"ע אלא ודאי דמורדת ודאי מותר לכ"ע:

שם אמר ר"ה בר חייא משמיה דשמואל הלכה כחנניא ויש להקשות תרתי דשמואל ל"ל דקאמר הלכה כחנניא וגם קאמר לקמן לנוי אסור ולשמר מותר. דבשלמא בהך דלנוי אסור לשמר מותר לחוד לא סגי דמהך אין ראיה שפוסק כן שמואל להלכתא דאולי המשנה מפרש כך כי היכי דלא תקשי סתמא דשבת אסתמא דפרה שקשרה במוסרה שהוא סתם משנה בפ"ב דפרה והני שנויי דאמוראי בתראי דמיירי מעיר לעיר או במרדה או שאני פרה דדמי' יקרים לא ס"ל. אבל איפכא קשה ונימא הלכה כחנניא לחוד. ולשיטת הרז"ה שיש חילוק בין נטירא יתירא דחנניא ובין נטירא יתירא דפרה ברצועה שבין קרניה ולהכי סובר הרז"ה שגם רב סובר הלכה כחנניא עיין בדבריו היה ניחא קצת. אבל לשיטת שאר הפוסקים דכל נטירא יתירה שוה שנטירא יתירא דחנניא היינו ממש כמו גמל בחטם. א"כ קשה כיון דאמר שמואל הלכה כחנניא למה ליה למימר לשמר מותר. ולפי מ"ש לעיל ניחא דאי הוה אמר הלכה כחנניא אכתי לא הוה ידעינן דחנניא מתיר נטירא יתירה והוה מוקמינן פלוגתייהו במרדה דחנניא לא חייש למראית עין ות"ק חייש למראית עין: אלא דבאמת זה בלא"ה אינו קשיא דהרי אמוראי נינהו דר"ה בר חייא אמר משמיה דשמואל הלכה כחנניא בר אבין משמיה דשמואל לשיר מותר. ואיכא למימר דשמואל באמת לא אמר אלא חדא ומר אמר בהך לישנא ומר אמר בהך לישנא: אלא דאיפכא קשיא האיך מ"ד דאמר משמיה דשמואל הלכה כחנניא קשה. כיון דבאמת מתיר שמואל נטירא יתירא דמוכח ממאי דאמר לשמר מותר א"כ איך אמר משמיה רק הלכה כחנניא והרי מזה אינו מוכח דמתיר נטירא יתירא דאיכא לפרש פלוגתייהו במרדה. אלא ודאי מוכח דס"ל [כמו"ש לעיל] דליכא למיטעי בהא דמרדה אי אפשר שיאסרו רבנן:

דף נ"ב ע"א גמ' הכי אמר אביך משמיה דשמואל הלכה כחנניא והקשו הרשב"א והרש"א דלמה לו לרבה בר רב הונא להשיב ללוי מה דאמר שמואל הלכה כחנניא והלא בעסקיו רעים הוה ליה מרדה וגם לרב מותר ויותר מזה קשה הא רבה בר רב הונא הוי ורב הונא מתלמידיה דרב והרי רב ס"ל דאין הלכה כחנניא ואיך פשיט ליה רבה בר רב הונא כחנניא. והראב"ד באמת הוכיח מזה שהלכה כשמואל ולא כרב והביאו הרשב"א בחידושיו ואמנם לפי מ"ש לעיל (דף נ"א) ניחא דבאמת לא השיב לו לפסוק כחנניא אלא בא ליפשוט איבעי' שלו דמרדה מותר גם לענין שבת והוא מדאמר אבוך משמיה דשמואל הלכה כחנניא. וקשה הלא שמואל באמת מתיר נטירא יתירא ולמה אמר הוא משמיה רק הלכה כחנניא שמזה אין להוכיח להתיר נטירא יתירה דהרי איכא לאוקמי במרדה ויותר הוה ליה למימר משמיה דשמואל דלשמר מותר וצריך לומר דגם בחנניא ליכא למיטעי דמיירי במרדה דא"כ לא היה אוסר הת"ק ואם כן מוכח מאבוך דמרדה מותר גם לרב ודוק. וממילא נדחה גם ראיות הערוך: ובגוף הדבר שפוסק הראב"ד כשמואל ונתקשה הראב"ד בעצמו מהא דאמוראי בתראי דהיינו אביי ורבא ורבינא שפריקו לקמן קושיית הגמ' בקשרה במוסרה פריקו אליבא דרב עיין בדבריו נלע"ד לתרץ שלא יהיה ראיה מהני אמוראי לרב. ואף שהראב"ד בעצמו לא כיון לזה: והנה התוס' בד"ה קשרה וכו' כתבו דהוה מצי לשנויי הא מני חנניא הוא. ואני אומר דאי חנניא הוא ונטירא יתירא לא הוי משאוי א"כ למה נקט מוסרה דהיינו אפסר ניתני רבותא יותר דהיינו אפי' פרומביא אלא ודאי מוכח דהך תנא ס"ל נטירא יתירא אסור ואפ"ה מתיר מוסרה דס"ל דמוסרה אורחא הוא בפרה. והנה בכרוכים נחלקו שמואל ורב הונא. ושם ודאי הלכתא כרב הונא כדמסיק דשל בית רבי יוצאים כרוכים בשבת ורש"י פירש כרוכים היינו לנוי והתוס' הקשו דהרי פרה לנוי לכ"ע אסור ואומר אני דמידי דצריך שמירה ואורחא למיזל בזה לשמירה ממילא הוא נוי ג"כ כיון דדרכה לצאת בה הוא נוי משא"כ פרה שאינה צריכה שמירה כלל. וכמו שפי' רש"י בהדיא בשמעתין. דפרה מינטרא בלא אחיזה אלא מוליכה לפני' א"כ אפי' מאן דמתיר לשמר היינו דמתיר שמירה יתירה אבל עכ"פ אינו אורחא. וכיון שאין דרכה לצאת בה תמיד אינו תכשיט ואסור. ולפי זה לפי דעת שהקשה מקשרה במוסרה דמוכח דאורחא דפרה במוסרה לפ"ז אפי' כל דברי רב דאוסר לשמר ונפרש המשנה ולא ברצועה שבין קרניה כשמואל דהיינו לנוי אסור מ"מ לשיטת שמואל ניחא דאיהו אוסר כרוכות. אבל אכתי קשה לן המשנה עצמה ולא ברצועה שבין קרניה אמאי יהיה אסור אפי' לנוי כיון דדרכה של פרה במוסרה והוצרכו הני אמוראי בתראי לפרש במוליכה מעיר לעיר או במרדה או דשאני פרה אדומה דדמיה יקרין כדי לתרץ הא דרב הונא ולא בשביל שפוסקים כרב ושפיר קם פסק הראב"ד: ועפ"י מ"ש שדבר שמשתמרת בו אורחא לצאת בה וממילא הוא לה נוי ותכשיט ומותר אף לנוי נלע"ד דדבר שאותו מין משתמר בו אף שזה הוא עסקיו רעים ולא סגי ליה בשמירה זו מ"מ כיון שמינו סגי להו בשמירה זו מותר גם הוא לצאת בה שעכ"פ נוי הוא לו. שאותו מין דרכו לצאת בה [ונאקה שהוא גמלא נקבה אסורה באפסר לפי שאין שום גמלא נקבה משתמרת בו ולכן הנקבות דחיוורתא כולם ניכרים והוי כמו מין אחר] ובזה נלע"ד לתרץ שלש קושיות [עד כאן מצאתי [ובליקוט נמצא עוד ג' קושיות. א' למה לא בעי בהיפוך חמור שעסקיו רעים אם מותר באפסר. ב' למה אמר רב יוסף ואתי לאתויי ולמה לא אמר משום משוי. ומ"ש הרש"א משום דעז לא בעי נטירא. הנה הרשב"א כתב להיפוך דעז הוי כפרה מורדת. ג' קושית התוס' אם נטירא יתירא אסור למה לובדקים יוצאים באפסר ויוצא בפרומביא] עד כאן ליקוט: