צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 12

ואמנם לפי מ"ש לעיל לחלק דבאיסור לאו שאין בו מלקות לא עבדו הרחקה בלא"ה ניחא דליכא תיובתא לרבה דכבר כתבתי דלא שייך לגזור בתרומה אא"כ איכא בקדשים מלקות והנה כל זה אם הבערה לחלק יצאה אבל אם הבערה ללאו יצאה וכתבו התוס' בפסחים (דף ה' ע"ב) בד"ה לחלק שאם ללאו יצאה לא מיקרי מלאכה ולא נאסרה ביו"ט. ואמנם אפ"ה שריפת קדשים אסור ביו"ט מקרא דעד בקר או מקרא דעולת שבת אבל לא שייך למימר אהדריה לאיסורא קמא שהרי מעולם לא היה בכלל מלאכה:

ועכ"פ יצא לנו מזה דלמ"ד הבערה ללאו יצאה לא שייך למיגזר תרומה אטו קדשים וא"כ איכא למימר דרבה סובר כמ"ד הבערה ללאו יצאה לכך הוצרך לפרש מטעם דגזרי' יו"ט אטו שבת ומעתה לא שייך תיובתא לרבה מהך ברייתא דאיכא למימר ברייתא אתי כמ"ד הבערה לחלק יצאה:

ע"כ גמ'. מ"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט מנה"מ וכו'. הנה הך סוגיא בשיטת ר"ח אזלא דסיפא פירושא דרישא היא. וא"כ כבר פי' זה לעיל בדברי ר"ח ובברייתא דתניא כוותיה ועוד שאם זה מ"ט בלשון קושיא הוה ליה מתחלה להרשים אין מדליקין בשמן שריפה מ"ט. עוד יש לדקדק מה דמקשה מנה"מ ופירש רש"י דאי לא מיעטי' קרא אית לן למימר דאתי עשה ודחי ל"ת. ומאי קושיא הרי סתם הדלקת הנר ביו"ט הוא בליל יו"ט דשרגא בטיהרא לא מהני ואז גזרינן תרומה אטו קדשים וכשישרוף קדשים בליל יום טוב ודאי שעובר על לאו דיום טוב ועשה דשריפת קדשים לא שייך בלילה שהרי אין שורפין קדשים בלילה והנה רציתי להוכיח מכאן שגם הש"ס דילן סובר כהירושלמי שהבאתי לעיל דתרומה שנטמאת הרי היא כעבר זמנה ונשרף גם בלילה ושפיר איכא עשה:

אמנם אין להוכיח מכאן שש"ס דילן סובר כהירושלמי והא דקאמר מ"ט לפי וכו' הוא הוא הוצעת קושית מנה"מ וכך היא סוגיית הגמ' שלכאורה לא היה יכול להקשות מנה"מ דהוה אמינא דמיירי בליל יום טוב וליכא עשה בשריפת קדשים בלילה וממילא אסור משום ל"ת מלאכה ולכך קאמר מ"ט פי' משנה זו היא נתינת טעם על משנה דלעיל כדמוקי רב חסדא מה טעם קאמר וא"כ על משנה דלעיל קאי דמיירי ביו"ט שחל בע"ש וביום קאי ושפיר איכא עשה והקשה מנה"מ:

שם רבא אמר א"ק הוא לבדו וכו' דאתיא בק"ו. כבר הקשו התוס' בסוף ד"ה ולא וכו' דמה חסר לו לרבא בתירוצו של רב אשי דלכך אין שריפת קדשים דוחה יו"ט משום דהוה ליה עשה ול"ת כיון דרבא אית ליה דיו"ט עשה ול"ת מדהוצרך לק"ו. ונדחק ר"י לתרץ דבאמת לא קבע רבא דבריו על שריפת קדשים רק הש"ס קבעו כאן. ולדידי נראה משום דכבר הביאו התוס' בחולין (דף קמ"א ע"ב) בשם ריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ כבר ליכא מלקות שהלאו נדחה על ידי העשה ולא נשאר רק העשה. וא"כ לא היה יכול רבא לשנויי תירוצא דרב אשי דא"כ ליכא מלקות בשריפת קדשים וכבר כתבתי לעיל בשם הג"ה של משנה למלך דדוקא באיסור לאו שיש בה מלקות עבדו הרחקה אבל בדבר שאין בה מלקות לא עבדו הרחקה. וכשם שלא גזרו על איסור הנאה בתרומה שנטמאה אטו קדשים כיון דליכא בהנאת קדשים מלקות וכמוש"ל ה"נ אי אפשר לגזור שריפת תרומה ביו"ט אטו קדשים דהא גם בקדשים ליכא מלקות ולכך תירצו דבי חזקי' ואביי ורבא כל א' מקרא מיוחד מפורש לאסור שריפת קדשים וא"כ אהדרי' לאיסורא קמא ונשאר לאו דלא תעשה מלאכה והוה לאו שיש בו. מלקות. משא"כ אי הטעם משום דיו"ט עשה ול"ת א"כ לית ביה מלקות ואף שיספיק תירוץ זה על שריפת קדשים אבל לא יספיק תירוץ זה על איסור שריפת תרומה ביו"ט:

ורב אשי שתירץ כאן משום דהוה ליה עשה ול"ת איהו סובר כסברת ריב"א בתוס' בד"ה לפי וכו' שמדאורייתא אין שריפת תרומה דוחה יו"ט ולא משום גזירת קדשים אלא שתרומה עצמה לפי שיש מצוה בשריפתה גרע משמן חולין והנה כמו נדרים ונדבות שאין קריבין ביו"ט ונחלקו רבא ורב אשי בתירוץ של ריב"א ור"י דרבא קאי בשיטת ר"י ורב אשי קאי בשיטת ריב"א:

[ובזה נלע"ד דריב"א לשיטתו דאיהו סובר הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הוא שהלאו עכ"פ נדחה וליכא מלקות וכמו שהבאתי לעיל בשמו מההיא דחולין וא"כ היה קשה ליה בשנוייא דרב אשי יו"ט עשה ול"ת אכתי אמאי גזרו תרומה אטו קדשים הא ליכא מלקות ולכך נדחק לפרש באמת שאיסור שריפת תרומה אינו משום גזירה רק איסור מן התורה כמו נדרים ונדבות וכו' והתוס' לשיטתייהו שכתבו בקידושין (דף ל"ד) דכל היכא דאיכא עשה אף הלאו אלים ולכך פירש ר"י משום דגזרינן תרומה אטו קדשים דבקדשים גם לרב אשי איכא מלקות]

ובדרך זה יש לפרש קושית הש"ס ביו"ט הוא דאסור הא בחול שפיר דמי מ"ט. ולכאורה למה איחר בקושיא זו עד המשנה הזאת ולעיל במשנתינו ריש פירקין ולא בשמן שריפה הוה לי' להקשות בשבת הוא דאסור הא בחול ש"ד מ"ט. גם מה שתי' לו כשם שמצוה לשרוף את שנטמאת כך וכו' וכבר עמד בזה בחידושי הרשב"א שאין זה ענין לתירוץ הקושיא ודי היה באמרו אמרה תורה בשעת ביעורו תיהני מיניה:

והנה בתוס' ד"ה הא בחול וכו' תימא מהי תיתי דתרומה טמאה אסורה בהנאה דבעי מ"ט. ורציתי לומר שבאמת קושית הגמ' שתהא אסורה מן התורה דא"כ לא שייך לומר מ"ט אלא מנה"מ אבל עיקר קושיתו דכי היכי דגזרו שלא לשרוף ביו"ט משום אטו קדשים כסברת ר"י בתוד"ה לפי וכו' הכי נמי הוה להו למיגזר גוף הנאה של תרומה טמאה אטו הנאה של קדשים טמאים [וכמוש"ל בשיטת הירושלמי] ולכך לעיל במשנה אם הטעם כדרבה שמא יטה אין הכרח כלל לומר שגזרו תרומה אטו קדשים אבל כאן שפי' הטעם משום שאין שורפין קדשים הקשה מ"ט. אלא דלפי זה אין הקושיא על גוף משנתנו דעל משנתנו איכא לפרושי כדפירש רבה לעיל שגזרו יו"ט אטו שבת רק הקושיא על מימרא דגמ' שפירש הטעם משום דאין שורפין ולפי זה הוה יכול להקשות בסוגיא דלעיל לרב חסדא שפירש הטעם משום דאין שורפין קדשים ביו"ט הוה ליה להקשות הא בחול ש"ד מ"ט שקושיא זו מ"ט קאי דוקא אדסמיך לעיל על רב אשי אבל לאידך אמוראי לא קשיא כלל שעל תירוץ רב אשי דיו"ט עשה ול"ת היה קשה לו א"כ ליכא מלקות ואפ"ה גזרינן תרומה אטו קדשים ומוכח שאף בלאו שאין בו מלקות ג"כ גזרינן א"כ הקשה הא בחול ש"ד מ"ט פי' הוה לי' למיגזר הנאת תרומה טמאה משום הנאת קדשים. ועל זה משני לי' שני תירוצים. הא' כשם שמצוה וכו' כך מצוה לשרוף תרומה טמאה המציא לו סברת ריב"א שמן התורה אסור לשרוף תרומה טמאה ביו"ט לפי שהמצוה הוא עיקר ובטל הנאת אורה לגבי המצוה ומשום המצוה אינו דוחה יו"ט דהוה ליה יו"ט עשה ול"ת. ותו משני לי' גם לו יהיבנא לך סברת ר"י שגזרו שריפת תרומה אטו שריפת קדשים אבל לגזור הנאת תרומה אטו הנאת קדשים זה אי אפשר שאמרה תורה בשעת ביעורה תיתהני מיני' וכבר כתב הט"ז לתרץ קושית הר"ן שהקשה כי היכי דגזרי' בלולב והזאה ושופר בשבת דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר מדוע לא גזרו במילה בשבת דלמא אתי לאתויי האיזמל או התינוק ד' אמות ותי' הט"ז דמילה כתבו התורה בפירוש ביום ואפילו בשבת ומה שהתירה התורה בפירוש אי אפשר לחכמים לאסור משום גזירה והכא נמי כיון שאמרה התורה בפי' תיתהני מיניה אי אפשר לחכמים לגזור. ואם תאמר דאכתי על שריפת תרומה בלילה היה לגזור כיון שגזרו לרב אשי אף על איסור שאין בו מלקות יש לומר דרב אשי סבר כתירוץ הירושלמי דכיון שנטמא עבר זמנו:

ובמה שכתבנו לעיל מתורץ מה שהברטנורא סתר פירושו כאן מפ"ז דפסחים משנה יו"ד שכאן פי' מקרא דבי חזקיה ליתן בוקר שני. ובפרק ז' דפסחים פי' משום דהוה ליה יו"ט עשה ול"ת. ולדידי ניחא דשם בפסחים פי' לענין קדשים ממש קאי ודי בתירוץ דהוה ליה עשה ול"ת ואף שלפי תירוץ זה לא הוה בי' מלקות מ"מ הרי לא נזכר שם רק עיקר איסור השריפה ביו"ט דתנן ישרפו בששה עשר ולא בחמשה עשר שאינו דוחה יום טוב אבל לא נזכר שם שיש בו מלקות. משא"כ כאן ששנינו איסור שריפת תרומה וזה משום גזירת קדשים ומכלל דבקדשים איכא מלקות לא היה מספיק לו הטעם של עשה ול"ת והוצרך להביא מקרא דבוקר שני:

דף כ"ו ע"ה רש"י ד"ה אין בו וכו' לקבל טומאה וכו' יוצא מן העץ כגון קנבוס וצמר גפן. הא דשינה רש"י והרשים בתחלה שלש על שלש וכו' ואח"כ הרשים יוצא מן העץ כגון וכו' והרי בדברי רשב"א נזכר מתחלה יוצא מן העץ ואח"כ שלש על שלש וכו'. אמנם כוונת רש"י משום דיש לדקדק כיון דרשב"א שלש אצבעות נקט משמע דדוקא קאמר וא"כ קשה לאביי דס"ל דאפי' שלשה לא מטמא הוה לי' למימר שלשה כקושית התוס' בד"ה אין בו וכו' ולכך לתרץ זה בא רש"י לפרש יוצא מן העץ כגון קנבוס וצ"ג ובודאי לא גרע הנך משאר בגדים דכולהו שיעורייהו למדרס שלשה על שלשה א"כ אין מסככין בהם אם יחדו למדרס. ולהכי לא מצי למינקט רשב"א שלשה משום דלא פסיקא לי' דמסככין בו דשלשה מטמא מדרס כשיחדו:

תוס' ד"ה אין בו משום וכו' קשה לריב"א דמשמע דפחות משלש על שלש מסככין ובסוכה אמרינן וכו' הנה קושית תוס' אין לה מקום רק לדברי אביי דלרבא אין מכאן הוכחה דפחות משלש מסככין והא דנקט שלש על שלש לרבותא דשאר בגדים דאפי' שלש על שלש אינו מקבל טומאה ומסככין אם הוא יוצא מן העץ אבל לאביי קשה דהוה ליה למימר רבותא יותר דבשאר בגדים אפי' משום שלשה על שלשה לית בי' וצריך למימר דנקט שלש על שלש משום רבותא דצו"פ כמו"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה רשב"א. וא"כ מוכח דפחות משלש על שלש אפילו בצו"פ ליתא ושפיר מקשים מסוכה

בא"ד וי"ל דהתם מיירי כשאין בדעתו לארוג יותר כ' מוהר"ם מלובלין דהשתא אין אנו צריכים לתירוצא דלעיל ואפילו בא מבגד גדול דוקא כשיש בו ג' על ג' אינו טמא וכו' וכו' והנה כל הדוחק שדחקתו למוהר"ם בזה דהוה קשיא ליה שינוי הסדר בקושית התוס' שקושיא הראשונה הוא חוץ למכילתין דמקשה מסוכה וקושיא שניה הוא ממכילתין ממ"ש לקמן דף ס"ג והוה להתוס' להקדים הקושיא שניה לכן ניחא ליה דע"פ תירוץ הקושיא שניה נדחה ממילא קושיא הראשונה. וא"כ הביאו התוס' קושיא ראשונה ותירצו ואח"כ כתבו הקושיא השניה ועל כרחין צריך לחלק בין דעתו לארוג יותר וכו' וממילא אין אנו צריכים לתי' ראשון. כל זה דחקתו למוהר"ם ובאמת פליאה נשגבה על גדול כמוהו שטעה בתרתי. כי מ"ש ואפילו בא מבגד גדול אינו טמא כשאין בו ג' על ג' בזה גילה דעתו שהוא סובר דלתירוץ הראשון של התוס' אפילו בפחות משלש על שלש טמא בבא מבגד גדול ודבר זה לא עלה על דעת התוס' כי במס' סוכה לא אמרו כלל שהוא טמא רק אמרו שאין מסככין בו ואדרבא משמע שם להדיא שאינו מקבל טומאה ואפ"ה אין מסככין כיון שכבר הי' ראוי לקבל טומאה. ודברי התוס' כאן בתירוץ הראשון הוא לענין סיכוך וגם קושיא ראשונה של התוס' היתה לענין סיכוך. ועוד טעה במה שכתב דלפי תירוץ השני אין אנו צריכים לתירוץ ראשון וכוונתו דבסוכה איירי דלא היה בדעתו לארוג ביותר וזה טעות שהרי מטלניות אמרו וכן בלאי בגדים אמנם בעיקר קושית מוהר"ם דלמה הביאו התוס' להקשות בראשונ' מסוכה שהוא חוץ למכילתין נראה לי לפי שיש סברא לומר דבא מבגד גדול גרוע טפי ומחשב כשברי כלי ולכך לא היו יכולים להקשות מלקמן דהוה אמינא להיפך דכאן מיירי בבא מבגד גדול ולכך בעינן דוקא שלש על שלש ולקמן מיירי שעדיין לא נארג בו אלא כ"ש ולכך טמא ולכן הקדימו הקושיא הראשונה ועל ידי זה הוכרחו לומר דכאן לא מיירי בבא מבגדי גדול ושפיר הקשו מלקמן והוכרחו לחדש דיש חילוק בין דעתו לארוג יותר או לא:

ודע דהא דהקשו התוס' בקושיתם השניה דאפי' אם לא נארג בו מעולם שלש על שלש מקבל טומאה כדאמר בפ' במה אשה ארוג כ"ש טמא מאו בגד וכו' קושיא זו אינה אלא לרבא אבל לאביי לא קשה מידי דהנה לקמן ע"ב אמרי' דלהכי איצטריך והבגד לרבות שלש ולא יליף בק"ו משתי וערב כדילפינן לשלשה על שלשה דכיון דשלש לא חזי לעניים ולעשירים לא אתי בק"ו והנה לקמן בדברינו יבואר דמה דאמרי' דלא אתי בק"ו כיון דלא חזי לעשירים לא שהסברא החיצונה היא דלא אתי בק"ו אלא מהא גופה שמענו דטעמי' דכתבי' קרא דוהבגד בזה גלי לן דלא נלמוד בק"ו אלא דזה גופי' קשיא לא נכתוב והבגד וממילא תשאר הסברא החיצונה דנלמדנו בק"ו וכתבתי שם דא"כ ממילא יהי' בכלל בגד גם בשרצים. וכמו"ש התוס' בד"ה אתי וכו' דהק"ו אצטריך לגלות דבכל מקום דכתיב בגד היינו שלשה ה"נ הוה אמרי' דבכל מקום דכתיב בגד יהי' ג"כ שלשה בכלל. ונטעה לרבא לרבויי שאר בגדים גם לשלש על שלש ולאביי לא נוכל לומר או לשלש בצו"פ שהרי הוא בכלל בגד ועל כרחין נוקי לשאר בגדים ולהכי איצטריך והבגד לרבות בהדיא לשלש. אבל היכא דכתיב סתם בגד לא הוי בכלל. ולפי זה לאביי לאידך תנא דבי ר"י דס"ל דאו בגד מרבה שאר בגדים בשרצים אפילו לשלש על שלש וכמו"ש התוס' בד"ה רשב"א. א"כ היא גופה קשיא למה לן והבגד הא גם אי כתיב בגד הוה שלש על שלש בכלל מק"ו מאי אמרת דה"א דבכל מקום שלש על שלש הוי בכלל בגד והרי לאידך תנא דבי ר"י באמת הדין כן בשרצים בשאר בגדים [ולקמן יתבאר בזה כוונת רש"י ד"ה דכ"ע וכו'] וא"כ איכא למימר דלאידך תנא דבי ר"י באמת והבגד לאו לשלש על שלש איצטריך רק לארוג כ"ש. דזה לא אתי מק"ו דש"ו דש"ו בודאי בעינן שלש על שלש כמפורש במשנה בפי"א מנגעים ומינה דהה"ד או בגד דשרצים דקאי בשאר בגדים ג"כ לאריגת כ"ש דלאביי אליבא דאידך תנא דבי ר"י שאר בגדים צריך שיהיה בהם טומאה כמו בצו"פ ובצו"פ עצמו ילפי' לאידך תנא דבי ר"י שרצים מנגעים (וע' לקמן בתוס' בד"ה נפקא לי' ודוק) וא"כ איכא למימר דסוגיא דפרק במה אשה אתי' כאידך תנא דבי ר"י. ואין מקום לקושית הרשב"א רק אליבא דרבא. דס"ל דגם תנא דבי ר"י לא מרבה שאר בגדים רק לשלשה על שלשה ולא לשלש על שלש:

ומעתה הקושיא ראשונה של התוס' שהקשו מסוכה הוא רק לאביי וכמו שהוכחתי לעיל וקושיא שניה שהקשו מפ' במה אשה הוא רק לרבא

ולפי זה יש לנו חומרא אחת בדברי התוס' דהא כבר כתבתי לעיל דלהכי הקדימו התוס' להקשות מהא דסוכה שהוא חוץ למכילתין דבלא"ה יש סברא לומר דבא מבגד גדול גריע טפי וא"כ לק"מ מהא דלקמן דשם איירי דעדיין לא נארג בו אלא כ"ש וכאן איירי בבא מבגד גדול ולכן הקדימו להקשות מהא דסוכה דעי"ז הוכרחו לומר דכאן לא איירי בבא מבגד גדול ושפיר קשה מהא דלקמן אבל לפי מ"ש דקושיא ראשונה היא רק לאביי וקושיא שניה הוא לרבא וא"כ לרבא אין הכרח לומר דכאן לא איירי בבא מבגד גדול וא"כ נסתר קושיא שניה:

והנה לכאורה לרבא פשיטא דקשה קושיא ראשונה של התוס' ואפי' אלימא טפי דלאביי הקושיא היא רק מדיוקא דמדקאמר שלש אין מסככין בו מכלל דפחות משלש מסככין. אבל לרבא הקושיא הוא מגוף דברי רשב"א דקאמר דמה שאינו פשתן מסככין בו והרי לרבא שלשה על שלשה מטמא בשאר בגדים וא"כ איך מסככין דהרי בסוכה משמע דמה שמקבל טומאה אף שאין בו שיעור אין מסככין.

אמנם נראה דלפי שיטת התוס' לקמן דף כ"ז ע"ב במשנה דכל היוצא מן העץ אין מדליקין דפליגי אשיטת רש"י וס"ל דיוצא מן העץ אין קנבוס וצמר גפן בכלל. ולדידהו יוצא מן העץ היינו מן העץ ממש ואין בכללו אלא שיפא וגמי ומפץ וכיוצא ואינהו ודאי לאו בכלל בגד הוא ואינו ראוי רק למדרס וכן אם ראוי למדרס מקבל ג"כ טומאת מת דכל המטמא מדרס מטמא מת כדמוכח לקמן דף פ"ד בשיטת מפץ במת מניין וע"ש ע"ב בתוד"ה מפץ וכו' ובמפץ אין שיעורו שלשה על שלשה וממילא מסככין בו אם לא יחדו למדרס וביחדו למדרס אפילו נפחת משיעורו אין מסככין בו כדמוכח בסוכה אבל כאן מיירי בלא יחדו למדרס. ולכך לא הקשו התוס' מסיכה רק אפשתן דמשמע כאן דפחות משלש על שלש מסככין. וכבר כתבתי דקושיא זאת הוא רק לאביי:

ולפי זה שייך קושית תוס' רק לשיטתם דצמר גפן וקנבוס אינם נכללים ביוצא מן העץ אבל לשיטת רש"י דגם קנבוס וצ"ג נכללים בזה ובודאי קנבוס וצ"ג לא גרעי משאר בגדים דכולהו שיעורייהו למדרס שלשה על שלשה א"כ שלשה על שלשה אין מסככין בהם אם יחדו למדרס ונסתר קושית התוס' דלהכי לא נקט שלשה משום דלא פסיקא לי' למימר דמסככין בו וכבר כתבתי לעיל דזה כוונת רש"י מה דשינה ורשם בתחלה יוצא מן העץ קנבוס וצ"ג וכו' ע"ש:

ובזה נלע"ד מה שהקשה הפ"י על מה שהקשו התוס' מסוכה דאמרי' אפי' פחות משלש אין מסככין והקשה הנ"ל ודלמא רשב"א מילי מילי קתני כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש הא חדא ועוד אחרת שמסככין בו אפילו מבגד שלם חוץ מפשתן שהוא ההיפוך שיש בו משום שלש וגם אין מסככין בו כלל אפי' בפחות משלש ולדידי לא קשיא דהרי רישא דיוצא מן העץ ודאי לאו מילי מילי קתני דבבגד שלם ודאי אין מסככין שהרי יש בו משום מדרס וסתם בגד שלם מיוחד למדרס לשכב עליו ולישב עליו דרך לבוא בו וכיון דרישא לאו מילי מילי קתני אלא דוקא הה"ד סיפא:

ודע דלפי מה שבארתי בשיטת התוס' דליכא ביוצא מן העץ רק מחצלאות של שיפא וגמי ומפץ ואינהו ודאי לאו בגד נינהו ואין בהם שום קבלת טומאה מתורת בגד רק מתורת מדרס לששה על ששה ואז יש בהם גם טומאת מת כדלקמן דף פ"ד מפץ במת מניין. ולפי זה מנ"ל להנך אמוראי דאית לי' לרשב"א הבנין אב של תנא דבי ר"י כלל דלמא בכל הטומאות לדידיה כל הבגדים עם צו"פ שוים ויש בהם גם משום שלש על שלש ולא מיעט כאן אלא יוצא מן העץ:

ולכן נלע"ד דגם לדעת התוס' שאין צמר גפן וקנבוס בכלל מ"מ יש בכלל יוצא מן העץ ג"כ בגדים רכים כמו עמרניתא דאית בי' באידן שהוא בכלל יוצא מן העץ כמבואר בתוס' בריש פרקין וכיוצא בזה וא"כ בהני שייך בהו טומאת מגע בשלשם ע שלשה והא דלא הקשו התוס' לרבא ממה דמסככין בשאר יוצא מן העץ שלש על שלש והרי שלשה יש בהו טומאה. הנה זה ודאי דבסוכה מיירי בבא מבגד גדול שהרי בלאי בגדים הוזכר שם אלא שסברת התוס' בקושיתם דגם כאן מיירי גם בבא מבגד גדול ואביי הוא שאמר שם דמיירי במטלניות שאין בהם שלש על שלש. אבל על רבא לא קשיא דאיהו לא מצינו לו שיאמר שאין מסככין במטלניות ואף ששנינו שם בברייתא מחצלת של גמי וכו' שיריו אע"פ שנפחתין מכשיעור אין מסככין בהם איכא למימר דמיירי שעדיין יש בהם טפח וא"כ כיון שכבר היו ראוים לקבלת טומאה וגם עתה אע'"פ שנפחתו אכתי יש להם תקנה שיקבל טומאה אם יקצע הטפח וכדאיתא במס' סוכה (דף י"ז ע"ב) שראוי לעשותו מושב וכיון שהי' מתחלה למדרס ועדיין יוכל להיות מדרס אם יקציע לכך אין מסככין אף שלא קיצעו עדיין אבל פחות משלשה דלא חזי לא לעניים ולא לעשירים אולי לרבא אף בבא מבגד גדול מסככין ולכך הוכרחו להקשות רק לאביי והוכרחו להקשות משלש דפשתן: