צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 9

ועפ"ז יש לתרץ קושית התוס' שיש לומר שהמקשה ידע שיש לתרץ הואיל ונשברו וכו' שווינהו ככלי מתכות אלא שהי' כוונתו למאי דמסיק דא"כ יחזרו לטומאתן ישינה ואז על כרחין שצריך להקדים המשנה אחרת אפי' אם הי' מקשה מתוספתא ושוב אלים לי' להקשות ממתניתין:

ועפ"י מה שכתבתי לעיל בריש סוגיין לתרץ כלי זכוכית דיוסי ויוסי גזרו משום כלי חרס ורבנן דפ' שנים הוסיפו טומאת הגב משום כלי מתכות. א"כ לכאורה אין מקום לקושית התוס' דאי הוה מקשה מתוספתא ידע דשוינהו ככלי מתכות. ואם תאמר יחזרו לטומאתן ישינה איכא למימר אין הכי נמי והא דתנן שאין חוזרים לטומאה ישינה איכא למימר דהך מתני' נישנית קודם רבנן דפ' שנים וע"פ שכ' התוס' לעיל בד"ה ואאוירא לענין מתני' דאהלות דאלו מטמאין במגע ובמשא ולא באוהל כו' ולכך הוצרך להוכיח מהך מתני' דכלים גופי' דמטמא מגבו ואפ"ה תנן באותה משנה שאינו חוזר לטומאה ישינה:

ואומר אני דאכתי יש כאן סתירה. דמה מקשה הני הוא דטומאתן שוה וכו' דלמא גם כלי זכוכית שוה והא דלא חשבי' היינו משום שהוא רק מדרבנן והנך הם מן התורה וא"ת א"כ בבבא ראשונה למה עירב כלי זכוכית בהדי עור ועצם שהוא מן התורה. יש לומר דשם לא תנן טומאתם שוה לכך לא איכפת לי' לערב של תורה בשל דבריהם אבל כאן קאמר טומאתן שוה לכך לא עירבם: וביישוב הדבר אני אומר דא"כ היא גופא קשיא למה בבבא ראשונה לא תנן טומאתן שוה ובבבא זו תנן טומאתן שוה הוה לי' ברישא למיתני טומאתן שוה ולא לחשוב כלי זכוכית ובסיפא לא ליתני טומאתן שוה ולחשוב כלי זכוכית:

ובזו יתורץ נמי כוונת לשון הגמ' הני הוא דטומאתן שוה. וכבר כתבתי לעיל ליישב דהוה לי' לסיים הני הוא דמטמא מגבן. וע"ש ולפי דרכינו ניחא דה"פ הני הוא דטומאתן שוה בהך בבא תנן טומאתן שוה אבל מידי אחרינא פי' בבא דרישא כלי עצם וכלי זכוכית אין טומאתן שוה דזה מן התורה וזה מדברי סופרים ואפ"ה ערבינהו א"כ גם כאן לא ליתני טומאתן שוה ולערבינהו ומתורץ קושית פ"י:

ועל זה איכא למידחי דהיא גופא קמ"ל דכלי נתר הוא מן התורה שזה ודאי חידוש הוא שהרי אינו מפורש בתורת ולכך תנן טומאתן שוה משא"כ בכלי עצם ועור שכלם מפורשים בתורה ואין שם חידוש לא הוצרך למיתני טומאתן שוה ולכך לא תנן זכוכית בהדי חרס ונתר דא"כ לא הוה מצי למיתני טומאתן שוה והוה אמינא דגם כלי נתר הוא דרבנן:

וביישוב דבר זה נלענ"ד דהיא גופא קושיית הגמ' דעל כרחין כלי זכוכית מטמא מגבו דאל"כ למה לי' למיתני טומאתן שוה ואעפ"כ נדע דכלי נתר הוא דאורייתא דאל"כ שהוא דרבנן א"כ למה לא תני כלי זכוכית בהדייהו:

ומעתה גם קושיית בני מתורץ. דעל כרחין בטומאת גב משונה כלי זכוכית להחמיר דאל"כ אלא שמשונה רק להקל שאינו מטמא מאחוריו הואיל והוא מדרבנן. א"כ ממילא מוכח מהך מתני' דתרתי דרבנן לא אמרינן. וממילא מדטמא כלי נתר מאחוריו מכלל דכלי נתר הוא דאורייתא ולמה ליה למיתני טומאתן שוה ואין להקשות א"כ למסקנא דמקשה מטומאה ישינה ומוכרח לומר דטומאה דרבנן לא אחיתו. א"כ שוב ממילא מוכח דכלי נתר מן התורה דאל"כ למה מטמא מאחוריהן זה אינו. דהרי זה דטומאת אחוריהן דרבנן אינו מפורש במשנה והתוס' כתבו זה לתרץ הקושיא דלהכי ערבינהו והרי איכא למיטעי ולומר שאר תירוצין שתירצו התוס':

*בתוס' ד"ה וחכמים מטהרין וכו' אבל אין לפרש דרבנן וכו' דא"כ מנ"ל דר"מ אזיל וכו' וברש"א הקשה כיון דמצינן דפליגי בהכי ר"מ וחכמים א"כ נימא דבהכי פליגי וכו' ונראה דאי אמרינן דר"מ סבר דכלי חרס שטיהר יש לו טומאה וכו' א"כ ליפלגו בכ"ח עצמו וא"ל דסוף סוף תקשה ליפלגו בכלי חרס עצמו דר"מ מטמא מדאורייתא מדין כלי מתכות ורבנן מטהרין מדאורייתא אבל מטמאין מדרבנן דבכלי חרס לא שייכא טומאה דרבנן דאי טמא הוא דאורייתא טמא. ומאי איכא בין ר"מ לחכמים. גם א"ל דנ"מ אי יש לו טהרה במקוה דלר"מ דאזיל בתר המעמיד ודומה לכלי מתכות יש לו טהרה במקוה ולחכמים אין לו טהרה במקוה ג"כ אינו דהיכי אמרינן דאי אזיל ר"מ בתר המעמיד בין לקולא ובין לחומרא אזיל גבי כלי זכוכית דטומאה מדרבנן הוא אבל גבי כ"ח דטומאה דאורייתא הוא מה"ת לומר דר"מ אזיל בתר המעמיד אף לקולא לענין דיש לו טהרה במקוה:

שם (דף ט"ז ע"א) תוס' ד"ה אלא מעתה וכו' וכי משני הואיל ונראה וכו' דאיכא למימר אין הכי נמי וכו'. כבר כתבתי לעיל דלתירוץ הראשון סברי התוס' כסברת הראב"ד דלא רצו לגזור ג' טומאות אלא שלסברת רב אשי ס"ל דזה לא מיקרי ג' טומאות [וע"ש]. אלא דהיא גופא קשיא. ומי הכריחם לזה ולמה לא ניחא להו דגם לרב אשי כיון דעל כרחין גזרו על הגב לא רצו לגזור ג' טומאות וכדס"ל להרמב"ם והראב"ד [בפ"א מה' כלים] דגם לרב אשי אינו מטמא מאוירו. ונראה דהתוס' לשיטתייהו והרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו. דהנה בבבא דסיפא דכלי חרס ונתר תנן טומאתן שוה ובבבא דרישא דכלי עצם ועור לא תנן טומאתן שוה. וכתבתי לעיל משום דבבבא דרישא עירב דאורייתא עם דרבנן. אמנם אכתי דבר זה צריך תבלין דמה בכך ואם הם שוים בדינם אכתי ליתני טומאתן שוה ועל זה יש לומר דבאמת דאורייתא ורבנן אינם שוים דעל דאורייתא שורפין תרו"ק ועל דרבנן אין שורפין. והנה לדעת התוס' על כלי זכוכית מה שהיא מתורת כלי חרס שורפין ומה שהיא מתורת כלי מתכות אין שורפין אם כן הכל ניחא דלתירוץ הראשון של הגמ' טומאת גב דכלי זכוכית אין שורפין ובכלי עור ועצם דשורפין. ולכך לא תנן טומאתן שום אבל לעולם דגם כלי זכוכית אינו מטמא מאוירו כמו כלי עצם ועור. אבל לרב אשי דגם טומאת הגב היא מתורת כלי חרס ואם כן גם בכלי זכוכית שורפין על כל טומאותיו א"כ קשה למה לא תנן כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכלי זכוכית טומאתן שוה. וצריך לומר דלרב אשי כלי זכוכית מטמא גם מאוירו וכלי עץ וכלי עצם ודאי דאינן מטמאין מאויר ולכך לא תנן טומאתן שוים. אבל הרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו דהרמב"ם בפ"א מכלים ה' ה' פסק כרב אשי דכל טומאת כלי זכוכית היא מתורת כלי חרס ואפ"ה פסק דאין שורפין תרומה וקדשים והראב"ד שלא השיגו מסכים עמו. וא"כ גם לרב אשי הא דלא תנן טומאתן שוה הוא משום דעל כלי עץ ועצם ועור שורפין ועל כלי זכוכית אין שורפין אבל לעולם דגם כלי זכוכית אינו מטמא מאויר כמו כלי עץ ועצם ועור ולכך פסקו דאינו מטמא: תוס' ד"ה עבדו רבנן היכירא כו'. במאי דאין חוזרין לטומאה ישינה וכו' ולולא דברי התוס' נלענ"ד דבימי יוסי ויוסי שגזרו על כלי זכוכית אכתי גם כלי מתכות לא חזרו לטומאה ישינה דטומאה ישינה שמעון בן שטח גזר. ויוסי ויוסי קדמו בזמן ועבדו אז היכירא בפשוטיהן. ושוב בימי שמעון בן שטח שגזרו על טומאה ישינה בכלי מתכות ובכלי זכוכית לא אחיתו טומאה דרבנן ואז היה אפשר להם לגזור טומאה על פשוטי כלי זכוכית מ"מ כיון שכבר לא נגזר לא רצו לחדש גזירה חדשה בכלי זכוכית:

והנה אי לאו שנדחקו התוס' לעיל בד"ה אתו אינהו וכו' לתרץ בכלי זכוכית כמה תירוצים. והיו נשארים בתירוץ שלי שכתבתי לעיל דיוסי ויוסי גזרו טומאת גבן משום כלי מתכות ושמעון בן שטח קדים בזמן להלל הזקן וק"ו לרבנן דפ' שנים וא"כ בימי רבנן דפ' שנים כבר גזרו במתכות טומאה ישינה וא"כ שפיר הוצרכו התוס' לתרץ כאן מה שלא סמכו על היכירא דטומאה ישינה אבל לפי מה שתירצו לעיל תירוצים אחרים א"כ לא הוצרכו כאן לידחק כצ"ל דדברי התוס' כאן הוא לגירסא דאתו אינהו ולא קבלו מינייהו וא"כ עיקר הגזירה היתה בימי רבנן דפ' שנים ואז כבר היה היכר ע"י טומאה ישינה. אלא דהרי לגי' דאתו אינהו ולא קבלו מינייהו לסברת רש"א דגזרו משמע שריפה א"כ על כלי זכוכית תסוב קושיית אילפא וצ"ל דגם לתירוץ זה במסקנא נשאר תירוץ אינהו גזור לתלות וכמו"ש בקונטרס אחר. ועיקר הייתור שיהיה גם בתחלת הסוגיא תירץ על כלי זכוכית. וא"כ שוב איכא למימר דבימי יוסי הניחו פשוטיהן ושוב לא גזרו:

אמנם דעת התוס' נלע"ד דס"ל דכיון דאתו רבנן דפ' שנים וחידשו גזירת השריפה היה להם לחדש גם פשוטיהן. ועל כרחין שצריך לומר כן לדעת התוס' דאל"כ מעיקרא מאי קשיא להו אתו אינהו וכו' דאכלי זכוכית לא שורפין דלמא בימי יוסי הניחו פשוטיהן להיכירא אלא ודאי דקשיא להו שהיה לרבנן דפ' שנים לחדש גזירת פשוטיהן שהרי הם [נמחקו איזה תיבות]. אלא דאכתי למה נדחקו דלמא באמת כן הוא וטהרת פשוטיהן נשנית קודם רבנן דפ' שנים:

ולפי מ"ש ניחא ג"כ דאיחר להקשות פשוטיהן מיהא לטמא שהוא דבר מפורש שהוא טהור בכלי זכוכית והקשה מטומאה ישינה שהוא רק דיוקא מכאן ולהבא אין וכו' וגם פשוטיהן קדים במשנה. ונראה שהיה יודע דעבדי היכירא ולכך הקשה מטומאה ישינה שכבר יש היכר ע"י פשוטיהן אבל להיפוך שיהיה ההיכר ע"י טומאה ישינה היה סבור שכבר הניחו היכר פשוטיהן בימי יוסי יוסי ויוסי קודם גזירת טומאה ישינה:

ועכשיו דמשני דרבנן לא אחיתו הקשה מפשוטיהן ובאמת לא הקשה מתורת קושיא ברורה שהרי בלשון מיהא אמר פשוטיהן מיהו לטמא דהיינו אם בימי רבנן דשמונים שנה גזר בהו טומאת גבן ואז כבר היה היכר ע"י טומאה ישינה א"כ מיהו לטמא אבל אם בימי יוסי גזר באמת אין כאן קשיא:

דף י"ז ע"ב מתני' אין שורין דיו וסממנים וכרשינין. הנם איסור שריית דיו היא או משום לש כפשטיה דסוגיא ראינו כאן או משום צובע כפי' של הרב המגיד בפ"ט מה' שבת ה' י"ד: ולדבריו פירוש הסוגיא שאם היה בדיו גיבול אז לא היה חייב בדיו משום צובע עד שיגבל. אמנם שריית סממנין הוא דומה לדיו על מר כדאית לי'. לרש"י משום לש ולהרב המגיד משום צובע אבל כרשינין לא שייך בהו לישה וצביעה לפי מאי דמוכח בזבחים דף צ"ד הגה"ת נכד המחבר ודעח הרמב"ם שגם בזרע שומשמין שייך לישה כמבואר בדבריו סוף פ"ח ואולי הוא דומה ממש לזרע פשתן והגמ' לא מיעט אלא מין דגן:דלא שייך לישה רק בזרע פשתן ולא בחיטי ושערי ומאי שנא כרשינין מחיטי ושערי. והרי הרמב"ם בפי' המשנה פירש כרשינין כוסמת וצ"ל שהחיוב הוא משום זורע כמו שפסק הרמב"ם בשורה חיטין ושעורין עיין בדבריו פ"ח מה"ש ה' ב'. ואף שהמג"א בסי' של"ו נתקשה בדבריו מ"מ עיין בספר תוס' שבת יישוב לדבריו ולדעתי ממשנ' זו שבכאן לקח הרמב"ם דבריו ולפי זה מאי למשנתנו כר' היינו משום דיו אבל משום כרשינין בודאי חייב לכ"ע משום זורע. ובזה אתיא לי שפיר דברי התוס' בגמ' בד"ה אונין של פשתן שהקשו אמאי נקט אונין טפי מדיו וכו' ולכאורה בחנם נדחקו בזה דמדיו הוה מצי למידחי דבפיו הטעם דב"ה שסוברים כר' יוסי שאינו חייב עד שיגבל וא"כ אין כאן בשרי' מלאכה כלל שיהא שייך בו שביתת כלים ואף שעדיין יש להקשות א"כ רבי דאמר כב"ש אך י"ל דרבי יאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה אבל לפמ"ש שפיר הקשו דע"כ לא נחלקו רבי ור"י אלא בדיו אבל לא בכרשינין:

ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין. בירושלמי בשמעתין אמרי' כדי שיקלוט העין מה מתהני אמר ר' אבוה כגון אילין קראי דלא מקפידין רבי יהודה בשם שמואל והוא שתהא יורה עקורה וכו' ר' שמואל בשם ר' אבוה ב"ה ילפין מלאכת היתר ממלאכת איסור אלו עשה כן בשבת שמא אינו אסור ודכוותה עשה כן מבעו"י מותר. וע' פירוש הדברים בספר קרבן העדה. ולדידי יפלא טעמייהו דב"ה היה לו לפרש לעיל על משנת דאין שורין ובאמת כבר פירש שם טעמי' דב"ש וטעמי' דב"ה כל א' ממקרא מיוחד ובין אם הקרא הוא אסמכתא או לא אלא דרשה ממש מ"מ שם בפיסקא ההיא דעסיק בטעמייהו דכל א' היה לו לפרש טעם זה. ולכן נלע"ד דטעות נפל בדפוס וכך צריך להיות ר"ש בשם ר"א ב"ש ילפי מלאכת היתר וכו' ולתרץ הקושיא דלעיל שהקשה מה מתהני. פי' ועדיין גמר הצבע נגמר משחשיכה והרי המלאכה נעשית משחשיכה ובא לתרץ דילפי מלאכת היתר וכיון שאם עשה כן בשבת היה חייב ממילא גם בע"ש כבר נעשית המלאכה ולא איכפת לן מה שגם משחשיכה מוסיף צבע אף שגם בזה יש חיוב [והטעם יבא] ולפי זה קשיא לן מדברי הירושלמי הזה על דברי רב יוסף בתלמודא דידן דמוקי משנתנו כר' דסובר נתינת מים היא שרייתו. א"כ תי כשנתן המים בשבת חייב וממילא היה להתיר מבעו"י רק שיתן המים מבעו"י וכדברי ב"ה ולמה בעי ב"ש כדי שישורו מבעו"י ואמנם נלע"ד שרב יוסף לשיטתו לקמן שאין הטעם משום גזירה רק איסור דאורייתא משום שביתת כלים. וא"כ מה בכך שכבר נעשה מלאכה מבעו"י כיון שגם אח"כ שורה ובלש לא אמרינן אין לש אחר לש. וכל מה שניתוסף לשרות מיחשב לישה מחדש ותדע דאטו לרבי דאמר האחרון חייב אם בא אדם אח"ז וגיבל ממש אטו אין האחרון שוב חייב משום מגבל הא ודאי ליתא. ואם כן גם הכלי עושה מלאכת. הלישה ואמנם מה ששכיח רב יוסף דאתיא כר' היינו משום דלר' יוסי אין כאן לש כלל לא בתחלה ולא בסוף דסוף סוף אין כאן רק שריה ולא גיבול והירושלמי קאי בשיטת רבה דסובר משום גזירה ועיקר הגזירה משום שאם יראה שאנו מתירין להתחיל בע"ש והגמר הוא בשבת יסבור שבגמרו לא יחשב מעשיו דממילא נגמר וההתחלה לחוד בודאי לאו כלום הוא ויתחיל בשבת. אבל כשיראה שאין אנו מתירין להתחיל בע"ש רק דבר שכבר נגמר בו מלאכה אם כן ההתחלה לחוד לא יעשה בשבת שהרי גם בע"ש אסרינן עליו וק"ו בשבת. ודבר שיש בגמרו מלאכה אף שנתוסף אח"כ מלאכה יותר מ"מ לא יעשנו בשבת שכבר יש במעשיו מלאכה בתחלה והתחלת הגמר יודע שנקרא מעשיו מדאסרנו להתחילו בע"ש אם יהי' התחלת הגמר בשבת. והרווחנו בזה דגם במצודות אין אנו צריכים לדברי התוס' [ד"ה אלא] דמיירי שלא יוכל ללכוד רק א' או ב'.] ומעתה לרב יוסף נשאר קושית הירושלמי בצמר ליורה מה מתהני וגם תירוץ הראשון של הירושלמי דלא קפדי שייך רק אי הטעם משום גזירה ובמה דלא קפדי אינו בהול עליו ולא גזרינן אבל לרב יוסף אטו בשביל דלא קפדי לא שייך בו צביעה כל מה שהצבע תופס בו יותר בתמי' וצריך לומר דלר"י גם צמר ליורה משום דלא עביד מעשה. [ולאוקימתא שני' דרב יוסף לקמן בגמ' יבואר שם בסוגיין וע"ש]:

תוס' ד"ה אין פורסין אע"ג דבשבת נמי אם פירש וכו' שאינו יודע אם יצוד וכו'. הקשה בני מוה' ישראל והרי בדבור שאח"ז כתבו התוס' דמיירי בפירש בחורשין דמצויים שם ויודע שתבוא שם וא"כ ממילא בשבת בכה"ג חייב. ונראה שקושית התוס' דב"ש קאמרי אין פורסין אלא כדי שיצודו דמשמע מיניה דאם אינו יודע אסור ועל זה הקשו דאדרבא כשאינו יודע יותר מותר ודוחק:

אי נמי נ"ל שאם הטעם משום גזירה לא גזרו אלא היכא בשעה שעושה בע"ש יודע בודאי שלא יוגמר עד שבת א"כ יבא לעשות התחלה בשבת. אבל אם בשעה שעושה בע"ש יש שהות שיוכל הדבר להגמר מבעו"י אף שיש אפשרות שלא יוגמר מבעו"י ע"י איזה עיכוב מ"מ לא גזרו בזה. וא"כ במצודה אם אפשר שיצודו מבעו"י שוב לא גזרו אף אם באמת לא באה החיה עד שחשיכה ועיקר קושית התוס' בד"ה אלא בכדי שיצודו הוא לרב יוסף שהטעם הוא משום שביתת כלים שאז אם ניצוד בשבת יש איסור תורה והוצרכו להעמיד בפורש בחורשין. ועיקר קושית התוס' בד"ה אין פורשין הוא רק לרבה ולא לרב יוסף כדאיתא בחידושי הרשב"א ולרבה דמוקי משום גזירה לא מוקמינן לה בחורשין וכמו"ש לקמן בתוס' ד"ה ונימא מר וכו' ע"ש ושפיר הקשו הרי גם בעביד בשבת ליכא חיוב חטאת ומתורץ קושית בני שי':

ונלע"ד דאם במצודות מיירי באוזלי ואוהרי אז לא שייך משום גזירה שהרי אף אם עביד משתחשך אין כאן חיוב חטאת שהרי אין המלאכ' נעשי' על ידו לבדו שהרי הכלי גומר המלאכ' ואפילו בבהמתו כשהוא מניח על בהמתו כשעקרה תו ליכא חיוב חטאת דאיהו עביד עקירה והבהמה הנחה כדלקמן (דף קנ"ג ע"ב) ואפי' מותר לכתחלה אבל בלחי וקוקרי נעשה הכל על ידו לבד וא"כ באוזלי ואוהרי שייך רק שביתת כלים ובלחי וקוקרי שייך גזירה:

ובהכי מדוייק מ"ש התוס' דפעמים אתו לידי חיוב חטאת שבשעת וכו' דהשתא דבשיטת רבה קיימינן ולדידיה איירי מתני' בלחי וקוקרי וכמו"ש התוס' לקמן ד"ה ונימא וכו' וע"ש בדבריהם) שאין הכלי עושה שום מעשה ובדידי' איכא חיוב חטאת על האדם אם ילכוד בשעת פריסתו. וגזרינן דלמא יבוא לידי חיוב חטאת אם יעשה כן בשבת דלרב יוסף דמשום ש"כ הוא דאסור והיינו באוזלי ואוהרי ליכא חיוב חטאת אם יעשה כן בשבת]:

דף י"ח ע"א גמ'. והשתא דאמרת לב"ה אית להו שביתת כלים דאורייתא מוגמר וגפרית מ"ט שרי. לכאורה יפלא למה הוצרך להקדים דגם לב"ה שביתת כלים וכו' ה"נ להקשות בברייתא רישא אסיפא דרחיים אוסר משום שביתת כלים א"כ מוגמר וגפרית מ"ט שרי. ונלע"ד דבאמת בשביל קושית מוגמר עפרית לא היה צריך להקדים דלב"ה אית להו שביתת כלים דאף אי מוקמת זה כב"ש קשיא רישא אסיפא. אבל לפי שרצונו להקשות אח"כ ממשנתנו אונין וכו' וכן ממצודה וכל אלו לב"ה הוא דשרי ולכן הוצרך להקדים והשתא דאמרת לב"ה וכו' ואומר דרק בשביל מצודות הוצרך להקדים דהנה מה שהקשה מאונין של פשתן על כרחין אין כוונתו להקשות מאונין רק מצמר ליורה אבל שהתחיל באחרון שהוא רישא דהך בבא וכונתו על צמר הנזכר אחריו דמאונין ליכא לאותובי ע"פ מ"ש הרשב"א בחידושיו דלא שייך שביתת כלים בתנור אלא בתנור המטלטל אבל במחובר לקרקע כקרקע דמי אינו מצווה על שביתת קרקע ולרב יוסף דמפרש טעם משנתנו משום שביתת כלים בתנור המטלטל מיירי עיין שם. ולפ' זה כי היכי דלא יקשה מדיו לפי שלא הוזכר כלי [וכמו"ש בתוס' בסוף ד"ה אונין וכו' ע"ש] א"כ איך מקרה מתנור והלא לא הוזכר המטלטל ודלמא בתנור המחובר איירי. אלא ודאי עיקר קושייתו יא ליורה וזה שכתבו התוס' דבאונין הוזכר תנור וכן מה שכתבו שהתנור עושה מעשה כשמחממו כל סברות הללו שייכי ג"כ בצמר ליורה שהוזכר כלי. וג"כ להכי כלי ראשון מבשל יותר מכלי שני לפי שחום הדפנות מחזיק החום ביותר. ועכ"פ עיקר הקושיא מצמר ליורה: