צל״ח – ציון לנפש חיה – סדר מועד – קטע 8

ונראה עפ"י מ"ש לעיל בריש סוגיין על הא דמקשה הש"ס והשותה משקים טמאים היינו הך. והרי צריך למימרא להורות דדוקא שותה ולאפוקי נוגע במשקים אינו מקבל טומאה דלא נימא דבכלל כלים שנטמאו במשקים נכלל גם אדם דכי היכי דגזרו כלים שנטמאו במשקים משום גזירה דמשקה זב א"כ גם אדם יקבל טומאה ממשקים גזירה משום משקה דזב דמשקה זב מטמא אדם, וכתבתי שם לתרץ דלדעת התוס' בפסחים (דף ט"ו) ד"ה ולד טומאה כו' דרק בכלים שנטמאו במשקים הוא דאין שורפין אבל על שאר פוסלי תרומה שבח"י דבר שורפין שפיר מקשה היינו הך דלדידהו ליכא למימר לאפוקי נוגע דלא שמענו כלל לאפוקי נוגע דלעולם דאדם נכלל בכלים שנטמאו במשקים אלא שעל זה אין שורפין ובשותה משקים טמאים שורפים:

והנה לדעת תוס' דעל שארי פוסלי תרומה שבי"ח דבר שורפין וכיון דלא מצינו בהם שנגזרו ב' פעמים רק בי"ח דבר נגזרו א"כ קשה קושית הגמ' בדף ט"ו ע"ב למימרא דתחילת גזירתם לשריפה והאמר אילפא ידים תחלת גזירתן לשריפה מידי אחרינ' לא ונלע"ד דלא אמר אילפא אלא בדבר שגזרו מחמת ספק כגון ידים שמא נגעו במקום הטינופת ובאמת אם שמר ידיו אחר הנטילה אינן פוסלים. וא"כ פסול דידהו הוא מחמת ספק. ועל זה אמר ידים הוא דתחלת גזירתן לשריפה וא"כ שם בדף ט"ו ע"ב לענין ארץ העמים דג"כ הוא מחמת ספק שמא קברו שם העכו"ם מקשה שפיר מאילפא אבל שאר ח"י דבר שפוסלי' תרומה מחמת גזירה לא מחמת ספק גזרו תחילת גזירתן לשריפה:

ומעתה נשוב לדברי התוס' דידן. דלא היו יכולים התוס' להקשות בסגנון אחר ולמימר דאילפא דאמר ידים תחילתן לשריפה היינו ידים מחמת ספר אבל סתם ידים לא היה תחילת גזירתן לשריפה וגזרו שמאי והלל לתלות ותלמידייהו לשרוף דהא אם אילפא קאי על ידים מחמת ספר וא"כ הני לא מחמת ספק הוא רק מטעם דר' פרנך וא"כ על כל דבר כייל אילפא דמידי אחרינא אין תחלתן לשריפה ואם שותה משקים טמאים היינו לתלות רלשרוף אי אפשר שהרי לא מצינו בהו שני גזירות רק פעם א' בי"ח דבר א"כ קשה מאי מקשה היינו הך דלמא אתי לאפוקי נוגע וכנ"ל ודוק:

סוגיא דארץ העכו"ם וכלי"ז

דף ט"ו גמ' אלא אינהו גזרו אגושא לשרוף וכו' עד סוף הסוגיא:

הנה בעיקר החילוק בארץ העכו"ם בין גושא לאוירא. הדבר קשה להבין לרבנן דסברי דקברי עכו"ם מטמאים באהל א"כ כיון שחשו למקום קבר מה חילוק בין גושא לאוירא. וכבר נתקשה בזה המ"ל בפי"א מטומאת מת הל' א' ונדחק כיון שטומאת אהל אינה נוהגת בשאר טומאות כי אם בטומאת נפש הקילו בה והוא דוחק גדול:

והנלע"ד משום שגושא שייך גם בגוש הבא מח"ל לארץ אבל אוירא לא שייך בגוש הבא לארץ לפי שבחתיכה כזו אין להסתפק לקבר רק לעצם כשעורה וכמבואר במ"ל. ומעתה יש לומר שבגושא חששו א"י שהיא חמורה ביותר וגם חששו לקדשים שיזדמן שיובא גוש לירושלים ואף שכתב הרש"א שזה לא שכיח היינו שבשביל זה לא היו קובעים עיקר הגזירה אבל כיון שכבר גזרו שוב חששו גם לזה והחמירו בגזירתן לשרוף אבל אוירא דלא שייך רק בחו"ל עצמו ושם לא שכיח תרומת א"י וקדשים ליתניהו שם כלל לא החמירו בגזירתן ואמרו תולין:

וכל זה אנו מוכרחים בתחילת הסוגיא אבל לבסוף דמסיק דמתחילה גזרו אגושא לתלות ואוירא לא כלום איכא למימר דמתחילה לא רצו לגזור אוירא דעבדו היכרא דלא לשרוף תרו"ק. אלא שאם זה ה"ה טעמם א"כ זה מחשב כמו שגזרו שלא לטמא אוירא כי היכי דלא נישרוף. והרי זה מעין מה שכתב הבעה"מ במנין שמונה עשר דבר דחד מינייהו מי שהחשיך נותן כיסו לנכרי דזה היתר הוא שהתירו ליתן לנכרי ואיך שייך למיחשב זה לגזירה וכתב הבעה"מ שזה היתר הבא מכלל איסור שגזרו שיהא מותר ליתן כדי שלא יבא לידי איסור שיטלטל בעצמו ד' אמות ברה"ר הכי נמי מה שלא גזרו על אוירא הוא הבא מטעם איסור. וא"כ איך אתו רבנן דפ' שנים וגזרו על אוירא ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד הקודם. בשלמא באמצע הסוגיא דמוקי דהם גזרו על גושא לתלות ועל אוירא לא כלום ואתו רבנן דפ' שנים וגזרו על גושא לשרוף ועל אוירא לתלות שפיר כיון שכבר גזרו אגושא לשרוף ולהחמיר שוב יכולין לגזור על אוירא שהרי בטל טעם הראשון שהרי כעת באמת שורפין אבל למסקנא דגם רבנן דפ' שנים לא גזרו לשרוף א"כ איך גזרו על אוירא ולא חשו דלמא אתי לשרוף כמו שחשו יוסי ויוסי ולכן למסקנא צריך ג"כ לומר שמה שלא גזרו יוסי ויוסי על אוירא הוא מטעם דלא שייך רק בתרומת ח"ל ולא משום שחשו דלמא אתי לשרוף:

והנה סברת המשנה למלך שחילק לפי שטומאת אויר אינו נוהג בשאר טומאות לא חשו לו כתבתי שהוא דוחק שהרי במת אויר ונוגע שוים. ואומר אני שגם מדברי התוס' מוכח דלא כסברת המ"ל:

דהתוס' בד"ה אתו אינהו וקשה דמכלי זכוכית לא תירץ כלום אפי' לפי המסקנא ולכאורה דבריהם צ"ע דלמה לא ניחא במסקנא שהרי לפי מה דאמרי' לקמן (דף ט"ז ע"א) כיון דכי נשתברו וכו' שוינהו ככלי מתכות וכו' וכ' התוס' שם דלא גרסינן אלא דלא הדר בי' ממאי דאמר שוינהו ככלי חרש דמשום נשברו וכו' אין טעם להוריד להם טומאה בתחלה כו' ע"ש א"כ שני מיני טומאה גזרו בכלי זכוכית טומאת תוכו משום דמיון כלי חרס והוא היותר מסתבר אלא כיון שכבר הורידו טומאה טמאו גם מגבן משום דמיון כלי מתכות וא"כ איכא למימר יוסי ויוסי חששו רק לדמיון כלי חרס וגזרו על תוכו ורבנן דפ' שנים גזרו גם על גבן מטעם דנשברו יש להם תקנה

והנלע"ד בזה עפ"י דברי הרש"א בתוס' בד"ה אלא מעתה וכו' וכי משני דהא דמטמאי מגבן משום שנראה תוכן כברן לא מצי למיפרך וכו' וכתב הרש"א אבל להאי תירוצא כיון שנשברו יש להם תקנה שוינהו ככלי מתכות ודאי דלא מטמאי נמי מאויר ככלי מתכות ומעתה אם יוסי ויוסי לא שוינהו ככלי מתכות ולא טמאו גבן א"כ על כרחין טמאו אוירן ככלי חרס דמהי תיתי לחלק בין תוכו לאוירו וא"כ איך יכלו אח"כ רבנן דפ' שנים לגזור על גבן משום כלי מתכות וע"י זה עקרו טומאת אוירן ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד הקדום להקל מה שהחמירו הם.

אמנם בגוף דברי הרש"א הללו הקשיתי לשאול לפי סברת הרש"א כיון שכבר שוינהו ככלי מתכות הוכרח להשוותן לגמרי אפי' לקולא דהיינו טומאת אויר שלא יקבל טומאה מאוירו. והרי קולא גדולה היא לבטל ממנו טומאת כל' חרס ק"ו לענין טומאת גב גופי' טומאה זו אינה שייכה לו מצד כ"ח רק מצד כלי מתכות פשיטא שאנו צריכין ליתן לו עכ"פ בטומאה זו קולא של כלי מתכות להיות לו טהרה במקוה שהרי אם תחמיר בטומאה זו שלא תטהר במקוה הוה תרתי דסתרי אהדדי. ולפי זה קשה למה הוצרכו התוס' לומר דלא גרסינן אלא הרי שפיר גרס אלא דחזר בו ממאי דמוקי מתני' דאלו חוצצין כר"מ דוקא ומתוקמא גם כרבנן וכגון שנטמא מגבו דאז יש לו טהרה במקוה וזה באמת דעת רש"י דסובר דלחומר שבא לו מצד כלי מתכות עכ"פ מהני לו טבילה כדפירש"י [לקמן דף ט"ז] בד"ה לטומאתן ישינה שפירש להטעינן טבילה דמשמע דעכ"פ טבילה מועלת בהו, ואם אמנם מסופק אני בכוונת רש"י אם כיון לדברי הרש"א שאחרי שדמוהו לכלי מתכות ממילא מועלת בהו טבילה או אם כוונת רש"י לפי מה שאני סובר דעכ"פ לטומאה ישינה שחומרא זו אין לו רק מצד כלי מתכות [עכ"פ] מועלת טבילה אבל לטומאת תוכו שיש לו מצד כלי חרס אינו מועיל טבילה קודם שבירתו:

ונחזור לסברתנו שהתוס' ודאי דלא ס"ל כדברי המהרש"א וחומרא דכלי מתכות אחיתו ליה בשביל שיש לו תקנה אחר שנשברו אבל לא הקולא ואם כן הדרא קושיא לדוכתי' דלפי זה גם לתירוץ הראשון כלי זכוכית מטמא מאוירו ואם כן למה כתבו התוס' דכי משני הואיל ונראה תוכו וכו' לא מצי למיפרך וכו' והרי גם לתי' הראשון ג"כ צריך לומר כן:

ונראה שהתוס' ס"ל כסברת הראב"ד בה' כלים פ"א ה' ה' הי' אפשר לגזור שלש טומאות לפי שלא מצינו שלש טומאות הללו בשום כלי דהיינו תוך וגב ואויר לכך מיעטו את האויר שהוא חידוש וכל זה לתי' ראשון דשייך בו גב אבל לרב אשי ודאי דמטמא מאוירו ולא מיקרי שלש טומאות דלרב אשי גם הגב מיקרי תוך הואיל ונראה מתוכו כברו:

ודע שאף שכתב הראב"ד שמיעטו את האויר מפני שהוא חידוש אין מדבריו סיוע לדברי המ"ל שנתן טעם בארץ העמים לחלק בין גוש לאויר משום שהאויר חידוש הוא בטומאת מת דמה בכך כיון שכבר חששו בארץ העכו"ם שמא קברו שם מת צריכין לגזור כל טומאת מת. אבל כוונת הראב"ד בכלי זכוכית שיש בו לגזור שלש טומאות דכולהו שייכי בו אלא שאי אפשר לגזור שלשתן שהוא דבר שלא מצינו בשום כלי שמקבל טומאה מן התורה והוצרכו למעט אחד. ולכך מיעטו האויר שהוא חידוש:

ומעתה אי הוה ס"ל להתוס' כסברת המשנה למלך שדבר שהוא חידוש רק בדבר א' אף שגזרו לא גזרו על החידוש אם כן מאי קשיא להו להתוס' מכלי זכוכית הא גם בכלי זכוכית עצמו שייך תירוץ הגמ' יוסי גזר אגושא דהיינו נגיעת תוכו ורבנן דפ' שנים גזרו על אוירא:

וגם לדברי התוס' דבכלי זכוכית שורפים ושייך גם בכלי זכוכית אינהו גזור לתלות ורבנן דפ' שנים גזרו לשרוף ואם כן איכא למימר דעל אויר כלי זכוכית לא גזרו כלל משום שהיא חידוש כסברת המשנה למלך. אם כן איכא למימר דבאמת אינו מטמא מגבו והא דלא חשבי' במשנה היינו משום דכלי חרס ונתר מטמא מאויר וכלי זכוכית אינו מטמא מאויר. אלא ודאי שסברת המשנה למלך ליתי' וחילוק בין גושא לאויר בארץ ישמעאלים והוא ע"פ סברתנו דבגוש החמירו יותר משום דשייך בתרומת א"י שהיא של תורה:

ובגוף הדבר שנסתפקו התוס' בכלי זכוכית. לכאורה יש לומר דמעיקרא גזור בטומאה דאורייתא ולבסוף גזור אף על טומאה דרבנן ואמנם התוס' הוכיחו דא"כ גם בארץ כנענים יש לחלק כך. אמנם בשלמא לענין כלי זכוכית שיקבל טומאה דרבנן יש כמה טומאות דרבנן כגון טומאת עו"ג וטומאת משקין לטמא כלים ובית הפרס וכדומה. אבל בארץ כנענים שיטמא אחרים אפי' בדבר שאינו מקבל טומאה רק מדרבנן ליכא רק משקים וא"כ תינח למ"ד טומאת משקין דרבנן אבל למ"ד דאורייתא מאי איכא למימר וכולהו תנאי לא יחלקו על דבר שנגזר במנין ואעפ"י שכתבו התוס' בשמעתין בד"ה ועל אוירא דלרשב"י לא גזרו על ארץ כנענים יתר מקבריהם כבר כתב המשנה למלך דאפ"ה גזרו כדי שלא יצא מא"י לח"ל. וכוונת התוס' ג"כ על דרך התירוץ הראשון כגון שהביא עפר מארץ כנענים לא"י אלא שלתי' הראשון אפי' לרבנן אינו מטמא באויר ולתירוץ השני דוקא לרשב"י ועכ"פ כולהו תנאי צריכין ליישב גזירת יוסי וגזירת רבנן דפ' שנים:

ואמנם מצינו למימר לענין ארץ כנענים שיטמא כלי זכוכית וא"כ דלמא רבנן דפ' שנים שגזרו על ארץ כנענים ועל כלי זכוכית היינו חדא גזירה שארץ כנענים יטמא אפילו כלי זכוכית ונסתר קושיית הגמ' וצריך לומר דקושיית הגמ' וכל הפלפול הוא ע"פ תירוץ הראשון דשוינהו ככלי מתכות וקשיא מטומאה ישינה ונ"ל דטומאה דרבנן לא אחיתו בה בכלי זכוכית:

אלא דלפי מה שאבאר לקמן בסוף סוגיין דדוקא לענין טומאה ישינה שאין לה עיקר בשל תורה בשום מקום הוא שאמרו כן ולא בדברים אחרים א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי מקשה הגמ' והא רבנן דפ' שנים גזור דלמא רבנן דפ' שנים גזרו על טומאה דרבנן דהיינו שארץ כנענים יטמא כלי זכוכית ולקמן יבואר זה:

דף ט"ו ע"א גמ', כלי נתר וכ"ח הוא דטומאתן שוה אטו מידי אחרינא לא. הקשה הפ"י דהגמ' פתח אלא מעתה לא ליטמא מגבן ומסיים כלי נתר וכלי חרס הוא דטומאתן שוה הוה לי' לסיים במאי דפתח כלי נתר וכלי חרס הוא מגבן. ונראה ליישב עפ"י מ"ש התוס' בד"ה אלא מעתה וכו' והה"ד דהוה מצי למימר וליטמאי מאוירן וכי משני וכ' דאיכא למימר אין הכי נמי והא דלא תני להו בהדי נתר וכ"ח מאי דכלי זכוכית מטמאי מגבן והנה לכאורה דבריהם תמוהים דלפ"ז איך כתבו מתחלה דהוה מצי למימר וליטמאי מאוירן הא איכא למימר אין הכי נמי והא דלא חשבי בהדייהו היינו משום דכלי זכוכית מטמא מגבו. אלא כוונת התוס' הוא דא"כ הקשה לא לטמא מגבן הא איכא למימר דבאמת אינן מטמא מגבן והא דלא חשבי' בהדייהו היינו משום דנהפוך הוא דכלי זכוכית אינו מטמא אפי' מאוירו וצריך לומר דכוונת קושיית הגמ' הוא דעכ"פ חדא מוכח שמשונה מכלי חרס או בטומאת הגוף או בטהרת האויר ומה דנקט לא לטמאי מגבן הה"ד דהמ"ל וליטמא מאוירן וחד מינייהו נקט. וא"כ לכך לא מסיים הני הוא דלא מטמאי מגבן וכו' דהא איכא למימר דגם כלי זכוכית אינו מטמא מגבו אלא שגם מאויר אינו מטמא לכך סיים הני הוא דטומאתן שוה אבל מידי אחרינא לא פי' שאינו שוה להו ומשונה מינייהו עכ"פ או בגב או באויר:

שם אלא מעתה יחזרו לטומאתן ישינה ככלי מתכות: הנה הפ"י נדחק בקושית הגמ' אלא מעתה וכו' וכתב שקושיית זו היא רק לאביי דמפרש לקמן הטעם שמא לא יקבנה בכדי טהרתו אבל לרבא דמפרש שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה לה ופירש"י שהרואה שמשתמשין בו לאחר תיקונה לאלתר בלא הערב שמש סובר דלא בעינן בטבילת כלים הערב שמש ולפי זה לא שייך האי טעמא בכלי זכוכית דהא מסקינן לעיל דכלי זכוכית אין לו טהרה במקוה. ונשאר הפ"י בקושיא דאולי אביי סובר כשנוייא דרב אשי ואני אומר במחילה מכבודו אם חיישינן בכלי המועיל טבילה שמא יאחר טבילה בת יומא עולה שהרואה לא ידע שנשבר וסובר שעל ידי טבילה משתמש בלא הערב שמש וכמבואר לקמן ברש"י שהרואה לא ידע שנשבר א"כ ק"ו בכלי זכוכית שאינו מועיל טבילה כלל שהי' לנו לברר שהרואה שמשתמשים בו אחר שנטמא לא ידע שנשבר ויסבור שעל ידי טבילה משתמש בו ויאמר שמועיל טבילה ואם הי' להגאון נ"י להקשות קושיא זו הי' לו להקשות לפי' הרמב"ם בפי' המשנה פי"א דכלים שפירש טעם חזרתן לטומאה ישינה לא כפי' רבנן שהרואה לא ידע שנשבר והרמב"ם מפרש ששפיר ידע שנשבר אלא שיאמר כיון ששבירה מטהרת וטבילה מטהרת כשם ששבירה מטהר ביומו עצמו. כך טבילה מטהר ביומו שידמה טהרת הטבילה לטהרת השבירה. ובזה שפיר קאמר הפ"י שבכלי זכוכית שאינה מועיל טבילה בטלה גזירה זו:

אלא שבכל זה אני תמה על סברת הפ"י דהרי אפי' סברתו שקושית הגמ' היא לאביי מ"מ קשה ממ"נ שייך בכלי זכוכית שלא יקבנו בכדי טהרתו א"כ אפי' אם אינו דומה לכלי מתכות אכתי יחזרו לטומאה ישינה מצד עצמם דשייך בהו שמא לא יקבנו בכדי טהרתו וכי היכי דגזרו בכלי מתכות משום חשש זה הי' להם לגזור בכל הכלים. אלא שכתב הר"ש שם בפי' המשנה דבשאר כלים לא שייך חשש זה מכמה טעמים שהאריך שם ואי בכלי זכוכית שייך אם כן מצד עצמם הי' להם לגזור שיחזרו לטומאה ישינה ואם גם בכלי זכוכית לא שייך בהו כדרך דלא שייך בשאר כלים אם כן למה יחזור לטומאה ישינה על כרחין צ"ל דקושית הגמ' היא שאף אם בכלי זכוכית לא חשש זה מ"מ כיון דכלי זכוכית דומה לכלי מתכות הי' להם לומר טומאה ישינה בכלי זכוכית משום כלי מתכות שהרואה שכלי זכוכית אינן חוזרים לטומאה ישינה יאמר שגם כלי מתכות אינם חוזרת לטומאה ישינה כי היכי דגזרו טומאת גב בכלי זכוכית משום דדומה לכלי מתכות והרואה כלי זכוכית שאינו מטמא שאם יראו שבה כלי מתכות טהור מגבו וממילא גם לרבא ניחא שאף שבכלי לא שייך טבילה מ"מ היה להם לגזור משום כלי מתכות ועל זה משני הגמ' כלי זכוכית דרבנן כו' בטומאה דאורייתא פירוש גב שהוא בכלי מתכות אחיתו בה רבנן טומאה הכלי זכוכית כי היכי דלא נטעי להקל גם בכלי מתכות ויהי' מכשול גם בטומאה דאורייתא בטומאה דרבנן דהיינו טומאה ישינה שהוא בכלי מתכות גופייהו דרבנן לא אחיתו בכלי זכוכית משום סירכא דכלי מתכות:

שם בטומאה דרבנן לא אחיתו בה רבנן טומאה הנה הא דבטומאת כלי זכוכית לא אחיתו בה רבנן טומאה דרבנן כי אם טומאה דאורייתא לכאורה היה נראה לומר דדוקא לענין טומאה ישינה שאין לה שום עיקר בשל תורה בשום מקום הוא שאמרו כן ולא בדברים אחרים ותדע דאל"כ קשה קושית בני מ' יעקבקא שי' דמה מקשה לעיל אלא מעתה לא ליטמא מגבן דלמא באמת כן והא דלא חשבינהו היינו משום דכלי נתר וכלי חרס מטמאין מאחוריהן וכלי זכוכית אינן מטמאים מאחוריהן לפום חד סברא שכתבו התוס' בד"ה ה"ג רש"י וכו' דמטמאין מאחוריהן הוא רק מדרבנן וא"כ בכלי זכוכית טומאה דרבנן לא אחיתו לה אלא ודאי דדוקא אטומאה ישינה הוא דאמרינן. אי נמי כמו"ש התוס' לעיל לענין שריפה דדוקא מה שהוא משום תורת כלי מתכות הוא דאין שורפין אבל מה שהוא מתורת כלי חרס שורפין כן אני [אומר] לענין טומאה דרבנן דדוקא מה שהוא מתורת כלי מתכות הוא דחילקו בין טומאה דאורייתא לטומאה דרבנן אבל מה שהוא מתורת כלי חרס לא חלקו ואפי' טומאה דרבנן לא אחיתו לה:

ונראה דטומאה דרבנן לא אחיתו כלל אפי' מה שהוא מתורת כלי חרס ואעפ"כ יש לתרץ קושית בני הנ"ל ונקדים דברי התוס' בד"ה לא לטמא וכו' וקשה לרשב"א וכו' ועוד אהך דמייתי איכא למימר דלא חשיב אלא כלי נתר וכלי חרס דהוי דאורייתא ולכאורה מאי ענין זה לקושית הרשב"א קושית הרשב"א אינו סתירה רק קיצור וקושיא זו היא סתירה לסתור קושית הגמ' לגמרי ואמרתי שבאמת אין כאן סתירה שהרי איך אפשר לומר דלכך לא חשיב כלי זכוכית בהדי כלי חרס ונתר משום דלא רצה לערב דאורייתא עם דרבנן א"כ איך חשיב במשנה האחרת כלי זכוכית בהדי כלי עור וכלי עצם והרי כלי עור וכלי עצם הוא מה"ת וכלי זכוכית רק דרבנן ואמנם כוונת התוס' הוא ע"פ דבריהם שהקשו שהי' לו להקשות מתוספתא ולכאורה אדרבא אלימא לי' להקשות ממתניתין ועל זה הקדימו ב' הקדמות חדא דממתני' מקשה רק מדיוקא ומברייתא הוה מקשה מדין מפורש ועוד הקדימו דהרי בהך דמייתי איכא למידחי משום דלא רצה לערב טומאה דאורייתא עם דרבנן. אלא שזה אינו דהא באידך מתני' חשיב כלי זכוכית בהדי כלי עור ועצם. ולפי זה ממשנה א' לבדה אין כאן קושיא כי אם בהקדם ב' מתני' ויותר הוה לי' להקשות מתוספתא שמקשה ממנה לבדה