צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 24

אבל על הרמב"ם קשה כיון שכבר הכרענו דר"י אמר בכיס אחד מחלוקת ור"א בב' כיסין מחלוקת א"כ ודאי הלכה כר"י דאף דבזה דסובר ר' יוחנן דלא כר"א בהא דלא הותרו אלא שנים קיי"ל כר"א מ"מ בהך פלוגתא דכיסין ודאי דהלכה כר"י לגבי ר"א א"כ קשה על הרמב"ם שפסק בפ"ו ממע"ש בב' כיסין מחלוקת ודע שגם בלא"ה קשה על הרמב"ם שכיון שלא נתבאר מי הסובר בכיס א' מחלוקת ומי הסובר בב' כיסין היה לו להחמיר מספק ולומר דבשני כיסין חולין ומע"ש מעורבין. ודוחק לומר דמיירי בז"הז ולשטתו דבז"הז תרומות ומעשרות מדרבנן יעויין בדבריו בסוף פ"א מתרומות והנראה שטעמו של הרמב"ם מדקאמר כאן בתחלת הסוגיא לימא מתניתין רבי וכו' והרי קושיא זו היא רק למ"ד בב' כיסין מחלוקת כדמסיק וא"כ למה הקשה סתם ועכ"פ ה"ל למימר בקושייתו הניחא למ"ד בכיס א' מחלוקת אלא למ"ד בב"ב מתניתין דלא כרבנן ומדהקשה סתם ש"מ שתופס עיקר כמ"ד בב' כיסין מחלוקת ולכן הקשה בפה מלא לימא מתניתין דלא כרבנן ומה שתמה לבסוף קאמר בשלמא וכו' היינו לפי שראה שאותו מ"ד עצמו שסובר בכיס א' מחלוקת אומר שאני גוזלות לכן תמה על ההוא מ"ד למה הוצרך לזה הא איהו קאמ' דבשני כיסין דברי הכל מנה מוצא וכו':

עוד נלע"ד טעמו של רבינו הגדול שפסק כמ"ד בב' כיסין מחלוקת עפ"מ שאיתא במשנה סוף פרק ד' דמע"ש הי' שם מאה ומצא מאתים וכו' מאתים ומצא מנה הכל מעשר וכתב הר"ש וסתם מחצי' כרבי דפ"ק דפסחים ולמ"ד בכיס א' מחלוקת וכו' מתוקמא מתניתין כב"ע ובשני כיסין עכ"ל הר"ש ובירושלמי שם וכן כאן במכילתין נדחק לחלק בין הניח אביו ובין הניח הוא כדי לאוקמי כרבנן ומדלא מוקים לה בב' כיסין ש"מ דהירושלמי תופס עיקר דבב' כיסין מחלוקת ואמנם יש לדחות ראי' זו ועיין לקמן במה שנכתב בשטת רש"י:

רש"י בד"ה זימן שחורים ולא הי' שם עוד אין כוונת רש"י שלא הי' עוד שם שחורים שזה מלתא דפשיטא הוא שאם הי' שם שחורים שלא זימן והוא אינו מכיר את המזומנים שכלם אסורים אלא כוונת רש"י שלא הי' שם לבנים וכן בקן אחרת שזימן לבנים לא הי' שם שחורים וטעמו בזה הוא שאם הי' בקן שזימן שחורים גם לבנים ולא זימנם וכן בקן אחרת שזימן לבנים הי' שחורים שלא זימנם איך קאמר בגמרא מ"ד אינהו נינהו ואתהפוכי אתהפך דמה בכך שאתהפך הרי יש כאן שלא הוזמנו ועיין לעיל במ"ש בדברי הגמרא:

ד"ה בדף וכו' מפני שאותן שבקן מגרשין את כל הבא אליהן וכשיוצאין מן השובך אלו נכנסים וכו' לפי דברי רש"י הללו הנה מה דפשיטא לי לעיל שאם הי' כאן ג' שחורים וב' לבנים וזימן הג' שחורים ולמחר מצא ב' שחורים וג' לבנים להתיר הש' שחורים כמו בהניח שלשה ומצא שנים ואין יתרון הלבנים מזיק להשחורים עיין בדברינו לעיל בדברי הגמרא בתחלת הסוגיא עכשיו מספקא לי טובא ולא עוד אלא אפי' מצא השחורים שהזמין במנינם כמו שהיו יש לדון ואמרינן כיון שיש יתרון בהלבנים מכלל דאתו מעלמא וכיון שנתברר לנו שעכ"פ באו יונים זרים לכאן אמרינן מסתמא כל הני אחריני נינהו שאם הי' נשאר בקן מן אותן של שובך זה לא היו מניחים שום יונה אחרת לבוא לקן הזה שהרי זה דרכם לגרש את כל הבא אליהן ומדחזינן שבאו לכאן אחרים מכלל שכל אותן שהיו כאן אזלי להו והני כולהו אחריני נינהו ומעלמ' אתו ואמנם אעפ"כ אינני זז ממ"ש להתיר שמדברי הגמ' מוכח שאין זה הוכחה דאי הוה זה הוכחה א"כ למה אוקי משנתינו שזימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים הלא נוכל לאוקמי כפשטי זימן שחורים ולא הי' בכאן יותר ומצא לבנים היינו שמצא גם לבנים אסורים לפי שכיון שהלבנים באו כאן ממקום אחר מכלל שגם השחורים אחריני נינהו וכן זימן לבנים ומצא שחורים היינו שמצא גם שחורי' א"ו שאין זה הוכחה שאף שדרכם לגרש לפעמים גברו החדשי' ובאי' להקן אכן לפי פירושינו לעיל שעיקר הקושי' פשיטא הוא מחמת הכפל דתני זימן שחורים וכו' זימן לבנים וכו' ע"ל בדברינו נסתרה הוכחה הזאת:

ד''ה לימא מתניתין וכו' הא מתניתין סתמא הוא וכו' ויש לתמוה לפ"ע שפסק הרמב"ם בפ"ו ממע"ש הל' ג' הרי שם מנה ונמצא מאתים השאר חולין הרי כם מאתים ונמצא מצה הרי הוא חולין וכתב הראב"ד ה"ו שם מאתים ונמצא מנה הרי הוא חולין וכתב הראב"ד היו שם מאתים ונמצא מנה א"א המשנה אמרה הכל מעשר וכתב הכ"מ וטעם רבינו משום דתניא בפ"ק דביצה ובפ"ק דפסחים ובירושלמי פ"ד דמע"ש הניח מאתי' ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וחכ"א הכל חולין וא"כ מתניתין רבי היא וחכמים פליגי והלכה כחכמים דרבים נינהו ואע"ג דאמרינן בהחולץ דסת' במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסת' שאני הכא דבפ"ק דביצה טרחי אמוראי לאוקמי מתני' כחכמי' משמע דסברי דהכי הלכתא ולא כסת' עכ"ל הכ"מ והנה זה יתכן לתרץ דברי הרמב"ם אבל על המקשה דכאן יפלא מה זה הפליאה שהפליא לימא מתני' רבי ולא רבנן הלא כבר ראה סתם משנה שם שהיא כרבי ומה לי סתמא חדא ומה לי תרתי סתמי ועכ"פ רש"י בשמעתין שפירש דברי הגמרא דהא לימא היא בלשון תימה על שסתם כרבי ומה זו תימה כיון דכבר אשכחן סתמא כרבי והנראה דהרמב"ם שסובר דהך משנה דמס' מעשר שני היא כרבי ודלא כהלכתא אינו מפרש כאן הך לימא מתני' כרבי בלשון תמוה אלא כשואל אם אפשר לאוקמי גם כרבנן או לא וכמו שמצאנו בריש מס' ב"מ לימא מתני' כבן ננס ולימא מתני' דלא כסומכוס וכיוצא בזה הרבה שאינן בלשון תמוה ורש"י כאן סובר כשטת הירושלמי כאן בסוגיין וגם שם בירושלמי פ"ד דמע''ש שמחלק בין אמר לו אביו ובין הוא עצמו הניח וסובר הירושלמי דבאמר לו אביו מודים רבנן לרבי יעו"ש: ואמנם על הירושלמי אני תמה מאד שהרי בתוספתא פרק ה' ממע"ש פליגי רבי ורבנן גם באמר לו אביו בשני החילוקים בין במאתים ומצא מנה ובין במנה ומצא מאתים אלא שעכ"פ אם נקח סברת הירושלמי שיש מקום לחלק בין מה שאמר לו אביו ובין דבר שהוא עושה בעצמו ואף שרבי וחכמים נחלקו בין מזה ובין בזה מ"מ לכאורה נשאר השגת הראב"ד על הרמב"ם במה שפסק באמר לו אביו הרי הם מאתים ומצא מנה הכל חולין שהרי סתם משנ' שם במע"ש שהוא מעשר ואף דאתיא כרבי אין לדחות סתם משנה מהלכה ומה שמשני הכ"מ כיון דטרחי אמוראי כאן בביצה לאוקמי מתני' כרבנן ש"מ דס"ל הלכה כרבנן אין ראי' דאף דבהניח הוא פסקו כחכמים אפ"ה יכול להיות דבאמר לו אביו פסקו כרבי וכסתם משנה דמע"ש אלא שזה טעות ושפיר קאמר הכ"מ שהרי הירושלמי גם כאן על משנתינו משני ג"כ החילוק בין הניח אביו ומצא הוא ובין הניח הוא ומצא הוא שהרי הירושלמי מחלק משני שאני גוזלי' שדרכם לפרוח ומקש' בירושלמי והאמ' רב חלפתא הוא הדבר בגוזלים הוא הדבר בביצים הוי דרבי היא אמר רבי ייסא תמן אביו הניח וכו' יעו"ש בירושלמי ומשמע שבא לתרץ גם משנתינו בזה לא על משנה דמע"ש לחוד מהדר א"כ התירוץ מחוסר הבנה דהרי גוגלי' דמשנתינו הוא עצמו הניח ואמנם דברי הירושלמי צריכין תבלין דמה חילוק בין אביו להוא ונראה כאשר נשים לב לדברי המשנה בסוף פ"ד דמע"ש האומר לבנו וכו' הי' שם מאה ומצא מאתים השאר חולין מאתים ומצא מנה הכל מעשר ויש לדקדק מאמרו בהי' מאה ומצא מאתים השאר חולין הלא עיקר הרבותא מה שמאה הם מעשר שהרי חכמים סברי הכל חולין אבל במה שהשאר חולין אין כאן רבותא דמהי תיתי יהי' חשש מעשר על השאר ולכן נלע"ד שהחילוק שמחלק הירושלמי שלמי בין הניח הוא וכו' הוא שהרי הטעם שסברי חכמים הכל חולין הוא מטעם בהניח מאה ומצא מאתים שאין דרך להניח חולין ומע"ש ביחד לכן אמרינן מסתמא נטל הראשונים ובהניח מאתים ומצא מנה הטעם כיון שלא העלן לירושלים אין דרך להפרידן זה מזה כדפי' רש"י כאן וכ"ז שייך בהניח הוא אבל באמר לו אביו הרי שם מאתים ומצא מנה אמרי' לקח מהם מנה והעלה אותן לירושלים או נתנם לאחר להעלותן לירושלים ובאמר לו אביו מנה ומצא מאתים יש לחוש שמא גם המנה השני הוא מעשר שכיון שאין דרך להניח חולין אצל מעשר שני מסתמא גם השני שהניח שם הוא ג"כ מעשר והי' מקום לחוש שגם השאר הוא מעשר קמ"ל משנתינו שהשאר הוא חולין והטעם דמחמרינן במנה ולא אמרינן שהכל חולין ואם אמרי' שספיקו לחומרא א"כ גם השאר יהי' מעשר נלע"ד דטעמייהו דחכמי' דמקילין הוא מטעם שכל המעות מתחלתן הם חולין ולכן במעות שאנו מסופקים אם הם חולין או מעות מע"ש הרי אנו מקילין ואוקמינן בחזקתן וכאשר ביארנו בחידושינו במס' פסחים דף ז' ע"א אבל במנה יש ס"ס להחמיר שמא הכל מעשר שגם המנה העודף הוא מעשר ואת"ל שאין הכל מעשר אכתי שמא נשאר המנה הראשון כאן במקומו והוסיף עליו מנה חולין אף שאין רגילות להניח חולין אצל מעשר אעפ"כ בכלל ספק הוא וכל זה שייך בהניח אביו אבל בהניח הוא עצמו הוא יודע שלא הי' לו יותר ממנה מעשר שני וכן הוא יודע שלא העלה מהם לירושלים זהו החילוק שבין אביו לעצמו ולפ"ז שהטעם בהניח מאתים ומצא מנה שאין דרך להפריד מע"ש זה מזה כל זמן שאינו מעלה לירושלים א"כ זה לא שייך גבי זימון דיום טוב דאטו אין דרך לקחת מהם לאחדים ולכן אפי' בביצים בהניח שלשה ומצא שנים ג"כ מותרים וכן מבואר כאן במהרש"א בתוס' ד"ה הכל חולין וכו' וכתב מהרש"א וצ"ע דאכתי תקשה להו בסיפא דקאמר נמי שאני אומר להקל וליכא לפרושי שם משום דאין דרך להפרידן כנראה מפירש"י דא"כ מאי קא קשיא לי' מגוזלות דהאי טעמא לא שייך בגוזלות עיין במהרש"א ולפ"ז מוכח מסוגיא דילן כאן דלא ס"ל תלמודא דידן הך סברא שאין דרך להפריד מעות מעשר זה מזה דאל"כ למה הוצרכו דגוזלות עשויין לדדות דלפי זה אם אירע כן בביצים הי' אסורות ולסברת הירושלמי גם ביצים מותרים וכיון דתלמוד' דידן לית לי' הך סברא א"כ ע"כ דמשנה דמע"ש באמר לו מאתים ומצא מנה הכל מעשר רבי היא וחכמים פליגי ולכן שפיר קאמר הכסף משנה שהרמב"ם דחה משנה זו מהלכה דכיון דטרחי אמוראי כאן אליבא דחכמים ש"מ הלכה כחכמים: והנה אע"פ שמוכח דסוגיא דילן לא ס"ל הך סברא שאין דרך להפרידן אעפ"כ אין לנו הוכחה דלית לי' לתלמודא דידן סברא שאין דרך להניח מעות חולין אצל מע"ש וכן משמע מדברי מהרש"א הנ"ל וא"כ בהניח מנה ומצא מאתים שפיר יש לחלק בין הניח הוא ומצא הוא ובין הניח אביו ומצא הוא ולכן עולה שפיר שפסק הרמב"ם שם באמר לו הרי שם מנה ומצא מאתים השאר חולין דמזה מוכח שמנה עכ"פ הוא מעשר וכמו שמבואר במשנה ובאמר לו מאתים ומצא מנה פסק הכל חולין שלא כדברי המשנה וממ"נ אם תופס דברי המשנה בזה למה לא תפס בזה ואי משום שפסק כחכמים ודלא כמשנ' א"כ גם בהי' מנה ומצא מאתים הי' לו לפסוק שהכל חולין לפי מ"ש ניחא שיש הפרש ביניה' לדינא:

תוס' ד"ה איכא חד וכו' א"נ ה"ל דשי"ל וכו' מה שפשוט בדברי התוס' ובדברי הר"ן שג"כ תירץ כן דגוזלו' הללו מקרי דבר שיל"מ מספקא לי קצת: ומתחלה צריך אני לדון בדין האומר זה וזה אני נוטל למחר ולא הוצרך להם למחר ונשארו בשובך עד י"ט אחר שאירע כן בערב פסח ונשארו בשובך מה דין גוזלות הללו בשביעי של פסח ולפי הנראה כיון שלא הוצרך להם נשארו ממילא כמקדם והרי הם מוקצים וצריכין הכנה שנית ואם נחליט כן אז אני אומר ששוב אין הדבר כל כך מוסכם שיהי' נחשב דשיל"מ ותליא באשלי רברבי דלדעת הרמב"ם והרי"ף שחמץ מקרי דשיל"מ אף שיחזור לאיסורו כשיגיע פסח אפ"ה מקרי דשיל"מ גם גוזלות הללו מקרי דשיל"מ אבל לדעת הרא"ש ושאר פוסקים דחמץ לא מקרי דשיל"מ כיון שיחזור לאיסורו גם גוזלות לא מקרי דשיל"מ שהרי יחזרו לאיסור כשיגיע י"ט ואף שבפירושינו לעיל דף ד' ע"א תמהתי על גליון המרדכי שרצה לומר דחדש לא מקרי דשיל"מ למאן דסבר דחמץ לא מקרי דבר שיש לו מתירין ואני תמהתי שאין זה דומה לחמץ דחמץ זהו עצמו יחזור לאיסורו בפסח הבא אח"כ אבל חדש זה החדש שיותר בעצם יום העומר לא יחזור לאיסורו לעול' ע"ש בדברינו היינו מטעם שזה חדש לא יחזור לאיסורו אבל אלו הגוזלו' יחזרו לאיסורם ביום טוב הבא שפיר דומי' לחמץ ובחידושינו לפסחים דף ז' ע"א דברנו אם התוס' ס"ל דחמץ מקרי דשיל"מ או לא יעו"ש בדברינו ואמנ' גוף סברא דנימא דאם אמר ז''וז אני ניטל למחר וכשהגיע מחר לא נטלם אם יחזרו לאיסור מוקצה בי"ט הבא אח"כ לא ברירא לי ואפשר כיון שזימנם גלי דעתי' שאינו מחזיקם לגדל יונים ונשארו ממילא מוכנים:

בא"ד ואפי' באלף לא בטיל כתב המג"א בסי' תצ"ז סקי"ד ולפי"ז אם נאכל אחד מהם או נפל לים כלן מותרין כמ"ש בי"ד סי' ק"י סקז"ח עכ"ל המ"א ואני תמה על המג"א שנעלם ממנו דברי הש"כ בי"ד סי' ק"י סקנ"ז ששם על מ"ש רמ"א סי"א שדשיל"מ אין להתיר מכח ספק ספיקא כתב הש"ך נראה דכ"ש שאין להתיר בנפל אחד מהן לים ע"ש בש"ך וכיון שהמג"א פסק בסי' תצ"ז סק"ד לאסור ס"ס איך רצה כאן להתיר בנפל לים או נאכל אחד מהם גם בלי דברי הש"ך תמי' לי על המג"א דהרי זה פשוט דההיתר של כל דפריש מרובא פריש הוא היתר יותר ברור מההיתר של נפל א' מהם לים שהרי מטעם כל דפריש מרובא פריש אפי' פירשו הרבה כלם מותרים ורק שנים האחרוני' אסורים ואותן שפירשו הותרו לגמרי ואין צריך לאכלם שנים שנים דוקא ובנפל א' מהם לים לא הותרו הנשארים לאכלם אחד אחד אלא צריך שיאכל שנים שנים כמבואר בי"ד שם ס''ז וכיון שהמ"א אוסר כאן דלא אמרינן כל דפריש מרובא פריש כאשר ביארנו במשנתינו איך הוא מתיר בנפל אחד מהם לים ודבריו צ"ע:

דף י"א ע"א ולא מבעי' זימן בתחתונ' וכו' וי"לד היא גופה מנ"ל לרבא דאמרינן סרוכי סריך ודלמא דוקא בזימן בתחתונה ולא בעליונה מיירי משנתינו ולא איפכא ונראה דכיון דרב' סבר דבדף לא איצטרך תנא להשמיענו א"כ גם רישא דאמרי' לעיל כדאמר אביי בדף לא מוקים לה רבא בדף ומוקי רישא כגון שבתחתונה זימן שחורים ולבנים ובעליונה לא זימן כלום אבל היו שם שחורים ולבנים ולמחר מצא בתחתונה שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים ובעליונה לא מצא כלום וכיון דבתחתונים איכא ריעותא שלא מצאן במקומם ומצרף לזה שבעליונה לא מצא כלום אמרינן הני תחתונים אזיל לעלמא והני עליוני' אשתרבובי אישתרבוב למטה ואסורי' וסיפא שוב לא איצטרך לזה דכבר שמענו זה מריש' ולכן אמרינן דסיפא רבותא יותר קמ"ל דאמרינן גם להיפך שאם זימן בעליונ' ולא בתחתונה אמרינן סרוכי סריך למעלה ובזה אפשר לקיים הגירסא ולא מבעי' קאמר פרש"י מחק גירסא זו ולפמ"ש ניחא שעל התנא קאמר דתנא דמשנתינו לא מבעיא רישא דאמרינן אשתרבוב אלא אפי' סיפא נמי אסורים דאמרינן סרוכי סריך ואביי דאוקי בדף צריך לומר דגם רישא מוקי בדף דאין לומר דמוקי רישא באוקימתא דרבא דהרי כיון דלרבא דף הוא יותר פשוט עד דלא איצטרך התנא למתני כלל א"כ ודאי אף דלאביי אינו פשוט כל כך ואיצטרך תנא למתני אבל עכ"פ יותר פשוט הוא משני קינין אפי' בהזמין למטה ולא למעלה וא"כ אי ס"ד דאביי מוקי רישא בשני קינין א"כ סיפא מיותר לגמרי ולכן צריך לומר דמוקי גם רישא בדף ותרוייהו איצטרך משו' כיון דבדף הוא ג"כ רוב משכחת לה תרי רובי רובא דעלמ' ורובא דשובכין שלו עיין פני יהושע ואשמעינן רישא בתרי רובי וסיפא קמ"ל אפי' בחד רובא דהיינו באינן מפריחין דליכא רובא דעלמא ולפמ"ש לעיל דלאביי בלא"ה ליכא מריש' סייעתא לרב חנינא בלא"ה ניחא סתם גמרא דאוקי לעיל בדף מוקי סיפא באוקימת' דרבא:

שם ושוין שאם קצב וכו'. הא דלא קאמר סתם ושוין שלא לקצב עליו ואסור לטלטלו ואולי רבותא קאמר דלא התירו סופן משו' תחלתן בזה והא דלא קאמר ושוין דאסור להחזירו נראה שרצה ללמדנו ג"כ דלצורך גופו או מקומו גם כן אסור לטלטלו ואמנ' לרבא דמוקי בפרק כל הכלי' הך ושוין וכו' היינו מחמה לצל קשה דה"ל למימר ושוין שאסור להחזירו והא ודאי דלא לחנ' רוצה להחזירו ואפ"ה אסור וממילא פשיטא שמחמה לצל אסור ולכן נראה דמה דאמר ושוין שאם קצב עליו בשר לא לענין להחזירו אמר אבל רבותא קמ"ל לא מבעי' אם לא קצב עליו בשר פשיטא שאסור לטלטלו שהרי מלאכתו לאיסור אבל אם קצב עליו בשר אם כן כבר נחשב היום מלאכתו להיתר וה"א ששוב מותר לטלטלו כמו שאר כלים שמלאכתן להיתר קמ"ל שלא כן הוא וכיון שכבר קצב הבשר ואין לו צורך עוד היום לקצב עליו עוד שוב הוא חוזר לאסורו ככל שאר כלים שמלאכתן לאיסור ובאמת מכאן למד הטורי זהב בי"ד סי' רס"ו סק"א שאיזמל שמלו בו אסור לטלטלו אחר המיל' לאפוקי מדעת רמ"א ורש"ל שסוברי' כיון שהי' בה"ש מלאכתו להיתר למול בו אין מוקצה לחצי שבת והביא הט"ז ראי' לאסור מן העלי לאחר שקצב עליו בשר וכן הוא במג"א סי' של"א סק"ה אבל להחזירו אפשר שמותר סופו משו' תחלתו ואף שלא חשבו לקמן גבי דברי' שהתירו סופן היינו משו' דלא חשיב שם רק מה שההיתר מבואר במשנה וגם אפשר שקוד' שקצב עליו בשר ועתיד לקצב עליו היום בשר הרי הוא אז כמו כלי שמלאכתו להיתר ומותר לטלטלו אפי' מחמה נצל ככל הכלים שמלאכתן להיתר ולהכי נקט שאם קצב עליו אבל קוד' שקצב מותר לטלטלו:

שם אמר אביי מחלוקת בעלי כבר הקדמנו לעיל בדף הקדום דלא שייך כאן להקשות אטו טעמא דב"ש אתי לאשמעינן ואמנם נרא' דיש כאן צורך גם לב"ה דהתוס' כאן בד"ה אין נוטלין תימא הא אפי' כלי שמלאכתו לאיסור שרי לצורך גופו ומקומו וי"ל דבפ' כל הכלים מוקי לה במוקצה מחמת ח"כ וכו' ואמנם נוכל לדחות דלעול' דלא במוקצ' מחמת ח"כ דבאמ' שם בפרק כ"ה הך בריית' דושוין שאם קצב וכו' דאיכא דמוקי לה במוקצה מחמת ח"כ ואיכא דמוקי לה מחמה לצל ולא מיירי כלל במוקצה מחמת ח"כ ועיין ברבינו אשר כאן ומעתה נוכל לאוקמי משנתינו באינו מוקצה מחמת ח"כ וטעמייהו דבית שמאי משו' דחיישי לאמלוכי ולאפוקי מפירוש זה בא אביי וחידש דבתברא גרמי גם ב"ש מתירין וא"כ לא חיישי ב"ש לאמלוכי ומ"ט דאסרי ב"ש בעלי אלא ע"כ דעלי הוא מוקצה מחמת ח"כ ושמעינן מזה דב"ה מתירין אפילו במוקצה מחמת ח"כ משום שי"ט: