צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 10

ע"כ דברי בן המחבר הרב מהר"ש

שם אר"ז תאכל אגב אמה ה"ד וכו' הנה אלמלא אביי שפירש דברי ר"ז בתורת ברירה הייתי מפרש דברי ר"ז ע"פ שהביא בע"המ בשם רבינו אפרים שאסר ביצים גמורות הנמצאים בתרנגולת שחוטה ביו"ט אחר השבת מטעם ספק תורה דאולי אם לא נשחטה היתה יולדת היום נמצא שנגמרה אתמול בשבת ובע"המ השיג עליו שאפי' נגמרה אתמול מ"מ כיון שנמצאת בעודה בתרנגול' הרי היא כאחד מאבריה של התרנגולת ולפי דברי בע"המ נוכל לפרש דברי ר"ז שתאכל אגב אמה ובנמצאו בתרנגולת שחוטה מיירי וביו"ט אחר השבת ואעפ"כ מותרת אגב אמה כלומ' שהיא נחשבת כאחת מאברי'. וכן ע"פ סברת הרמב"ן שהשיב על דברי רבינו אפרים וכתב שכיון שנמצא בתרנגולת לא הועילה הגמר של אתמול לכן אינה אסורה וא"ת והלא ביו"ט יכול הוא לשחטה א"כ אפי' הועיל' לנו הגמר של אתמול זה אינה שאלה כיון שלא שחטה ונולדה שבת הכינה לפנינו ע"ש במלחמות וא"כ יש סברא לומר שאם אחר שנולדה הביצה שחט את אמה תחזור הביצה מאיסור להיתר שהרי הוברר הדבר שלא הועילה הכנת שבת שהרי סוף סוף היתה נמצאת בתרנגול' אחר השחיטה ואף אם היינו אומרים שלא תועיל ברירה ביו"ט אחר השבת שהוא איסור תורה ולא סמכינן על ברירה ע''כ ביו"ט דעלמא תהיה מותרת אם נשחטה התרנגולת אף אחר שנולדה וא"כ הי' אפשר לומר שלזה כוון ר"ז שתאכל אגב אמה. ואמנם כיון שאביי לא פירש כן דברי ר"ז מכלל שאין פירוש זה מתקבל אצל חכמי התלמוד ולכן לא נאריך בזה:

שם רב אית לי' הכנה דרבה ור"י לית לי' הכנה דרבה ויש לדקדק הרי מתחלה לא הוה קשיא ליה אלא על רב ולר' יוחנן הי' ניחא וא"כ היה סבור דתרוייהו לית להו הכנה וא"כ הי' לו לשנויי רק רב א"ל הכנה: ונראה ע"פ מ"ש הרא"ש בסימן ז' בעגל שנולד בי"ט ולא שייך הכא טעמא דהכנה דדוקא לידת ביצה חשוב הכנה דע"י לידה הוכנה לגדל אפרוח וכו' אבל עגל וכו' ולפי הטעם שהוכנה לגדל אפרוח א"כ ביצה מתרנגולת דספנא מארעא שאינה מגדלת אפרוח כדלקמן דף ז' ע"א א"כ הרי היא כעגל ואין בהלידה שום הכנה ולפ"ז יש לומר דהמקשה סבר דכ"ע אית להו הכנה אלא דפלוגתייהו בביעא דספנא מארעא שאין בלידתה שום הכנה: ולפיכך היה קשה לו דמ"ט דרב שאומר נולדה בזה אסורה בזה ובשלמא ביומה אסורה אי משום משקין שזבו אי משום פ"הנ ואי משום מוקצה או משום גזירה י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת לכל הני אמוראי דריש מכילתין לכל מר כדאית לי' אבל למה אסורה למחר כיון שאין כאן שום הכנה אי לאו משום דסבר קדושה אחת הן ולכן הקשה דהרי רב אמר הלכה דשתי קדושות הן והתרצן כשחידש לו דטעמא דרב משום הכנה א"כ ע"כ דאיירי בביעי דדיכרא והלידה היא חשובה הכנה הוצרך לחדש דר"י לית לי' הכנה. ועיין לקמן בחידושינו דף ז' ע"א:

שם כתנאי נולדה בשבת וכו' אלמא בי"ט וכו' נלע"ד דנקיט תרוייהו לרבותא דכחה דהיתירה עפ"מ דאמר ר' יוחנן בסמוך דעצים שנשרו מן הדקל בשבת אסורים בי"ט ועל תשיבני ביצה משום דגם ביומה חזי לגמעה וכו'. והנה באמת ביצה לגמעה חי נחשב אכילה ע"י הדחק ולהכי שייך בישול אלא ע"י ישראל בביצה והבע"המ בריש מכילתין נתן טעם על איסור ביצה משום מוקצה בי"ט אף לפי הכלל שלו שכל דבר שנוהג בשבת אף בי"ט מותר מ"מ ביצה אסורה דלא שייכא כ"כ בשבת שעיקר הנאתה ע"י בישול עיין בדבריו ולפ"ז הי' מקום לומר אף שהתרנו ביצה שנולדה בי"ט בשבת שאחרי' היינו כיון שראוי' ביומה ולא התרנו אותה עד מחר לא אתי למשרי ביומה אבל איפכא נולדה בשב' איכא למימ' את מתירה למחר יטעה להתיר למחר גם הנולדה בו ביום והא דלא אכלנו ביצה זו אתמול לא מפני האיסור אלא מפני שאין ראוי' לאכילה להכי קמ"ל רבותא דאפי' נולד' בשבת מותרת בי"ט ואי הוה קמ"ל נולדה בשבת לחוד ה"א דנולדה בי"ט אסורה בשבת שאם אתה מתירה אתי לאטוינהו בי"ט למכלינהו למחר וכדטעה ההוא אושפזכני' דראב"א בסמוך קמ"ל דנולדה בי"ט מותרה עכ"פ לגמעה למחר ולא חיישינן שיטוינהו היום:

שם כתנאי וכו' וליכא למימר דכ"ע לית להו הכנה ור"י משום ר"א דאמר עדיין הוא מחלוקת הוא משום דסבר קדושה אחת הן דהרי ר"א בפירוש ס"ל שתי קדושות כמבואר לעיל דאמר רב הלכה בארבע זקנים ואליבא דר"א וכו':

שם כתנאי וכו' סוגיא זו לכאורה משונה משאר סוגיות הש"ס דבשאר סוגיות בכל מקום דפליגי אמוראי במה דפליגי תנאי דרך הגמ' להקשות לימא בתנאי וכאן הוא אומר בניחותא כתנאי ועוד כיון דע"כ ר"י משום ר"א ודאי אית לי' הכנה גם לר"י אלא דר"י כת"ק ס"ל א"כ קשה היאך רמי ר"י לעיל דף ג' ע"א דר"י אדר"י והוצרך להחליף השיטה ומה חסר לו דטעמי' דר"י דאמר תאכל בשני אבל בראשון לא לאו משום מ"שז הוא אלא משום הכנה כיון דמצינו בפירוש דר' יהודה א"ל הכנה ומ"ש התוס' כאן בד"ה רי"א וכו' הא דידי' והא דרבי' היא גופה קשיא מנ"ל לר' יוחנן דר"י לא ס"ל בהא כרבי': והנלע"ד דמה דאמר כתנאי אין הכוונה דפליגי ממש בהך פלוגתא כי פלוגתא דהני אמוראי הוא בהכנה דרב א"ל הכנה ור"י ל"ל הכנה וממילא נחלקו אם הנולדה בזה מותרת בזה או אסור' וקאמר כתנאי דפליגי ג"כ בנולד' בז' אם מותרת בז' אבל בדין הכנה כל חד מהאמוראי מוקי הני תנאי כותי' ונציע הוצע' אח' והו' כי מה דאמרי' לעיל ברי' מכילתין והכינו את אשר יביאו חול מכין וכו' וילכו' מזה הכנ' יש לנו לדון אם היא דרשה גמורה והוא דין תורה או הוא אסמכתא בעלמא ועקר דין הכנה הוא רק מדרבנן וההכרעה לזה הוא מדגזר רבה לעיל י"ט ושבת דעלמא אטו יום טוב אחר השבת ושבת אחר יום טוב מכלל דדרשה גמורה היא דאל"כ קשה הכנה גופה גזירה דרבנן ואנן ניקו ונגזור גם ביום טוב ושבת דעלמא ובזה הונח לנו לעיל דף ב' ע"ב דבעירובין דף ל"ח ע"ב גרסי' אמר רבה התם משום הכנה דתניא והי' ביום הששי והכינו וכו' והתוס' שם מחקו הגרסא דל"ג דתניא דהרי אמרינן בריש ביצה רבה לטעמי' ואי ברייתא היא מאי קאמר לטעמיה וכו' ורש"י פירש בביצה דרבה לטעמיה דאמר מוקצה דאורייתא מהאי קרא ולא נהירא ועוד דמשמע התם דהדר בי' עכ"ל התוס' שם וביארנו לעיל דמה דקאמר לטעמי' היינו שסובר שהיא דרשה גמורה וכבר ביארתי בזה לעיל דברי רש"י: ובזה נבוא להמכוון בשמעתין כאן דרב סובר נולד' בזה אסורה בזה וטעמי' משום הכנה דגם הלידה היא הכנה וכבר בארנו דבספנ' מארעא ליכא בהלידה שום הכנה ואמנם אם נימא דהכנה דאורייתא אם כן בביעי דדיכרא יש איסור באורייתא בנולדה בזה להיות אסורה בזה ואם כן יש לאסור גם בספנא מארעא אטו ביעי דדיכרא ולפי"ז סובר דהני תרווייהו תנאי אית להו הכנה כמו רב אלא דפלוגתייהו דהני תנאי הוא בדספנא מארעא ת"ק סבר הכנה דרבנן והך דרשה דוהי' ביום הששי והכינו הוא רק אסמכתא ולכן אין לאסור בביעי דספנא מארעא אטו ביעי דדיכרא ולכן אמר נולדה בזה מותרת בזה ור"י משום ר"א סובר דהך דרשה דוהי' ביום הששי דרשה גמורה היא והכנה דאורייתא וגזרינן ביעי דספנא מארעא אטו ביעי דדיכרא ולכן אמר עדיין היא מחלוקת זו היא סברת רב דכל הני תנאי סברי הכנה כמו רב אלא דמ"ס שהיא דאורייתא ומ"ס שהיא דרבנן ורבי יוחנן סבר דכל הני תנאי לית להו הכנה ופלוגתייהו בעומדת לגדל ביצים ות"ק לית ליה מוקצ' אלא דביום שנולד' אסורה דלא עדיפא מעומדת לאכילה שאסורה משום משקין שזבו ור"י משום ר"א לטעמייהו דר"י אית ליה מוקצה וגם ר"א א"ל מוקצ' שפירש רש"י ד"ה היא ואמה ע"ש ואם כן אף ביום שנ' אף שאינה נולד מ"מ הביצה מצד עצמה מוקצית היא שעומדת לגדל אפרוח לכן כל זמן שלא הזמינ' בפירוש לאכיל' מוקצית היא ולכן אסור' גם בשני והה"ד דאם נולד' בחול גמור' מוקצית היא לר"י כל זמן שלא הזמינה ששוב לא תעמוד לגדל אפרוח ואסור' בכל שבת ויום טוב אלא דנקיט נולדה בשבת וכו' לרבותא דת"ק דאפי' מתיר דשתי קדושת הן וגם דל"ל הכנה ומעתה לר' יוחנן לא רבי יהודה ולא רבי' ס"ל הכנה כלל ושפיר רמי לעיל דר"י אדר"י דלעיל ודאי לא מיירי בעומדת לגדל כמו שהארכתי לעיל מדהתיר' בשני ולכן ודאי מה שאסר' בראשון הוא משום משקין שזבו ובזה אין אנו צריכין למ"ש התוס' כאן דהא דידי' והא דרבי'.

שם אבל לא והתני' וכו' אין מטלטלין וכו' ולכאורה יפלא דשביק לאיסור הטוי' שהוא איסור מלאכה ואחז איסור טלטול. ובשלמא לפמ"ש התוס' בדף ב' ע"ב בד"ה והי' וכו' דאף למאן דלית ליה הואיל אפ"ה מותר לבשל מן התורה מי"ט לשבת אם כן ה"ל מותר הטוי' ע"י עירוב תבשילן אבל לדעת הר"ן בפסחים דף מג וכאן בשמעתין דאם הכנה דממילא אסור ק"ו לאפות ולבשל בידים שאסור מדאוריית' מיום טוב לשבת וההיתר שלנו שסומכין על ע"ת הוא מטעם הואיל ואי מקלעי ליה אורחין חזו להו ולפי"ז דבר האסור לכל ישראל בו ביום ואינו מותר כי אם למחר לא שייך הואיל ומקלעי אורחין ואסור מן התורה לבשלו ביום טוב לצורך שבת שלמחרתו ואפילו שמה שאסור היום הוא רק מדרבנן מכל מקום כיון ששוב אי אפשר שיאכלוהו שום בן ישראל אסור מן התורה ואם כן למה נקט רב אדא איסור טלטול ושביק איסור טוי' של תורה אלא דעקר קושי' זו ליתא דע"כ לא קאמר הר"ן וסייעתי' דמדאורייתא אין צרכי שבת נעשים ביום טוב היכי דלא שייך הואיל אלא לדידן דס"ל כרבה דאית לי' מן התורה והם לא ס"ל כסברת התוס' לחלק בין הכנה דביצ' להכנ' דאפי' ובישול ואדרבה הכנה דבידים הוה ק"ו לדידהו מהכנ' דביצ' אבל כאן רב אדא דאמר מה דעתך וכו' הלכה כר' יוחנן ולר"י דלית ליה הכנ' דרבה שפיר צרכי שבת נעשי' ביום טוב ולכן לא הי' יכול לאסור מטעם הבישול דכיון דעירב ע"ת הותר לבשל מיום טוב לשבת ולכך הוצרך לאסור לו מטעם טלטול שאסור בו ביום:

אלא דהיא גופא קשיא למה יהי' לשיטה זו טלטול אסור דכיון דלשט' זו מדאוריית' צרכי שבת נעשים בי"ט א"כ כל מה שמותר לצורך בו ביום מותר לצורך מחר וכן פירש"י בפסחים דף מ"ו ע"ב בד"ה מדאורייתא וכו' דכתיב אשר יאכל לכל נפש וכו' ושבת ויום טוב חדא קדושה דתרוייהו שבת איקרי וכי היכי דמותר לבשל בו ביום מותר לבשל למחר ולקמן דף ח' ע"א בתוס' ד"ה אמר ר"י ל"ש וכו' כתבו דמוקצה אינו אסור לטלטלו ביום טוב משום אוכל נפש ושמחת יום טוב וכ"כ בדף ל"א ע"ב בד"ה אמר ר"ז וכו' מכאן יש ראי' לריצב"א שפירש דטלטול מוקצ' התירו ביום טוב משום אוכל נפש עכ"ל התוס' ואם כן למה יאסר כאן הטלטול של זו הביצ' דהרי מה שאסור לטלטל' ביום טוב לצורך י"ט הוא שפיר שהרי היא אסור באכיל' בו ביום שאכילת המוקצה לא התירו ואם כן מהי תיתי להתיר לטלטל': אבל לצורך יום השבת של מחר שתהי' מותרת באכיל' יהי' שרי לטלטל' ביום טוב כשם שהי' מותר לטלטל מוקצ' לצורך אוכל נפש של בו ביום ה"נ מותר לצורך אוכל של יום השבת ודוחק לומר דלצורך אוכל של יום טוב התירו משום שי"ט אבל בשבת ליכא שמחה. דלמה לא יהי' עונג שבת מצוה כמו שמחת יום טוב. ומה שאמר לקמן דף ל"א ע"ב ביום טוב אמרו ולא בשבת הרי דחזינן דלא התירו בשבת משום עונג שבת שם הפירוש לעשות כן ביום השבת ופירש"י הטע' שבי"ט הותר בו אוכל נפש וא"כ בשבת הרי לא הותר בו א"נ אבל לעשות ביום טוב לצורך שבת כיון שמותר לעשות בו א"נ לצורך שבת גם הטלטול מוקצ' יהי' מותר לצורך א"נ וצ"ל כמו"ש התוס' ד"ה אלמא דבביצה לא שייך שמחת יו"ט וה"נ לא שייך בביצה עונג שבת: ועוד נלע"ד ע"פי מ"ש המג"א בסי' תק"ט סקט"ו שאף שמותר לטלטל המוקצה לצורך אוכל נפש מכל מקום אסור להשתמש בו ואסור להסיק בעצים שנשרו מן הדקל אפי' לו עצים אחרים לבשל בהם עיין במג"א ואם כן הך טלטול דביצ' היא להשתמש בו לטוותו וזה הי' אסור בכל מוקצה אפילו לצורך א"נ של י"ט עצמו לכן אינו מותר לצורך שבת שאחריו:

רש"י ד"ה פשיטא וכו' אם בא לומר כב"ש וכו': לא פירש רש"י שבא לומר דלא נחלקו ב"ש ובית הלל בדבר זה דבשלמא בשאר התנאית שאם אומרים כב"ש אז דרך הגמרא להקשות וכי שביק ב"ה ועביד כב"ש. אבל ר' אליעזר דרכו לפסוק כב"ש דר"א שמותי הוא וע"ל דף ל"ד ע"ב בתוס' ד"ה ואומר מ"ש בשם הירושלמי ולכן פירש"י שבא לומר כב"ש וכן בסמוך בד"ה גוזמא פירש"י שנחלק על ב"ה ועוד דאיך אפשר לומר דר"א אמר לא נחלקו ב"ש וב"ה בזה הרי לקמן קאמר ר"י משום ר"א עדיין היא מחלוקת ולומר שבעומדת לאכילה אמר לא נחלקו ומ"ש עדיין היא מחלוקת היינו בעומדת לגדל ביצים דאם כן דמפרש ר"א פלוגתייהו דב"ש וב"ה במוקצה וב"ש לית להו מוקצה ואיך אמר ר"א עומד אדם על המוקצה וכו' דלא כב"ש והרי הוא שמותי:

תוס' ד"ה נימא קסבר רב וכו' ותימא דהא בסוכה אמרינן וכו' לכאור' קשה לפי סברת התוס' בקושייתו דלא אסקו אדעתא שינוי בין הוקצה למצותו דשייך טעם דלא מתרמי ליה סעודה אם כן למה הקשו על רב שאין בקושיא זו סתירה על דינו של רב רק לסתור קושי' הגמ' דמנ"ל לגמ' לפרש טעמי' דרב משום קדושה אחת וכו' יותר הי' להם להקשות על ר' יוחנן דמתיר בשני ואמאי והא אתקצי לב"הש ואף שאין שייך להקשות על ר"י מברייתא דנויי סוכ' דאסורין עד יום טוב האחרון שהרי ע"כ גם ת"ק דברייתא בסמוך שמביא כתנאי ע"כ לית ליה כאן מגו דאתקצי לב"הש ואם כן ר"י אית ליה תנא דמסייע ליה נגד הברייתא אבל היה להם להקשות דר"י אדר"י דבסוכ' דף מ"ו ע"ב סוכה בשמיני אסור' והיינו בארץ ישראל ומטעם דמגו דאתקצי לב"הש שם באמת מפרש הטעם דאלו מתרמי לי' סעודתא אבל התוס' כאן בקושייתם שלא אסקי אדעתייהו לזה ה"ל להקשו' למה אמר כאן שמותר בזה וגם בלא"ה קשה היאך הוה סבר להו החילוק בין אתרוג לסוכה דאתרוג התיר ר"י בשמיני וסוכה אסור אם לא מטעם דמתרמי סעודה כמו שמפרשה התם: ונראה דיש לחלק דסוכה דאסורה מן התורה כל שבעה כדלקמן דף לע"ב דדרשינן כשם שחל שם שמים על החגיגה וכו' וא"כ בין השמשות שלסוף יום שביעי הוא ספק תורה ולכן אמרינן מגו דאתקצי לב"הש אבל אתרוג דאפי' בעצם יום השביעי אינו אסו' אלא מטעם דלכולי יומא אתקצי וכן כאן בביצה שנולדה בי"ט או בשבת שבו ביום עצמו אינה אסור' אלא מטעם משקין שזבו והוא איסור דרבנן בזה לא אמרינן לאסור גם יום שלאחריו מטעם אתקצי לב"הש ולכך ניחא לר' יוחנן. והקשו על המקשן שהקשה על רב בזה הקשו כיון דאשכחן ברייתא דאוסרת בנויי סוכה שהוא רק משום ביזוי מצוה וגם שאסורה עד מוצאי י"ט האחרון והרי שמיני עצרת עצמו הוא רק חיוב סוכה מדרבנן ואפ"ה אסרינן כל יום תשיעי מטעם אתקצי לב"הש וא"כ דלמא גם כאן בביצה סובר רב מגו דאתקצי לב"הש ואין להקשות לפי סברתי דסוכה הוא מן התורה ואתרוג רק מדרבנן א"כ למה שם בסוכה חילקו בין סוכה לאתרוג מטעם אתרמי סעודה והרי בלא"ה יש חילוק שזהו איסור תורה וזה רק מדרבנן נראה דלק"מ דבאמת רצה להעמיס בדברי ר' יוחנן דסוכה בשמיני אסורה היינו אפי' סוכה וע"ש בתוס' בד"ה דאי אתרמי וכו' ותראה דבלא"ה צריכין אנו לומר דהא דהוצרך ליתן טעם דמתרמי סעודה הוא רק בשביל נויי סוכה ע"ש ותמצא שכן הוא:

בא"ד וי"ל דמוקצה מחמת מצוה שאני כדמפרש טעמא התם דאלו מתרמי לי' סעודה וכו' מ"ש דמוקצה מחמת מצוה שאני אין כוונתן דמוקצה מחמת מצוה חמיר ממוקצה מחמת איסור אבל כוונתן על סוף דבריהם דטעמא משום דאלו מתרמי סעודה ואחזו בלשונם דמחמת מצו' שאני דלא משכחת טעם זה דאלו מתרמי רק במוקצה מחמת מצוה אבל במוקצה מחמת איסור לא משכחת להך טעמא כלל והא דלא סגי להתוס' בטעם זה לחוד שמוקצה מחמת מצוה חמיר בעצם ממוקצה מחמת איסור הוא משום דקשיא להו קושיית הר"ן כיון דאדרבה מצינו מוקצה מחמת מצוה קיל יותר דהרי לקמן דף ל' ע"ב אמר רב הפריש שבעה אתרוגים לשבעה ימים כל אחד יוצא בו ואוכלו לאלתר ומה שתירץ הר"ן דכאן דהפריש שבעה אתרוגים הוה כאלו התנה שאינו מקצה אותו כל היום לא ניחא להו להתוס' לכן לא רצו לתלות שום חומר מחמת מצוה: והתוס' לשטתייהו שם בסוכה דף מ"ו ע"ב דסבר לוי שגם אתרוג בשמיני אסו' היינו משום דגזור אתרוג אטו סוכ' ולא משו' דאיתקצי לב"ה שע"ש בתו' ד"י ע"ב ודף מ"ו ע"ב: הר"ן כאן יהיב טעמא משום דמוקצה למצוה חמור טפי ולא הזכיר הטעם אלו אתרמי לי' סעודה משום דרצה ליישב גם פירש"י שפירש שם בדף מ"ו ע"ב טעמי' דלוי שאתרוג בשמיני אסור מטעם אתקצי לב"הש והתוס' שם בדף י' דחו פירש"י משום דלא אמרינן אתקצי לב"הש מחמת יום שעבר וא"כ לרש"י נשאר קושית התוס' מה הקשה כאן על רב ודלמא רב כלוי ס"ל והרי ללוי אף באתרוג דלא שייך טעמא דמתרמי ב"הש אפ"ה אמרינן הואיל ואתקצי ב"הש ה"נ בביצה מגו דאתקצי לבי"הש אסורה למחר כל היום ור' יוחנן לשטתו דגם באתרוג מתיר בשמיני ולא אמרינן הואיל ואתקצי לב"הש היכא דליכא טעמא דמתרמי לי' סעודה ולכן כתב הר"ן דבלאו האי טעמא דאלו מתרמי אפ"ה גם מצד העצם חמיר מוקצה למצוה ושם הוא דאיכא מאן דסבר הואיל ואתקצי דהיינו לוי אבל במוקצה מחמת איסור הי' פשיט להגמרא דליכא שום סברא לומר ואתקצי לב"הש מחמת יום שעבר ואמנם ר' יוחנן סובר דאפי' במוקצה למצותה דחמיר אפ"ה לא אמרינן הואיל ואתקצי מחמת יום שעבר כי אם היכי דשייך אלו מתרמי לי סעודה ולכן התיר ר"י אתרוג בשמיני אף היכי דלא הפריש רק אתרוג אחד לכל שבעת הימים דלא שייך סברת הר"ן דהוה כאלו התנה ואפ"ה התירו ר"י היינו משום דר"י פליג על לוי ולר"י חומר של אתקצי למצותו לחוד לא מהני:

ד''ה אלא בהכנה וכו' וי"ל דגם בשעת לידה דה שייך הכנה ועיין בר"ן: ואמנם בדברי התוס' אין הכרע אם זו הכנה דאורייתא ואסורה למח' מן התור' אך אף אם נימא שזו היא הכנה דאורייתא מ''מ ביומו ודאי מותרת מן התור' שהתורה לא הקפידה שיהי' מוכן דוקא מעי"ט רק הקפידה שאם תעשה הכנה מעי"ט יהי' דוקא ביום חול אבל כשלא הוכן כלל רק ביומו י"ט מכין לעצמו וכן שבת מכין לעצמו דאלת"ה למה הוצרך רבה לעיל לחדש דביצה דמתיילדה מאתמול גמרה וגם למה הוצרך לומר דגזרינן י"ט דעלמא אטו י"ט אחר השבת תיפוק לי דבכל י"ט ובכל שבת אסורה מחמת הכנת הלידה אם לא נימא דמיירי גם בספנא מארעא דבזה לא שייך הכנת הלידה כאשר ביארנו בסוגיות הגמ' כאן: אך אף אם היא מותרת ביומה די"ט מכין לעצמו אפ"ה אפשר לומר דמחר ביום השבת אסורה מן התורה מחמת שהוכנה בי"ט ואין זה דומה לבישול ואפי' שאם בישל לי"ט ונשאר מותר בשבת דשאני אפי' ובישול שאינו נחשב הכנה כמ"ש התוס' בדף ב' ע"ב בד"ה והי' ביום הששי וכעת הדבר צריך תלמוד בכונת התוס' כאן אם הוא מן התורה או מדרבנן וכ"ז לפי תירוץ הראשון של התוס' דגם בשעת לידה שייך הכנ' אבל לטעם השני שכתבו ודאי שהוא רק מדרבנן דהרי ביומה עצמה אינה אסורה רק מדרבנן: