צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 9

בשם בן המחבר הרב הגדול החריף מוהר"ר שמואל נר"ו מלוקט מאחד מדרשותיו שדרש פה פראג בשבת הגדול תקנ"א לפ"ק בבה"כ מייזל בסוגיא דקיימו ולא קיימו והצגנו מדרוש הזה מה ששייך לסוגי' זו:

דף ד' ע''א רב אשי אמר לעולם ספק יום טוב ספק חול כו' במס' פסחים דף כ"ט ע"ב בסוגיא דחמץ בזמנו במשהו הקשה הרמב"ן בספר מלחמות על ר' יוחנן דפוסק לאחר זמנו כר"ש ואפ"ה סובר דחמץ תוך זמנו בנ"ט ואמאי הא הוי דבר שיש לו מתירן ומתרץ הרמב"ן דגוף הדין של דבר שיש לו מתירין הוא פלוגתא ור"ש סובר כן [במסכת נדרים דף נ"ח ע"א] ורבנן פליגי שם על ר"ש ור"י אמר אנא דאמרי כרבנן עכ"ל ועיין בספר כרתי ופלתי שמדחיק עצמו מאד בד"ה ונעלם ממנו שכבר קדמוהו הרמב"ן ז"ל בקושיא זו וקשה לי לפי דברי הרמב"ן איך מצאנו ידינו בסוגי' דהכא דמתרץ ר"א לעולם ספק יום טוב ספק חול והוי דבר שיש לו"מ ואפי' בדרבנן לא בטיל הלא גם ר"י סובר משום משקין שזבו כמו שמוכיח הגמ' מדרמי ר"י אדר"י מאין סוחטין על הך דביצה אם כן גם על ר"י קשה קושית הגמ' ואיך מתרץ רב אשי הך קושי' על ר"י הא לפי דברי הרמב"ן לית ליה לר"י הך כללא דדבר שיש לו מתירין ואין לומר דר"א באמת לאו על ר' יוחנן מתרץ ליה רק אליבא דר"י ור"י הא עיקר קושית הגמ' ע"כ הי' אליבא דר' יוחנן דאמר את שדרכו למנות שנינו דלר' יצחק ולר' יוסף יש לתרץ כמו שמתרץ הגמ' בתחילה דסיפא אתאן לספק טריפה ונתערבה באלף כולן אסורות משום דדבר שבמנין והם סברו כר"ל דאמר כל שדרכו למנות שנינו וע"כ צ"ל דקושי' הגמ' היא לרבי יוחנן לשיטתו דסובר את שדרכו למנות שנינו וגם סובר כר' יצחק משום משקין שזבו ואם כן לא מתרץ רב אשי מידי: ובאמת דברי הרמב"ן תמוהים דבכל הש"ס מלא מהך כללא דדבר שיל"מ לא בטיל ולא משתמיט בחד דוכתא דר"י פליג על כלל זה וסובר דבטל וביותר דברי הרמב"ן תמוהים במה שכתב דרבנן פליגי על ר"ש בהך כללא דדבר שיל"מ ולא ידעתי מנ"ל להרמב"ן זה דכך הוא הוצאות הברייתא במסכת נדרים נ"ח ע"א ר"ש אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים בהם שיעור וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה ומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכו' נתנו בהם חכמים שיעור אמרו לו רבנן והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת כל שהו במינו אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט ע"כ לשון הברייתא הרי מפורש דחכמים לא פליגי רק אהך דאין לו מתירין וסברי דפירות שביעית אינן בטילין אבל בהך דבר שיש ל"מ לא מצינו חולק לכן אני אומר דכבודו של הרמב"ן ז"ל במקומו ור' יוחנן לא פליג על הך כללא דדשיל"מ וטעמא של ר' יוחנן דסובר חמץ בזמנו בנ"ט הוא מטעם אחר דחמץ לא מקרי דבר שיש לו מתירין הואיל וחוזר לאיסורו בשנה הבא' והוא דעת המרדכי הובא בש"ע י"ד ס"ס ק"ב בהג"ה ואמנם לשיטת הרמב"ם דסובר דגם חמץ הוי דבר שיש לו מתירין קושי הרמב''ן במק"ע ונראה לתרץ דלר' יוחנן לשיטתו ליכא למימר דחמץ הוי דבר שיש ל"מ כדעת המרדכי אבל רב פפא ור"ה ברי' דר"י ור"א ע"כ הם פליגי בזה על ר' יוחנן וסוברים דחמץ הוי דבר שיש ל"מ והרמב"ם פסק כוותייהו ומתחילה נתרץ קושי' הש"ך בי"ד סי' ק"ב ס"ק ד' על המחבר דכתב יש מי שאומר שלא אמרו דבר שיל"מ אלא כשהמתיר עתיד לבוא על כל פנים או בידו לעשות כו' הש"ך לא ידעתי למה כתב בשם יש מי שאומר שהרי הרשב"א והטור סוברים כן בלי חולק והכי מוכח מסוגי' דמתרץ דספיקא אסורא מיירי בספק טריפה ופריך אי הכי אימא סיפא נתערבה באלף כו' דבר שאין לו מתירין הוא ומאי פריך דלמא מיירי בביצה של ספק טריפה והוי דבר שיש ל"מ אלא ודאי דכל שאין המתיר עתיד לבוא בודאי לא מקרי שיש ל"מ ע"כ קושית הש"ך ונ"ל ליישב דשפיר כתב הש"ע בשם יש מי שאומר דדבר זה תלוייה בהך פלוגתא דהרמב"ם והמרדכי אי חמץ הוי דבר שיש ל"מ או לא דהנה הצ"צ מקשה על הך דינא של הרשב"א שספק טריפה שנתערבו לא הוי דבר שיש ל"מ הואיל ואין המתיר עתיד לבוא בודאי מאי נפקא מינה יש בדין זה הא ספק טריפה שנתערב ממה נפשך מותר אם היא כשירה לא צריך כלל לביטול ואם היא טריפה אין לו מתיו מתירין ובטל שפיר: ומתרץ דשפיר יש נפקותא בהך דינא בספק טריפה שנולדה בי"ט ואותו הביצה אסורה משום איסור ספק טריפה וגם משום איסור נולד בי"ט והשתא אם זה הביצה נתערבה בי"ט באחרות בזה יש נפקותא בדינו של הרשב"א. דאי לא הוי אמרינן דינו של הרשב"א האי תערובת אסור בי"ט דאף משום איסור טריפה מותר ממנ"פ מ"מ משום איסור דנולד בי"ט הוי דבר שיש ל"מ. אבל השתא דאמרינן דינו של הרשב"א דכל שאין המתיר עתיד לבוא בודאי לא הוי דבר של"מ גם משום איסר יו"ט מותר האי תרעובות דמאי נימא דהוי דבר שיל"מ הא סוף סוף איכא גם איסור טריפה ושמא לא יהי' מותר גם אחר י"ט משום חשש טריפה דאית בו ושפיר פסק הרשב"א דינו לענין ספק טריפה שנולד ביו"ט ונתערב אבל אני אומר שדין זה תלי' בסברא ובפלוגתא שבין הרמב"ם והמרדכי הנ"ל ומתחלה נחקור בטעמא למה אמרו חכמים דדבר שיש לו מתירין אינו בטל והנה רש"י ז"ל בד"ה באלף לא בטל כתב וז"ל אע"ג דמדאורייתא חד בתרי בטל כדכתיב אחרי רבים להטות אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסורא ע"י ביטול עכ"ל. אבל הר"ן בנדרים דף נ"ב ע"א כתב טעם אחר דהואיל ור"י סובר דמין במינו לא בטיל ורבנן פליגי עלי' וא"ר יוחנן במסכת מנחות דף כ"ב ושניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדמו של פר מרובה משל שעיר וקרא ליה דם השעיר והיינו טעמו דר"י דמינו במינו לא בטל דכל דבר הדומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו ורבנן לא משמע להו הכי דמכל מקום מין במינו דהיתר ואיסור אינן דומה זה לזה כיון דחד אסור וחד שרי שאין ראוין לילך אחר דמיונם בעצם אלא אחר חילוק' באיסור והיתר וכו' ומשום הכי אמרינן דבר שיש ל"מ אינו בטל לפי שאין האיסור חלק מן ההיתר לגמרי שהרי אף זה סופו להיות היתר כמוהו ובזה גם לרבנן הוה מין במינו ואינו בטל עכ"ל הר"ן ומעתה אני אומר דפלוגתא של הרמב"ם והמרדכי אי חמץ הוי דבר שיל"מ תליא בהנך טעמים של רש"י ור"ן ז"ל דלטעמא של רש"י הוי חמץ דבר שיש לו מתירין ואף שחוזר לאיסורו לשנה הבאה ס"ס שייך ביה עד שתאכלנו ע"י ביטל ימתין עד לאחר פסח ויאכל בלי ביטל אמנם לטעמא של הר"ן ז"ל שפיר יש לומר כדעת המרדכי דחמץ לא הוי דשיל"מ דלא שייך ביה לומר דהוי מינו במינו הואיל וניתר לאחר פסח דסוף סוף יחזיר לאיסורו לשנה הבאה וכיון שאין התירו מתקיים לעולם אינו דומה לשאר דבר המותר אשר התירו מתקיים והוי אינו מינו בדמיונן כסברת הר"ן היוצא מזה דלטעמא דרש"י מוכח כדעת הרמב"ם דחמץ הוי דבר שיל"מ ולטעמא של הר"ן מוכח כדעת המרדכי דחמץ לא הוי דבר שיל"מ והנה עוד נפקותא הוא בין טעמא דרש"י לטעמא דר"ן ז"ל דלפי טעם של רש"י דין דבר שיל"מ שייך גם כן בתערובות מינו בשאינו מינו דעד שתאכלנו ע"י ביטל ימתין עד למחר ויאכל בלי ביטל אבל לטעמא של הר"ן לא שייך דין דבר שיל"מ באינו מינו דאף שנקראים שניהם היתר מ"מ מצד עצמותן לא הוי מינו וכן פסקינן [בש"ע סימן ק"ב] דדבר שיל"מ לא בטל דוקא אם נתערב במינו אבל בשאינו מינו גם דבר שיל"מ בטל והנה ר"א שיע"כ סובר כטעמא של רש"י דהואיל ור' אשי מתרץ לעולם ספק י"ט ספק חול והוי דבר שיש ל"מ ואפי' בדרבנן לא בטל ולכאורה מאי ענין ביטול לענין ספק ואמת רש"י מיישב זה ומפורש בד"ה אפי' כגון ביצה דגזירות פירות הנושרין היא ולא בטלי תערובתם וכי היכא דבבטולא מחמרינן בהאי טעמ' בספיקא נמי מחמרינן מהאי טעמא עכ"ל ורצונו לומר דכי היכא דבבטולא אמרינן לא בטל משום דבר שיש ל"מ מטעמא דעד שתאכלנו ע"י ביטל ימתין ויאכל בלי ביטל כמו כן אמרינן בספיקא בדבר שיש ל"מ עד שתאכלנו היום בספק איסור ימתין ויאכל בלי שום ספק בהיתר גמור וכל זה אי אמרינן טעמא של רש"י אבל אי אמרינן טעמו של הר"ן משום דהוי מינו במינו לא שייך כלל דין דבר שיש ל"מ בספק איסור שאינו מחמת תערובת דמה ענין מין במינו הא לא מטעם ביטול אייתינון עלה אלא מטעם ספק איסורא הרי מוכח דרב אשי ע"כ סובר כטעמא של רש"י דדבר שיש ל"מ לא בטל מטעם דעד שתאכלנו באיסור יאכלנו בהיתר וזה שייך גם בתערובת כנ"ל ועיין בפני יהושע שהניח זה בצ"ע ולפ"ז מתורץ נמי קושית התוס' לקמן דף כ"ט על רב אשי דמתרץ דמים ומלח לא בטלי גבי עיסה משום דהוי דשל"מ ואף דהוי בשאינו מינו ולפ"ד באמת לרב אשי ליכא לחלק בין מינו לשאינו מינו כנ"ל:

אמנם רב פפא ורב הונא בריה דר"י על כרחך פליגי בזה על רב אשי דאיתא במנחות דף ס"ח ע"ב דר"פ ור"ה בריה דר"י אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר קא סברי חדש בחוצה לארץ מדרבנן ולספיקא לא חיישינן והפרי חדש בסימן ק"ב מביא בשם המרדכי ריש ביצה שהקשה איך אכלי חדש בספיקא הא הוי דבר שיש לו מתירין ומסקינן דדבר שיל"מ אפי' בספיקא דרבנן אסור. ואני אומר דר"פ ור"ה בריה דר"י באמת פליגי על רב אשי בזה וסברי דטעם דבר שיש ל"מ הוא מטעם מינו במינו כטעמו של הר"ן זצ"ל וזה שייך רק בתערובת איסור דתליא במין במינו אבל בספק איסור אין לו ענין כלל למין במינו ושפיר אכלו חדש בספיקא דספיקא דרבנן לקולא ולא סבירא להו כרב אשי ולכך רב פפא באמת לא מתרץ כרב אשי בסוגיא דהכא ומתרץ תירץ אחר האי תנא דליטרא קציעות הוא. וגם רבנן דבי רב אשי סבירא להו הכי דקאמר שם בגמרא דאכלי מצפרא ולא אכלי מאורתא הואיל וס"ל חדש בח"ל דאורייתא ואמאי לא קאמ' דהוי דבר שיש ל"מ וספיקא אסו' כמו שמתרץ רב אשי הכא אלא ודאי דרבנן דבי רב אשי לא ס"ל כרב אשי רבם ולדעתי זה הוא טעם פלוגתא שבין הפוסקים לפי מה שיבואר דיש מהם דפסקי כר"א ויש מהם דפסקי כרבנן דבי רב אשי שהם בתראים יותר.

ועפ"ז אמרתי לתרץ דברי הרי"ף דפסק בפ' גיד הנשה דפת שאפה עם הצלי בתנור אסור לאוכלן בכותח ואף דריחא לאו מלתא הוא מ"מ הוי דבר שיש לו מתירין דהא יוכל לאכלן בלא כותח וריחא משהו מיהו איכא ולא בטל והקשה הר"ן [בנדרי' דף נ"ב ע"א] בשם הראשונים דהא אמרינן דמה דדשיל"מ לא בטל היינו במינו אבל שלא במינו בטל. וכן מפורש בירושלמי ע"ש דקאמר תפתר באינו מינו דבטל והרי פת עם הצלי הוי אינו מינו ואיך פסק הרי"ף דאסור משום דבר שיש ל"מ ע"ש בר"ן ולפי דרכינו אתי שפיר דהרי"ף פסק כר' שהוא בתרא והרי הוכחתי דר' אשי ע"כ סובר כטעמא של רש"י דדבר שיל"מ הוי טעמו דעד שתאכלנו באיסו' יאכלנו בהיתר וגם הוכחתי דלטעם זה גם באינו מינו שייך דבר שיש ל"מ לא בטל ושפיר פסק הרי"ף כר' אשי ומעתה פקח עיניך וראה דין זה של הרשב"א וש"ע דכל שאין המתיר עתיד לבוא בודאי לא הוי דבר שיש ל"פ אם הוא מוסכם אליבא דכ"ע דהא הבאתי לעיל תירוץ על קושי' צמח צדק דנ"מ בדין של הרשב"א הוא רק לספק טריפה שנולד ביו"ט שנתערב דאי אמרינן דינו של הרשב"א בטל אף שלענין יו"ט הוי יש לו מתירין מ"מ אין המתיר עתיד לבוא בודאי אחר יו"ט משום חשש טריפה אשר רבה עליו. אך דבר זה שייך רק לטעמא של הר"ן דדשיל"מ אינו בטל משום דהוי מינו במינו דבשניהם שם היתר נקרא עליהם וא"כ בספק טריפה שנולד ביו"ט שנתערב לא שייך לומר דשם היתר נקרא עליו שיהי' מותר לאחר יו"ט מ"מ שם איסור נקרא עליו מצד ספק טריפה שיש בו ואין ההיתר עתיד לבוא בודאי ושפיר שייך דינו של הרשב"א אבל לטעמא דרש"י דדשיל"מ לא בטל מטעם שעד שתאכלנו ע"י ביטול ימתין עד למחר ויאכלנו בלי ביטול וכן בספק איסור שייך עד שתאכלנו בספק איסורא ימתין עד למחר ויאכל בלי ספק בהיתר גמור א"כ לא שייך כלל דינו של הרשב"א בספק טריפה שנולד ביו"ט שנתערב דג"כ הוי דשיל"מ ואינו בטל ואף שאין המתיר עתיד לבוא בודאי דגם אחר יו"ט יהי' בו ספק איסור טריפה מ"מ הא עכשיו יש בו שני איסורים אחד משום נולד ביו"ט ואחד משום ספק טריפה וא"כ לכך לא בטל דעד שתאכל היום ע"י ביטול בשני איסורים באיסור נולד ביו"ט ובאיסור ספק טריפה ימתין עד למחר ולא יהי' בו אלא אחד ספק טריפה אבל איסור נולד אזיל לי': היוצא מדברים האלה דגם דינו של הרשב"א תליא בהנך טעמים של רש"י והר"ן ז"ל דלטעם הר"ן שייך דינו של הרשב"א ולטעם רש"י אין מקום לדינא של הרשב"א דאף בספק כר טריפה שנולד ביו"ט שייך דין דבר שיש לו מתירין: ולפ"ז מתורץ קושית הש"ך דשפיר מביא הש"ע דין זה בשם יש מי שאומר הואיל והך דינא שייך רק לפי טעמא של הר"ן אבל לפי טעמו של רש"י אין מקום לדין זה: והרי כתבתי דהרמב"ם וסיעתו דפסק דחמץ בפסח הוי דשיל"מ וגם הרי"ף דלא מחלק בין מין במינו למין בשאינו מינו סוברים כטעם רש"י ז"ל ושפיר כתב הש"ע הך דינא של הרשב"א בשם יש מי שאומר הואיל וכל הנך פוסקים גדולים חולקים על דין זה של הרשב"א כנ"ל: ומעתה פקח עיניך וראה דאין אנו צריכין לתרוצי של הרמב"ן ז"ל דגם ר' יוחנן סובר דשיל"מ לא בטל וטעמא דר"י דחמץ בזמנו בנ"ט אף שסובר לאחר זמנו כר"ש דר"י אזיל לשיטתו דסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן ובירושלמי שהביא הר"ן מחלק דבר שיל"מ בין מין במינו למין בשאינו מינו. וע"כ סובר ר"י דטעם שיל"מ לא בטיל הוא מטעם שכתב הר"ן דהואיל והוי מין במינו דהוי כולה היתר כנ"ל ובחמץ בפסח לא שייך לומר דהוי כולה היתר דאכתי אינן שוין בדמיונן דהרי חוזר לאיסורו לשנה הבאה ושפיר קאמר ר"י בפסחים דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו בנ"ט הואיל ולא הוי דבר שיש לו מתירין כדעת המרדכי: אבל הרמב"ם פוסק כר' אשי דמתרץ דגם בספק איסור לא אמרינן ספיקא לקולא משום דב' שיש לו מתירין הואיל וסובר כטעמא של רש"י דדבר שיל"מ לא בטיל מטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר לאחר זמן ודבר זה שייך גם בחמץ ושפיר פסק הרמב"ם כרב אשי:

אך עדיין אין מרפא למה שהקשיתי על דברי הרמב"ן גם לדברי קשה דהא לפמ"ש מוכח דר' יוחנן סובר דטעם לא בטל מטעם דהוי היתר בהיתר והוי מינו במינו: ולפ"ז לר"י לא שייך לומר בספק איסור מצד עצמותיו דלאו מכח ביטול אייתינן עלה דין דבר שיל"מ וא"כ לא שייך תירוצו של רב אשי לר"י וקשה כיון שעיקר קושיא הוא לר"י איך מתרץ רב אשי תירוץ דלא שייך אליבא דר"י:

ואמרתי לתרץ דלר"י יש אוקימתא אחרת בבריית' בהך שנתערבה באלף כולן אסורים ולא צריך כלל לתירוצו של רב אשי אמנם רב אשי לעצמו אין מקום להך אוקימתא ולכך מתרץ תירוץ אחר:

דהנה העולם מקשים אמאי לא מתרץ הגמ' דהך ספיקא אסורה דתני בברייתא קאי אספק טריפה והך נתערבה באלף בסיפא חוזר וקאי דלא בטל משום דשיל"מ ועיין בכרתי ופלתי סי' ק"ב אך ז"א דדוחק גדול הוא לפרש הבריית' כך לאוקמי הכי דבריש' תני בהדי' דמיירי ביו"ט ובסיפ' מפסיק בדין טריפה ואיך חוזר בסיפא לדין יו"ט אבל אי קשיא הא קשי' דלפי מה שבארתי לעיל דעת הרשב"א וש"ע דכל שאין המתי' עתיד לבוא בודאי כגון ספק טריפה שנולד ביו"ט ונתערב לא הוי דבר שיש לו מתירין הואיל וסוף סוף אתה צריך לביטול זה מטעם ספק טריפה ולא הוי היתר בהיתר כטעמא של הר"ן הנה כל זה הוא לענין אכילה אבל האי ברייתא לא מיירי מדין אכילה כי אם מדין טלטול כמו שמפורש בברייתא ותני אין מטלטלין אותה לא לכסות בו את הכלי ולא לסמוך בו כרעי המטה ולענין טלטול שפיר י"ל דלא בטל דהוי דבר שיל"מ דהא לאחר יו"ט מותר לטלטל בלי ביטול: והשתא יש לנו אוקימתא בברייתא דספיקא אסורה מיירי בספק טריפה שנולד ביו"ט ותני נתערבה באלף כולן אסורות בטלטול הואיל והוי דבר שיל"מ ואתי הברייתא לאשמועינן רבותא דאף לענין אכילה הוי ביטול דלא הוי דבר שיל"מ דאין המתיר עתיד לבוא משום חשש טריפה שיש בו מ"מ לענין איסור טלטול ביו"ט הוי דבר שיל"מ דהמתיר עתיד לבוא שיהי' מותר לטלטל אחר יו"ט אך ראיתי קדוש אחד מדבר אאמ"ו הגאון ז"ל בספרו צל''ח במס' פסחים דף ט' ע"ב ברש"י ד"ה תשע ציבורין דגבי איסור הנאה כשרוצה להנות ממנו הנאה שאינו מחסרו ומאבדו כגון ריח וטלטול לא שייך בי' לומר דין דבר שיש לו מתירין ואינו דומה לאכילה דגבי אכילה כיון שאכלו היום לא יאכלו למחר ושייך בי' לומר יש לו מתירין למחר דלא יוכל לאוכלו כי אם פעם אחת אבל הנאת טלטול וריח דכל יומא ויומא חזי לי' לא שייך לומר דבר שיש לו מתירין הואיל והוא מפסיד טלטול של היום: והרי דבר זה דומה למה דפסקינן בש"ע בדבר שמתקלקל ונפסד לא אמרינן בי' דשיל"מ ולפ"ז שפיר פריך הגמ' דליכא לאוקמא הך ברייתא דאם נתערבה באלף ביום טוב ומשום איסור טלטול דגבי איסור טלטול לא שייך בי' דין דבר שיל"מ כסברת אאמ"ו הגאון ז"ל אך יש לומר דסברת אאמ"ו הגאון ז"ל שייך רק לטעמא שכתב רש"י דדבר שיש ל"מ לא בטל הוא מטעם דעד שתאכלנו היום ע"י ביטול ימתין עד למחר אבל אי אמרינן טעמא של הר"ן דדבר שיל"מ מטעם דמין במינו דשניהם שם היתר נקרא עליהם אין מקום לסברת אאמ"ו הגאון ז"ל וא"כ לטעמא של הר"ן אין אנו צריכין לתרוצי של רב אשי לאוקמי הבריית' אסורה בספק טריפה וסיפא שנתערבו באלף מיירי בספק טריפה שנולד ביו"ט ואף שלענין אכילה לא הוי דבר שיש לו מתירין מ"מ לענין טלטול הוי דשיל"מ ואסור לסמוך כרעי המטה בכל התערובות ואף שהתוס' במס' שבת דף מ"ה ע"ב כתבו דלר"י דסובר משום משקין שזבו מותר בטלטול היינו דוקא לר"ש דל"ל מוקצה אבל הבריית' אתיא כר"י ואסור בטלטול ומעתה מתורץ הכל דעל ר"י לא צריך ר' אשי לתרץ דלר"י דסובר טעמו של הר"ן בדבר שיל"מ כמו שהוכחתי לעיל א"כ בפשוט יש לאוקמי הברייתא לענין טלטול כנ"ל אך ר' אשי וסתמא דתלמודא סברי טעמא של רש"י דדבר דיש ל"מ הוא מטעם עד שתאכלנו ע"י ביטול ימתין ויאכל בלי ביטול א"כ ליכא לאוקמא הך ברייתא לענין טלטול כסברת אאמ"ו הגאון ז"ל דגבי טלטול לא שייך דבר שיש לו מתירין ולכך מתרץ דגם בספק איסו' מצד עצמותו שייך דשיל"מ מטעם הנ"ל ודו"ק: