צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 7

תוס' ד"ה אבל כופה עלי' כלי פרש"י וכו' דברי התוס' הללו אין מקומם כאן מה שסיימו ומכאן פוסקין וכו' כל זה הוה להו לכתוב בפ' כירה דף מ"ג ששם הוא מקור דברי ר' יצחק שאין כלי ניטל וכו' ושם הקשו עליו מהך ברייתא ומשני בצריך למקומו שם היה להתוס' לפסוק דין זה שאם התחיל וכו' והתוס' שם לא הזכירו דבר מזה וכאן שלא הוזכרו דברי ר' יצחק כלל רק רש"י הביאם חידשו התוס' שאין לו שום צורך לסוגי' זו וגם על רש"י ג"כ קשה דלמה לו להביא כאן מה מה שהקשה שם על ר' יצחק ושאיהו מוקי לה בצריך למקומו אלא שעל רש"י יש לתרץ ע"פ שכתבנו לעיל בדברי הברייתא אין מטלטלין וכו' דלר' יצחק שהוא משום משקין שזבו אין לאסור הטלטול כי אם לר"י דאית לי' מוקצ' אבל לר"ש אף שהביצ' אסור' באכיל' גזירת מש"ז מ"מ בטלטול מותרת ולפי"ז אם לא היינו מתרצים הך ברייתא שם בפ' כירה דאיירי בצריך למקומו והי' לנו לר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל איך קאמרינן כאן כופה עלי' כלי היינו מוכרחים ע"כ להודות לדברי בע"המ שם בפ' כירה שכתב דדינו של ר' יצחק שאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל או לו מקום רק לר' יהוד' דא"ל מוקצה אבל לר"ש דל"ל מוקצה אף שיש כמה דברים שגם לר"ש אסורים בטלטול מ"מ לאסור ליטול כלי לצרכם מותר לר"ש והנה בחידושינו למסכת שבת ביארתי והוכחתי שלא כדברי בעה"מ ואמנם אי לאו שינוייא דצריך למקומו לא הי' לנו מקום לתרץ הך ברייתא כי אם לומר דברייתא ר"ש היא דל"ל מוקצה וא"כ הי' נשאר קשה על אוקימתא דר' כאן דאמר משום מש"ז א"כ קשה רישא דברייתא למה אין מטלטלין אותה ולא היינו יכולים לשנויי דר"י היא כמ"ש לעיל דהרי לר' יצחק אי אפשר לאוקמי כר"י דא"כ קשיא סיפא דאבל כופה עלי' כלי ולכן הוצרך רש"י לפרש דבאמת פריך שם בפ' כירה על ר' יצחק ומשני בצוריך למקומו ולעולם דר"י היא: אבל מה שהוסיפו התוס' על דברי רש"י ומכאן פוסקין וכו' אין לו ענין כאן וגם לשון התוס' לכאורה משמע שגוף הדין שכלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו לומדים ממה דמשני דר"י מוקי לה בצריך למקומו. ואם זה כוונתן הוא דבר תימה דלצורך גופו משנה ערוכה היא בפרק כל הכלים ששנינו את הרחת ואת המזלג לתת עליו לקטן ודברי רב יהוד' שרצה לאסור גם לצורך גופו נדחו מכח משנ' זו כמפורש שם דף קכ"ב ע"ב ואם לענין ההיתר לצורך מקומו ג"כ הדבר מפורש שם דף קכ"ד ע"א שהוא פלוגתא דאביי ורבא וכיון דרבא מתיר פשיטא דהלכ' כרבא ואם נרצה לדחוק דאכתי מספקא להו כיון דרבה שם סובר כאביי ורבה הוא רבו של רבא אולי הלכ' כרבה ואביי: ומה דקיי"ל הלכ' כבתראי מאביי ורבא ואילך אין רבא ואביי עצמם בכלל זה רק מהם ואילך וכבר נסתפק בזה רבינו הרא"ש ועיין בק"ל בראש הספר בכללי הרי"ף והרא"ש סימן ך"ו. אכתי יוקשה א"כ מה יועיל אם גם ר' יצחק מתיר דלמא הלכה כאביי ורבה ואולי כיון דסתם גמרא הוא דמשני שם בצריך למקומו והרי הי' אפשר לשנויי בצריך לגופו של כלי מכלל שסתם גמרא פוסק לרבא שגם לצורך מקומו מותר ואמנם האמת יורה דרכו שעיקר כוונת התוס' באמרם ומכאן פוסקין וכו' הוא על סוף דבריהם שאם התחיל וכו' מותר להוליכו אפי' בחדרו וכן מבואר בר"ן ע"ש אך גם בזה יש לפקפק דאיך נוכל ללמוד זה ממה דמותר שם לר"י דהתם הכלי עצמו מלאכתו להיתר אלא שעתה נוטלו לצורך דשא"נ דהיינו הביצ' לכן צריך שיהי' צריך בלא"ה למקומו של הכלי וכיון שכבר הכלי בידו והכלי עצמו מלאכתו להיתר לכן מותר לטלטלו גם למקום שהביצ' שם לכסות הביצ' אבל מנ"ל להקל בכלי שמצד עצמו הוא מלאכתו לאיסור להקל לטלטלו שוב בחדרו דודאי כלי שמלאכתו להיתר והוא מטלטלו לצורך דבר שאינה ניטל הוא קיל יותר מכלי שמצד עצמו מלאכתו לאיסור וראי' לדבר שהרי לדידן כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו לצורך דבר שאינו ניטל אפי' אינו צריך לא לגופו ולא למקומו דלא קיי"ל כר' יצחק כמבואר בש"ע סי' ש"י ס"ו כלי שמלאכתו לאיסור לכל הפוסקים אסור לטלטל שלא לצורך גופו או מקומו ומ"ש הר"ן דמדר' יצחק נלמד לדידן לכלי שמלאכתו לאיסור לענ"ד אין זה מוכרח ואולי גם ר"י עצמו מודה שכלי מלאכתו להיתר ומטלטלו לצורך דבר שא"נ אף שדבר זה אסור לרבי יצחק מ"מ אינו חמור כ"מ כמו כלי שמצד עצמו מלאכתו לאיסור ובדברינו בסמוך בת"י ד"ה אלא לרב יוסף וכו' יבואר יותר:

ת"י ד"ה אלא לר"י וכו' אבל לר"נ לא פריך דמוקצה חמורה והוה כעין דאורייתא כספק מוכן דאסור לקמן כבר הרגישו המפרשים דלדבריהם א"כ גם לרב יוסף ולר' יצחק לא קשיא דגם אינהו מצו למימר דהך ברייתא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים ור"י היא דא"ל מוקצה ולכך ספיקא אסורה ומשנתינו לא מוקמי בהכי משום קושיין דלפלגו בתרנגולת אבל על הך בריית' ליכא לאקשויי דניתני תרנגולת שהרי רצה להשמיענו שהטלטול אפי' לצורך גופו אסור שבזה חמיר יותר מכלי שמלאכתו לאיסור עיין במהר"ם מלובלין וזה שייך בביצה שאסור אפי' לסמוך בה כרעי המטה ולכסות בה כלי שכ"ז לא שייך בתרנגולת ועוד דבעי למיתני נתערבה באלף לא בטלה משום דהוה דבר שיל"מ ובתרנגולת בלא"ה אינה בטילה דבע"ח חשיבי והנלע"ד בזה דשפיר קשה גם הברייתא דנתני רבותא מה שהיא מוקצה לבד אף שאינו נולד והיינו ביצה שנולדה בחול וכיון שהיא עומדת לגדל אפרוח היא מוקצית מצד עצמה וה"ל למיתני סתם ביצה אין מטלטלין אותה לא בשבת ולא ביו"ט לא לכסות וכו' וג"כ נוקי בעומדת לגדל אפרוח ומדנקט שנולדה בשבת ובי"ט ש"מ דלאו מטעם מוקצה ונולד אתי עלה דמאן דאית לי' נולד א"ל מוקצה דגם כל הני אמוראי, שפירשו פלוגת' דב"ש וד"ה במשנתינו כולהו ס"ל דמאן דא"ל מוקצה א"ל נולד דהרי כולהו כר"נ לא אמרי משום קושיין אבל על ר"נ לא הקשה מברייתא זו דאיהו שפיר מתרץ דאיירי בעומדת לגדל ומוקצה כעין דאורייתא ואי משום דא"כ לתני רבותא ביצה מוקצית אף שאינה נולד א"כ זהו עצמו הקושיא שהקשו עליו בריש סוגיין דהיינו קושיית ונפליגו בתרנגול' וקאי בקושיא ומה יוסיף להקשות קושיא זו עצמה מברייתא וכשם שלא אשגח ר"נ בקושיא זו בטעמא דמשנתינו ומפרש לה משום מוקצה כך אינו משגח בקושיא זו ומפרש טעמא דברייתא משום מוקצה:

ותירוץ יותר מרווח נלע"ד דלר"נ ליכא לאקשויי כלל דניתני בברייתא רבותא יותר דהיינו ביצה אתמול קודם שבת ויו"ט דר"נ איכא למימר דס"ל כרבה במס' שבת דף מ"ב ע"ב דאמר אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה אבל כופין עלי' כלי שלא תשבר ומפרש התם בהצלה מצויה התירו הצלה שאינה מצוי' לא התירו ומעתה בשלמא בנולדה ביו"ט דתרנגולת עשוי להטיל ביצתה באשפה הוה הצלה מצוי' ושפיר תני בברייתא אבל כופה עלי' כלי אבל ביצה שנולדה בחול אף שהתרנגולת עשוי' להטיל ביצתה באשפה מ"מ אטו מצוי' שתהי' נשארת מוטלת באשפה עד למחר ובודאי בעל התרנגולת יטלנה בו ביום מן האשפה ואם אירע מקרה שנשארה באשפה מקרה הוא ולא הוה הצלה מצוי' ואיך יאמר אבל כופה עלי' כלי שלא תשבר ולכן על ר"נ ליכא קושיא מהך ברייתא אבל לר"י ור"י שפיר מקשה דרב יוסף אינהו קאמר שם במס' שבת דף מ"ג ע"א דהא דאוסר רבה מלתת כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה הוא מטעם דמבטל כלי מהיכנו וא"כ לדידי' היכי שאינו מבטל כלי מהיכנו אף הצלה שאינה מצוי' מותרת: וכן ר' יצחק פליג שם לגמרי על רבה ואמר כשם שאין נותנין כלי תחת התרנגול' וכו כך אין כופין עלי' בשביל שלא תשבר ואיהו מוקי הך ברייתא דתני אבל כופה עלי' כלי מיירי בצריך למקומו וא"כ לדידי' ג"כ אין חילוק בין הצלה מצוי' לשא"מ: וא"כ אי ס"ד דהך ברייתא מיירי בעומדת לגדל ביצים ומשום מוקצה ה"ל למיתני בבריית' דהיינו ביצה שנולדה בע"ש או בעי"ט וכו' ואעפ"כ הי' יכול לסיים אבל כופה עלי' כלי: א"ו דלא איירי הך ברייתא באיסור מוקצה דלא מיירי בעומדת לגדל ביצים אלא בעומדת לאכילה ושפיר הקשה אמאי ספיקא אסורה: ואולי זה כיון רש"י מה שהביא כאן דר' יצחק מוקי לה בצריך למקומו:

ועדיין יש להשיב דאכתי לא הקשה על ר' יצחק כלום דגם איהו מוקי בעומדת לגדל ביצים ור' יצחק שם במס' שבת דפליג שם על רבה ואוסר לכפות כלי על הביצהאעפ"כ שפיר סובר בהא כרבה שיש חילוק בין הצלה מצוי' שא"מ אלא שסובר ליטול כלי לצורך דבר שא"נ אפי' הצלה מצוי' אסורה ולכך מהני בצריך למקומו שאז נוטל הכלי ממקומו בהיתר כיון שצריך למקומו ואז כיון שהכלי כבר בידו יכול לטלטלו ולעשות בה הצלה מצוי' אבל הצלה שא"מ אפי' אם נטל הכלי ממקומו לצורך מקומו אעפ"כ אינו רשאי לטלטלו בידו ולעשות בו הצלה שאינה מצוי' ולכך לא הי' יכול למיתני בבריית' ביצה שנולדה בע"ש ובעי"ט שכופה עלי' ונסתר קושית הגמ' לר"י כי היכי דלא קשה לרב נחמן: ומדהקשה כאן על ר"י ש"מ שסבירא להגמ' שאין שום סברא לאסור דבר שהוא כבר בידו של אדם מלטלטלו שוב באותו חדר למקום שירצה אפי' שלא לצורך כלל כי סובר הגמ' שעיקר איסו' טלטול המוקצה בשבת וכן שאר דברים האסורים לטלטל בשבת היא תחלת נטילת הדבר בידו אבל כשכבר הוא בידו מותר לטלטלו אפי' שלא לצורך כלל וא"כ איך אפשר לאסור לכפותו על הביצה אפי' נולדה אתמול אם הוא צריך למקומו ושפיר הקשה על ר' יצחק ומזה מוכח שגם כלי שמלאכתו לאיסור הסברא הוא כן שאם הי' באיזה דבר שום חילוק בזה לא הי' קשה על ר"י דאולי הוא גם לענין צורך דבר שאינו ניטל מחלק אפי' הוא כבר בידו בין הצלה מצויה לשא"מ וכן מוכח דכשהוא בידו אפי' שלא לצורך כלל מותר לטלטלו כיון שאין שום איסור בטלטול המוקצה רק תחלת נטילתו בידו כצ"ל: ומעתה עמדנו על כוונת דברי התוספות בדבור הקדום שהוא ד"ה אבל כופה וכו' שנשארתי לעיל בקושיא כפולה חדא שאין שייכות להך ומכאן פוסקין כאן במכילתין ובמס' שבת ששם מקור הדברים הי' להם לומר ומכאן פוסקין. ועוד הקשיתי דהיא גופה קשיא מנ"ל ללמוד כלי שמלאכתו לאיסור מדברי ר"י ולפי מה שביארנו כאן חדא מתורצת בירך חברתה דבמס' שבת לא היו יכולים להביא דמכאן פוסקין וכו' דמנ"ל ללמוד כלי שמלאכתו לאיסור מדברי ר"י שמיירי שהכלי מלאכתו להיתר אלא שנטילתו לצורך דבר שאינו ניטל. אבל כאן מוכח מקושית הגמרא שאין שום סברא לאסור טלטול שום דבר מה שכבר בידו יהי' מה שיהי' א"כ שפיר למדו מכאן לפסוק כן גם בכלי שמלאכתו לאיסור כשכבר הגביהו לצורך מקומו ודבריהם נכונים בטעמן וסדורים במקומן: ומדברינו אלו יש ראי' לפסק האגודה הביאו רמ"א בסי' רס"ו סעיף י"ב בהגהה והאבן העוזר והתוספת שבת שם בס"ק ך"ט השיגו עליו ועפמ"ש יש ראי' לדברי האגודה דוק ותשכח:

עוד נלע"ד לתרץ על שלא הוקשה לר"נ דאיכא למימר דר"נ אית ליה דרשה דרבה בו הכינו אשר יביאו. והא דלא מוקי משנתינו כרבה נראה דס"ל דביו"ט הסמוך לשבת גם בית שמאי מודים שאסור' דגם בית שמאי מודים בדרשא דוהכינו וביום טוב דעלמא גם ב"ה לא ס"ל לגזור יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר השבת וכמו שהקשו באמת לעיל על אוקימתא דרבה ומי גזרינן וכו' ולכך לא מוקי משנתינו משום הכנה דהרי לא משכחת פלוגתא בזה וברייתא זו מוקי ביו"ט אחר שבת ושבת אחר יו"ט והוה ספיקא דאורייתא אבל רב יוסף ור"י ליכא למימ' כנ"ל שהרי אינהו לפי אוקימתא דידהו גזרו בביצה אפי' גזירה לגזירה ואיך נימא דלא ניחא להו למגזר יו"ט דעלמא אטו יו"ט אחר השבת: א''ו דל"ל הכנה כלל: ושפיר הקשה לדידהו אמאי ספיקא אסורה ובלמדי עם תלמידי' הארכתי עוד לתרץ בפנים שונים:

ת"י ד"ה ר"מ אומר וכו'. ולעיל גבי תלתן וכו'. לכאורה יפלא מאד מאי קשיא להו לעיל איירי באיסור כלאים בכרם שהוא איסור תורה וכאן איירי בתרומת פירות שהיא דרבנן וכדאמר כאן דאפי' בדרבנן ושוב ראיתי שגם מהר"מ שיף כתב דלא קשיא מכאן אדלעי' דכאן הוא דרבנן ואמנם באמת יפה דבריו התוס' וגם בכלאים הוא רק איסור דרבנן ובהדיא אמרינן במנחות דף ט"ו ע"ב קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים מדרבנן וכתבו התוס' שם בד"ה והתירו וכו' דתבואה של חמשת המינין הוא ג"כ מן התורה וכ"כ הר"ן בפ' ראשית הגז דקנבוס ולוף לאו למעוטי חטה ושעור' וכל חמשת המינין ודאי כלאים הם מן התורה והרמב"ם סובר שאף ירק בכרם הוא מן התורה שהרי כתב הרמב"ם בר"פ ה' מכלאים הזורע ירק או תבואה בכרם ה"ז היו לוקה וכו' ושם בהלכה ג' כתב ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף והכ"מ שם בהל' ג' כתב ומשמע לי וכו' אבל תבוא' וקטניות וירקות אסורים שהרי כתב בסמוך דעל תבוא' וירק הי' לוק' עכ"ל הכ"מ ואני תמה אם הזכיר הרמב"ם שתבואה וירק היו לוקה קטנית לא הזכיר ומהיכן למד הכ"מ שקטנית הם מן התורה: והתוס' והר"ן לא הזכירו אלא חמשת המינין ואם הרמב"ם הוסיף ירקות קטנית לא הוסיף. ומדברי רש"י מוכח דקטנית בכרם הוא רק מדרבנן שהרי רש"י שם במנחות פירש לוף מיני קטנית ע"ש והא ודאי שאין כללות כל מיני קטנית קרוים לוף אלא יש מין ממיני קטנית שקרוי לוף ומזה מוכח דשאר מיני קטנית אינן כלאים בכרם מן התורה אמת שהרמב"ם בפירוש המשנה פ"ג מכלאים משנה ה' פירש לוף ממיני הבצלים ואמנם רש"י שפירש מין קטנית אין שום מקום לומר ששאר מיני קטנית הם מן התורה ולפ"ז אפילו בכלאים דרבנן קאמר ריש לקיש אליבא דר"מ כל שדרכו למנות שהרי תלתן פירש"י מין קטנית למתק הקדירה ולא עוד אלא שמשמע מדברי רש"י שהוא אינו נאכל כמות שהוא רק למתק הקדירה וא"כ הוא בכלל זרעונים שאינן נאכלי' ופשיטא שהוא רק כלאים מדרבנן: ושפיר הוצרכו התם לשנויי הא דידי' והא דרבי' ולפי"ז אם גרסי' ואחרות באחרות אז אפי באיסו' דרבנן לא שרינן ס"ס בדבר שבמנין ועיין בתוס' בד"ה ואחרות וכו':

דף ד' ע''א רב אשי אמר וכו' הוה דשיל"מ וכו' במנחות דף ס"ח ע"ב ר"פ ור"ה ברי' דר"י אכלו חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר קסברי חדש בח"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן ולכאורה קשה דהרי חדש דישל"מ הוא ואפי' ספיקו אסור ואמנם אין זה קושיא דגברא אגברא קרמית והרי גם בשמעתין לא ס"ל לר"פ דדשיל"מ אפילו ספיקו אסור דהרי איהו מוקי הך דספיקא אסורה בספק טריפה ומוקי לה כתנא דליטרא קציעות דלכך אפי' באלף לא בטיל משום דבר שבמנין שוב פקחתי עיני וראיתי שבגליון המרדכי בחידושי אנשי השם דשם הקשה קושיא זו ותירץ דחדש לא מיקרי דשיל"מ לפי שחזר לאיסורו לשנה הבאה ואני תמה על הקושיא ועל התירץ. על הקושיא אני תמה דאטו גברא אגברא קרמית כנ"ל ועל התירץ אני תמה ביותר שהוא מדמה חדש לחמץ בפסח שיש פוסקים דלא מיקרי דשיל"מ לפי שחוזר לאיסורו: ואין הדמיון עולה יפה דבשלמא חמץ שפיר חוזר לאיסורו דהרי חמץ זה עצמו אם ישהנו עד הפסח הבא חוזר הוא לאיסורו אבל חדש הרי תבואה זו יש לה מתירין ולעולם לא תחזור לאיסור שאותה תבואה שהתיר עצם היום בזמן הזה או הבאת העומר בזמן הבית נשארת לעולם מותרת רק תבואה שתזרע והשריש אחר ששה עשר בניסן תהי' אסורה משום חדש. ואם כוונתו שעכ"פ שם חדש חוזר לאיסור: א"כ גם ביצה לא נחשבת דשיל"מ הלא גם לי"ט הבא אם תטיל תרנגולת ביצה תהי' אסורה שוב ראיתי שגם הפר"ח בי"ד סי' ק"ב הרגיש בזה ודוחק לומר שכוונתו שתבואה זו עצמה אם יזרענה ותהי' נשרשת אחר העומר תהי' אסורה שהרי אם יזרענה ותצמח פנים חדשות באו דרך כלל הקושיא והתירץ אצלי נפלאו ואמנם מה דקשיא לי הוא דשם במנחות איתא רבנן דבי רב אשי אכלו בצפרא דשבסר קסברי חדש בח"ל דאורייתא וריב"ז מדרבנן קאמר וכי תיקן ליום הנף לספיקא לא תיקן ופירש"י דקסברי חדש בח"ל דאורייתא הלכך חיישינן לספיקא ולא אכלי מאורתא וכו' ובזה קשה קושייתי דלמה ליה למימר דקסברי דהוא דאורייתא הרי אפי' אי הוה שהוא מדרבנן כיון שהם רבנן דבי ר"א מסתמא כרב אשי ס"ל ולכך ספיקו אסור דהוה דשיל"מ. בשלמא מה דאמר שם דאכלו לצפרא דריב"ז לספיקא לא תיקן בזה אין להקשות דאיך אכלו בצפרא והלא אף אם ריב"ז מדרבנן קאמר אכתי הוה להו לחוש לספיקו משום דשיל"מ דדוקא בלשון הגמרא דלספיקא לא תיקן ולא קאמר דלספיקא לא חיישינן כמו שאמר בר"פ ור"ה דלספיקא לא חיישינן אלא הוא הדבר דלרבנן דבי ר"א גם לספיקא ראוי להם לחוש דהוה דשיל"מ ולכן אמר שלספיקא לא תיקן היינו ריב"ז עצמו מתחלה כשתקן תקנה זו לספיקא: ואמנם הקושיא ראשונה קשה למה להגמ' לומר דסובר חדש דאורייתא. ואפי' יותר אלימא הקושיא דמנ"ל להגמ' דסברי דחדש אסור מדאורייתא ובגליון המרדכי בחידושי אנשי השם תירץ עוד על קושייתי הנזכרת מר"פ ור"ה ברי' דר"י שהואיל ואנן בקיאים בקביעי דירחא לכן מקילין ואמנם אני אומר סברא חדשה בדין דשיל"מ לענין איסור חדש דתבואה שיש לנו ספק אם הוא מאשתקד או משל עתה וכמו כן אם הספק אם נשרשה קודם לעומר או אחר העומר הספק הזה הוא על התבואה והרי התבואה יש לה מתירין ולכן אף אם הי' איסור חדש רק איסור דרבנן הי' ספיקו להחמיר כדברי רב אשי דדשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקו לחומרא אבל אם אין לנו ספק על התבואה רק הספק על היום כגון אורחא דשתסר נגהי שבסר שהספק שלנו אם יום הנף כבר הי' היום או אם היום הי' חמיסר ויום הנף הוא למחר נמצא שאין לנו שום ספק בהתבואה רק הספק היא על הלילה ההיא אם היא נגהי דשבתר או נגהי דשתסר ועל ספיקי של הזמן לא שייך לומר יל"מ שהזמן כיון שעבר יומו חלף ועבר ואין לו היתר ולכן אם הי' איסור חדש רק מדרבנן הי' ספק של הזמן מותר והוצרכו שם לומר שסברי חדש הוא אסור מדאורייתא ואלא שלפי זה הי' לנו להתיר ביצה שנולדה בי"ט שני שהספק הוא על הזמן אם היום י"ט או חול אבל כיון שדבר הנוגע לי"ט מוכרחים להחמיר דלא לזלזלו בי"ט שני ועיין מג"א סי' תצ"ז סק"ד: