צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 16

שם וסיים בדשיכרא מאי. לדעת רבינו הרמב"ם בפ"ח מהל' ברכות הל' י"ד הה"ד דמבעיא לי' איפכא שהתחיל אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא אמנם נקט בעיא זו בגוונא דברייתא דפתח ביוצר אור דמייתי בתר הכי למפשט מיכה ואמנם ספק זה מתהפך כחומר חותם שאם נימא בסיים בשיכרא יצא וחתימה עקר אז בהתחיל בשיכרא וסיים בחמרא לא יצא וכן להיפך אם בסיים בשיכרא לא יצא דאזלינן בתר עקר ברכה אז אם התחיל אדעתא דשיכרא וסיים בחמרא יצא ודעת הרמב"ם שפסק בשניהם לקולא יתבאר אח"כ בדברינו:

שםאלא לר' יוחנן וכו' ויש לדקדק ואטו לר"י מי ליכא ברכות שאין בהם מלכות וכל ברכה הסמוכה לחבירתה אין בה מלכות והנה אהבה רבה כל ימי המקדש היו מברכין אותה יחידית והרבה מן הפסוקים שנתנו טעם לפי שמתחלה נתקנה סמוכה לחבירתה לכך אפי' אם מברכין אותה בלי סמיכות לא נשתנית וא"כ לפי דעת המתרץ שבברוך יוצר המאורות לחוד יוצא מה בכך שאין בה מלכות כיון שמתחלה נתקנה לסיום ברכת יוצר אור לא גרע מסמוכה לחבירתה ואולי כיון שטעה בתחלתה והזכיר המלכות ע"ד מעריב ערבים גרע טפי: שם

לא לאתויי נהמא ותמרי. והקשה הרשב"א למה לא מוקי לאתויי חמרא ושיכרא ונקט כסא דחמרא כהתחלת הסוגיא ועיין מ"ש לעיל בישוב קושי' זו. ועוד נלע"ד דלשון הברייתא אינו סובל לאוקמי בנקט כסא דחמרא כיון דע"כ שאמר שהנ"ב יצא א"כ בהתחיל אדעתא דשיכרא בם הפתיחה היתה כהוגן ואיך שייך למימר הכל הולך אחר החיתום משא"כ עתה דמוקי בתמרי ונהמא שאם הי' חותם בנהמא ה' יוצא רק ידי חיבת הזן ועדיין הי' צריך ברכת הארץ וברכת ב"י שלא כדעת רבני צרפת שהביא הרא"ש ועיין ברבינו יונה משא"כ עתה שסיים בתמרי הרי כלל שלש ברכות ומ"מ מקרי גם תחלת הברכה שהיתה אדעתא דהזן לחוד לי כיון שעכ"פ שייך הזן לתמרי ושייך ג"כ לשין הברייתא דהכל הולך אחר החיתום שחתם מעין שלש. ועוד נלע"ד דתחלת הבעיא בסוגיא דפתח אדעתא דחמרא הה"ד דמספקא לי' כמי היכי דפתח אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא ואמנם תתהפך כחומר חותם שאם אזלינן בתר עקר ברכה אז בפתח אדעתא דשיכרא יצא ובפתח אדעתא דחמרא לא יצא ואם בתר חתימה אזלינן אז הוא להיפך ולכן לא הי' אפשר לשנויי דאתי לאתויי נקט כסא דחמרא וכו' שהרי ברייתא קתני שהכל הולך אחר החיתום מכלל שאם החיתום הי' שלא כהוגן כגון שמסיים ברכה זרה לגמרי בורא מיני מזונות או מיני בשמים ברכה שאינה שייכא לגמרי ליין לא הי' יוצא מאי והרי עקר ברכה היתה כהוגן שהרי פתח אדעתא דשהנ"ב ועל כלם אם אמר שהנ"ב יצא א"ו מדאינו יצא מכלל דלא אזלינן בתר עקר ואז ממילא מוכח שעם העקר הי' שלא כהוגן והחתימה כהוגן יוצא וכמו"ש שזה תלוי בזה וא"כ ממילא איפשטא הבעיא לכך הוצרך להמציא אוקימתא חדשה בתמרי ונהמא שיש בברכה שלאחרי' מעין שלש ואם הי' גם סיים בנהמא לא הי' יוצא רק ידי ברכת הזן וק"ו שאם סיים בברכה זרה לגמרי שלא הי' יוצא דק ידי ברכת הזן אף אם אזלינן בתר עקר משא"כ אם סיים בתמרי יוצא לגמרי וליכא למפשט בשום צד וכיון דספק ברכות לקולא נקטינן בשני הספיקות לקולא ועכ"פ מוכח מזה דגם אם פתח אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא ג"כ מספקא לי' אם יוצא על כסא דשיכרא ולכך פסק הרמב"ם גם בזה לקולא בפ"ח מהל' ברכות. וגם להיפוך בהתחיל אדעתא שלא כהוגן וסיים כהוגן סובר הרמב"ם שיצא וסמך בזה על מה שפסק בפ"א מק"ש סוף הל' ט' שפסק וז"ל פתח ביוצר אור וסיים במ"ע יצא שכל הברכות הולכת אחר חתימתן עכ"ל ומדנקט שכל הברכות הרי כולל הכל בשלמא בברייתא דלא קתני כל הברכות אלא תני זה הכלל איכא לדחויי דלא רבי רק פרטים אבל הרמב"ם שכתב כל הברכות הרי כולן בכלל והך שכל הברכות אסוף דבריו קאי שפתח בי"א וסיים במ"ע אבל לא על תחלת דבריו שפתח במ"ע וסיים בי"א לא יצא שבזה לא צריך טעם שהכל הולך אחר החתימה שהרי אפי' אם בשאר ברכות לא אזלינן בתר חתימה כאן שהחתימה היא ב"כ יש בה ברוך אתה היתה שלא כהוגן לגמרי אלא ודאי שטעם זה שהכל הולך אחר החתימה על מה שנקט יצא קיהיב טעם זה:

שםמ"ט דתמרי נמי מיזן זייני. ונראה דאין הכוונה דזייני היינו דשייך עלייהו הזן ולכך יוצא בברכת הזן שלדעתי זה טעות שאין מלת הזן שבברכה זו קאי על המאכל שאכל רק קאי על הק"בה הן בתחלת הברכה הזן את העולם וכן בסוף הברכה הזן את הכל וזולת זה לא נזכר מלת זן בברכה זו שאם על המאכל רצונו להזכיר במלת זן צריך לומר זיונא ואנחנו רואים שבהזכירנו המאכל בברכה זו אנו אומרים מזון שאנו אומרים ואל יחסר לנו מזון וכו' וכן ומכין מזון לכל בריותיו ולכן אין בכלל ברכת המזון שאר דברים אף שכלם בכלל זיונא וכדלקמן בריש כיצד מברכין דף ל"ה ע"ב דאוקי ר"ה מתניתן דהנודר מן המזון באומר כל הזן עלי שהכל בכלל חוץ ממים ומלח ולכן צ"ל דמה דקאמר כאן דתמרי מיזן זייני היינו שהם מזון לכך יוצא אפילו סיים בדנהמא וכן פסק בש"ע סוף סימן ר"ח דאם בירך על התמרים ברכת המזון יוצא. ורבינו אשר בשם רבינו יונה הוסיף שגם על היין אם בירך בה"מ יצא והביא ראי' מדאמרינן בדף ל"ה ע"ב דחמרא סעיד ומשמח והוינן בה א"ה נברך עלי' ג' ברכות ומשני דלא קבעי אינשי עלוי' אלמא דמן הדין הי' לברך לכתחלה שלש ברכות כמו על הפת וכו' ומדהקשו כן ביין ולא בתמרים משמע דיותר פשוט הוא דיין זיין מן התמרים וכמו שפוטרת בדיעבד בתמרים פוטרת כמי ביין ע"כ דברי הרא"ש ור"י ולהם אנו שומעים ומקבלים דבריהם אבל אעפ"כ ברתת ובזיע אני אומר שלדין יש תשובה כי לדעתי יין מרוב חשיבותו שסעיד ומשמח כשם שתקנו לו ברכה מיוחדת בתחלתו כן בסופו צריך להזכיר גפן ומה שהקשו בגמ' נברך עלוהי שלש ברכות אין הכוונה אותן ג' ברכות שמברך על הלחם אבל כוונתו כשם שבלחם אינו כולל ברכת הארץ וברכת בונה ירושלים בברכת הזן ה"נ בין יברך ברכה ראשונה בא"י אמ"ה על הגפן ועל פה"ג ונודה לך על הארץ ועל פה"ג בא"י על הגפן וכו' ואח"כ נודה לך ורחם נא ואין ראי' ממה שבה"מ פוטרת תמרי שלתמרים אין להם חשיבות שיזכירם בפירוש וגם בברכת על העץ ועל פרי העץ אינו מזכיר תמרים בפירוש משא"כ יין ולא מבעי' לרב הונא דף מ' ע"ב דגם בברכה ראשונה שע"כ אם אמר שהנ"ב יצא סובר דחוץ מפת ויין ה"כ בברכה אחרונה צריך להזכיר יין אלא אפילו לר' יוחנן דסובר אפילו פת ויין מ"מ בברכה אחרונה מודה דאטו נימא דאם בירך על הפת במקום ברכת הזן בכ"ר שהיא ברכה כוללת כמו שהנ"ב נימא דיצא ידי ברכת הזן וישלים עליו ברכת נודה לך ויתר ברכת המזון הא ודאי ליתא ולא שמענו דבר זה מפי הפוסקים ראשונים ואחרונים ה"נ בברכת היין באחרונה צריך להזכיר גפן כנלע"ד אבל מה יענה יתוש כמוני נגד רבינו יונה והרא"ש:

והנה גם הלום ראיתי שרבינו הגדול הרמב"ם בספרו היד החזקה לא הזכיר דין זה שאם בירך על תמרי ברכת הזן או כל בה"מ שיצא ואין דרכו של רבינו להשמיט דבר המפורש בגמרא. ומה שנלע"ד בזה אומר אני דמה שאמרו כאן תמרי מיזן זייני והיינו שנקרא מזון כמו שפירשתי לעיל אעפ"כ אין להקשות דא"כ נברך עלייהו במ"מ משום דעל דבר שהוא כברייתו ולא נשתנה לא שינו בו נוסח ברכתו בורא פרי העץ והרי בם בחמשת מיני דגן הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה אבל אם עשה מהם תבשיל ודייסא וכיוצא בו שנשתנו ונשתנו לעלוייא תיקנו להם בורא מ"מ ואין להקשות א"כ גם תמרי אם מעכן ועשה מהם דייסא יברך עליהם במ"מ י"ל שלא נשתנו לעלוייא כחמשת המינין ולכן אין מזה סתירה לדברי רב ושמואל דאמרי תרוייהו לקמן דף ל"ו שאין מברכי' במ"מ אלא על חמשת המינין אבל לא הי' יכול לשנויי כאן כגון דאכל דייסא מחמשת המינין וסבר דנהמא אכל ופתח אדעתא דנהמא וסיים בחמשת המינין שיצא שאם סיים בנהמא יצא דחמשת המינין ודאי זייני דכבר כתב המג"א סוף סימן ר"ח דחמשת המינין כיון דאיכא עלוייא אחרינא בפת אינו יוצא בהו אבל אכתי הוה יכול לשנויי דאכל פת אורז וסבר דנהמא דחמשת המינין אכל ופתח אדעתא דפת גמור וסיים באורז שיצא דאם סיים בשל פת גמור נמי יצא דפת אורז לפי דאיתותב רב ושמואל נמי מזון הוא ומברך עליו בתחלה בורא מ"מ כמפורש בדף ל"ז ע"א ופת אורן לית לי' עלוייא אחרינא ומזון הוא ושפיר פטרו ברכת המזון ואפי' ברכת הזן לבד ואמנם רצה לאוקמי כאן שיהי' ניחא גם לרב ושמואל ולדידהו אורז לאו מזון הוא ולכן נדחק לומר דתמרי מיזן זייני אבל להלכתא דלא קי"ל כרב ושמואל מוקמינן להך ברייתא בפת אורז ואין לנו הכרח כלל לחדש דתמרי מיזן זייני. ובזה ניחא מה שהביא הרשב"א בחידושיו לקמן דף מ"א ע"ב בפיסקא הביאו לפניהם תאנים וענבים בשם בה"ג דאם אכל רימונים בתוך הסעודה לא מפטרי בברכת המזון וכן הביא שם בשם הירושלמי ולדידי תלמודא דידן אינו סותרת הירושלמי וסוגיא זו היא רק לרב ושמואל. וזהו ג"כ טעמו של הרמב"ם שהשמיט דין זה ואף שעכ"פ יצא לנו שאם בירך על פת אורז בה"מ יצא מ"מ הוא דבר שלא נאמר בהדיא בגמ' ואין דרכו של רבינו הגדול להביא דבר שאינו מפורש בגמרא:

רש"י ד"ה פתח בי"א כלומר אדעתא דלימא י"א וסיים במ"ע כשאמר מלך העולם נזכר וסיים במ"ע וכו' הנה רש"י מרשים בסיפא דברייתא ערבית פתח וכו' דליכא למימר דרש מרשים ברישא דברייתא דח"כ איך כתב רש"י נזכר וסיים במ"ע אדרבה טעה וסיים במ"ע א"ו דרש"י מרשים בסיפא וכוונת רש"י דלא תפרש פתח ביוצר אור היינו שאמר ממש י"א וסיים במ"ע היינו סוף הברכה סיים בא"י מעריב ערבים ואז הי' נסתר קושי' הגמרא שהרי מפורש שהטעם משום שאומר לסוף הברכה כהוגן ולכן פירש רש"י שלא כן הוא והכל קאי על תחלת הברכה ופתח ביוצר לאו שפתח ביוצר ממש אלא שפתח אדעתא דלימא יוצר אור. ולפי"ז קשה למה לא פירש רש"י ברישא דברייתא פתח בי"א לאו היינו י"א ממש אלא אדעתא דלימא יוצר וסיים במ"ע כשהגיע למלך העולם טעה וסיים במ"ע אלא דזה לא קשיא דשם באמת אפילו אמר יוצר אור ממש רק טעה בסוף הברכה וסיים בא"י מ"ע ג"כ לא יצא. אלא דאכתי קשיא תינח רישא דרישא אבל בסיפא דרישא פתח במ"ע וסיים בי"א יצא ה"ל לרש"י לפרש במ"ע כלומר אדעתא דלימא מ"ע וסיים בי"א כשאמר מלך העולם נזכר ואמר י"א וכו'. ונראה משום דשם לא הוצרך רש"י לפרש שהרי אי אפשר לפרש שם בעינן אחר דאיך אפשר לפרש פתח במ"ע ממש וסיים בי"א היינו הברכה שבחתימה דא"כ ה"ל למימר וסיים יוצר המאורות שהרי הסיום אינו י"א רק יוצר המאורות א"ו וסיים יוצר אור היינו שנזכר כשאמר מה"ע משא"כ בערבית שתחלת הברכה והחתימה שבסוף שוה מעריב ערבים הוצרך רש"י לפרש שלא נטעה. ולפי"ז קשה במה דמשני הגמרא שאני התם דקאמר ברוך יוצר המאורות א"כ היא גופה קשיא לדברי רש"י שפירש שם בד"ה שאני התם וכו' שהפתיחה באמת אינה כלום וע"י חתימתה לחוד הוא דיצא א"כ למה נקט וסיים בי"א יצא ה"ל למימר רבותא יותר וסיים ביוצר המאורות יצא. אך לפ"מ שכתב הרשב"א ניחא דהרשב"א כתב וז"ל ופרקינן שאני התם דאמר יוצר המאורות כלומר דחתימה עצמה הוה ברכה ולא שלא תהא צריכה פתיחה דזה מטבע ארוך היא ובעינן פתיחה וחתימ' אלא הכי קאמר הואיל וחתימתה יש לה תורת ברכה גמורה דפתיחתה דינה הוא שתגרע את פתיחתה דהא איכא ב' לטיבותא חדא דאף היא תורת ברכה גמורה אית לה ועוד דעדיפא דהיא חתימה וכו' וא"כ אפשר בעינן דבאמצע ובסוף הברכה יהיו לטיבותא מש"ה צריך לומר וסיים בי"א אבל אם אמר באמצע ג"כ מ"ע רק בסוף אמר יוצר המאורות לא יצא. אבל דברי רש"י אינן כפירוש הרשב"א דרש"י פירש בד"ה שאני התם וכו' פתיחה אינה כלום וכו' וע"י חתימתה קאמר דיצא וא"כ הדק"ל. ולכן נראה דלרש"י כשם ש וצא בחתימה אפי' אם הפתיחה אינה כלום כך יוצא בפתיחה אם היא כלה כתיקנה דהיינו עם האמצע אפילו אם החתימה אינה כלום דלרש"י אף שהיא מטבע ארוך מ"מ מהני החתימה שהיא ברוך בפני עצמה אף אם הפתיחה היתה שלא כהוגן ה"נ הפתיחה שהיא ברוך בצירוף האמצע שאומר בא"י אמ"ה יוצר אור ובורא וכו' מהני אף אם סיים לגמרי שלא כהוגן וכך הוא פירוש הברייתא לרש"י שחרית פתח בי"א וסיים במ"ע לא יצא הך וסיים במ"ע היינו שתכף סיום של הפתיחה הי' במ"ע שאמר בא"י אמ"ה אשר בדברו מ"ע וכו' עד סוף הברכה לגמרי סיים בא"י מ"ע הוא דלא יצא אבל אם לא הי' גם סיום של הפתיחה במ"ע אף שסיים בסוף בא"י מ"ע יצא ואמנם כדי שנדע דהך סיים במ"ע היינו גם האמצע מש"ה קתני סיפא דרישא פתח במ"ע וסיים בי"א וכו' והך וסיים היינו ודאי הכוונה על האמצע דאי על הסוף לגמרי ה"ל למימר וסיים יוצר המאורות הה"ד סיים שרישא היינו גם האמצע בכלל ולכך לא יצא אבל בסיפא דרישא גם אם לא אמר אלא בסוף יוצר המאורות ג"כ יצא ובבא דסיפא דברייתא הכי פירושה פתח במ"ע היינו אדעתא דמ"ע וסיים בי"א היינו אפי' באמצע אמר יוצר אור כדקתני יוצר אור דהיינו האמצע ושוב גמר כן כל הברכה כולה ביוצר לכך לא יצא אבל אם רק סיים יוצר המאורות ובאמצע אמר מ"ע יצא. פתח בי"א היינו שאמר גם באמצע יוצר אור אפ"ה כיון שסיים במ"ע יצא. ומה שפירש רש"י פתח בי"א כלומר אדעתא דלימא וכו' זה פירש רש"י לפי ההוה אמינא שאמר ת"ש וכו' אבל למה דמסיק שאני התם וכו' פירושו שאמר יוצר אור:

תוס' ד"ה להגיד בבוקר חסדך וכו' א"נ על דרך המדרש חדשים לבקרים וכו' שאדם מאמין וכו'. נלע"ד שהך א"נ יהיב טעמא גם על של שחרית להגיד חסדו בבוקר לפי שזה המדרש מרומז בוכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קיימת שע"י שאמונתו קיימת לעד מקיים אמונתו להחזיר נשמתינו בלי יגיעה וכ"ז על ידי שכסאו נכון וכתיב והוכן בחסד כסאו נמצא כשכסאו נכון הוא מתנהג בחסד ומקיים אמונתו:

ע"ב ור"א אמר אפילו אמר האל הקדוש יצא שנאמר ויגבה וגו' כן הוא הגירסא לפנינו ולפ"ז לא איירי ר"א מחתימת המלך המשפט כלל וכן משמע מהראי' שהביא מדכתי' ויגבה ה' צבאות במשפט וכו' שלא קאי רק על ברכת אתה קדוש ואמנם בראש הגירסא בדברי ר"א אם אמר האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט יצא ולפי"ז צריך להבין ראייתו שהביא מקרא מויגבה שהרי מזה אין ראי' רק לברכת אתה קדוש וצ"ל שכך פירושו שהרי עכ"פ מודה ר"א שלכתחלה צריך לחתום בעי"ת המלך הקדוש שהרי לא קאמר שאומר האל הקדוש רק אמר שאם אמר כן יצא וא"כ מודה הוא שאנשי כנה"ג שסדרו לנו נוסח התפלה הם תיקנו לנו לשנות בעי"ת מנוסחת כל השנה ואמנם לא תאמר שכשם שבכל נוסחת חתימת הברכות קיי"ל שהמשנה ממטבע שטבעו אנשי כנה"ג לא יצא י"ח שגם בזה שחידשו בעי"ת הוא כן שתיקנו שאפי' בדיעבד לא יצא לכן הביא ראי' מויגבה וכו' ואם אמר האל הקדוש יצא עכ"פ בדיעבד א"כ חזינן שאנשי כנה"ג לא תיקנו שינוי זה בעי"ת לעיכוב וממילא גם בהמלך המשפט לא תיקנו לעכב רק לכתחלה:

שם מאי הוה עלה אר"י וכו' לפ"מ שפירשתי לעיל גירסת הרא"ש קשה למה הביא בדברי ר"י ורבה כל האריכות הזה ולא ה"ל רק למימר ר"י אמר יצא רבה אמר לא יצא בשלמא לגירסא שלפנינו דלא הוזכר בדברי ר"א מברכת השיבה כלל וא"כ אי הוה אמר ר"י אמר יצא ה"א דג"כ קאי רק אברכת האל הקדוש ומטעמי' דר"א דכתיב ויגבה וגו' אבל בברכת השיבה אם סיים מלך אוהב צדקה ומשפט לא יצא דאוהב משמע שאוהב מי שעושה משפט וצדקה אבל לא שהוא עצמו עושה משפט כמבואר בדברי הפוסקים דס"ל דגם אם אמר מלך אוהב וכו' צריך לחזור וא"כ אפשר דגם ר"א ס"ל כן ולכן הוצרך ר"י לפרש דבריו האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט דגם בברכת השיבה א"צ לחזור אבל לגירסת הרא"ש דגם פלוגתא דר"א על רב הוא בתרוייהו קשה כנ"ל וצ"ל דר"י דאמר האל הקדוש ומלך אוהב וכו' אפילו לכתחלה קאמר ופליג אדרב ועל ר"א ולפי"ז נוכל לומר דרבה דקאמר המלך הקדוש והמלך המשפט היינו לכתחלה אבל בדיעבד לא איתברר לן דעת רבה ולפי"ז קשה לבסוף דמסיק הלכתא כרבה טפי ה"ל לבעל הש"ס לסיים והלכתא כרב ואז הוה ידעינן דאפילו בדיעבד אינו יוצא דרב ודאי אפי' בדיעבד אינו יוצא ס"ל דאל"כ במאי פליג עלה דר"א משא"כ עתה דפס' הלכתא כרבה יש לפרשו דהיינו לכתחלה א"ו דבאמת לא הכריע הש"ס רק לענין לכתחלה ואולי היינו טעמייהו של רבני צרפת הביאום לבינו יונה שס"ל דהך והלכתא כרבה היינו רק לענין לכתחלה אבל בדיעבד יצא ואמנם דברי הרא"ש קשיין דהרי איהו מסיק דהך והלכתא כרבה היינו אפילו לענין דיעבד דרבה כרב ס"ל:

וגירסת הרי"ף היא ור"א אמר אפי' עשרת וכו' אם אמר האל הקדוש והאל המשפט יצא ולפי גירסא זו עדיין לא ידענו אם אמר מלך אוהב צדקה ומשפט אם יצא דבאמרו האל המשפט לא חיסר רק תואר מלך והרי הביא ראי' מפסוק ויגבה וכו' שאפי' בעי"ת אין קפידא בתואר מלך וא"כ הה"ד בהאל המשפט ואמנם עכ"פ מורה שהוא עצמו הוא המשפט עיין בכ"מ ובב"י מ"ש בשם הר"ר מנוח משא"כ מלך אוהב צדקה ומשפט שאינו מורה רק שאוהב מי שעושה צדקה ומשפט ובא רב יוסף לחדש שגם מלך אוהב צדקה ומשפט שפיר דמי ובזה אין אנו צריכין להרבות בפלוגתא ועדיף לן למימר דרבה ורב קיימי בחד שיטה ור"א ור"י קיימי בחד שיטה ומה שסתם זה גילה זה ר"א גילה דמלך אוהב צדקה ומשפט שפיר דמי ור"י גילה דהאל המשפט שפיר דמי לפי שכל א' יש לו איזה עילוי דמלך אוהב יש בו זכרון מלכות והאל המשפט יש בו תואר המשפט ופלוגתייהו היא מחלוקת שלם דלרב ורבה אפי' דיעבד לא יצא ולר"א ור"י אפי' לכתחלה שפיר דמי ושפיר מסיק להלכה דאפילו דיעבד לא יצא:

שם מזכירין וכו' הרי"ף והרא"ש לא הביאו משנה זו ולא כל הנאמר אח"כ בגמרא ודבר זה יתבאר לקמן בדברינו בסוגיית הגמרא וכן דעת הרמב"ם בחיבורו ואמנם דבריו בפירוש המשנה שדרכו בכל מקום שיש מחלוקת במשנה להכריע במקומו הלכה כדברי מי וכאן בפירוש משנתינו לא הזכיר שום הכרעה להלכה. ולכן נלע"ד לשום לב אם יש כלל פלוגתא לדינא בין התנאים בזה והנה לפי פירושו של הברטנורה דהאי ולא זכיתי דקאמר ראב"ע הוא לשון ניצוח שלא הי' יכול לנצח את החכמים עד שדרשה ב"ז א"כ מכלל דפליגי חכמים וס"ל שא"מ י"מ בלילות אבל רבינו הגדול בפירוש המשנה פירשו לשון זכות שלא זכה לדעת הרמז שנרמז בכתוב חיוב זכרון זה בלילות וא"כ איכא למימר שבגוף הדין אין בו שום פלוגתא ורישא דמשנתינו מזכירין י"מ בלילות הוא מאמר מוחלט ואין בו פלוגתא אלא שראב"ע רצה לעמוד על הדבר זה מאיזה מקרא למדוהו ולא זכה לזה עד שדרשה ב"ז מקרא דכל ימי חייך וע"ז נחלקו חכמים שמזה אין ראי' אבל אעפ"כ הדין הוא דין אמת ולכן לא הוצרך רבינו הגדול בפה"מ להכריע שום הלכה ובפירוש האי קרא כל ימי חייך וגומר אם כדברי ב"ז או כדברי חכמים אין לזה עסק להכריע בפירוש המשנה כי הוא הלכתא למשיחא אם יזכירו לימות המשיח י"מ או לא. ובדברינו בגמרא יתבאר אם הלכה בזה כדברי ב"ז או כרבנן ועכ"פ בגוף חיוב י"מ בלילות לפי פירושי הנ"ל אין בזה מחלוקת ולכן פסק רבינו בחיבורו פ"א מק"ש הלכה ג' שקורין פרשת ציצית בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר י"מ ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך עכ"ל רבינו. ואמנם אע"פי שהביא קרא הזה לדעתי אין בזה הכרע שסובר כב"ז דדרשי' ימי חייך הימים וכל לרבות הלילות אבל הביא קרא זה להביא ראי' שמצוה להזכיר י"מ דבדבר זה לא נחלקו חכמים וב"ז דעקר מצות י"מ מהך קרא ילפינן: