צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – פתיחה

ביצה

פרק ראשון

דף ב' עא בש"א שאור בכזית וחמץ בככותבת וכו': נראה דאף אם נימא דגם באיסור בל יראה ח"ש אסור מן התורה וגם נימא דליכא מלקות בב"י מטעם דניתק לעשה אכתי יש נפקותא אליבא דר"ש דחמץ לאחר זמנו אינו אסור רק משום קנס הואיל ועבר בב"י וא"כ לב"ש אם הי' לו חמץ פחות מכותבת ועבר עליו הפסח הוא מותר ולב"ה אם הוא כזית הוא אסור.

ולרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה והא ודאי שאפי' לר"י אין שורפין חמץ ביו"ט דיו"ט הוא עשה ול"ת ואין עשה דחמץ דוחה עשה ול"ת עיין מג"א סימן תמ"ו סק"ב אלא שאם עבר ושרפו בי"ט אז אם נימ' דאף דאין עשה דחמץ דוחה יו"ט היינו שאינו דוחה העשה אבל הל"ת נדחה ולא עבר רק על עשה דיו"ט ולא הי' לוקה וא"כ אם הי' לו חמץ בכזית ושרפו ביו"ט של פסח לב"ש חמץ שיעורו בכותבת ולא קיים מצות ביעור חמץ נמצא עבר על ל"ת דיו"ט והי' לוקה משום יו"ט ולב"ה קיים עשה שביעור חמץ ולא הי' לוקה אלא דשני הנפקותות הנ"ל אין בהם דיישוב משנתינו דהנ"מ הראשונהלר"ש א"כ ליכא שום נפקותא בי"ט של פסח כלל והנ"מ היא רק לאחר שעבר הפסח והרי פלוגתייהו הוא בי"ט כמו"ש רש"י ותוס' והנ"מ השני' ג"כ ליתא דא"כ ה"ל מחומרי ב"ש וקולי ב"ה והרי כל הני תלת מילי הם מקילי ב"ש ועיין בדברינו בדברי התוס' ועיין בחידושנו בפסחים דף ס"ג ע"א במשנה דהשוחט פסח על החמץ ושם ביארתי דלב"ש לענין שחיטת הפסח שאור וחמץ שוים בשיעורן ושניהם או בכזית או בכותבת יעו"ש בדברינו:

וראיתי לרבינו הראב"ד ז"ל בפ"א מחמץ הל' א' שכתב רבינו הרמב"ם ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא כתב הראב"ד דוקא לשיעוריהן אבל לענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש ביניהם שהחמץ אם נפסל מאכילת הכלב אין זקוק לבער: והשאור אע"פ שנפסל חייב לבער לפי שהוא ראוי לשחקו ולחמוץ בו כמה עיסות וכו' ע"ש בדברי הראב"ד: והנה הראב"ד התחיל בתרתי שלענין ביעור ולענין אכילה יש הפרש וסיים בחדא שהחמץ אם נפסל מאכילת כלב אינו זקוק לבער והשאור אף שנפסל חייב לבער ולא ביאר לנו הראב"ד לענין אכילה מהו ההפרש שביניה' והא ודאי שאפי' השאור אם כבר נפסל מאכילת כלב אינו חייב על אכילתו אפי' להראב"ד שהרי לא סיים הראב"ד רק שחייב לבער ואמנ' ההפרש לענין אכילה הוא ברור אפי' להרמב"ם דהא ודאי חמץ אם נפסל מאכילת אדם אף שהוא חייב בביעור כל זמן שאינו נפסל מכלב וכדתניא בפסחים דף מ"ה ע"ב הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה וכו' ונשרפת עם הטמאה בפסח מ"מ נלע"ד שאם אכלו לא הי' לוקה ואינו חייב כרת משום חמץ כיון שנפסל מאכילת אדם אין זה דרך אכילתו והנאתו וכל איסורין שבתורה לא הוי לוקין עליהן אלא דרך הנאתן וחמץ זה שנפסל מאכילת אדם שוב אין דרך הנאתו לאכלו כך רק דרך הנאתו לחמץ בו עיסות אחרות ואמנם השאור שתמיד אינו ראוי לאכילה יצא מכלל כל איסורין שבתורה וחייבין מלקות וכרת על אכילתו כמפורש לקמן דף ז' ע"ב דקאמר לענין אכילה דכ"ע ל"כ דזה וזה בכזית הרי עכ"פ מבואר שחייב על אכילת שאור ואמנם לענין ביעור דעת הרמב"ם כפי שביאר הה"מ דעתו בפ"א מחמץ וכן הוא דעת הר"ז דשאור וחמץ שוים דכל זמן שלא נפסלו מאכילת כלב חייבים בביעור וכשנפסלו מכלב אינן חייבים בביעור אבל הראב"ד סובר דבחמץ הוא דאינו חייב בביעור אא"כ לא נפסל מאכילת כלב אבל השאור אפי' נפסל מכלב חייב בביעור והא ודאי דלהראב"ד עכ"פ לב"ש אין חילוק בין שאור לחמץ לענין נפסל מאכילת כלב דאי ס"ד דיש חילוק בזה א"כ איך מפרש לקמן דף ז' ע"ב טעמייהו דב"ש הוא משום דלכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור והרי איצטריך למכתב שאור שאפי' נפסל מאכילת כלב יהי' חייב בביעור א''ו דלב"ש אין חילוק בין חמץ לשאור בדבר זה והראב"ד מפרש הא דאמרינן לקמן דלב"ה צריכי וכו' ואי כתב רחמנא חמץ משום שראוי לאכילה היינו דראוי לאכילת כלב: ולהרמב"ם באמת צריך לדחוק במה דקאמר שראוי לאכילה שהרי אפי' אינו ראוי לאכילת אדם חייב בביעור ואם נפסל מאכילת כלב גם שאור אין חייב בביעור ואיך קאמר דחמץ ראוי לאכילה וצ"ל דראוי לאכילה היינו שעכ"פ כבר הי' ראוי לאכילה בתחלתו קודם שנפסל מאכילת אדם משא"כ שאור לא הי' ראוי בשום פעם לאכילת אדם ולהראב"ד נולד לי פלוגתא חדשה בין ב"ש וב"ה דאם סברי ב"ש דגם חמץ חייב בביעור אפי' נפסל מכלב א"כ ב"ש בזה לחומרא וב"ה לקולא ואם סברי ב"ש דגם שאור כשנפסל מכלב אינו חייב בביעור א"כ גם בשאור פליגי ב"ש וב"ה וג"כ ב"ש לקולא וב"ה לחומרא וקשה מדוע לא חשבינן לא כאן ולא במס' עדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה: ועיין במה שנכתוב לקמן בדברי התוספות:

שם השוחט חי וכו' בבא זו וכן בבא ראשונה שהיא ביצה שנולדה שייכים בכל ימים טובים משא"כ מציעתא דהיינו שאור בכזית אינו נוהג אלא בי"ט של פסח וא"כ ה"ל למסמך הני תרתי שהיא ביצה והשוחט בהדי הדדי ולאחר בבא דשאור באחרונ' ואמנם לפי שבבא זו דהשוחט נשנית רק לפום ריהטא מקולי ב"ש וחומרי ב"ה כי באמת מוחלפת השטה וב"ה לקולא בהא וב"ש לחומרא לשטת התוספות לקמן דף ט' ע"ב בד"ה מוחלפת השטה: לכך הסמוך רבינו הקדוש בבא דשאור לבבא דביצה שהם באמת מקולי ב"ש וחומרי ב"ה משא"כ בבא דהשוחט שהיא רק לפי מה שנשנית בטעות כמבואר בתוס' שם בסוף הדבור וכ"ז לשטת התוס' שם אבל לשטת רש"י שם דלא מחליף הך דהשוחט כלל קשה דה"ל להקדים בבא דהשוחט לבבא דשאור ועיין בחידושנו לקמן ועוד נלע"ד שרצ' להסמיך בבא דהשוחט להנך משניות דאין מוליכין הסולם משובך וכו' ולא יטול אא"כ נענע וכו' וזימן שחורים דכלהו מיירי בשחיטת עופות בי"ט: ועוד נלע"ד כיון דבביצה ובשאור פליגי אף בדיעבד שב"ה סברי לא תאכל וכן חמץ בכזית חייב לבער משא"כ בהשוחט פליגי רק לכתחלה כדמוקי לקמן דף ז' ע"ב השוחט שבא לימלך וכו' לכך נשנה באחרונה ולשטת רבה בגמרא דמוקי טעמא דביצה משום הכנה ולדידי' הכנה דאורייתא בלא"ה ניחא דהני תרתי ביצה ושאור פליגי ב"ש וב"ה בשל תורה מה שאין כן בבא דהשוחט לא פליגי בשל תורה דגם ב"ש אינו מתיר אלא בדקר נעוץ ובעפר שא"צ כתישה דליכא איסור תורה עיין לקמן דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה ובהכי אתי שפיר מה דאמר רבה באוקימתא דידי' ביו"ט שחל להיות אחר השבת עסקינן: ולכאורה הדבר תמוה שהרי מסיק שם באמת דבכל יו"ט אסור גזירה משום יו"ט אחר השבת א"כ מי דחקו לומר דמשנתינו מיירי ביו"ט אחר שבת ולפמ"ש ניחא שרצה להרויח באוקימתא דילי' לתרץ ג"כ על מה שסמך בבא דשאור לבבא דביצה לכן מוקי לה ביו"ט אחר שבת שהוא דאורייתא כמו בבא דשאור:

שם שאפר כירה וכו' בגמרא לקמן דף ח' ע"א מסיק דהכי קאמר ואפר כירה מוכן הוא והוא ענין בפ"ע ונלע"ד דאף על פי כן רק לב"ה קאי דב"ש לאוקימתא דר"נ לית ליה במשנתינו לא איסור מוקצה ולא איסור נולד ולענין מאי קאמר שהוא מוכן ואף שמשמע שם בתוס' בד"ה ה"ק וכו' שצריך שיהי' נכון גם לב"ש יעויי"ש בדברי התוס': נר' דעיקר קפידא שלא יהי' ב"ש חולק ע"ז. אבל עכ"פ לר"נ לא נצרכה הך הוראה דאפר כירה מוכן אלא לב"ה אבל לב"ש אפילו אם אינו מוכן שרי דלית להו מוקצה ונולד:

רש"י ד"ה לא תאכל בו ביום הא דלא פירש"י בדברי ב"ש תאכל בו ביום היינו משום דאטו למחר וליומא אותרא לא תאכל אבל בדברי ב"ה פירש"י ל"ת דהיינו בו ביום שלמחר שרי'. ועוד נראה דעיקר כוונת רש"י בזה לתרץ קושיית התוס' בד"ה ביצה שהקשו דלתני אוסרין ומתירין ועיקר קושית זו היא לב"ה דלב"ש שפיר תני תאכל שהוא רבותא יותר דאפילו באכילה שרי אבל לב"ה קשה דלתני אוסרין דאסורה אפי' בטלטול ולכן לתרץ זה כתב רש"י ל"ת בו ביום אבל אוסרין אפשר לפרש לעולם כמ"ש התוס'. ואף שהתוס' דחו דבר זה: רש"י לא ס"ל דחי' זו ועיין ש מש בפ"י:

בא''ד בגמ' מפרש טעמא בדברי ב"ש ולא פירש כן. משום דלרוב האמוראים דמוקי משנתינו בעומדת לאכילה א"צ לפרש שום טעם לב"ש שהרי הדבר פשוט שהוא מותר וכמו שתמה המקשן בתחלת הסוגיא אי בעומדת לאכילה מ"ט דב"ה רק לר"נ דמפרש בעומד לגדל הוצרך לפרש דב"ש לית להו אפילו נולד וכיון שלרוב האמוראים משנתינו בעומדת לאכילה לכן לא פירש"י בדברי ב"ש דבגמרא מפרש טעמי' משא"כ לב"ה פירש"י דבגמ' מפרש טעמא:

תוס' ד"ה ביצה וכו' וא"ת לב"ה דאמרי ל"ת אבל לטלטל שרי: והא קיי"ל דאף לטלטל אסור. נלע"ד דעיקר הקושי' זו היא לרב נחמן דמפרש בעומדת לגדל ביצים דהוה מוקצה וגבי י"ט סתם תנא כר"י אף לענין טלטול גבי אין מבקעין עצים וכו' אבל לרבה ור' יוסף ור' יצחק דמוקי משנתינו בעומדת לאכילה ומשום הכנה ופירות הנושרין ומשקין שזבו לכל מר כדאי' ליה לא ידעתי מנ"ל שאסורה אף בטלטול ולקמן [דף ג' ע"ב] בברייתא דאין מטלטלין וכו': יבואר דבר זה ולרב נחמן נלע"ד לתרץ קושיית התוס' ע"פ שיטת בעה"מ שכל דבר שאין עליו בשבת איסור מלאכה רק משום מוקצה הוא מותר בין בשבת ובין בי"ט שאין להחמיר בי"ט יותר משבת אבל דבר האסור בשבת בלא"ה משום מלאכה אסור בי"ט משום מוקצה עיין בדבריו שהאריך בזה והנה הרגיש הבעה"מ עצמו בסתירה גדולה שהרי ביצה אסור טילטול שלה ולכן לגומעה חי אין כאן שום איסור מלאכה בשבת ואין כאן אלא איסור מוקצה והי' להתירה אף בי"ט וניחא ליה דביצה עיקרה לאכילה דרך הנאתה עומדת והיינו לבשלה ודבר זה אסור בשבת משום מלאכה ולכך אסורה בי"ט משום מוקצה ושוב כיון שאסרו האכילה אסרו גם הטלטול בין בשבת ובין בי"ט עיין בבעה"מ: ומעתה כיון שעיקר איסור הביצה הוא משום שעקרה לאכילה לכך נקט לא תאכל להודיע טעם האיסור:

ד"ה שאור בכזית לא שייך הכא מידי וכו' דקדקו בלשונם ולא כתבו בקיצור שאור לא שייך הכא ונראה דגם על בבא דביצה יל"ד למה נקט התנא פלוגתא זו בי"ט ולא בשבת בביצה שנולדה בשבת. ופשוטו של דבר דנקט תלת מילי של קולי ב"ש גבי י"ט לכך נקט שנולדה בי"ט: ולפ"ז הי' להתוס' לרשום דבור זה על בבא דביצה למיהב טעם זה דלכך נקט שנולדה בי"ט ולא נקט שנולדה בשבת דמייתי תלת מילי וכו': ואמנם רשמו דבריהם על בבא דשאור משום דעל ביצה אין הדבר תימה כל כך דהרי גם בי"ט הוא מקומה אלא שהי' יכול התנא למתני במס' שבת שהיא קודמת אבל גבי שאור הוא תמוה ביותר שהרי לא שייך במס' זו כלל רק במס' פסחים ולכן רשמו עיקר דבריהם על שאור וזה כוונתם באמרם שאור לא שייך הכא מידי דבשלמא ביצה אף דשייך במס' שבת שייך ג"כ הכא אבל שאור לא שייך הכא מידי

ואמנם אני לעצמי נלע"ד לתת טעם על ששנה רבינו הקדוש פלוגתא זו גבי י"ט ולא גבי שבת: הנה לאוקימתא דר"נ הדבר פשוט דדוקא גבי י"ט סתם לן ב"ה כר"י אבל גבי שבת אדרבה נהפוך הוא כדאמרינן בגמרא באוקימתא דר"נ ולכך נקט שנולדה בי"ט ולאוקימתא דרבה משום הכנה עיקר הדבר שצריך הכנה בשבת כתיב והי' ביום הששי והכינו ודרשינן סתם ששי שהוא חול מכין לשבת ואין י"ט מכין לשבת אבל הא דאין שבת מכין לי"ט אינו מפורש בקרא אבל אנן הוא דאמרינן מסבר' שגם י"ט סעודתו בעי הכנה וממילא אין שבת מכין לי"ט מק"ו וכמפורש באוקימתא דרבה ברש"י ובתוס' ע"ש ולכך לרבותא נקט שנולדה בי"ט ולאוקימתא דר"י ור"י משום פירות הנושרין או משום משקין שזבו ג"כ י"ט הוא רבותא שהרי עיקר איסור פירות הנושרין ומשקין שזבו הוא משום שמא יעלה ויתלוש או משום שמא יסחוט והיא גופה קשיא למה יהי' בי"ט אסור לעלות ולתלוש או לסחוט שהרי אוכל נפש מותר וצריך לתת טעם לכל מר כדאית ליה עיין לקמן דף ג' ע"א בתוס' ד"ה גזירה שמא יעלה וכו' וא"כ י"ט הוא רבותא יותר משבת לכך נקט שנולדה בי"ט ובאוקימתא דרבה לקמן בדברי הגמ' נבאר עוד טעם למה נקט שנולדה בי"ט:

בא"ד אלא מייתי כאן תלת מילי וכו' רבים ראו כן תמהו מה חידשו התוס' יותר מפירש"י שג"כ נתן טעם זה והנלע"ד דכוונת התוס' לאו משום הסמיכות ששנאם יחד: אבל כוונת התוס' על מה ששנה כלל שאור דהרי בשאור לא נחלקו ב"ש וב"ה כלל ושניהם מודים שהיא בכזית אבל פלוגתייהו הוא בחמץ וא"כ למה הוזכר שאר כלל וה"ל למיתני בש"א חמץ בככותבת ובה"א בכזית והנראה בזה הוא משום דלקמן דף ז' ע"ב מפרש טעמי' דב"ש משום דנכתב רחמנא חמץ ולא בעי שאור וכו' וב"ה הני צריכי וכו' ולבסוף מסיק דלענין אכילה כ"ע לא פליגי כי פליגי בביעור וב"ה ילפי ביעור מאכילה יע"ש ולכאורה הדרא הוכחת ב''ש לדוכתא דנכתב חדא ולא בעי אידך ואף דאמרי ב"ה הני צריכי קשה הא נילף ביעור מאכילה וכיון דבאכילה כתיבי תרווייהו הה"ד בביעור ומדכתב רחמנא תרווייהו מכלל שחלוקים בשיעורן ומתוך כך היה מקום לומר דגם ב"ה סברי שחלוקים בשעורן ואמנם פליגי בסברא דב"ש סובר שחימוצו קשה חמור יותר מראוי לאכילה ולכן שאור חמור מחמץ שאור בכזית וחמץ ככותב וב"ה סברי דראוי לאכילה חמור יות' קשה וחמץ חמור משאו' ולכן חמץ בכזית ושאור בככותבת וכי היכי דפליגי בחמץ ה"נ פליג בשאור אלא דמהפכי שטתייהו דב"ש סובר שאור בכזי' וב"ה סובר בככותבת להכי איצטריך תנא דידן למתני במשנתינו דבשאור לא פליגי ושניהם סברי שאור בכזית אלא דאכתי קשה דלא ניתנו בבא דשאור ואעפ"כ נדע דבשאור ל"פ דמדחשיב פלוגתייהו בחמץ ולא חשיב גם כן פלוגתייהו בשאור מכלל דבשאור ל"ב ואמנם ז"א דלעולם ה"א דפליגי והא דלא תני פלוגתייהו בשאור היינו משום דלא תני כאן רק מה שהוא מקולי ב"ש וחומרי ב"ה אבל בשאור דב"ש לחומרא וב"ה לקולא לא תני ליה וזהו כוונת התוס' שאור בכזית לא שייך הכא מידי ואין הכוונה דלא שייכא הכא במס' ביצה אבל הכוונה הכא בפלוגתייהו לא שייך שאור שהרי בזה לא פליגי אך דהיא גופה קמ"ל דל"פ בזה אלא דקשה גם אי לא הוה תני ליה ג"כ הוה ידעינן דל"פ מדלא תני פלוגתייהו גם בשאור ולזה מסיימו התוס' דמייתי הכא תלת מילי וכו' דב"ש לקולא וכו' וא"כ שפיר היה מקום לטעות. פליגי גם בשאור והא דלא תני ליה משום דגבי שאור הוא ב"ש לחומרא כאן לא חשיב רק מה שהוא מקולי ב"ש ולכך הוכרח התנא לפרש בהדיא דבשאר שניהם שוים שהוא בכזית ובדברינו בסמוך בסוגיות הגמרא יבואר עוד כוונת התוס' בזה:

גמ' אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים הבעל המאור כתב דלגדל ביצים היינו לגדל הביצים להוציא מהם אפרוחים אבל בעומדת להטיל ביצים אף שהתרנגולת היא מוקצית אפ"ה אין הביצה מוקצה כמו חולב אדם עז לתוך הקדירה אפי' בשבת אף שהעז אסורה בשבת אפ"ה אין החלב מוקצה הה"ד בתרנגולת העומדת להטיל ביצים שאין הביצה מוקצה: והר"ן פי' שהתרנגולת עומדת להטיל ביצים וכיון שהתרנגולת יצאה מתורת אוכל אפי' חישב על הביצה מע"ש או מעי"ט ע"כ נולד הוא ואינו דומה לתרנגולת העומדת לאכילה שודאי אסורה בשבת מחמת איסו' שבת ואפ"ה פרכינן לקמן שבת דעלמא תשתרי אלמא דאי לאו משום גזירה היתה הביצה מותרת דהתם לא נפקא התרנגולת מתורת אוכל אלא דארי' שחיטה בשבת רביע עלה אבל הכא כיון שהתרנגולת עומדת לביצים נפקא מתורת אוכל: והנה לשטת בעה"מ קשה מאי ארי' נולדה בי"ט אפי' נולדה מעי"ט אפ"ה כל שלא הכינה בפירוש לאכילה הרי היא מוקצית שהרי הביצה מצד עצמה עומדת לעשות אפרוח ואינה עומדת לאכילה: וצ"ל דנקט נולדה בי"ט לרבותא דב"ש כחו דהיתירא דאפי' נולד שרי אלא דקשי' ברייתא דלקמן דף ג' ע"ב אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה בי"ט וכו' במה מוקים לה ר"נ אי בעומדת לאכילה למה לא יטלטלוה והרי ר"נ ל"ל הכנה ולא גזירת פירות הנושרין ולא גזירת משקין שזבו דאי הו' ס"ל חד מהנך הוה מוקי למשנתינו בהכי ואי בעומדת לגדל ביצים א"כ מאי ארי' נולדה בשבת או בי"ט אפי' נולדה בחול נמי מוקצית היא מצד עצמה ולמימר דהאי תנא דהך ברייתא נולד אית ליה ומוקצה לית ליה קשה דהרי ר"נ כללא כייל דמאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ואולי משום דקתני שם אבל כופה עליו כלי בשביל שלא תשכח ובמס' שבת דף מ"ב ע"ב אמר רבה הטעם שתרנגולת עשוי' להטיל ביצה באשפה והוה הצלה מצוי' ולכן מותר וא"כ זה שנולד בשבת הוה הצלה מצוי' אבל ודאי ביצה שנולדה בע"ש או בעי"ט אינו מצוי להיות נשארת מוטלת באשפ' עד למחר והוה הצלה שאינה מצוי' ולא התיר לכפות כלי עליה וס"ל לר"נ כאוקימתא דרבה שם במס' שבת לחלק בין הצלה מצויי' לשאינה מצוי':

וגם אפשר לומר דלרבותא נקט שנולדה ביו"ט ואולי בנולדה מעי"ט יש מקום לומר דמודו ב"ש דלא תאכל בי"ט אלא שבתרנגולת לית להו לב"ש מוקצה משום שמחת י"ט וע"ל דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה אלמא וכו' ובביצה אף דליכא שי"ט כמ"ש התוס' שם מ"מ כיון שהתרנגולת ע''ב כבר הוכנה הביצה אגב אמה כמו עגל שנולד בי"ט לקמן דף ו' ע"ב לרב וכ"ז בנולד בי"ט אבל בנולדה מעי"ט כבר אתקצי מאתמול כיון שעומדת לגדל אפרוח ואגב אמה לא הוכנה שהרי כבר נולדה אתמול ולכך נקט בברייתא לקמן שנולדה ביו"ט לרבותא דאפ"ה אסורה:

שם מ"ט דב"ש מוקצה הוא ויש לדקדק ע"פ דאמרינן לקמן דף ו' ע"א אפרוח שנולד בי"ט שמואל ואיתימא ר"י אמר מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה נמצא אם מתיר עצמו לאיזה דבר שהי' אסור מתחלה ממילא התיר עצמו מחמת מוקצה וא"כ איכא למימר דב"ש וב"ה תרווייהו אית להו מוקצה ובהא פליגי דב"ש סברי דהשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים אסורות לאכלן בחלב וא"כ ביציאתה נגמרת ומותר לאכלה בחלב והואיל ומתרת עצמה בחלב הותרה גם מאיסור מוקצה וב"ה סברי דגם במעי אמה מותרת בחלב וא"כ לא התירה עצמה ביציאתה ונשאר איסור מוקצה עליה ונשאר קושיית הגמרא כאן אלא דלפי"ז ה"ל ב"ש לחומרא שאסרה בחלב וב"ה לקולא וכאן לא שייך למימר כי איתשל לענין יו"ט איתשל כדמשני בחולין דף נ"ב ע"ב לענין שדרה וגלגולת כי איתשל לענין טומאה איתשל דשם כל אחד הוא דין לעצמו ואף שטעם אחד הוא לטריפות לטומאה מכל מקום אין אחד נקשר באידך וכל אחד הוא דין לעצמו אבל כאן עיקר ההיתר שהתירו ב"ש לאכלה בי"ט הוא מחמת שסובר שבמעי אמה אסורה לאכלה בחלב וא"כ בעקר הפלוגתא הוה ב"ש לחומרא וב"ה לקולא אלא דקשה ואטו נזכר במשנתינו שהוא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה אלא שצריכין אנו לומר כן מדתני כאן פלוגתא דשאר שאין מקומה כאן וכמו שפירשו רש"י ותוס' אנו למידין דשייכי אהדדי מחמת שהם ענין אחד שבכולהו ב"ש לקולא וע"ז יש להשיב ודלמא הוי דשאר דתני כאן הוא משום דהוא דומיא דהשוחט דב"ש לקולא תני גם כן הך דשאר והם שני דברים מקולי ב"ש אבל הך דביצה באמת איננה מקולי ב"ש אלא דאי אפשר לומר כן שהרי במס' עדיות בר"פ ד' שנינו בהדיא אלו דברים מקולי ב"ש וכו' ביצה שנולדה בי"ט וכו' ועוד דאיך אפשר לומר דב"ש סברי דביצים גמורו' שנמצאו בתרנגולת אסור לאכלן בחלב והרי אפי' ביצת נבילה מתירים ב"ש במס' עדיות כשנגמרה שכיוצא נמכרת בשוק וק"ו לענין בשר בחלב וע"ל דף ו' ע"ב בתוס' ד"ה ביצים גמורות וכו' וכיון שאין לפרש טעמיה דב"ש כנ"ל שפיר מקשה כאן מ"ט דב"ש ועוד נלע"ד דאפי' קודם שנגיע למס' עדיות שהיא בסדר נזיקין תיכף כאן במס' ביצה במקומה ג"כ אי אפשר לפרש טעמי' דב"ש שסובר שאסורה במעי אמה דא"כ הוה להו ב"ש לחומרא ואין לומר דבאמת בזה ב"ש לחומרא ושאר לאו אגב גררא דביצה נשנית כאן רק אגב גררא דהשוחט לחוד דבהני תרתי ב"ש לקולא א"כ ה"ל להקדים בבא דהשוחט לבבא דשאר כיון ששאר לא נשנית אלא אגב גררא דהשוחט איך הקדים הטפל להעיקר א"ו מדשנה בבא דשאר בין בבא דביצה לבבא דהשוחט מכלל דשאר יש לה קשר עם שני הבבות ונקשרת לפניה ולאחריה ועיין בדברינו בהמשנה ובזה אפשר לפרש כוונת התו' בד"ה שאור בכזית לא שייך הכא מידי דאגב גררא מייתי לה וא"כ הי' לו להקדים הך דהשוחט שהיא מהלכות יום טוב ממש והך דשאר לאחרונה כיון שלא שייך הכא אלא מייתי כאן תלת מילי גבי י"ט דב"ה לחומרא דוק בלשונם מייתי כאן. רצונם שכאן קודם שנגיע לסדר נזיקין נדע שכל הני תלת מילי הם ב"ה לחומרא וב"ש לקולא לכך הוצרך לסמוך בבא דשאר לבבא דהשוחט ובנ"ל: