צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 84

בא"ד ואין לומר במקדש כאן ע"ד שרוצה וכו' מדפריך ולשמואל ל''ל לקדושי בבי כנישתא. והנה על מקשה גופיה קשה מנ"ל להקשות ודלמא במקדש ע"ד לאכול במקום אחר מודה שמואל ומנ"ל להקשות ונלע"ד כיון דנקט בפלוגתייהו אותן בני אדם שקידשו בבה"כ ולא נקט סתם המקדש כאן ואוכל במקום אחר אלא נקט בבה"כ דודאי גם תחלת הקידוש היה ע"ד כן אפ"ה לא יצאו לשמואל ואף דאיכא למימר דנקט רבותא לרב דידי יין לא יצאו אפילו היה דעתם לכך מ"מ עכ"פ מיירי בהיה דעתם מתחלה לכך ואפ"ה קאמר שמואל אף ידי קידוש לא יצאו

בא"ד מיהו ממקום למקום בבית אחד וכ' ועיין בש"ע סימן רע"ג סעיף א' וכתב הש"ע בבית אחד מפינה לפינה חשיב מקום אחד וכתב. רמ"א בהגהה ומבית לסוכה חשיב כמו מפינה לפינה וכתב המג"א בסק"ב ומבית לסוכה כיון שאין המחיצה עשוי' לתשמיש אלא לשם מצות סוכה חשיב כמו מפינה לפינה בלא מחיצות [מרדכי[ ואם כן אפי' לא היה דעתו לכך א"צ לקדש שנית וכו ועיין באשל אברהם שתמה על רמ"א ועל המג"א שהרי בהדיא מבואר במרדכי דאפי' מפינה לפינה אינו מתיר אלא כשדעתו לאכול במקום אחר ואני אומר דלק"מ דזה ודאי יפה כתב אשל אברהם דלדעת המרדכי אפי' בחדר אחד ממש מפינה לפינה בעינן שיהיה דעתו מתתלה לכך וק"ו מבית לסוכה אלא שסובר הרמ"א והמג"א שאף שהתוספת והמרדכי נחלקו לדינא אם מפינה לפינה צריך שיהיה דעתו לכך מ"מ בהא שסובר המרדכי שמחיצת הסוכה שאינם עשוים לשום תשמיש רק למצוה לא מחשב מחיצה והוה כמו מפינה לפינה בזה לא נחלקו התוס' רק התוס' מוקי הירושלמי שמחיצת הסוכה היה מחיצה בפני עצמן ולא היה הסוכה בתוך הבית ממש והמרדכי סובר שסוכה דירושלמי מיירי שהיה בתוך החדר ממש ואם כן דברי רמ"א והמג"א עולים כהוגן וכשטת התוספות והמרדכי לא הביא רק דמחיצת סוכה לא מחשב מקום אחר:

דף קא ע"א זימנן סגיאין וכו' ונחית מאיגרא לארעא והדר מקדש והנה ודאי מיירי שעדיין לא קידש באיגרא דאל"כ לא היה שמואל נמלך לגרום ברכה מחדש ולקדש ולהיות למפרע הקידש הראשון ברכה לבטלה ואם כן מיירי שלא קידוש עדיין אם כן למה נחית והלא יכול קדש באיגר' ולהיות דעתו לאכול למטה דזה מהני גם לשמואל ממקום למקום: ונראה דהא דמהני לשמואל דעתו לכך ממקום למקום היינו בדיעבד ואורחים כדיעבד דמי שאין להם יין במקומם ולפ"ז שוב כיון שכבר עלה בידינו דיש חילוק בין בית למקום שוב אמרינן דממקום למקום לא פליגי רב ושמואל וכדברי ר' בין בירושלמי דלמעט המחלוקת עדיף ולרב גם כן דוקא דיעבד אפילו דעתו לכך אפי' ממקום למקום ומה דאמר בירושלמי מי שסוכתו עריב' זה מחשב דיעבד שהרי אסור לו לקדש בתוכה ולאכול במקום שאינו ערב לו מחשב דיעבד ולפ"ז ק"ו בבני אדם שקידשו בבה"כ דלא קאמר רב דידי קידוש יצאו אלא דיעבד ותו לא צריכין לומר דקידוש שבבית הוא רק לבני ביתו אלא גם לעצמו לצאת לכתחלה ודוקא קודם שזכינו שיש חילק בין בית למקום ועל כרחך רב ושמואל בירושלמי פליגי הוה אמרינן דרב גם לכתחלה מתיר אבל למסקנא עדיף למעט המחלוקת ולפי זה קשה מה דמסיק ואף רבה סבר וכו' איך מוכח דסבר כשמואל ודלמא כרב ס"ל והא דאמר להו טעימו מידי היינו לצאת לכתחלה שבזה גם רב מודה ואין לומר שעקר הראיה מדקאמר ובקידושא דהכא לא נפקיתו ולשון לא נפקיתו משמע דאפילו דיעבד לא נפקיתו זה אינו דאיהו הכי קאמר ובקידוש דהכא לא נפקיתו דודאי אין רצונכם לצאת בקידושא דהכא שאטו רצונכם לעשות דבר שאינו נכון לכתחלה דאין קידוש אלא במקום סעודה וכיון שאין רצונכם לצאת בזה ממילא לא נפקיתו לכן טעמו מידי ותכוונו לצאת גם לכתחלה ולכן נלע"ד דדברי רבה לתלמידיו היה אחר שכבר קידש ואחר כך אמר להו טעימו מידי וכיון דבשעת מעשה לא היה כונתן לאכול כאן גם זה מהני רק דיעבד וכדברי רמ"א בסימן רע"ג סעיף ג' בהגהה ולשון יצא שכתב רמ"א היינו דיעבד וכיון שעל כרחך לא נפקי ידי מצוה לכתחלה רק דיעבד א"כ למה להו למטעם הלא יאכלו בביתם בחושך או במקום אחר במקום שיהיה להם נר ולא יהיה להם יין עיין תוס' ד"ה ובקידושא דהכא וכו' אלא ודאי שבזה אפילו בדיעבד לא יצאו ושפיר קאמר דאף רבה סבר כשמואל ואמנם מדברי הגמרא אין ראיה כל כך דבגמרא באמת לא קאמר דרבה סבר כרב אלא דאף רבה סבר אין קידוש אלא במקום סעודה ואף שלפי מה שכתבתי גם רב סובר כן מ"מ בדברי רב אינו מפורש ושמואל אמר בפירוש אין קידוש אלא במקום סעודה וקאמר בגמרא דגם הני אמוראי רב הונא ורבה סברי כן אבל מדברי התוספות בד"ה ידי קידוש שכתבו בפירוש דהלכה כרב כיון דרב הונא ורבה ואביי סברי כן מוכח כנ''ל ויצא לנו מדברינו שרבה שאמר טעימו מידי אחר הקידוש אמר כן ומוכח כדברי הטורי זהב בסימן רע"ג ס"ק ב' ודלא כקרבן נתנאל ואור חדש שהשיגו עליו וכתבו שרבה אמר כן קודם הקידוש ומה שהקשה בספר ק"נ שאם אחר הקידוש אמר כן אם כן על כרחך היה דעתם לצאת בקידוש הזה שהרי צריך שיכוין שומע ואם כן למה היה צריך רבה לומר דלמא מתעקרא שרגא הלא בלא"ה כיון שרצונם לצאת בקידושא דהכא צריכין למטעם כדי שיהיה קידוש במקום סעודה נראה דלא קשיא מידי שהם מתחלה היה כוונתן שאם יתעקר שרגא יצאו בקידוש הזה ואם יהיה הנר דלוק יקדשו בביתם ולכך הוצרך לומר דלמא מתעקר שרגא. שם ואף רב הונא סבר וכו' הנה רב הונא נמלך הוה דהרי אחר הקידוש הוא דאיתעקרא שרגא ובשעת קידוש היה דעתו לאכול כאן וכיון דמבואר בירושלמי דרב אמר בשלא היה דעתו לאכול במקום שקידש א"כ גם לרב לא היה רב הונא וצא בקידוש הזה ואיך קאמר דאף רב הונא סבר וכו ולומר דתלמודא דידן חולק בזה על הירושלמי הנה התוס' בד"ה ידי קידוש כתבו וזה לשונם ויתיישב שלא יחלוק הירושלמי עם הש"ס שלנו ונראה דכוונת התוס' דאליבא דשמואל לא יחלוק הירושלמי עם הש"ס שלנו דהירושלמי קאמ' דשמואל דוקא בנמלך אינו יוצא ובתלמודא דידן שהקשה למה לקדושי בבי כנישתא דשובר דאפי' דעתו מתחלה לכך לא מהני אבל אליבא דרב דקאמר בירושלמי דבעי דעתו מתחלה לכך אפשר דסברי התו' דתלמודא דידן פליג ולרב אפי' נמלך יוצא אלא דברא"ש מבואר להדיא בדבריו דלרב מהני תנאי מבית לבית משמע דנם לרב בעינן דעתו מתחלה לכך אמנם נראה דלהרא"ש לא קאמר ואף רב הונא סבר וכו' דסובר כשמואל אלא דסובר אין קידוש אלא במקום סעודה שבדברי רב אף שבאמת סבר כן בנמלך מ"מ אינו מפורש בדבריו והרא"ש שפסק כשמואל משום דהנהו אמוראי סברי כן כוונתו על אביי ורבה אבל התוס' שכתבו דרב הונא ורבה ואביי כולהו סברי וכו' אי אפשר לומר כנ"ל ואם כן צריך לומר לדידהו כמו"ש דלא כתבו ויתיישב שלא יחלוק הירושלמי אלא בדעת שמואל ואמנם חזינא שהירושלמי הזה הובא בברכות בפ' כיצד מברכין והרא"ש העתיקו כאן וגם הובא הירושלמי הזה במסכת סוכה בפ' לולב וערבה וזה הירושלמי שהעתיקו התוס' דבריו כאן ומדשבקו התוס' הירושלמי' דברכות והעתיקו הירושלמי דלולב וערבה ודאי כוונתם דבברכות לא הוזכר רב במימרא דמי שסוכתו עריבה עליו רק רב חנינא בשם ר' אושעיא והתו' רצו להשוות הירושלמי דמס' סוכה ששם הוזכר גם רב וקאמר בירושלמי' מה דקאמר רב בשלא היה דעתו לאכול במקום שקידש ולומר גם על זה שיתיישב שהירושלמי ושלמי לא פליג עם הש"ס שלנו וצריך עיון ע''ב תוס' ד"ה אלא בדברים וכו ועוד דאם כן פליג ר"ח על רב ושמואל וכו' ואין לומר דרב ושמואל מיירי בלא שתו רביעית דא"צ ברכה אחרונה כלל דאם כן הוה להתו' לרב ושמואל לחלק בין שתו רביעית או לא דהרי לדברי הרשב"ם עקר התיובתא לר' יוחנן הוא מדלא פי' שהאמורא צריך לפרש דבריו אם כן הה"ד נמי לאידך גיסא דרב ושמואל מדלא פירשו דבריהם מכלל דבכל ענין ידי יין לא יצאו:

ובעל אבן העוזר בא"ח סי' רע"ג הוכיח מכח קושיית התוס' שהקשו דאמאי איתותב ר' יוחנן דסברת הגאונים דבשתה רביעית מכוס של קידוש הוה קידוש במקום סעודה ואם כן ע"כ רב ושמואל בלא שתו רביעית מיירי מדפליני אם יצא ידי קידוש ועלייהו פליג ר' יוחנן ואומר אף ידי יין יצאו ותיתי לי דגם אני אמרתי כן ומצאתיו אחר כך בספר אה"ע ואמנם האשל אברהם דחה דברין ויישב קושיית התוס' באופן אחר דבלא"ה מוכח דרב ושמואל מיירי בלא שתה רביעית דאל"כ איך פליג ר"ח על רב ושמואל אלא ודאי דר"ח מוקי לרב ושמואל בלא שתה רביעית ומינה דר יוחנן פליג אפי' בלא שתה רביעית ושפיר איתותב עיין באשל אברהם ולדעתי אין דבריו נכונים דלדבריו הוה ליה להגמרא להקדים מימרא דרב חסדא קודם המיתבי דהא בלא דברי ר"ח ליכא תיובתא ובפרט דאיכא ברייתא לקמן כוותיה דר"ח וא"כ בדברים הצריכין ברכה במקומן לא שייך לאתובי עלה דר' יוחנן ודלמא מיירי ר' יוחנן בשתה רביעית ואם כן לא שייך לאתובי רק מכח מימרא דר"מ והיאך הקדי' התיובתא למימרא דר"ח אלא על כרחך דליתי' לסברת האשל אברהם.

דף קב ע"א תניא כוותיה דר"ח חברי' שהיו מסובין לשתות יין וכו' ועיין ברא"ש דיש גורסין תניא כוותי' דר' יוחנן והרא"ש דחה גירסא זו דאין זה שטת הש"ס דבתר דמסיק דברי ר' יוחנן בתיובתא דלימ' בתר הכי תניא כוותי' ולי נראה לקיים הגירסא עפ"מ שכתב הרשב"ם לעיל בעמוד הקודם בד"ה לקיבעי קמא הדר כו' וא"ת אמאי אותבינן לר' יוחנן מהך ברייתא וכו' ומלתא דר"י בשטעונין ליכא לתרוצי הכי דר"י סתמא קאמר שינוי מקום א"צ לברך בכל דבר הנאכל קאמר שהאמורא יש לו לפרש דבריו וא"כ הא דאיתותב אר"י היינו בהך דאמר ר' פדת אר"י בשינוי מקום א"צ לברך וכולל כל הדברים אבל בהך מימרא קמא דר"י דאמר אף ידי יין נמי יצאו א"כ הרי בפירוש קאמר ידי יין יצאו מה היה לו לפרש יותר ובהא לא איתותב דהרי יין צריך ברכה במקומו לדעת הרשב"ם ומביא הכא ת"כ דר' יוחנן דביין צריך לברך והרא"ש שדחה גירסא זו לשטתו אזיל דאיהו סובר דגם יין הוא מדברים שא"צ ברכה במקומן וא"כ איתותב ר"י גם ממימרא קמא והרא"ש לא גרס בברייתא זו לשתות יין ולכן דחה גירסא זו:

רשב''ם ד"ה הכי גרסינן ת"כ דר"ח וכו' והא בהדי' מסייע לר"ח מדקתני יין אבל בהדי דלעיל לא תני יין בהדיא וכו' הדבר צ"ע ואטו בדברי רב חסדא נזכר יין והרי גם בדברי ר"ח לא נזכר יין אלא סתם דברים הצריכי' ברכה במקומן וברייתא דלעיל ע"כ בדברים הצריכים במקומן עסקינן מדקתני ועקרו רגליהן וכדדייק לעיל בעמוד הקודם מדקתני ועקרו רגליהם מכלל דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן עסקינן וצ"ע ע"ב אמרי מדלא אמר זמן מכלל דבשביעי של פסח עסקינן ואין להקשות לפי מה שכתבו התוס' לעיל דף נ"ח ע"ב דגם כשהיו מקדשין עפ"י הראיה היה נזהרים שלא יבוא פסח בבד"ו ואם כן היכי משכחת לה שביעי של פסח במוצאי שבת נראה לי דאף שהיו נזהרים היינו שהב"ד מאיימי' העדים כדי שיתקלקל עדותן אבל אם בכל אלה העדים קבלו כל האיומים ועמדו בדבריהם לא היו ב"ד יכולים לשנות עדותן והיו מוכרחין לקדש החודש על אותו יום שהעידו העדים שראו הלבנה ומ"ש התוס' לעיל שהיו נזהרין היינו שלא היה שכיח לפי שהב"ד היו עושין כל מה דאפשר אבל אם כל זה בגולה היו צריכין תמיד לעשות שני ימים ולא היו יכולים לסמוך א בד"ו פסח ומה שאמרו כאן מכלל דבשביעי עסקינן היינו ספק שביעי בגולה שוב פקחתי עיני וראיתי במרדכי ומבואר בהדיא דשביעי היינו ספק שביעי מטעם דלא בד"ו פסת אלא שלא אסברה לן כיון דלא בד"ו פסח לא הי' להם בגולה להסתפק על בד"ו וכפי מ"ש הוא נכון:

תוס' ד"ה דאית ליה וכו' ועוד דבסמוך דפריך מיקנה"ז לימא דבשמיני של חג מיירי ובמרדכי הוסיף להקשות על פי' הרשב"ם דמה פריך מיקנה"ז דלמא מיירי בר"ה או בסוכות או בשבועות ואני אומר דאביי ורבא לא פליגי בשבועות ומודה אביי דבשבועות אומר יקנה"ז וע"כ לא קאמר אביי יקנה"ז אלא בפסח ובסוכות שהזמן חוזר גם על מצות אכילת מצה ובסוכות הזמן חוזר גם על מצות ישיבת הסוכה ועיקר בשעת אכילה ולכן פסק בש"ע סוף סימן תרל"ט שאין מברכין על הסוכה אלא בשעת אכילה והקידוש הוא במקום סעודה ולכן סובר אביי שהזמן יש לו שייכות עם הקידוש אף שהזמן אמרו אפי' בשוק היינו זמן דרגל אבל הזמן החוזר על אכילת מצה וישיבת הסוכה הוא שייך להאכילה ולהקידוש אבל בעצרת או בר"ה שאין הזמן חוזר על שום מצוה כי אם על הרגל מודה אביי שהוא מאוחר לכלם ולעיל דף נ"ח ע"ב ביארתי שגם רש"י מודה שאפילו בשעה שהי' מקדשין עפ"י הראי' היו מדקדקים שלא יהי' אד"ו ר"ה אלא שעל לא בד''ו פסח לא דקדקו אז ומעתה אומר אני שהרשב"ם סובר שעל לא אד"ו ר"ה לא היו משגיחין על העדים כל עיקר ונזהרו שלא יהי' אד"ו ר"ה ואפילו בגולה לא צריכין למיחש על ספיקא של אד"ו ומעתה לא משכחת לה שיחול ר"ה או יו"ט ראשון של סוכות או שמיני עצרת במוצאי שבת כלל ולא משכחת לה פלוגתא דאביי ורבא כי אם ביו"ט ראשון של פסח ועוד יותר מזה נ"ל דע"כ לא פליג אביי וסובר יקז נ"ה אלא בליל פסח דוקא משום דודאי גם מצות ארבע כוסות מצוה הבאה לזמן היא וצריך לברך עלי' שהחיינו אלא שיוצא בזמן דרגל ועכ"פ שייך הזמן לכוס של קידוש שהוא אחד מארבע כוסות ולכן סבר אביי יקנז"ה וא"כ סרו כל הקושיית מעל הרשב"ם דפלוגתייהו דאביי ורבא לא שייך אלא בליל ראשון של פסח: דף קג ע"א אביי אמר יקזנ"ה עיין פירוש רשב"ם ועיין מ"ש לעיל ק ואמנם אלמלא פיר' רשב"ם הייתי מפרש טעמי' דאביי שרוצה להפסיק בין קידוש להבדלה בכל היכולת וכמו שפירש הרשב"ם לעיל ד"ה קינ"ה יעויין שם והא דמקדים אביי זמן לנר היינו משום דרוצה להסמיך נר להבדלה כסדר הבדלה בכל מ"ש:

.ע''ב כי מטא לאבדולי וכו' עיין סי' רצ"ח בט"ז ס"ק א' ובמג"א ס"ק ד' האריכו בזה ולענ"ד נר' לדקדק עוד דהרי אמרינן בברכות דף נ"ג ע"ב דאין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על כל המצות וא"כ למה יהיה צריך לחזור על אבוקה יותר מעל גוף הנר ולכן הנראה לי בזה דאבוקה מצוה מן המובחר היינו אם יש כאן לפנינו נר ואבוקה ושניהם דולקים מצוה לברך על האבוקה וזה שמע שמעי' דרבא מרבא ואיהו שוב מנפשי עביד להדליק אבוקה לצורך הבדלה ולכן שפיר קאמר רבא מדעתי' דנפשי' קעביד אבל כיון שראיתי שהרי"ף והרא"ש לא הביאו כלל הך דשמעי' מדעתי דנפשי' קא עביד וא"כ לפי הנראה מדעתם לא ס"ל הני סברות שכתבו הט"ז והמג"א ולא סברת הגמ"ר שהביא המג"א וצריך לומר דהא דאין מחזירין על הנר היינו שאם אין נר דולק כלל א"צ לחזר עליו ואינו מברך כלל הבל אם נר דולק וצריך לברך עליו אז מצוה לחזר ולהדיק אבוקה לברך על המובחר ובזה מיושב מה שפסק הש"ע שם סעיף ב' שצריך להדליק נר אחר להבדלה חוץ מהנר המיוחד להאיר בבית עיין שם. תוס' ד"ה כיון דאמר הב ונבריך וכו' וא"ת גבי ינאי טלכא וכו' היכי נצטרף עמהם שמעון בן שטח וכו ולענ"ד נראה דודאי היכא דגמרו לאכול מו לא מצטרף עמהם היינו היכא דליכא זימון בלעדו אבל בעובדא דינאי לא נצטרף שמעון עמהם כי הי' בשלחנו תל ינאי זימון בלעדו אלא שהוא הוציא' י"ח ברכת המזון והרי כתבו התוס' שם בברכות שאפי' מי שלא אכל כלל היו יכול להוציאו מטעם ערבות אלא שאינו יכול לומר שאכלנו אם לא אכל אבל אינו צריך להצטרף עמהם. דף קד ע"א מיתיבי אומר הבדלות וכו רגיל לומר הרבה שאינו רגיל לז לומר אחת הא דלא אותבי' מר"י הנשיא דלעיל והתוס' בד"ה מיתיבי נדחקו בזה ועוד דלעיל בעמוד הקודם שהשיב רבא אנא דהא סבירא לי כדאמר ר"א אמר ר' אושעיא וכו' ושם ודאי קשה וכי שבקית ר' יהודא הנשיא שהוא תנא ועבדית כר אלעזר שהוא אמורא ושם לא שייך תירוץ התוס' ולכן נלע"ד דהא ודאי דר' יהודה הנשיא לא הי' חותם בברוך ועיין לקמן דף ק"ה ע"א בתוס' בד"ה קשיא לעולם ואם כן איכא למימר דר"א אר"א לא פליג אדרבי דר"א אמר ר' אושעיא מיירי במי שרוצה לעשות מזה ברכה ארוכה ולפתוח ולחתום בברוך ובזה אמר הפוחת לא יפחת משלש ור"י הנשיא מיירי במי שאינו רוצה לחתום בברוך אבל מה דאותבי' כאן בברייתא הוא מדתני הרגיל לומר הרבה ולא פיר' כמה הרבה ממילא סתמא כפירושו דהיינו כל הבדלות האמורות בתורה דהיינו שבעה ולכן אותבי' לר"א דאמר דסגי בשלש ומשני תנאי היא דף ק"ה ע"א אמר להו לא צריכתו וכו' וז"ל הרי"ף עיין אי נגה יומא נפסוק ונקבעי' לשבתא וכו' וכן מספק חשיכה לספק אינה חשיכה קבעה שבת עצמה לקידוש ולא צריכתו למידק אי חשיכה או לא חשיכה למקבעה משום דהיא קבעה נפשה הואיל וספק חשיכה פרוסו מפה וכו' עיין הטיב בלשון הרי"ף ומדבריו למדנו שהמה חשבו שאין לקדש עד שחשיכה והתיר להם רב המנונא משמי' דרב לקדש גם בספק חשיכה ומזה משמע שעכ"פ קודם זמן של ספק חשיכה בעוד ודאי יום אסור לקדש והדבר תמוה והרי הלכה רווחת ומפורש בש"ע סי' רס"ז דמפלג המנחה יכול להתפלל ולאכול מיד עיין שם ואם כן ודאי שמקדש קודם האכילה ולא מצינו חולק בדבר זה ועד כאן לא חששו אלא אם צריך לאכול גם משחשיכה כזית עיין באחרוני' שם במג"א סי' הנ"ל ובט"ז סוף סימן רצ"א אבל ידי קידוש ודאי יוצא בקידוש שמבעוד יום והנלע"ד בזה דודאי אם תחלת קביעת סעודתן הוא לכבוד שבת יכול לקדש תיכף מפלג המנחה אבל תלמידי דרב שהיו יושבים בסעודה מבע"י שלא לשם סעודת שבת ובזה היו סבורים שאם יקדשו קודם צאת הכוכבים אין כאן היכר שסעודה זו הוא של שבת ולא מקרי קידוש במקום סעודה ואף שלעיל דף ס' ע"ב קסבר רב ידי קידוש יצאו ולא בעי רב קידוש במקום סעודה מ"מ באמצע סעודה דחול גרע טפי לכך היו סבורים תלמידי דרב שעד דנגה יומא ממש דהיינו משחשיכה אי אפשר להו לקדש ולא ניכר בזה יקרא דשבתא ואמר להו רב המנונא כיון שגם בספק חשיכה אסור להו שוב למיכל ממילא רשאים לקדש וניכר יקרא דשבתא ומזה נראה לי דין חדש שמי שאוכל מבעוד יום ורוצה לפרוס מפה לקדש אין רשאי לקדש עד שעכ"פ הוא ספק חשיכה אם לא בעקירת השלחן ממש אבל בהפסק מפה לא מהני מבע"י ממש כ"ז הנלע"ד מדברי הרי"ף אבל לדברי שאר המפרשים רש''י ותוס' ובעה"מ אין בזה קפידא:.