צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 83

רש"י ד"ה ש"מ וכו' ומרישא נמי שמעינן לה וכו' לפי הנראה לא ס"ל לרש''י סברת התוס' לעיל דף צ"ו ע"ב בד"ה קודם שחיטת הפסח וכו' דהתם דחי' בידים דאם כן לא היה יכול להוכיח דבע"ח נדחים ולומר דרש"י סבירא לי' דגם כאן מקרי דחי' בידים ואף שהוכיחו התוס' לעיל דהיכי דדרך הקדש דחי לא מקרי' דחי' בידים יש לומר דהתם היינו בהקדים חצי' דאם בע"ח אינן נדחים אם כן כשיקנה חצי השני ויקדישנה תקרב למה שהוקדשה לכך לא מקרי דחי' בידים אבל כאן שהקדישו למה דלא חזי' לעולם מקרי דחי' בידים אף שהוא דרך הקדש אלא דאם לרש"י גם כאן מקרי דחי' בידים איך כתב רש"י כאן ודלא כר"ש ולכן נראה דרש''י כאן לא ס"ל סבר' התוס' דלעיל אלא דקשה דהרי התוס' כתבו לעיל סברה זו בשם רש"י ולכן נלע"ד לפי מ"ש לעיל דף צ"ו ע"ב לפרש טעמ' דר"ז דאמר חצות שנינו וא"כ לר"ז מקרי דחי' בידים אבל לרבה דמפרש קודם שחיטה שנינו ואפילו נמצא אחר חצות קודם שחיטה וזה לא מקרי דחי' בידים ואם כן מ"ש התוס' לעיל בשם רש"י היינו בשטת ר' זירא ומה שפירש רש"י כאן היינו בשטת רבה:

ד"ה הפסח שנתערב וכו' שלשה טלאים וכו' וכתב מהרש"א לא ידענא למה לי שלש' טלאים בנתער' בטלה א' וכו' נמי איכא לפרושי הכי עכ"ל מהרש"א ואף דזבחי' לשון רבים הוא היינו לפי שכולל כל מיני זבחים אבל אכתי יכול לפרש שנתערב חד בחד זהו כוונת מהרש"א אבל לענ"ד נראה שאם היה כוונת המשנה חד בחד הוה לי' למתני הפסק והזבחים שנתערבו אבל השתא דתנן הפסח שנתערב בזבחים משמע שהזבחים הם רוב וכמו הנסקלין בנשרפין בסנהדרין דף פ' ע"ב וא"כ בחנם השיג המהרש"א על רש"י ואמנם קושיית המהרש"א תסוב על המשנה גופה וראיתי בפירוש המשנה להרמב"ם שפירש שנתערב הפסח עם שתי עולות ולפרישו קמ"ל מתניתין רבותא דאעפ"י שרובן עולות אפ"ה צריך להמתין עד שיסתאבו כול' ולא אמרינן כיון שנפל מוסב אחת מהן כל דפריש מרובה פריש וזה ודאי עולה הי' ויביא בדמיו עולה קמ"ל דלא אמרינן הכי וטעם הדבר דלא אמרינן כן מבואר אצלי בארוכה בדרושים שלי אבל לפירוש רש"י שפירש אחד עולה וא' אשם אין כאן שום רבותא יותר מחד בחד ואפשר שזה כוונת מהרש"א שהקש' על רש"י ולא הקש' על תנא דמתניתין גופ' ומה דנקט רש"י עולה ואשם ושבקי' לחטאת משום דחטאת ליתי' בזכרים רק שעיר נשיא ולא שכיח וחטאת צבור נפדי' תמימין ואינו צריך להמתין עד שיסתאבו שום במשנה ויבוא בדמי היפה שבהן ממין זה וכו' לפי הגירסא לעיל במפריש. נקיבה לפסחו דגרסינן ויפלו דמיו לנדבה הכי נמי אין הדמים ראוים לאותו המין והתיו"ט הרגיש בזה ומוקי הך מתניתין כמ"ד אין בעלי חיים נדחין ובעיני קשה הדבר לומר כן. ששני משניות סמוכות זו לזו יהיו סתרי אהדדי ולא יזכירו מזה דבר בגמרא לומר תניא היא ולכן נראה בעיני כיון דקמי שמיא גליא לא מחשב כל כך דחי גמורה שיהיה הדיחוי אפילו בדמים ודי שהם עצמם נדחים כמו דאמר רבא בזבחים דף ע"ג ע"ב הואיל ואמר רבנן לא נקריב וכו אבל שיודחו גם הדמים כולי האי לא החמירו

ע''ב ורבינו היכי עבדינן אמר רבא ממתין וכו' לכאורה תמוה ודקארי לה מה קארי ל' וכי לא ידע האי תקנתא דאמר רבא ונרא' דדבר גדול השמיענו רבא שהיה מקום לומר שיהיה רשאי למכור באטליז ולשקול בליטרא שהרי הטעם שאין הבכור נמכר באטליז ולא נשקל בליטרא משום שאין ריוח להקדש מזה אבל כאן הרי מביא בדמי היפה שבהם שלמים ויש ריוח להקדש במה שנמכרים ביוקר וכמו שכתב רש"י בזבחים דף ע"א ע"ב בד"ה נתערבו זבחים וכו' וא"ת השתא נמי איכא בההוא זבח המעורב פסידא דהקדש וכו' ולכך שאל היכי עבדינן רצונו בזה אם למכרו באטליז ולשקלו בליטרא ועל זה השיב רבא דאכיל להו בתורת בכור בעל מום ולומר דלא מחלקינן בין זה לשאר בכורות בעלי מומין וכמו דמשני רש"י שם דמשום פסידא דההוא זבח לא מזלזלינן בבכור ומעשר וכו'.

שם במשנה והם אוכלים עמו משלו וכו' הא ודאי שזה שלהן יוצא לבית השריפה אלא שלא הוצרך לשנאו במשנה כיון שודאי פסול הוא בודאי יוצא לבה"ש אבל בסיפא יודע איזה נשחט ראשון ושם הוא פסול רק מספק שם תני שלהן יוצא לבית השריפה ופשוט דמה דקאמר יוצא לבית השריפה היינו בששה עשר דבעודו יום אי אפשר לשרפו כיון דאינו ודאי פסול ובעי עיבר צורה ולמחר הוא יום טוב ולכן ודאי שיוצא לבה"ש היינו בששה עשר אבל ברישא שהוא אוכלו משלו והם אוכלין עמו משלו אז שלהם נשרף תכף בעודו יום בע"פ אם הדבר נודע בערב פסח. שם ופטורין מלעשות פסח שני כתבו התוס' ולא דמי להא דאמר לעיל שכת לפני זריקה חייבים לעשו' פסח שני הנה לא ביארו התוס' הטעם מדוע לא דמי ואמנם הדבר פשוט דשם שני הפסחים יוצאים לבית השריפה אבל בכאן אף שהן אינן אוכלין עכ"פ הוא אוכל והרי הפסח כשר וכיון שהפסח כשר אז אם שלו נשחט ראשון הם יוצאים בשלו אלא שמספק אינן יכולים לאכול לכך פטורין מלעשות פסק שני כיון שהפסח כשר הוא שהרי יש לו אוכלין שהוא אוכל ממנו ומזה הטעם נ"ל דלכך בסיפא באמר להן ואמרו לו תנן ואם אינו יודע איזה נשחט ראשון שניהם יוצאים לבה"ש ושם לא סיים שפטורין מלעשות פסח שני ששם באמת חייבים שניה' לעשו' פ"ש ששם לא מיירי בשכחה אלא שאינו ידוע איזה נשחט ראשון והיתה הזריקה בפסיל וחייבין בפסח שני ולכן אני תמה על רבינו הגדול בפרק ג הל' ו' שכתב גם שם שפטורין מלעשו' פסח שני ובפרט שפסק שם בהל' ב' באומר לשלוחו צא ושחוט עלי את הפסח וכו' שאם שכח קודם שיזרוק הדם חייבין בפסח שני וכלישנא קמא דאביי לעיל דף פ"ס ע"ב ואם כן לא היה לסיים כאן ופטורין מלעשות פסח שני ויבואר אחר זה דף צ"ט ע"א מכאן אמרו חכמים יפה שתיקה לחכמים וכו ויש לדקדק אף שבאינו ידוע איזה נשחט ראשון מפסידין ע"י האמיר' הלא נגד זה לפעמים מפסידין ע"י השתיקה דאם רק אחד מצא ושחט השני לא שחט כלום אז אם אמר ואמרו אוכלין כולן ממנו ואם לא אמר ולא אמרו אין אוכל רק זה ששחט ולפי דעת הרמב"ם שהבאתי לעיל שבאמר ואמרו גם כן פטורין מלעשות פסח שני וא"כ לא יקיים מצות אכילת הפסח כלל לא בראשון ולא בשני אתי שפיר מה דקאמר יפה שתיק' לחכמי' שבלא אמר ולא אמרו ושכח רק אחד מ"מ יקיים גם השני מצות אכילת הפסח בפסח שני משא"כ באמר ואמרו שמפסידין מצות אכילת הפסח לגמרי לא בראשון ולא בשני ואפשר שמזה יצא לו להרמב"ם מה שפסק דגם באמר ואמרו פטורין מלעשות פסח שני פרק ערבי פסחים ע''ב מאי ארי' ערבי פסחים וכו' לפי מה שכתבו התוספות במשנתינו בד"ה ערבי פסחים דפסחים היינו ראשון ושני נסתר קושיית הגמרא איצטריך לשנות ע"פ משום פסח שני שאינו לא שבת ולא יו"ט וצריך דאף שאינו יו"ט עדיף כחו יותר משבת ויו"ט כיון שמצוה דאורייתא מפורש בו אכילת פסח ומצה ובזה נלע"ד לתרץ מה שיש להקשות לפי מ"ש המג"א בסי' תרל"ט ס"ק י"ב להחמיר בערב סוכות יותר מע"פ משום דבע"פ כיון שאינו יכול לאכול פת לא חמץ ולא מצה רק עצה עשירה אינו משביע כל כך אם כן נסתר קושיית הגמרא מאי ארי וכו אדרבה נקט ע"פ לרבותא דאף דאינו יכול לאכול רק מצה עשירה אפ"ה לא יאכל ושוב הראו לי שכבר נתקשה בזה בספר חק יעקב בריש סי' תע"א ולפי מ"ש ניחא דעקר הקושיא למה נקט ערבי פסחים לתני ערב פסח ואי משום פסח שני אם כן מאי ארי' וכו' אפילו ע"ש וימים טובים ובפסח שני הרי אוכל לחם ממש:

שם אבל בע"פ משום חיובא דמצה מודה הנה המקשה בודאי אסיק אדעתא דע"פ חמיר מע"ש ויו"ט שהרי קאמר מאי ארי' ע"פ אפילו ע"ש וכו' מדנקט לשון אפילו הרי ששבת ויו"ט קילי מע"פ ואם כך למה הוצרך רב הונא בתירוצו לפרש משום חיובא דמצה והוה ליה גם כן למימר סתם אבל בע"פ מודה כיון שכבר ידע שע"פ חמיר יהיה מאיזה טעם שיהיה מודה בו ר' יוסי והנראה שעל דעת המקשה עלה שע''פ שני חמיר כיון שאוכל בו פת כמו בע"ש ויו"ט ועקר קושייתו מע"פ שני אבל ע"פ ראשון אף שחמור גם כן שמפורש בתורה חיוב אכילה בלילה פסח ומצה מ"מ כיון שאינו אוכל רק מצה עשירה עכ"פ אינו חמיר יותר מע"ש שאוכל בו פת גמור ובזה ניחא דלכאורה סוגיא זו תמוה דקאמר מאי ארי' וכו וכי לא ראה דר' יוסי פליג והוה לי למימר לימא מתניתין דלא כר' יהודה ולמימר דסמיך על מימרא דאמוראי דלקמן דאמרו הלכה כר"י בע"פ וכו' מכלל דפליג ר' יוסי הוא דוחק שהרי לא הביא זה עד לבסוף ולפמ"ש ניחא דאצל המקשה היה פשוט דע"פ ראשון ודאי עכ"פ אינו חמיר מע"ש דאף דאסיק דרגא גודל חיוב הלילה מ"מ נגד זה נחית דרגא שהרי אינו אוכל ביום רק מצה עשירה וע"פ שני חמיר טובא שחיוב אכילת הלילה עצום ומפורש בקרא ומבע"י אוכל פת גמור ולכך הוה סבר דכר' יוסי ודאי לא אתיא דא"כ קשיא ע"פ ראשון ולר' יהודה קשה. ע"פ שני מאי אירא וכו' והתרצן דמשני ר' יוסי היא הוצרך לחדש דאפילו ע"פ ראשון חמיר מע"ש לכך הוצרך לומר דמשום חיובא דמצה מודה ואף שאינו אוכל ביום רק מצה עשירה אפ"ה מכריע חיובא דמצה שהוא שקול יותר מע"ש בפת גמור. עוד נלע"ד שהמקשה לא אסיק אדעתיה שיהיה חיוב ע"פ יותר בשביל חיובא דמצה שהיה סבור כיון שגם בליל שבת ויו"ט חיוב פת דאורייתא כאשר הוא דעת רוב הפוסקים ועיין במג"א סימן קפ"ח סק"ט היה סובר שהוא עצום כמו ע"פ אלא שלשון אפי הוא שהרי בע"ש די בכזית פת בלילה ואם כן אף שיאכל סמוך למנחה מ"מ רווחא לכזית בלילה יהיה משא"כ בע"פ שחיוב לאכול כזית מצה וכזית פסח ומרור שצריך בלילה רווחא לבמה זיתים פשיטא שצריך שלא יאכל סמוך למנחה וכל זה לרבי יהודה אבל לר' יוסי דמתיר עד שתחשך הא ודאי שאוכל כמה וכמה זיתים עד שתחשך ואפ"ה מתיר ר' יוסי ואיך בע"פ בשביל זית אחד יותר או ב' זיתים יותר שצריך לאכול בלילה יהיה אסור שלש שעות יותר דהיינו מסמוך למנחה אתמהה לכך הוצרך למימר דלאו משום כמה זיתים הוא ההפרש רק מצד עצם החיוב. דחיובא דמצה חמיר טפי מחיובא דטבת ולכן מודה ר"י.

שם ובע"ש סמוך למנחה וכו' והתניא וכו' והנה יש לדקדק א"כ דאוסר ר"י אפי' סמוך למנחה א"כ למה באמת קתני בברייתא ראשונה מן המנחה ולמעלה ואין לומר דברייתא ראשונה קתני לרבותא דר' יוסי דאפי' מן המנחה ולמעלה מתיר דהרי ר' יוסי קאמר בהדיא גם בברייתא ראשונה אוכל והולך עד שתחשך הרי שמתיר בפירוש עד שתחשך ואין לומר דעד שתחשך היינו שא"צ להפסיק עד שתחשך אבל עדיין לא שמענו שמותר להתחיל מן המנחה ולמעלה ולכך קתני ברייתא ראשונה לרבותא דר' יוסי דאפילו מן המנחה ולמעלה שרי קשה דאיך אפשר לפרש א"צ להפסיק דמשמע דמשתחשך צריך להפסיק והרי ר' יוסי פליג בהפסקה אפי' בע"פ ואפי' משתחשך שהרי גם לר' יהודה אינו צריך להפסיק עד שכבר קידש היום וכמו"ש התוס' לקמן דף ק' ע"א בד"ה אין מפסיקין ואולי היא גופה קמ"ל דאפי' מן המנחה ולמעלה דוקא לא יאכל דהיינו תחלת אכילה שיתחיל אז לאכול אסור אבל אם כבר אוכל א"צ להפסיק בהגיע שעת מנסה עד שיקדש היום דהיינו שתחשך ממש ומשמע דאפילו בהתחיל באיסור דהיינו סמוך למנחה אפ"ה א"צ להפסיק אפילו לר"י עד שתחשך ואף שהתוס' בד"ה אין מפסיקין כתבו דבהתחיל בהיתר מיירי לר' יוסי כתבו כן דבהתחיל באיסור מודה שמפסיקין והיינו משתחשך אבל לר' יהודה אין חילוק לענין הפסקה בין התחיל בהיתר או לא דמשתחשך אפי התחיל בהיתר מפסיק וקודם שתחשך אפילו התחיל באיסור אינו מפסיק: ועפ"ז נלע"ד ליישב למה לא הקשה מתחלה תכף מהך ברייתא דמפורש בה מתשע שעות ולמעלה והקשה מברייתא דמן המנחה ולמעלה שיש לדחותה דהתם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור כדרצה לדחות וכיון דעקר קושייתו מן ברייתא השניה היה לו תיכף להקשות ממנה ועלה במחשבתי שהך ברייתא שניה לא נשנית ביה ר' חייא ור"א וקצת ראיה לדבר שהוצרך להביא ראי' מר' פנחס שקיבלה אבל הדרנא בי דא"כ למה הוצרכו התוס' בד"ה דלמא משבשתא היא למיהב טעמא למה משבשתא והלא בלא"ה כל ברייתא דלא מתני' ביה ר"ח ור"א לא מותבין מינה ולכן נלע"ד דלכאורה יש לדקדק על עקר קושיית הגמרא מה ארי' וכו' והלא אף דסבר ר יהודה דמפסיקין לשבתות מ"מ אינו צריך להפסיק כי אם משתחשך וכמו"ש התוספות בד"ה אין מפסיקין וא"כ דלמא בע"פ סובר ר"י דצריך להפסיק סמוך למנחה ומשנתינו דתנן ע''פ לא יאכל היינו שצריך אפי' להפסיק סמוך למנחה ושפיר אמרינן ע"פ אין מ''ש לא ולכן הביא ברייתא ראשונה דתנן לא יאכל מן המנחה ולמעלה והיינו ואפילו מן המנחה ולמעלה אפ"ה דוקא לא יאכל היינו תחלת אכילה וכנ"ל וא"כ ע"כ לא יאכל אין פירושו רק תחלת אכילה וא"כ גם במשנתינו דתנן לא יאכל היינו תחלת אכילה ושפיר הקשה מאי אריא ע"פ וכו' תוס' ד"ה עד שתחשך וכו' ואור"י דדוקא גבי מצה בעינן שתחשך וכו' ד אבל סעודת שבת ויו"ט מצי אכיל להו מבע"י וכו' ואין לדקדק א"כ אריא ע"פ ובו ודלמא משום דבעי למתני עד שתחשך תני ע"פ דמש"ה לא הוה למתני רק ע"פ לא יאכל אדם עד שתחשך אבל איסור האכילה סמוך למנחה לא צריך למתני בע"פ דהרי אפי' בע"ש ועיו"ט אסור ובזה אין אנו צריכין למ"ש התוספות דכבר אשמעינן באיזהו מקומן ובאמת על תירוצו של מהור"ר יחיאל יש לדקדק דאף ששנינו באיזהו מקומן שהפסח אינו נאכל אלא בלילה מ"מ דלמא משנתינו בזמן הזה מיירי דליכא פסח וקמ"ל דגם מצה מצותה משתמשך דוקא ולפי מ"ש ניחא ודעת הר"ר יחיאל נ"ל דאיהו סובר דמה ששנינו ערבי פסחים היינו ע"פ ראשון ושני וכמו"ש התוס' בד"ה ערבי פסחים ועל כרחך משנתינו בזמן דאיכא פסח מיירי:

דף ק ע"א רבי יוסי אומר אין מפסיקין והיינו אפי' משתחשך וכדמסיק ומעשה ברשב''ג וכו' וקידש עליהם היום אפ"ה מסיק דלא נפסיק וכמו"ש התוספות בד"ה אין מפסיקין והא דאמר ר' יוסי לעיל אוכל והולך עד שתחשך משמע דמשתחשך אסור לאכול היינו שאסור להתחיל לאכול משתחשך עד שיקדש תחלה:

תוס' ד"ה אין מפסיקין בהתחילו בהיתר איירי ובהתחילו באיסור מודה ר' יוסי שמפסיקין ור' יהודה נמי דמפסיקין היינו שכבר קידש היום כדמוכח בעובדא דמייתי וכתב מהרש"א דהא דאפי' בהתחילו בהיתר קאמר ר' יהודה דמפסיקין שפיר מוכח מעובדא דמייתי אבל מה שכתבו דבהתחילו באיסור והיינו בע"פ מודה ר' יוסי אין זה מוכרח אלא מסברא קאמרי הכי ולי נראה דמברייתא דתניא לקמן דף ק"ב סוף ע"א בני חבורה שהיו מסובין וקידש עליהם היום וכו' ר' יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך ובאמת רשב"ם שם גרס הולכין ואוכלין משתחשך משום דקשיא ליה לרשב"ם דהא לר' יוסי א"צ להפסיק אפילו משתחשך אם כבר התחילו והתוס' נלע"ד דגרסי התם עד שתחשך ומיירי בע"פ ובהתחילו באיסור:

ע"ב בני אדם שקידשו בבה"כ וכו' ידי קידוש יצאו לשון זה לשון דיעבד הוא ונוכל לומר דוקא דיעבד יצאו ידי קידוש אבל לכתחלה גם רב מודה שאין קידוש אלא במקום סעודה ונוכל לומר דרב אפילו לכתחלה קאמר והא דנקט לשון דיעבד דיעבד להודיעך כחו דשמואל אבל אין לומר דנקט לשון דיעבד להורות דידי יין אפי' בדיעבד לא יצאו דהרי גם אם היה אומר מקדשים בבה"כ ויוצאים ידי קידוש אבל לא ידי יין ממילא ידעינן דגם דיעבד אינם יוצאים ומעתה שיש לפנינו שני דרבים בכוונת רב א"כ קשה מה הקשה בגמרא ולרב למה ליה לקדושי בביתיה ודלמה רב דוקא דיעבד קאמר שכבר קידשו בבה"כ אבל לכתחלה אין לכוין לצאת בקידוש דבי כנשתא ולכן מקדש בביתיה ואמנם נלע"ד דבתחלת הסוגיא היה סובר שאין חילוק כלל בין ממקום למקום ובין מבית לבית וכיון דאמר רב בירושלמי פרק לולב וערבה והובא בשמעתין בתוספות בד"ה ידי קידוש וכו מי שסוכתו עריבה עליו מקדש לילי יו"ט האחרון בביתו עולה ואוכל בסוכתו אם כן חזינן דרב אפילו לכתחלה קאמר ולכך הקשה לרב ל"ל לקדושיה בביתיה וכיון דלא אסיק אדעתיה שום חילוק בין מקום למקום אם כן לשמואל בכל מקום אינו יוצא אפילו היה דעתו לאכול במקום אחר שהרי המקדשים בבה"כ היה דעתם מתחלה לאכול בביתם שהרי אסור לאכול בבה"כ ולכך הקשה ולשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא וסובר דשמואל בודאי פליג גם על הא דאמר רב בירושלמי מי שסוכתו עריבה עליו וכדברי ר' אימי שם בירושלמי בפרק לולב וערבה דאמר שהם נחלקין ועיין שם בסוף הלכה ה' בקרבן העדה ודלא כר' בון דאמר ולא פליגי וכדמשני ליה להוציא אורחים דאכלו ושתו קשה קושיית התוספת ד"ה דאכלי שהרי אסור לאכול בבי כנישתא וצריך לומר דהיינו בחדרים הסמוכים וממקום למקום בחד ביתא מהני דעתו וכמו שמסקו התוספות בזה בסוף ד"ה דאכלי ואם כן על כרחך יש חילוק בין בית למקום שוב היה סבור דממקום למקום לא פליגי כלל ולכן קאמר סבור מינה ה"ע מבית לבית וכו' ומסיק רב ענן דשמואל דאמר אין קידוש וכו' אפילו ממקום למקום אחר ובנמלך

ומה דלא אמר הך סבור מינה על תחלת מימרא דשמואל דאמר אף ידי קידוש לא יצאו והמתין עד שאמר מימרא דשמואל אין קידוש אלא במקום סעודה ולספרים דגרסי כאן מפנה לפנה עיין בתוספות בסוף ד"ה ממקום למקום אתי שפיר דהרי שמואל קאמר אף ידי קידוש וכו' ולשון אף לכלול גם יין ולומר שלא יצאו לא ידי יין ולא ידי קידוש ואיך יאמר סבור מינה ה"מ וכו' אבל מפנה לפנה וכו' ולשון סבור מינה משמע שאין האמת כן והרי לענין יין האמת כן שיש חילוק בין בית לפינה לכך קבע הך סבור מינה על הך מימרא דאין קידוש אלא במקום סעודה דלא איירי מברכת היין כלל אבל להך גירסא דגרסינן ממקום למקום קשיא ונראה דעל הך מימרא דשמואל כאן לענין בני אדם שקידשו בבה"כ ואינהו היה דעתם לכך מתחלה ואיך יאמר סבור מינה הרי באמת בזה יש חילוק בין בית למקום וכמו"ש התוספות בד"ה ידי קידוש לכך קבע דבר זה על מימרא דשמואל שאין קידוש וכו' דשם לא מיירי בהיה דעתו מתחלה לכך תוס' ד''ה ידי קידוש יצאו ואעפ"י שלא שתו וכו' דלכתחלה צריך שיטעמו כולם וכו' הכא הלכה כשמואל דרב הונא ורבה ואביי כולהו סברי בסמוך אין קידוש אלא במקום סעודה הנה מה שהקדימו שלכתחלה צריך שיטעמו כולם ואחר כך פלפלו אם הלכה כשמואל הוא משום דלכאורה מדנקט פלוגתייהו בדיעבד משמע דדוקא דיעבד קאמר רב דיוצא ואם כן אין ראיה מרבה דאולי רבה לכתחלה הזהירם וכמו"ש לעיל בדברי הגמרא ואולי קודם הקידוש אמר להם כן ולכן האדימו דהא דנקט לשון דיעבד היינו משום דמיירי שלא שתו ולכתחלה צריך שיטעמו כולם י עוד נלע"ד משום דלכאורה א"צ ראיה דהלכה כשמואל דהרי חזינן שעכ"פ בתחלת הסוגיא סובר הש"ס דרב דאפי' לכתחלה מתיר מדקאמר ולרב למה לקדושי בביתי וכמו"ש למעלה וא"כ היא גופה קשיא למה נקט פלוגתייהו בלשון דיעבד וצריך לומר להודיעך כחו דשמואל וקשה רב וכחא דהיתרה ושביק רבותא דרב ואחז רבותא דשמואל ואף דבברכות אדרבה כחא דשמואל עדיף ומקרי כחא דהיתרא דלא חייש לספק ברכה לבטלה זהו בברכת הנהנין דספק ברכות להקל אבל קידוש היום היא מן התודה והספק להחמיר ואף דרוב הפוסקים סוברים דקידוש על היין הוא דרבנן ויוצא ידי חובתו של דבר תורה בתפלת ערבית ועיין לקמן דף ק"ו ע"א בתוס' בד"ה זכריהו על היין הנה למ"ד שאין קידוש אלא במקום סעודה ודריש ליה מקרא דוקראת לשבת עונג אם כן אם התפלל בבה"כ לא יצא אפילו חובת התורה ואם כן הוה דברי רב כחא דהיתרא ואפילו אם נימא דהצדדים שוים בזה ולא שייך בזה כחא דהיתר דכיון דאיכא לאידך גיסא כחא לקדש מחדש ולא לחוש לברכה לבטלה מ"מ לו יהיה דהצדדים שוים אכתי הוה לי' למימר כחא דרב דהלכתא כוותיה אלא ודאי מדאחז רבותא דשמואל מכלל דבזה הלכה כשמואל ולא היו התוספת צריכים הוכחה דהלכה כשמואל אבל אחר שהקדימו דמיירי שלא שתו ועל כרחך הוכרח גם לרב למימר לשון דיעבד דלכתחלה צריך שיטעמו הוצרכו להוכיח דהלכה כשמואל מדסברי הני אמוראי כשמואל