צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 59

ובזה ניחא ג"כ מה דלכאורה יש להקשות על קושיית הגמ' אי לא חיישינן נעבדיה בשש ומחצה ודלמא בשעה אחת דמקדימין לא חייש למכמר בישרא אבל אם נקדים ב' שעות גם ר"ע חייש למכמר בישרא ולמה שכתבתי ניחא שעל כל שבתות השנה פריך נעבדיה בכל שאר שבתות בשש ומחצה ואז לא שייך מכמר בישרא. ובזה אתי שפיר דלא פריך על המשנה דג"כ לא חיישה למכמר בישרא דנעבדיה בשש ומחצה דעל המשנה יש לתרץ כנ"ל רק על אוקימתא דרבא הקשה אלא דאי קושייתו על שאר שבתות השנה לא אתי שפיר הלשון דקאמר אי לא חיישינן למכמר בישרא דכיון דעל שאר שבתות פריך רש"י ד"ה בשני בשבת וכו' ולאו מלתא שהרי עפ"י הראיה היו מקדשין נלע"ד דמודה רש"י דגם כשהוקדשו עפ"י הראיה היו משגיחין שלא יהיה אד"ו ראש אבל כוונת רש"י שעל בד"ו פסח לא היו משגיחין אז שהרי עקר מה שלא בד"ו פסח אינו בשביל הפסח אלא בשביל אד"ו ראש שאם חל פסק באחד מימי בד"ו ממילא חל ר"ה באחד מימי אד"ו ושם יש קפידא בשביל יוה"כ ושבת שלא יהיו סמוכים ובשביל יום ערבה וכל זה עכשיו שאצלנו חדשי הקיץ המה סדורים כסדרם וא"א לשנותם כלל אבל בימים שקידשו עפ"י הראיה לא היה זה נקשר בזה שאף שהיה פסח בא' מימי בד"ו היה אפשר לחסר א' מחדשי הקיץ יותר או לפחות ולא היה בא הר"ש בימי אד"ו ולכן עכ"פ בלא בד"ו פסח לא היו זהירין באותו הפעם ומסולק תלונות התוס' בד"ה באלו:

ושנים רבות אחר שכתבתי זה מצאתי בלחם משנה פ"א מתמידין הלכה ז' כ' ג"כ כוונת רש"י כן כמו"ש: דף נ"ט ע"א יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים וכו' הרמב"ם בפ"א מחו"מ הלכה ג' כתב ולא שוחטין קרבן אחר תמיד של בה"ע חוץ מק"פ לבדו שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות ודברי רבינו תמוהים מכמה צדדים חדא דשביק טעם המבואר בשמעתין יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובה"ע וגם היכן מצא ראיה זו שהימציא שא"א שיקריבו וכו' בשתי שעות ויתר על כל זה גוף דבריו תמוהים הלא זמנו של תמיד מן התורה הוא עד שקיעת החמה וא"כ יכול לעשות הפסח מן חצי שבע עד חצי אחד עשר שהוא ד' שעות ונשאר עוד שעה ומחצה עד הלילה לצורך התמיד ומהיכן יצא לו החשבון שאם יהיה הפסח קודם לתמיד לא יהיה לו זמן רק שתי שעות והנלע"ד בכוונת רבינו עפ"י דאמרינן בתחלת פרקין מנה"מ אמר ריב"ל וכו' בה"ע חלקיהו וכו' ופירש רש"י מדלא כתיב בערב וכתב בה"ע לדרשה וכו' ולבסוף אותבי' רבא ומסיק אלא אמר רבא מצותו דתמיד משינטו צללי ערב וכו' ואם כן רבא לא דייק מדהוה ליה למכתב בערב ובפסח כתיב בערב ובה"ע ומזה למדו שפסח יתאחר מן התמיד ויש להקשות מנ"ל דבערב אתי לאחרו ודלמא להכי כתיב בערב ובה"ע משום דהיכי דכתיב בה"ע לחוד לא דרשינן חלקהו לפי שאין לנו יתור שיכריח למדרש כן ולכן כתיב בפסח בערב ואם כן שוב בה"ע מיותר ואמרינן דלדרשה אתי חלקהו וכו' כדדריש ריב"ל בתמיד ולא כדדריש ריב"ל ממש אלא כך דרשינן בה"ע חלקהו לשני חלקים ובאיזה חלק מהם זמנו של פסח בערב באותו חלק שהוא סמוך לערב ממש דהיינו אותו החצי שהוא סמוך ללילה וטוב יותר לדרוש כן משנדרש כדרשת הגמ' יאוחר דבר שבדרשת הגמר' אנו סותרים קרא דעליה השלם ולדרשה הנ"ל אנו מקיימין עליה השלם ויוקדם הפסק לתמיד אלא דלפ"ז פסח התחלת זמנו שלש שעות קודם הלילה ולא קודם ומאלו הג' שעות אנו צריכין להניח פנאי שעה אחת לתמיד שהוא אחר הפסח נמצא נשאר להפסח רק זמן שתי שעות במכוון ומעתה זהו עצמו כוונת רבינו הגדול שגם הוא דורש בערב ובה"ע יאוחר דבר אלא דקשה מנ"ל למדרש כן ולסתור עליה השלם ודלמא נדרוש כנ"ל ולכן סיים הרמב"ם שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות וכנ"ל וכוונתו להוכיח עי"ז דרשת הגמרא דיאחר הדבר

שם לדבר שלא נאמר בו אלא בה"ט לבד יש לדקדק וכי בפסוק אחד כתיב בפסח בערב ובין הערבים והלא זה כתוב בפרשה בא וזה בפרשה ראה ואם כן גם בתמיד כתיב שני פעמים בה"ע בפרשה אחת ואת הכבש השני תעש' בין הערבים ושוב בסוף הפרשה ואת הכבש השני תעשה ביה"ע כמנחת וגו' ואם כי בפסח נאמר עוד פעם בה"ע בפרשה בהעלותך ואם כן מלבד שני פעמים בה"ע כתיב גם בערב משא"כ בתמיד קשה הלא פ' תמיד כפולה ובכל פרשה כתיב שני פעמים בה"ע בפ' תצוה ובפ' פנחס ולפמ"ש רש"י בפרשת פנחס בפסוק את הכבש האחד שמה שכתוב בפרשה תצוה הוא רק לימי המילואים ניחא ועוד נלע"ד שכוונת הגמרא שבפסח נאמר שתי לשונות בערב ובה"ע ובתמיד לא כתיב רק לשון אחד בה"ע ואף שנכפל כמה פעמים מ"מ הכל הוא חד לישנא ועפ"י זה יש לדחות דברי המהרש"א בריש פרקין דאמר ריב"ל חלקהו לשני בה"ע והקשה מהרש"א והלא גם בפסח כתיב בה"ע באמת גם בירושלמי דקדק כן ולפמ"ש ניחא דרש"י פירש בריש פרקין חלקהו וכו' דהוה ליה למכתב בערב ושני בדיבוריה וכתב בה"ע וכו' וזה שייך בתמיד שהו"ל לכתוב בכל המקומות בערב ושני וכתב בה"ע אבל בפסח שהוכרח לכתוב שני ק לשונות בערב ובה"ע אין לנו הוכחה לדרוש חלקהו:

שם יאוחר דבר כו' ראיתי המשנה למלך בפ"ו מכלי המקדש נסתפק בזמן שחיטת חגיגת י"ד אימת זמנה ומסקנתו דודאי זמנה אחר חצות שהרי כתיב אשר תזבח בערב ומזה יליף לקמן ד' ע"א ע"ב חגיגת י"ד שנאכלות לב' ימים והרי מפורש שזביחתו בערב שהוא אחר חצות אבל זמנה קוד' לתמיד סל בין הערבים דבפסח כתיב בערב ובה"ע אמרינן יאוחר אבל במגינה שלא כתיב אלא בערב לחוד זמנה אחר התמיד ואני אומר דלדבריו מה נעשה למשנתינו בריש פרקן חל ערב פסח להיות בערב שבת נשחט בשש ומחצה וכו' ולדברי המ"ל אימתי תהיה אז זביחת החגיגה קודם חצות אי אפשר דהרי כתי' בערב עד שש ומחצה עדיין לא קרינן בערב ולאחר שש ומחצה כיון שכבר קרב התמיד שוב אין חגיגה באה אחר התמיד ואפשר לדחות הוכחה זו דתנא דידן סבר חגיגת י"ד לאו דאורייתא ואם כן לא כתיב בערב על המגינה כלל וכיון דרבנן תקנוהו הא ודאי שהיא קודם לתמיד דאטו רבנן יתקנו לעקור עשה דעליה השלם אבל זמנה כל היום גם קודם חצות ושפיר תמיד נשחט בשש ומחצה אלא דקשיא רב אשי לקמן דף ס"ט ע"ב דאמר ש"מ חגיגת י"ד לאו דאורייתא למה קבע דבריו לקמן על על משנה דאימתי מביא חגיגה עמו היה לו לקבוע דבריו על משנתינו חל ערב פסח להיות בשבת נשחט בשש ומחצה ש"מ דחגיגת י"ד לאו דאורייתא גם קשה אביי לעיל דף נ"ח ע"א דמוקי פלוגתיימו לדר"י ור"ע במוספין קדמו לבזיכין נימא דכ"ע בזיכין קדמו ור"י ור"ע פליגי אי חגיגת י"ד דאורייתא דר"י סבר דאורייתא וא"כ דחי שבת כדקאמר רב אשי לקמן ואם היא דאורייתא זמנה אחר חצות דכתיב תזבח בערב וקודם תמיד ודאי צריכה להיות לדברי המ"ל ועביד לחגיגה בשש ומחצה ולתמיד בשבע ומחצה ר"ע סבר לאו דאורייתא ולא דחי שבת כלל ועביד לתמיד בשש ומחצה וכן רבא לעיל דפריך עליו הגמרא אי לא חיישינן נעבדי' בשש ומחצה ומאי קושיא ודלמא סבר ר"ע חגיגת י"ד דאורייתא ועביד לחגיגה בשש ומחצה ולתמיד בשבע ומחצה ונראה דהא לא קשיא דהרי אביי מוקי משנתינו כר"י וכן רבא מוקי משנתינו כר"ע ואיך נימא כאביי אליביה דר"י חגיגת י"ד דאורייתא וכן לרבא אליביה דר"ע אם כן איך תנן בסיפא חל ע"פ בערב שבת ק נשחט בשש ומחצה אם כן אימתי יעשה החגיגה שם שאני התם דמיעט רחמנא אותו וכו' ויש לדקדק אם כן ל"ל בפסח בערב ובה"ע בלאו הכי ידעינן דפסח מאוחר לתמיד דאי תמיד מאוחר לשאר עולת שבתורה לענין הקדמה לחטאת וראה זה לא מצאתי חידוש זה בדברי רבינו הגדול הרמב"ם לא בפרק ט' מתו"מ ולא בפ"א ממח"כ ואמנם טעם הדבר לנבון נקל שדברי רבא הם רק לענין דיעבד אם עבד והקריב עולת מצורע קודם לחטאת אבל לכתחלה גם במצורע חטאת קודם כמ"ש התוספות בד"ה דכתיב והעלה ואמנם שמענו ממילא מזה דבשאר עולות עם חטאת אפי' דיעבד פסולים אם הקדימם לחטאת וגם זה לא מצאתי בדברי הרמב"ם לא בשאר עולות וחטאת לפסול בדיעבד ולא במצורע להכשיר בדיעבד אך לפי מ"ש התוספות בשם רבינו חיים כהן בסוף ד"ה זה בנה אב משום עליה השלם א"כ ל"ל גבי נרות אותו שיהיו מאוחרים לפסח דכיון דנרות. הכל ניחא ומצורע שוה עם שאר חטאת ועולות ובשגם דוקא לכתחלה צריך מאוחרים לתמיד וכתב רש"י לקמן בתני' כי קושיין דטעמא מפרש בסדר יומא להקדים החטאת ובדיעבד אפי' בשאר עולות וחטאת לא מעכב: אם כן פשיטא שהם מאוחרים לפסח שהוא קודם לתמיד ונראה דגם לברייתא רש"י ד"ה תמיד קודם וכו' טעמא מפרש בסדר יומא באמר להם הממונה ראשונה דרשינן מאותו שיאחר נרות לקטורת אלא דדרשינן מיניה גם לעניין וכתב מהרש"א אחר העיון לא מצאתי שם ואני תמה שאם כוונתו שעל פסח דלברייתא ראשונה לא אמרינן דדוקא למעוטי עבודה שבפנים בא אבל. מה שתמיד קודם לקטורת לא מצא שם טעם אני תמה שהרי שם דף ל"ד ע"א עכ"פ גם למעוטי עבודה שבפנים בא ולעולם דהוה אמינא דפסח קודם לתמיד. איתא אי מה להלן [פי' בשל שחר] קטורת קודם לאיברים אף כאן וכו' מי כתיב ואיצטריך בערב ובין הערביים: באברי הבוקר כמנחת הבוקר כתיב ולא כאיברי הבוקר הרי מפורש טעם למה שם סד"א הואיל וכתיב ובהעלות וגו' יש להקשות למה הוצרך להאי סד"א בשל ערב תמיד קודם לקטורת ואם כוונתו שלא מצא מפורש למה תמיד קודם והלא בל"ז מאי משיבותיה דקטורת מנרות ומהי תיתי ה"א להקדים. לנרות גם הא ליתא דאם קודם לקטורת ממילא הוא קודם לנרות דהא איתקש זה לזה ומסברה הוה אמרינן שאיזה שירצה יקדים ואיצטריך אותו להקדים. קטורת לנרות ועוד דכיון שתמיד קודם לקטורת פשיטא שהוא קודם לנרות קטורת דווקא ונראה משום דתמיד קרב פעמים בכל יום אחד בשחר ואחד שהרי אפי' קטורת קודם לנרות ודברי המהרש"א צ"ע: בערב וכן קטורת מקטיר פעמים בכל יום משא"כ הדלקת הנרות הוא רק ד"ה אין לך דבר באישים. רצונו במ"ש באישים ל תן טעם שלא חישב בערב [זולת לדעת הרמב"ם] והטבה היתה בבוקר ואם כן תמיד וקטורת גם דישון מזבח הפנימי וגיזרי עצים והטבת נרות ועיין בתוס' ד"ה המה חשובי תדיר נגד נרות ומהי תיתי לא יוקדם קטורת לנרות להכי אצטרך אין לך דבר וכו' ולכן כתיב באישים שבזה הקפידה התורה שיהיה עולת תמיד למימר דסד"א הואיל וכתיב וכו': ראשונה אלא דקשיא לי וקטורת למה צריך לחשבו הלא עולת תמיד במזבח שם הואיל וכתיב ובהעלות וגו' ויש לדקדק לא נכתב לא ה' ולא ו' דלא החיצון היתה וקטורת על מזבח הפנימי ואמנם הך עליה דרישא דקרא וערך נכתב ובהעלות וגו' וא"צ לכתוב אותו ונראה דאף אי הוה כתיב. עליה על המערכה קאי שתהא עולת תמיד ראשונה על המערכה ובהך קרא להיפך יקטירנה בה"ע בהעלות אהרן את הנרות אף דאז הוה כתיב קטורת רמוזים כל המערכות ואח"כ כתיב וערך עליה העולה והרי גם אש שמקטירין קודם אכתי היה מקום לומר דנרות קדמי דהרי חזינן דעכשיו דכתיב ובהעלות. עליו קטרת במזבח הפנימי ממזבח החיצון ניטל ממערכה שניה של קטורת וגומר יקטירנה אעפ"כ קטורת קודם ופירושא דקרא הוא כמה דמסיק בעידנא,. וא"כ גם ע"ז הי' קפידא שלא ליטול גחלים ממזבח החיצון עד שיערוך עליה דמדליק נרות כבר תהא מקטרא קטורת ואם זה אמת בפירוש הכתוב ק"ו שיש. עולה ראשונה ולכן כתיב בקטורת בבקר להקדימו לתמיד ובדברינו אח"ז מקום להאמת לאמרו להוה אמינא ואם כן אי הוה כתיב איפכא יקטירנה בה"ע בדברי התוס' יתבאר יותר: בהעלות את הנרות דאז הוה כתיב קטורת ברישא היה מקום לפרש הכתוב ד"ה בשאר ימות השנה אם הביא שלמי נדבה וכו' וקשה לי הלא שלמים בעידנא דמקטיר קטורת כבר יהיה הנרות אחר העלותם שכבר הדליקם כאשר טעוני' סמיכה וכיון שהוא מח"כ איך הביאם והלא אסור לכנוס לעזר' אנחנו מפרשים עכשיו אליבא דאמת ואם כן על כרחך צריך לכתוב אותו ללמד ואי אפשר לו לסמוך ועיין לקמן דף ס"ב ע"א בתוס' ד"ה ערל בסוף הדבור שנרות באחרונה אלא דאכתי לא נכתבינהו סמוכים כלל ולמה תלוי הקטורת וכאן לא שייכי כל התירוצים של התוס' דכיון שפירש שלמי נדבה אינו לא עוף בנרות ומה הואיל לנו ההיקש הזה בשלמא לברייתא ראשונה איצטרך אותו ולא בכור ולא מעשר ולומר דמיירי בקרבן נשים ג"כ לא יתכן לפי מה שנתבאר שיאוחר לפסח ואיצטרך ההיקש שגם קטורת יאוחר לפסח אבל לברייתא שנייה. לעיל בדברינו לתרץ מה דלא מוקי לה ביולדת משם דר"י בנו של ריב"ב קאמר קשה ולא עוד אלא שגם לברייתא ראשונה הדרא קושיא ראשונה שהקשיתי לעיל שטובל ואוכל לשון זכר א"כ לא מיירי בנקיבה ואלמלא פירוש רש"י הייתי דל"ל בפסח בערב ובין הערבים בלא"ה ע"כ הוא מאוחר לתמיד דאל"כ מפרש דמיירי בבכור ומעשר ואמנם רש"י בלא"ה לא סבר מה שכתבנו לעיל למה לי אותו גבי נרות שיאוחר נרות לפסח הרי כיון שנרות מאוחרים לתמיד דגם מ"ש לעיל דבזב ליכא לאוקמי כיון דליכא בהמה בהדיא דעוף כלל א"כ קל וחומר לפסח שקודם לתמיד וכתבתי לעיל דאותו איצטרך בלא"ה שיאוחר. מאי אריא כדי לאכול בקדשים בלא"ה נמי שרי שאין כאן מידי דהקטרה כלל: נרות לקטורת ולפי מה שביארתי דקטורת חשיב תדיר נגד נרות אם כן אי, והנך רואה שרש"י פירש בד"ה ומח"כ כגון מצורע או זב הרי שפירש רש''י לאו ההיקש לא צריך קרא שנרות באחרונה אלא דקושיא מעיקרא ליתא דהרי. גם זב אלא אי משום הא לא ארי' דהרי עכ"פ הדין דין אמת דזב מביא חד בין הערביים כתיב גבי קטורת ונרות ואי לא הוה כתיב בהעלות אהרן וגו' כפרתו אחר תמיד של בה"ע אלא דקשיא למה לי משום דאתי עשה שיש בו כרת מנין היינו יודעים כלל שנרות זמנו בה"ע ואדרבה ה"א דנרות קודמים לתמיד. והרי גם בשאר ימות השנה שרי וי"ל דמשום מצורע נקט בע"פ ורש"י דנקט ולקטורת יוקדם דבר שלא נאמר בו לא בערב ולא בין הערבים לדברים גם זב הוא משום דאטו זב בע"פ גרע ועקר הרבותא הוא מצורע ולעיל כתבתי שנאמר בהם בה"ע אלא דקשה הרי בלאו הכי כתיב בנרות ערב דכתיב מערב דלוקמי מלתא רק בזב אי אפשר. ועד בוקר ואמנם כתבו התוספות בד"ה קטורת דמערב ועד בוקר איצטרך תוס' ד"ה אין לך דבר וכו' נראה לר"י דלא גרס ונרות דע"כ לא חשיב ליתן בה מדתה אבל לא לענין איחור ובזה יש לתרץ קושיית מהרש"א שהקשה אלא מידי דהקטרה וכו' הנה התוספות רשמו דבריהם על הנרות למה דתניא כי קושיין ליתן טעם משום יאוחר דבר וכו' תיפוק ליה דהני תדירי. ואני תמה גם על הקטורת דבשלמא בקטורת של שחר שהוצרך לומר שהוא קודם ופסח אינו תדיר ומלבד כי שותא דמרן מהרש"א לא ידענא דמאן יימר דהך לתמיד כבר כתבתי לעיל דהאי וערך עליה היינו על המערכה אבל והקטיר טעמא דיאוחר דבר הוא על ההדמת הקטורת ונרות לפסח והלא איצטרך. עליה חלבי השלמים דמיני' דרשינן שלא יהיה דבר מאוחר לתמיד של בה"ע בשביל תמיד שיהיה קודם לפסח דאל"כ מסתמא פסח קודם לתמיד משום עליה. הך עלי' לאו על המערכה קאי רק על התמיד עצמו התמיד של שחר שהרי השלם כמו"ש התוספות בד"ה יאוחר ואז על כרחך דהוה קדים גם לקטורת לעיל דף נ"ט ע"ב אמר אביי עלי' שלמים ולא על חבירתה שלמים וגם רבא ונרות שאחר התמיד אלא דאפילו יהיבנא למהרש"א שטעם זה קאי על קטורת דדריש עלי' השלם היינו ג"כ על העולה הזאת ואם כן הרי הקטורת לא על ונרות ג"כ ניחא דתנא הוה קשה ליה דעל כרחך אותו דנרות אתי שיאוחר. מזבח העולה נקטר שיהיה שייך עליה השלם וכי היכי דאמרינן באותו דנרות לפסח דאי לעבודה שבפנים קשה לא נכתב לא ה' ולא ו' ואי משום דלא הוה למעוטי עבודה דבפנים ה"נ אמרינן בעליה השלם דתמיד עבודת חוץ דכוותי' ידעינן זמן נרות כלל קשה הרי כתיב מערב עד בקר לכן בא התנא ואומר דבר. קממעט ובפרט דהך ברייתא דאין לך דבר סוברת כהך דתניא כי קושיין שהרי שלא נאמר בו אלא בה"ע לבד וכדברי התוספות דמערב לאו לקביעות זמן אתי חשבה קטורת ונרות ואח"כ פסח והיינו מטעם דאותו עבודת פנים קממעט רק לשער מדתה וממילא לא נאמר בנרות רק הך בה"ע דכתיב ביה ובקטורת. ונראה דהואיל והזכיר קטורת של שחר שהוא קודם לתמיד של שחר מזכיר ג"כ יחד וליכא לאקשויי לא נכתב לא ה' ולא ו' וממילא איצטרך אותו לעבודה קטורת של בה"ע שהוא מאוחר לתמיד של בה"ע

שבפנים אבל פסח מאוחר לכלם ד''ה אפי עשה דפסח וכו' ור"י מתרץ דדוקא בל"ת דחמיר בעינן בעידנא שם צלא לר"י בנו של ריב"ב וכו' הקשה מהרש"א ונוקמי בזב דליכא ה וכו' ונלע"ד דהוא הדין למאן דאמר בזבחים דף צ"ו דאין עשה דוחה אלא עוף או ביולדת ועולת יולדת ודאי לא מעכבא אם הקדימה ל"ת שבמקדש מ"מ עשה החמור דוחה עשה הקל אפילו במקדש ואולי אפילו לחטאת ועיין במהרש"א ולי נראה דביולדת לא שייך לאוקמי דהרי ר"י ריב"א דלא ס"ל לחלק בין ל"ת לעשה הקל לענין בעידנא דמעקר אבל לענין לשון זכר קאמר שטובל ואוכל ובזב ליכא לאוקמי עפ"י ממ"ש התוספות במנחות ל"ת שבמקדש מודה שיש לחלק דף נ"ט למאן דמוקי בחטאת העוף מאי אריא לאכול בקדשים תיפוק ליה ע''ב רב כהנא רמי כתיב לא ילין חלב חגי עד בוקר וכו' והמשנה למלך שאין למזבח אלא דמה וכתבו דלכתחלה גזרינן אטו הקטרה ואומר אני בפ"א מק"פ הל' ז' תמה על רבינו הגדול שכתב אזהרת איסור דלא שייכא גזירה זו אלא בעוף שיש בהמה עמו והרואה לא ידע שעבר. לינה באימורי הפסח מקרא דלא ילין חלב חגי עד בוקר א"כ מוקי ליה להקדים העולה ויאמר שגם העולה הוא מקריב אחר תמיד של בה"ע אבל באימורי הפסח א"כ איך רמי ר"כ מדכתיב והקטיר עליה והרי הפסח זמנו בעוף שאין בהמה עמו לא שייך לגזור אטו הקטרה ולכך לא מצי לאוקמי בזב המיוחד הוא אחר תמיד של בה"ע ולע"ד נראה לתרץ דברי רבינו שקושיי' דשם ליכא רק עוף והדרא קושית התוספות במנחות לדוכתיה מאי אריא לאכול ר"כ למה הוצרך למכתב בפסח בערב ובה"ע כדי שנדע שהוא מאוחר לתמיד בקדשים של בה''ע הרי אפילו אי הוה כתיב בה"ע לחוד ג"כ נדע שזמנו אחר תמיד אמר רבא שאני עולת מצורע וכו' הא ודאי שאי אפשר לדחות דאל"כ קשה איך כתיב לא ילין הא כל הלילה ילין והכתיב והקטיר עליה וכו' ומשני כשניתותרו פירש דהוה מוקמינן לי' כשניתותרו: