צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 48

תוס' דיה ואלו עוברין וכו' וגם ריב"א מדקדק מלשון עוברין דמשמע שעוברים מן העולם וכו' לשון זה משמע שריב"א מדקדק להוכיח פירוש רש"י דעובר בב"י מדתנן עוברין משמע שצריך לבער מן העולם והדבר יפלא דאכתי אין ראי' מזה שריב"א מסכים עם רש"י דהרי התוס' עצמם כתבו בריש מכילתין דאפילו לר"ת שאינו עובר על נוקשה ותערובות בבל יראה אפ"ה צריך לומר דהחמירו חכמים בכל חמץ אפילו בנוקשה ותערובת לשרפו דאמר שיאור ישרף והיינו נוקשה ואיכא למאן דאמר התם כ"ש חמץ ע"י תערובות ואי מותר להשהותן למה ישרף יעו"ש וא"כ מנ"ל להתוס' שריב"א מדקדק מזה להוכיח פירוש רש"י והרי אפילו לר"ת צריך לבערו מן העולם ולקמן בפירושו של ר"ת יבואר יותר:

בא"ד ונראה לר"ת דאלו עוברין פירוש האוכלין ועוברין היינו מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו אבל בל יראה ליכא כבר מבואר בדברינו לעיל דלר"ת צ"ל דדלר"נ דנוקשה חמיר מ"מ לא מחשב משנתינו זו ואצ"ל זו כמו"ש המהרש"א דלענין לפוטרו מכרת נוקשה הוא רבותא יותר ועוד נ"ל דאף דלענין איסור תורה לר"נ נוקשה חמיר מ"מ לענין העברתו מעל השלחן שהוא משום נזירה דלמא אתי למיכל מיניה נוקשה הוא רבותא יותר דהרי נוקשה הוא מחמץ רע כמ"ש הר"ן ויש הוה אמינא דלא נצטרך למגזר ביה דלמא אתי למיכל מיניה קמ"ל דאפ"ה כיון דעל כל פנים בר אכילה היא גזרינן בו דלמא אתי למיכל מיניה.

והא דמיאן ר"ת בפירושו של ריב"א דעוברין היינו מן העולם דהרי מודה ר"ת דצריך לשרפם כמבואר בתוספות בריש מכילתין שוב ראיתי שגם הגאון בעל פ"י הרגיש בזה ונכנס בכמה דוחקים ואחר כל הדוחקום אכתי נשאר קשה מה שהקשיתי לעיל דהאיך דקדק ריב"א מלשון עוברין פירוש רש"י שעובר בב"י דמה בכך דעוברין היינו מן העולם אכתי אפילו אם הוא רק אסור באכילה מן התור' אע"פ דליכא ב"י מתבערין מן מן העולם משום לא פלוג כמו שכתבו התוס' בריש מכילתין ולכן נלע"ד דלהתוס' ג"כ היה קשה דלר"נ דנוקשה חמיר הוה משנתינו דרך זו ואצ"ל זו ובשלמא לפי' רש"י דעובר על בל יראה איכא למימר אף דלר"נ נוקשה חמיר היינו לענין אכילה אבל לענין בל יראה אדרבה תערובת חמיר כמו"ש המג"א בריש סי' תמ"ב שהרי עכ"פ יש כזית חמץ גמור בביתו וא"כ שפיר הוה משנתינו לא זו אף זו אבל לר"ת דליכא בל יראה כלל ומשנתינו רק באיסור אכילה מיירי הדק"ל וצריך לומר כתירוץ מהרש"א מהרש"א דלענין שאין בהם כ"ת הוה נוקשה רבותא טפי ולכן הוצרכו התוספות לפרש לר"ת דעוברין היינו מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו ובאכילה שייך כרת ושפיר קאי מה שסיים במשנה וא"ב משום כרת ארישא ושייך תירוץ המהרש"א ודו"ק בלשונו הזהב של ר"ת שכתב ועוברין היינו מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו ולכאורה מה חסר לו לר"ת למימר שעוברין מעל השלחן דגזרינן דלמא אתי למיכל מיניה ולפי מ"ש ניחא דאם כן לא שייך בזה כרת כלל ואטו בחמץ גמור או בשאר איסורי כרת יש בהעלאתו על השלחן כרת והרי זה רק גזירה דרבנן דלמא אתי למיכל מיניה ואם כן לא היה שייך אין בהם משום כרת ארישא כלל והיינו צריכין למימר דהרי אלו באזהרה הוא בבא בפני עצמו ועל זה מסיים ואין בהם משום כרת וא"כ הדק"ל דרישא הוה זו ואצ"ל זו ולכן פירשו דעוברין מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו ומאיסור האכילה גופא איירי רישא דמתניתין ועל זה שייך שפיר כרת והוצרך לומר שאין בהם משום כרת ושייך תירוץ מהרש"א אבל ריב"א שפירש עוברין מן העולם ואם כן לא שייך בזה כרת והדרא קושיית מהרש"א לדוכת' ולכן דקדק ריב"א מזה פירושו של רש"י דעובר בב"י ושפיר הוא נוקש' רבותא טפי אפילו לר"נ ד"ה ר"א וכו ובגמרא אמרינן דר"א סבר נוקשה בעיני' בלא כלום וכו' לכאורה יתכנו דבריהם לפירוש רש"י דעוברין היינו ב"י כיון דר"א אמר אף ת"נ מודה לת"ק דאיכא ב"י וק"ו דאיכא אזהרה באכילה אבל לפירוש ר"ת דעוברין היינו מעל השלחן ועדיין לא נזכר בדבריו ת"נ שיש בו לאו ועל זה שפיר מוסיף ר"א אף ת"נ עובר מעל השלחן וסיפא דמתני' הרי אלו באזהרה שוב אינו סיום דברי ר"א רק סתמא דמתני' קתני כן וע"ז סובבת סוגיית הגמרא לקמן מאן תנא ועל זה קאמר דלר"א נוקשה בלא כלום אבל אעפ"כ איסור אית בי' וצ"ל דהתוס' לשטתן לקמן דף ע"ג ע"א בד"ה מאן תנא שכתבו דמשמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי נוקשה למלקות אפילו איסור לא הי' בו ומזה משמע דכוונת התוס' דאפילו איסור דרבנן לא הי' בו ולקמן דף מ"ג ע"א בתוספות ד"ה מאן תנא יתבאר יותר ע''ב טיפולן של בנות עשירים שמשיירות אותן לבנות עניים עיין מהרש"א שכתב לשיטת התוספות שבנות עניים חוזרת ומערבות אותו בסיד והדבר צ"ע דא"כ הוה ליה נוקשה ע"י תערובת ואמנם לענ"ד העשירות טופלות בו וממה שמשיירות בנות עשירים מזה טופלות בנות עניים פניהם ולכך לת"ק דוקא אותו שמשיירת לבנות עניים הוה נוקשה אבל מה שטופלות בנות עשירים זה כבר נמאס ור"א מוסיף אף מה שטפלו בו בנות עשירים:

דף מ"ג ע"א הרי אלו באזהרה מאן תנא דחמץ וכו' הא דלא מרשים ארישא דמשנתינו ואלו עוברין מאן תנא בשלמא לשטת ר"ת ניחא דאלו עוברין מעל השלחן א"כ עדיין לא נזכר שהם בלאו עד סיפא הרי אלו באזהרה אבל רס"י דעוברין היינו ב"י א"כ כבר מפורש שהוא בלאו ונראה דמתחלה הוצרך לפרש כל הני מינין שבמשנתינו מה נינהו ומתוך פירושן אנו יודעים שהם חמץ ע"י תערובת ונוקשה בעיניה אבל כל זמן שלא פירש מה הם האיך ישאל מאן תנא שחמץ ע"י תערובת ונוקשה בלאו דהיכן נזכרו כלל שישאל מאן תנא ועוד נלע"ד שעל רישא לא שייך לשאול דאולי מן הסתם הם מכלל חמץ אבל בסיפא דתנא הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת א"כ חזינן שאינן בכלל שאר חמץ לכך שאל מאן תנא שהם באזהרה.

שם והאוכלו בארבעים אתאן לרבי מאיר הא דלא קאמר והאוכלו בארבעים בין לר"מ ובין לר"י וכך פירושו והאוכלו דר"מ לר"מ ודר"י לר"י בארבעים משום דאנן תנן בהדיא לקמן שיאור ישרף והאוכלו פטור דברי ר''י עיין לקמן דף מ"א ע"ב לכך הוצרך לומר אתאן לר"מ אלא אי קשיא הא קשייא למה שביק נתינה לכלב דאיירי בי' ונקט והאוכלו והוה לי' למימר והנותנו לפני כלבו בארבעים אתאן לר"מ ומזה הי' ראי' קצת לשטת הרמב"ם שאפי' איסורי הנאה לא היו מלקות על ההנאה אבל לשטת שאר הפוסקים קשה ונראה דרצה להראות שלא היו עונשו אלא מלקות אבל כרת ליכא ולכן קאמר והאוכלו הוא בארבעים אבל לא בהכרת ואי הוה אמר והנותנו לפני כלבו בארבעים לא הוה מוכח דלא אתרבי גם לכרת והא דנקט בארבעים היינו משום שגם בחמץ גמור אין כרת בהנאה רק באכילה ולפי זה כבר נחית להשמיענו שאין בו כרת וקשה למה נקט רק נוקשה ולא נקט תערובת מכלל דתערובת לית ליה וכמו שמוכיח לקמן בת"כ דר"א נוקשה לית ליה מדלא חשבי' וכתבו התוס' בד"ה ואלו נוקשה וכו' דעיקר ההוכחה דהוה לי' לחשבו להודיע שאין בו כרת א"כ קשיא הכא בברייתא דר"מ כיון דחזינן דנחית ג"כ להשמיענו שאין בו כרת הי' לו לחשוב גם תערובות כיון דלדידי' תערובות חמור להשמיענו שאין בו כרת ולכן נלע"ד כיון דדבר זה אם נוקשה ותערובות אסורים כלל בהנאה מן התורה תליא בפלוגתא דחזקי' ור"א וכמ"ש התוס' דף כ"ג ע"ב מאי בינייהו ואם כן איכא למימר דרב יהודה סובר כחזקי' וכשטת רש''י לעיל דף כ"ב ע"ב בד"ה למאי הלכתא דחזקי' אתי גם לר"מ ואם כן לרב יהודה בלא"ה לא מצי למתני והנותנו לפני כלבו בארבעים ואם כן לא נחית כלל כאן לדין כרת ולכן לא הוצרך למתני תערובות שהוא קל וחומר מנוקשה לדידיה שם ר"נ אמר וכו' דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו הנה דעל חמץ דגן ענוש כרת הוא מלתא דפשיטא וקרא כתיב ולומר שכוונתו לדיוקא דדוקא על חמץ דגן גמור ענוש כרת לאפוקי עירובו שאינו רק בלאו אם כן כבר נחית גם בברייתא זו למעוטי תערובת מכרת והדרא קושיית מהרש"א לדוכתא למה הוצרך הת"כ להביא ברייתא אחרת הלא מברייתא זו עצמה הי' לו להוכיח ואלו נוקשה לא קתני עיין במהרש"א ולכן נראה כוונה אחרת במה דאמר על חמץ דגן גמור ענוש כרת לומר דבשעה שישנו על חמץ בכרת דהיינו בפסח עצמו אז הוא על עירובו בלאו לאפוקי לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר על עירובו בלאו ועיין מ"ש לעיל במשנתינו במה דאמר ואלו עוברין בפסח וכן בדברי חכמים ג"כ על כוונה זו דאפילו בשעה שישנו על חמץ בכרת דהיינו בפסח עצמו אפ"ה על עירובו בלא כלום ולשטת ר"ת דבל יראה ליפא יש לפרש על חמץ גמור ענוש כרת דהיינו על אכילה ועל ערובו בלאו לאפוקי ב"י דאפילו בחמץ גמור ליכא כרת אינו עובר על עירובו בלאו:

שם ור"נ מ"ט לא אמר כר"י וכו' דלמא ע"כ לא קאמר ר"מ אלא נוקשה וכו' ויש לדקדק למה אמר בלשון דלמא כאלו ספוקי מספקא ליה לר"נ בדעתו של ר"מ בזה והלא לפי סברתו של ר"נ דנוקשה חמיר מתערובת שהרי לפי כל הנוסחאות שלפנינו קאמר ר"נ ושמעינן לר"א דאמר חמץ ע"י תערובת בלאו וכ"ש נוקשה בעיני א"כ פשיטא ליה לר"נ דנוקשה חמיר ומדנקט ר"מ נוקשה מכלל דתערובת לית ליה דאל"כ הוה ליה למימר תערובת והוה ידעינן נוקשה בק"ו וכדחזינן באמת אח"כ באמרו ור"י מ"ט לא אמר כר"נ אמר לך ר"י ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא חמץ ע"י תערובת אבל נוקשה לית ליה הרי שבשפה ברורה אמר רב יהודא עד כאן לא קאמר ר"א אלא תערוב' אבל נוקשה לית ליה ולא אמר ל' דלמא כלל והיינו משום דרי' יהודא לשיטתו דתערוב' חמיר א"כ על כרחך נוקשה לית לי' דאל"כ הוה לי למימר נוקשה וידעינן תערובת בק"ו והיא גופי' קשיא מדוע רב יהודא לא מספקא ליה בדעת ר"א ומדוע ר"נ מספקא לי' בדעת ר"מ ומזה יש ראיה להחזיק הנוסחא שהיתה לפני מהרש"א דגרסי' בדברי ר"נ ושמעינן ליה לר"א דאמר תערובת בלאו והה"ד נוקשה בעיני' הדק"ל ונ א' דשפיר קאמר דלמא דאף דס"ל דנוקש חמיר אפ"ה נקט בברייתא דר"מ נוקשה להודיעך כחו דר"י דאפי' בנוקש' פליג או להשמיענו גוף הפלוגתא מהו ניהו שיאור דפליגי ביה ר"מ ור"י ולכדר"נ אפי לסברתו דנוקשה חמיר אפ"ה שפיר מספקא ליה בדברי ר"מ אם גם תערובת אית לי' או לא אלא דלפי זה קשה להיפך רב יהודה דאמר בשפה ברורה ע"כ לא קאמר ר"א אלא תערובת אבל נוקשה לא אמר מנ"ל הבירור הזה ודלמא ר''א גם נוקשה אית ליה והא דתני בברייתא דר"א תערובת להודיעך כחן דחכמים דאפילו תערובת לית להו וכדלעיל בשיטתי' דר"נ אליבא דר"מ ונ"ל דרב יהודא באמת לא על ברייתא דפליגי בה ר"א וחכמים סמך לומר דר"א נוקשה לית ליה אלא על אידך ברייתא שנביא בסוגיא ת"כ ששם לא נזכרו דברי חכמים כלל רק דברי ר"א לחוד ואפ"ה קאמר תערובת ולא קאמר נוקשה ונהוי תערובת בק"ו אלא ודאי דנוקשה לית ליה ועפ''י זה נלע"ד ליישב דברי הטור בסימן תמ"ב שחושב שם ד' מיני מדינה וג' מיני אומנות שבמשנתינו שהם תערובת ונוקשה וקאמר שם הטור כל אלו לר"א הן בלאו ואין בהם כרת ותמה הב"י שזהו כדברי רב נחמן דר"א אית ליה תערובת וגם נוקשה וכיון דת"כ דרב יהודה דר"א נוקשה לא קאמר למה אחז הטור דברי רב נחמן וכתב הב"י דהך סייעתא הוא לפום סברת רב יהודה דתערובת חמיר אבל לפום סברת ר"נ דנוקשה חמיר אין כאן סייעתא לרב יהודה דאיכא למימר דהא דלא חשיב ליה הוא משום דכ"ש הוא ע"כ דברי הב"י ודבריו הם חסרים תבלין דאין שייך ת"כ לפום סברתו ודל איהו ודל סברתו ולפמ"ש ניחא ודבר גדול דבר רבינו הב"י ואין כוונת הת"כ לסייע דברי רב יהודה ולסתור דעת רב נחמן רק הת"כ אדלעיל מהדר דקאמר רב יהודה בפה מלא ע"כ לא קאמר ר"א וכו' אבל נוקשה לית ליה ומנ"ל הא אפילו לפי סברתו דתערובות חמיר מ"מ דלמא להכי נקט תערוב' להודיעך כחן של חכמים ולהכי קאמר ת"כ דרב יהודה בזה דלפי סברתו דתערובת חמיר ודאי ר"א נוקשה לית ליה דהא בהך ברייתא שהביא הת"כ לא נזכר שום פלוגתא על ר"א בזה וכנ"ל הא חדא לתרץ דברי הטור ועוד יתבארו כמה תירוצים בדברינו בסמוך שם תניא כוותיה דרב יהודה וכו' עיין מהרש"א מ"ש בתוס' ד"ה ואלו לתרץ למה הוצרך להביא ברייתא זו לסייע לרב יהודה ולמה לא הוכיח כן מהך ברייתא גופיה דמייתי ר"נ דג"כ עירובו קתני ונוקשה לא קתני ולפמש"ל ממילא נדחית קושייתו והנה המהרש"א תירץ עפ"י דברי התוס' דבברייתא דלעיל לא נחית לאשמעינן דליכא כרת בתערובות והנה אם נימא לפרש דמה דקאמר על חמץ דגן ענוש כרת כוונתו למעוטי תערובת מכרת כבר כתבתי דלפי זה הדרא קושיית מהרש"א לדוכתא ולכן כתבתי לעיל כוונה אחרת באמרו על חמץ דגן גמור ענוש כרת וכעת אמינא דאפי' אם נימא דכוונתו למעוטי עירובו מכרת מ"מ אדרבה יותר ניחא שלא היה יכול להוכיח מברייתא דלעיל דשם שפיר יש לדחות דלא הוצרך להזכיר נוקשה משום דק"ו הוא ואין לומר דאכתי הוה ליה למתני דאין בו כרת י"ל דהא ודאי במה דאמר על חמץ דגן גמור ענוש כרת לא למעוטי עירובו לחוד כיון דזה לא הוצרך למימר דכיון דתני על ערובו בלאו ממילא ידעינן דלית ביה כרת דא"כ הוה ליה למימר על עירובו בלאו וכרת א''ו דנוקשה אתי למעוטי ולמימר דוקא חמץ גמור לאפוקי נוקשה ולא הוצרך שוב להשמיענו דין נוקשה כלל דעובר בלאו ידעינן בק"ו מתערובות ומכרת כבר אימעט ואדרבה משם מוכח כר"נ דנוקשה חמור דאל"כ למאי הלכתא אמר על חמץ גמור ענוש כרת אי למעוטי תערובות הרי מדאמר על עירובו בלאו ממילא ידעינן דלית ביה כרת אי למעוטי נוקשה אי ס"ד דתערובת חמור אם על תערובת ליכא כרת ק"ו על נוקשה א"ו דנוקשה חמור אבל מהך ברייתא דמייתי הת"כ אף דג"כ קאמר על חמץ דגן גמור ענוש כרת מ"מ אינו מיותר שעל מה שאמר יכול יהיה ענוש כרת והביא קרא כי כל אוכל חמץ על חמץ גמור ואם כן אכתי איכא למימר דנוקשה מקרי חמץ גמור והוה ליה לאשמועינן שאין בו כרת אלא ודאי דנוקשה לית ליה וממילא צריכין אנו לומר דברייתא ראשונה שהביא ר"נ דתני בה על חמץ דגן גמור ענוש כרת לאו למעוטי נוקשה איצטרך אלא כמו"ש לעיל דקאי על הזמן או למעוטי לענין ב"י:

וכבר כתבתי לעיל בברייתא שהביא רב יהודה מדתני והאוכלו בארבעי' ולא קתני והנותנו לפני כלבו בארבעים אתי להורות שאין בו כרת ואם כן גם שם איכא לאכותי דר"מ תערובות לית ליה מדלא הביאו להורות שאין בו כרת ודחיתי לעיל דרב יהודה ס"ל כחזקיה ואין בנוקשה ותערובת איסור הנאה ובלאו הכי לא הוה מצי למתני והנותנו לכלבו בארבעי' ולפ"ז לדידן דקיימ"ל כר' אבוהו דכל מקום שנאמר לא תאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע אם כן כשם שברייתא זו דת"כ מסייע לרב יהודה הכי נמי ברייתא דמייתי רב יהודה בעצמו מסייע לרב נחמן דר"מ תערובת לית ליה ומה אולמא דהך מהך ונסתר הת"כ לגמרי ושפיר קמו דברי הטור דפסק כרב נחמן ומתורץ קושיית הב"י וזהו התירוץ השני על קושיית הב''י

ועוד בה שלישי' ושבה והיתה לבאר דעת הטור על נכון דאליבא דהלכתא דברי רב נחמן שרירין וקיימין ודברי רב יהודה אין להם קיום דרש"י בשמעתין בד"ה כותח ושכר וכו' כלהו בני אכילה ושתיה נינהו אבל זומן ועמילן וקולן דנוקשה נינהו ובעיני' הואיל ולאו בני אכילה נינהו לא תנינהו והיינו כדרב יהודה וכו' הרי שכתב רש"י דנוקשה לאו בר אכילה הוא ולעיל דף כ''ד ע''ב אמר ר"א אר"י כל איסורין שבתורה לא היו לוקין עליהם אלא כדרך אכילתן א"ד וכו' לא היו לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן וההפרש שבין ב' הלשונות הוא ללשון ראשון לא אמר ר' יוחנן הך מלתא רק גבי איסורי אכילה אבל גבי איסורי הנאה בכל ענין חייב דהנאה מיהא איכא ולאיכא דאמרי אפילו באיסורי הנאה דינא הכי והכי קיימ"ל כלישנא בתרא ולפי זה לא הוי משכחת בנוקשה מלקות באכיל' שהרי אינו ראוי לאכיל' והוה שלא כדרך הנאתו ומשנתינו דקתני הרי אלו באזהרה לדעת רש''י היינו בל יראה או בנהנה ממנו וא שמסיים ואין בהם משום כרת זה לאי על תערובת אבל בנוקשה בלא"ה לא משכחת כרת דבבל יראה ובהנאה אפילו בחמץ גמור ליכא כרת ובאכילה אפילו מלקות ליכא דהוה שלא כד"א אבל עכ"פ אזהרה משכחת גם בנוקשה או בבל יראה או בהנאה אבל לפירוש ר"ת דאלו עוברין היינו מעל השלחן ולא נזכר איסור הנאה במשנה כלל רק איסור אכילה ועל זה קאמר הרי אלו באזהרה לא שייך לתרץ כנ"ל ויבואר בדברינו בתוס' בד"ה מאן תנא] ושיאור דר"מ על כרחך ראוי הוא לאכילה דהרי בהדיא קאמר והאוכלו בארבעים ואם כן איך יליף רבי יהודה מדברי דנוקשה דאורייתא מדהיו לוקה על שיאור והרי נוקשה גרע משיאור מצד שאינו ראוי לאכילה ולמימר דגם שיאור דר"מ מיירי באינו ראוי לאכילה אי אפשר דא"כ לא הוה לקי שלא כדרך אכילתו וממילא גם הת"כ דמסיק בשמעתין נסתר שהרי התוספות הקשו בד"ה ואלו וכו' דדלמא מש"ה לא חשיב ליה משום דכ"ש הוא וי"ל דאי כ"ש הוא הוה ליה למתני שאין בו כרת ולפי מ"ש אפשר דשפיר בענין איסור חמץ גופיה נוקשה חמיר דיותר שם חמץ עליו הואיל והוא בעיניה ולכך לענין איסור לאו לא הוצרך למתני דכ"ש הוא ואעפ"כ כרת בלאו הכי לא משכחת ביה דבשלמא לאו שייך גם בהנאה ובבל יראה אבל כרת לא משכחת רק באכילה ממש ולענין זה נוקשה בודאי פטור שהרי כל איסורין לא היו לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן וכן כרת אין חייבין עליהם אלא כדרך אכילתן ונסתרו דברי רב יהודה לגמרי והת"כ נסתר וקמו דברי ר"נ וצ"ל דכל סוגיא זו סובבת על לישנא קמא לעיל דף כ"ד ע"ב דרבי יוחנן רק איסורי אכילה אמר דבעינן דרך אכילתן אבל על איסורי הנאה לא אמרו כלל ואיסורי הנאה מתוך חומר איסורייהו היו לוקין וחייבין עליהם בכל ענין שאכל או נהנה אפילו שלא כדרך אכילתו וסובר רב יהודה דגם שיאור דרבי מאיר מיירי שאינו ראוי לאכילה כך וכן פירש רש"י או כיון דשיאור עכ"פ נוקשה הוא שוב לא איכפת לן בין נוקשה הראוי לאכילה או לא דבאיסורי הנאה לא בעינן דרך אכילתן ושפיר מוקי משנתינו כרבי מאיר וגם הת"כ אתי שפיר דהוה ליה למתני שאין בו כרת אבל לדידן דקיי"ל כאיכא דאמרי לעיל דף כ"ד ע"ב וגם באיסורי הנאה בעינן דרך אכילתן אדרבה אין קיום לדברי רב יהודה והת"כ נסתר וקמו דברי ר"נ ושפיר אתיין דברי הטור אליבא דהלכתא וזהו התירוץ השלישי על קושיית הב"י: