צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 47

שם איכא בינייהו צלי קדר מדקאמר א"ב צ"ק ולא קאמ"נמי א"ב צלאו ואח"כ בשלו מכלל דבצלאו ואח"כ בשלו כולי עלמא מודים דאסור אלא דרבי סובר כר' יוסי ומצד הסברא ידעינן כמו גבי מצות ורבנן סברי כר"מ ובעו קרא לזה אי נמי דגם רבנן סברי אפי' כר"י אלא דסברי דמצה גופא מפסח ילפינן וכמו שכתבו התוס' בד"ה אמר ר"כ אבל למימר דרבי סובר דמוקמי' קרא לצ"ק ולא לצלאו ואח"כ בשלו ופוטר בצלאו ואח"כ בשלו ורבנן סברי דיותר מוקמינן לצלאו ואח"כ בשלו מדנוק' לצ"ק הוא דוחק דפליגי בסברות הפוכות אלא דלפ"ז הדרא קושיא ראשונה לדוכתא מנ"ל להגמ' דרבנן ל"ל צ"ק ורבי אית ליה ודלמא נהפוך הוא וכמש"ל ומה שכתבתי דא"כ ברייתא דצלאו ואח"כ בשלו אמאן תרמי' קשה כיון דע"כ גם עתה צריך לומר דרבי סובר דמסברא ידעינן במצה והה"ד בפסח דבישול מבטל צלי ואפי' ודלמא גם רבנן סברי כן ואתיא הך ברייתא ככ"ע וצ"ל דזה פשוט להגמ' דרבי דדריש בשל מבושל לשאר משקים א"כ דריש הרבוי לכל מיני בישול ממילא גס צ"ק בישול הוא שמתבשל במימי עצמו. ובזה עמדתי על דעת רש"י שכתב לקמן בד"ה יכול צלאו כל צרכו וכו' והאי תנא הוא דאמר לעיל צלאו ואח"כ בשלו חייב וכו משמע דלא ס"ל כמ"ש דגם רבי מודה אלא ס"ל דר' פוטר [אם לא נימא שכוונתו לאפוקי ר"מ אליבא דרב כהנא] וא"כ קשה דרבי ורבנן פליגי בסברות הפוכות ולפי מ"ש ג"כ לא פליגי בסברות הפוכות אבל סדר הדבר כך הוא שארמשקים מסברא מרבינן יותר מן הכל לפי שהם מפיגין טעם וצלאו ואח"כ בישלו מסברא מרבינן יותר מצלי קדר ואמנם רבנן סברי דשאר משקי' לא בעי קרא לרבות דמק"ו ידעינן ואף דאין מזהירין מן הדין סבירא להו דהאי ק"ו הוא רק גילוי מלתא וכמ"ש התוס' בסוף ד"ה א"ב או דס"ל כדברי הרמב"ם בריש פ"ב ממ"א וכמו"ש המגיד משנה שם דדבר שכבר ידעינן שהוא אסור בלאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין והכי נמי ידעינן שאר משקים מכי אם צלי אש וממילא כיון דבשל מבושל לא מדריש לשאר משקי' שוב מוקמינן ליה לרבות צלאו ואח"כ בשלו שהוא מסתבר טפי לרבויי מצ"ק ורבי סובר דזה לא מקרי גילוי מלתא אלא ק"ו גמור הוא נם לא ס"ל סברת הרמב"ם הנ"ל וא"כ צריך ריבוי לשאר משקים וממילא דרשינן ובשל מבושל לרבות שאר משקים שהוא מסתבר יותר לרבויי מן הכל וכיון דדרשינן לרבות שאר משקים אם כן פירוש הריבוי של ובשל מבושל היינו לרבות בכל מה שמתבשל ממילא איתרבי נמי צלי קדר ולדברי רש"י מה דקאמר א"ב צ"ק ולא קאמר אאב צלאו ואח"כ בשלו היינו משום דסוגיית הש"ס דתנא בתרא לטפויי אתי ולכך בחר לומר א"ב צ"ק שבזה רבי לטפויי אתי משא"כ בצלאו ואח"כ בשלו אדרבה רבי לגרוע אתי.

עוד נלע"ד דלכך לא אמר דרבנן אית להו צלי קדר ומרבי ליה מבשל מבושל ורבי לית ליה וכנ"ל משום דאי ס"ד דרבנן מרבי צ"ק אם כן לא נכתוב רחמנא ובשל מבושל כלל ונכתוב רק אל תאכלו ממנו נא וצ"ק ושוב אתי בין שאר משקים ובין מים הכל מ"ו מצלי קדר דאף דמים לא מפיגין טעם היינו כשאר משקים אבל עכ"פ יותר משנים הטעם מצ"ק שאין בו דבר אחר כלל רק מים הנפלטים ממנו עצמו וכיון ודרבנן דרשי ק"ו ממילא ניתי כולהו בק"ו מצ''ק ובשלמא לשטת התוספות בסוף ד"ה א"ב דהאי ק"ו גילוי מלתא דבישול דקרא איירי גם בשאר משקים לא קשה כלל דנכתוב רק נא וצ''ק ושוב מים ושאר משקים אתי בקל וחומר דאם כן היה ק"ו גמור שהרי לא היה נזכר בישול בקרא כלל ואין מזהירין מן הדין אבל לשטת הרמב"ם דהיכא דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין והרי עכ"פ איכא בכל מיני בישול לאו הבא מכלל עשה דכי אם צלי אש אלא ע"כ מדכתב רחמנא ובשל מבושל מכלל דאתי למעוטי צלי קדר ואם כן שפיר מוכח דרבנן לית להו צלי קדר וכל זה קודם שזכינו למסקנא דרבנן דרשי ובשל מבושל לרבות צלאו ואחר כך בשלו אם כן איכא למימר דרבנן מרבי הכל מבשל מבושל בין צ"ק ובין צלאו ואח"כ בשלו ושוב לא קשיא נכתוב רחמנא רק צ''ק ולא נכתוב בשל מבושל כלל דהרי איצטרך עכ"פ לצלאו ואחר כך בשלו

ובזה עמדתי על דברי הכ"מ בפ"ח מק"פ הלכה ח' שפסק הרמב"ם צלאו ואח"כ בשלו או בשלו ואחר כך צלאו או שעשאו צ"ק חייב והקשה הכ"מ כיון שפסק כרבנן דחייב בצלאו ואחר כך בשלו הוה ליה לפטור בצ"ק שאינו חייב אלא לרבי דלית הלכתא כוותיה וכתב ונראה דרבינו ס"ל דלרבנן נמי חייב על צלי קדר מריבוי דבשל מבושל ומה דאמר א"ב צ"ק היינו מק"ו לא אתיא אבל מריבויי דבשל מבושל אתי ע"כ דברי הכ"מ הם דברים תמוהים דלפי זה מאי מקשה הגמרא ורבנן האי בשל מבושל מאי עבדי וכו' והרי לדברי הכ"מ איצטרך לצ"ק ולאיזה צורך הוצרך לומר לצלאו ואח"כ בשלו ולפי מ"ש ניחא דקושיית ורבנן האי בשל וכו' כיון דהם דרשו ק"ו מאי עבדי ליה דליכא למימר לרבות צ"ק דאם כן נכתב צ"ק ולא נכתוב בישול כלל וכנ"ל ומשני דמבעי' ליה לצלאו וכו' וממילא איצטרך ולעולם דגם צלי קדר מרבי מריבויי הזה: שם ת''ר יכול צלאו כל צורכו יהא חייב עיין רש"י שדחה לשון ראשון ונלע"ד נראה לקיים לשון ראשון ונדקדק בדברי הבריית' פ"ל אל תאכלו וגו' נא ובשל מבושל במים נא ובשל מבושל אמרתי ולא שצלאו בל צרכו למה הוצרך להביא סיפי' דקרא במים וכמו שבברייתא שאחר זה דקאמר אכל כזית חי וכו' ת"ל אל תאכלו נא ובשל מבושל וכו' הרי שלא הביא במים ולמה בכאן הביא במים ולכן נלע"ד ע"פ מ"ש התוס' בפרק כ"צ דף ע"ו ע"א בד"ה אלא למ"ד דבצלאו כל צרכו תו לא מחייב משום צלי מחמת דבר אחר יע"ש ורבנן דילפי שאר משקין מק"ו הקשו התוס' הא אין מזהירין מן הדין וכתבתי דלשטת הרמב"ם בריש פ"ב ממ"א ניחא דכיון דבלא"ה איכא לאו הבא מכלל עשה דכי אם צלי אש שפיר מזהירין מן הדין ולפי זה בנצלה כל צרכו דשוב ליכא עשה דכי אם צלי אש שוב אם בישלו אח"כ בשאר משקין פטור דאף דרבי רחמנא בלאו ואח"כ בשלו מ"מ בקרא כתיב במים אלא דשאר משקים אתי בק"ו וכל זה קודם שנצלה כל צרכו דאיכא בלא"ה עשה דכי אם צלי אש אבל אחר שנצלה כ"צ דשוב ליכא עשה שוב אינו חייב בשאר משקין דאין מזהירין מן הדין וזהו כוונת הברייתא יכול צלאו כל צרכו יהא חייב אח"כ אם בשלו בשאר משקין ת"ל אל תאכלו וכו' ובשל מבושל במים וא"כ בקרא לא כתיב רק נא ומבושל במים ושאר משקים לא כתיבי רק בק"ו ואין מזהירין מן הדין ומה דסיים נא ובשל מבושל אמרתי לך היינו שתים אלו אמרתי לך בפירוש ובזה חייב בשאר משקין שאם אחר שצלהו לא גמר בישולו בשאר משקים חייב משום מבושל ולא שצלאו כל צרכו דבזה דוקא אם בישלו אח"כ במים חייב ולא בשאר משקים ועוד דבמים על כרחך למעוטי דבר אתי וכיון דלרבנן חייב בשאר משקים וכן בצ"ק וכמו"ש למעלה א"כ במים בחנם נאמר ולדידי ניחא דעל הריבוי שמרבה צלאו ואח"כ בשלו על זה קפיד קרא שיהיה במים וכ"ז ניחא לחכמים אבל לרבי דלית ליה חיוב בצלאו ואח"כ בשלו וכמו"ש לשטת רש"י ואף אם נימא דאית ליה מ"מ לדידי' דשאר משקים מריבויי דבשל מבושל אתיין ולא מק"ו אם כן אין חילוק בין שאר משקים למים גם בצלאו ואח"כ בשלו שפיר אייתר במים ושפיר הקשה המזרחי דלא נכתוב לא ה ולא וי"ו ומהרש"א השיג עליו דגם לת''ק כאן היה לו להקשות דלמה כתיב במים כלל כיון דגם שאר משקים אתו בק"ו ולפמ"ש ניחא דלת"ק איצטרך במים וכנ"ל:

ועפ"י מ"ש דלרבנן בנצלה כ"צ יש חילוק בין מים לשאר משקים הבנתי דברי רבינו הגדול הרמב"ם שם בפרק ח' הלכה ח' שכתב אבל מותר לסוך אותו ביין ושמן ודבש ובשאר משקים ובמי פירות חוץ מן המים והנה ראיה לדבריו לחלק בסיכה וטבילה בין מים לשאר משקין נלע"ד שרבינו למד זה ממשנתינו ששנינו אין מבשלין הפסח לא במשקים ולא במי פירות ולמה שבקה משנתינו מים ולמימר דמים דכתיב בקרא לא הוצרך למתני במשנתינו הוא דוחק ולכן סבר הרמב"ם לפי שמשנתינו רצה לסיים אבל סכין ומטבילין אותו בהם וזהו דוקא במשקים ומי פירות אבל במים אפילו סיכה וטבילה אסורה אלא דאכתי גוף הדבר צריך טעם מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש מים שאסור גם הסיכה והטבילה בהם ומ"ש שאר משקי' דמותר ולפי מ"ש ניחא דמיירי בעודו רותח ובנצלה כל צורכו ולכן במים אסור שהפסח מרתיח המים ושוב המים מרתיחים הפסח ובפרט אם מיירי בעודו אצל האש על השפוד אבל שאר משקים דאתו רק מק"ו אין מזהירין מן הדין ועיין בפסחים דף ע"ו ע"א בתוס' ד"ה אלא למ"ד:

רש"י ד"ה ובשל מבושל ריבוייא הוא דהוה ליה למכתב נא ומבושל יש לדקדק אם מחמת הכפל האחד מיותר ודאי השני הוא מיותר ואם כן ומבושל דכתיב לבסוף הוא מיותר והוה ליה לרש"י למימר דהוה למכתב נא ובשל ואולי כוונת רש"י לדברי הרמב"ם בפירוש המשנה שמה שכתוב בלשון מקור הוא ריבויי וכוונת הרמב"ם עצמו שפירש כן ולא הספיק לומר דמחמת הכפל הוא מיותר הוא לומר דאף מאן דסבר בשאר מקומות דברה תורה כלשון בני אדם מודה כאן הואיל וחזינן ששינתה התורה בשני תיבות הללו שאחד כתיב בלשון שם ואחד בלשון פועל ועיין במזרחי פרשת בא תוס' ד''ה אין מבשלין וכו' אם כן מיד הי' לו לשנות בסמוך לאחרים ולענ"ד נריה דמדתנן במשנתנו אבל סכין ומטבילין אותו בהם מכלל דצלאו ואח"כ בשלו אסור דאי הבישול מותר אחר שנצלה מהי תיתי לאסור הטיבול ומעתה לעולא דאמר אפילו תימא לר"מ איכא למימר דלכך איחרו התנא עד שהזכיר דברי ר"מ שאמר ור"מ אוסר לומר שאף ר"מ מודה לאסור צלאו ואח"כ בשלו ולא התיר אלא ההטבלה אבל לרב כהנא דאמר ר' יוסי היא קיימא קושיית התוספות במקומה:

ע"ב רבי אומר אקרא אני בשל וכו' הנה לפי פירוש מהרש"א רב לפלוגי על ת"ק אתי ולא דריש רבי בשעה שישנו וכו' וזה פשוט אך נלע"ד אפילו לפירוש רש"י ג"כ רבי פליג על דרוש דלעיל דדריש בשעה שישנו דאי לא תימא הכי א"כ קושיית רבי במקומה עומדת אקרא אני בשל מה ת"ל מבושל דהרי מדאיצטרך כי אם צלי אש למפטר אכלו מבע"י מכלל דאכלו משחשיכה אפילו בשלו מבע"י חייב אלא על כריך דרבי לא ס"ל הך דרשה בשעה שישנו וגם אינו צריך להך דרשה דגם להיפוך אמרינן מדאיצטרך בשל מבושל לרבות בישלו מבע"י מכלל דגוף קרא בבישול משחשיכה ואכלו משחשיכה איירי ודי דמרבינן מבשל מבושל הבישול מבע"י אבל האכילה דלא אתרבי ממילא אינו חייב ואם כן לרבי הא דסמוך כ"א צלי אש ללא תאכלו וכו' הוא ללאו דנדע דגם כי אם צלי אש לאו הוא ולקי על חי ועל חמי טבריא אבל לרבנן איצטרך כי אם צלי אש להורות דבשעה שישנו וכו' ולא דרשינן כלל הסמוכות ללאו ואינו כי אם עשה ובזה אין אנו צריכין לדברי התוספות בד"ה שאין ת"ל וכו' ולדידן הך דלעיל רבי היא ובזה נסתלקה קושית התוספות בד"ה איכא דאמרי מעל רש"י שהקשו דא"כ בין לאביי ובין לרבא תקשה להו ברייתא דלעיל דתניא נא ומבושל אמרתי לך וכו ולדידי הך ברייתא דלעיל רבנן היא ורבא כרבי כתיב במים כלל כיון דום שאר לקי ג"כ כרבי מדיהיב טעם דהוה לאו שבכללות:

ובזה נלע"ד דרבי ורבנן לעיל דפליגי בשאר משקין דרבנן מייתי להו בק"ו ורבי דריש מבשל מבושל לשטתייהו אזלי דהרי התוספות לעיל בסוף ד"ה א''ב הקשו דאין מזהירין מן הדין וכבר כתבתי לעיל דלשטת הרמב"ם ניחא כיון דאיכא בלא"ה עשה דכי אם צלי אש שהוא לאו הבא מכלל עשה שוב מזהירין מן הדין ומעתה רבי לשטתו דכ"ע צלי אש לאו הוא מדסמכו לאל תאכלו ובנא ומבושל לוקה שתים ואיך נוכל להזהיר מן הדין וללקות במבושל בשאר משקין שתים והרי אין מזהירין מן הדין ולא הוה לקי אלא אחת משום כי אם צלי אש ושוב לא הוה לקי עוד משום מבושל שהרי אין מזהירין מן הדין ואף שיש כאן כי אם צלי אש הרי כבר הוי לקי על זה ולכך איצטרך קרא בשל מבושל לרבות שאר משקין ורבנן לשטתייהו דכי אם צלי אש אצטרך לסמוכי לאל תאכלו למדרש מיני' בשעה שישנו וכו' ואיננו לאו כלל רק לאו הבא מכלל עשה ולא הי' לוקה על זה כלל ולכך שוב לקי בשאר משקים משום מבושל מק"ו כיון שיש כאן לאו הבא מכלל עשה שפיר מזהירין מן הדין ולפ"ז דאביי ורבא כרבי הוה לן למפסק כרבי ואמנם הרמב"ם שכתב בפ"ח הלכה ד' אכל נא או מבושל מבע"י לא הי' לוקה שנאמר כי אם צלי אש בשעה שמצוה לאכול צלי חייב על אכילת נא ומבושל והיינו כרבנן:

פרק ואלו עוברין דף מ"ב ע"א ואלו עוברין מלשון ואלו משמע שקאי אדלעיל ונלע''ד לפי שהמשנה בסוף כל שעה מסיים מי תשמישו של נחתום ישפכו והיינו לאבדן מן העולם וכדתניא לעיל שופכן במקום מדרון תנן כאן ואלו עוברין וזה סיוע לפירוש רש"י או לפירוש ריב"א אבל לפירוש ר"ת כאן שעוברין היינו מעל השלחן שאסור לאכלן קשה דהוה ליה למתני' אלו עוברין ועכ"פ מפורש לעיל במשנה דמי תשמישו של נחתום צריכין ביעור מן העולם והרי אין המים בעצמו חמץ אלא מעט בצק שנשרה בהם מידיו של נחתום מחמיץ והוא מעורב במים וחזינן שתערובת חמץ צריך ביעור עכ"פ אי מדאורייתא אי מדרבנן וקשה על מה שרצה הרא"ש לומר דלטעם שפירשו התוס' בריש מכילתין דהא דהחמירו לבער חמץ מן העולם הוא מטעם שהחמירה התורה לעבור בל יראה אם כן נוקשה ותערובת שאינו עובר לר"ת בבל יראה מותר להשהותן עיין ברא"ש ולפי מ"ש דבריו תמוהים דהרי מפורש דמי תשמישו של נחתום ישפכו וצריך לומר ע"פ מ"ש הטור בסי' תמ"ב דכל הנך דמשנתינו אינן עשויים לטעמא רק לקיוהא בעלמא אבל מה שיש בו טעם חמץ גם לרבנן מחייבי עליו דטעם כעקר דאוריית' יע"ש א"כ יש לומר דמי תשמישו של נחתו' נשאר במים טעם חמץ ועובר בב"י ולכך ישפכו ואם כן חזינן דטעם כעקר שייך גם לענין בל יראה אע"ג דטעם כעקר ילפינן מגיעולי מדין ושם לא שייך ב"י מ"מ כיון דילפינן דטעם כעקר ממילא הוא לכל דבר כעקר גם לב"י ולכרת:

שם ואלו עוברין בפסח הנה תנא במכילתין בפסח איירי ולמה הוצרך לומר בפסח ובפרק דלעיל אין שורין המורסן וכו' האשה לא תשרה וכו' קאמר סתמא ולא הוצרך לומר בפסח ואף שגבי לא ילעוס אדם חיטין קתני גם כן ויתן ע"כ מכתו בפסח התם אפשר הא קמ"ל דוקא כשנותן בפסח שתכף עובר על ב"י ועל איסור הנאה מחמץ קודם שנמאסים אבל בנותן קודם פסח איזה זמן אף שמונחים ע"ג מכתו בפסח כבר נמאס ונבאש מן המכה ואינו עובר עליו ועוד דשם אין האיסור משום הנאה רק משום בל יראה עיין במג"א סימן תס"ו סק"ב מ"ש בשם הרמב"ם ולדעת רוב הפוסקים אין איסור ב"י חל עד הלילה ובאמת אני אין דעתי כן כאשר ביארתי בנודע ביהודה חלק א"ח סימן ך'] ולכן נקט בפסח לאפוקי בע"פ מחצות ולמעלה שמותר וגם במשנתינו לפירוש רש"י דעוברין היינו בל יראה ניחא ג"כ מה דנקט בפסק לדעת רוב הפוסקים הנ"ל אבל לר"ת דמפרש משנתינו לענין איסור אכילה יש להסתפק אם הא דנקט בפסח לאו דוקא הוא ועיקר האיסור נקט או דלמא התנא דייק ותני בפסח דוקא בפסח אבל קודם הפסח אף דלרוב הפוסקים הלכה כר"י לפני זמנו ולא סתם התנא כר"ש אלא לאחר זמנו אבל לפני זמנו הלכה כר"י שעובר עליו בלאו מ"מ היינו בחמץ גמור דאיכא קראי מיוחדים לר' יהודה לפני זמנו ולאחר זמנו ולתוך זמנו אבל בנוקשה ותערובת דאתרבי רק בחד קרא כל מחמצת די שנוקי ריבוי הזה לתוך זמנו ולא ללפני זמנו ולאחר זמנו וכן כתבו התוספות בריש מכילתין בדבור הראשון בסוף הדבור שכתבו דלא אסר ר' יהודה אחר הפסח אלא חמץ גמור דאיכא ג' קראי לתוך זמנו ולפני זמנו ולאחר זמנו אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא אפילו ר' יהודה מודה עכ"ל ואם כן כשם שאינו אסור לר"י אחר זמנו הה"ד לפני זמנו דהא לר"י לפני זמנו ולאחר זמנו שוים ובלא"ה לדעת התוס' אי אפשר לומר בענין אחר רק שנוקשה אפילו למאן דסובר שהוא דאורייתא מ"מ לפני זמנו ודאי הוא מדרבנן שהרי בדף ו' ע"ב בתוס' בד"ה משש שעות ומעלה כתבו בשם ר"ת דהיינו מסוף שש ולמעלה ומייתי ראיה מחיטי קורדנייתא שהם קשים והוה חמץ נוקשה שאינו אסור נמי אלא מדרבנן עכ"ל ולכאורה הדבר תמוה דמנ"ל להגמרא להביא ראי' מרב דאמר המקדש בחיטי קורדנייתא ודלמא רב סבר כר"מ דנוקשה הוא מן התורה והיו לוקין עליו ולכך אין חוששין לקידושין אלא ודאי דאף אם סבר רב נוקשה הוא מן התורה היינו בתוך הפסח אבל לפני זמנו לכ"ע הוא מדרבנן:

וכן נלע"ד מוכח מדברי הרמב"ם כן בהקדמתו להל' חמץ ומצה שכתב שלא לאכול חמץ ביום י"ד מחצות וכו' להשבית וכו' שלא לאכול חמץ כל שבעה שלא לאכול תערובות חמץ כל שבעה הרי שלא הזכיר איסור תערובת אלא כל שבעה ולא בע"פ וכן בפ"א הלכ' ו' אין חייבין וכו' וכל הדומה מדברים ואביי להך לישנא דחדא מיהו לקי היינו כרבי ואפילו להך לישנא דחדא נמי לא שהחמץ מעורב אם אכלן בפסח והי' לוקה ואין בו כרת ובהלכ' א' אסור לאכול חמץ ביום י"ד הרי שביום י"ד לא הזכיר תערובת בשום מקום.

ודע שדין נוקשה לא מצאתי מפורש בדברי הרמב"ם בשום מקום ורוב המפורשים אחזו שער שהרמב"ם פוסק דנוקשה אינו אסור מן התורה רק מדרבנן ואני לא מצאתי בדבריו הכרע בדבר זה ואדרבה מצאתי בפ"ה מהלכות חמץ הלכה י"ג שכתב ואם הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו הרי זה אסור לאוכלו ואין חייבים כרת ומדכתב שאין וחייבים עליו כרת משמע דמלקו' היו חייבים עליו וכר"מ שאמר והאוכלו בארבעים ויותר מזה לא מצאתי בדבריו דין נוקשה לא לקולא ולא לחומרא: שם כותח הבבלי וכו' התנא הקדים תערובת לנוקשה ולפי אוקימתא דרב יהודה לקמן דף מ"ג ע"א דתערובת חמיר מנוקשה אתי שפיר דנקט התנא לא זו אף זו אבל לר"נ שם דסובר נוקשה חמיר א"כ חשיב התנא בדרך זו אצ"ל זו וכבר הרגיש בזה מהרש"א לקמן דף מ"ג ע"א בתו' ד"ה ואלו וכתב דכיון דתנא דידן נחית נמי למתני שאין בהם כרת והוה לי' נוקשה לח זו אף זו סבר' ר"נ ע"כ דבריו ואני אומר יתכנו דבריו לשטת ר"ת אבל לשטת רש"י דאלו עוברין בב"י א"כ סיפא דהרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת הוא ענין בפני עצמו דעד עכשיו מיירי מבל יראה ועכשיו קאמר בבא חדשה הרי אלו באזהרה לענין אכילה ואין בהם משום כרת ולא קאי אין בהם משום כרת כלל ארישא והדק"ל לר"נ הוה ליה רישא זו ואצ"ל זו אך לפמ"ש לעיל דמשנתינו קאי על סיומא דפ' הקדום דמי תשמישו של נחתום ישפכו וזה הוא תערובת להכי סמוך ליה מילי דתערובת והקדימם לנוקשה ויותר יתכן ישוב זה לשטת ריב"א שפירש עוברים מן העולם ולא נזכר במשנתינו כלום מבל יראה דהרי יכול להיות שאף שאינן בב"י אפ"ה מדרבנן צריכין ביעור מן העולם ואם כן שפיר משנתינו קשורה למשנה דלעיל שג"כ שנינו ישפכו דהיינו שמתבערין מן העולם אבל לרש"י דפירוש עוברין בב"י הוא קצת דוחק דהרי לעיל במי תשמישו של נחתום לא נזכר ב"י כלל רק נזכר שישפכו וב"י מאן דכר שמיה שם ואמנם אולי סובר רש"י דזה תלוי בזה דכל מה שאינו עובר עליו בבל יראה א"ב ביעור וגם בריש מכילתין פירש רש"י אור לארבעה עשר בודקין שלא יעבור בב"י ובזה הונח לי דברי הברטנורא שבמשנה ב' פ"ק דחלה ששנינו ה"ז עובר בפסח פירש שעוברי' בב"י וכאן במשנתינו פירש שמתבערין מן העולם והיינו כפירוש ריב"א והתיו"ט בכאן הרגיש בזה וכתב שבמס' חלה נקט הרע"ב ששת רש"י והרמב"ם וכאן נקט שטת ריב"א אבל לא ביאר לנו למה שינה את טעמו ולכן נלע"ד דשם לא נזכר רק תערובת ולכן פירש שעובר בבל יראה אבל כאן במשנתינו כיון ששנינו תרויייהו תערובת ונוקשה ולר"נ נוקשה חמיר אם כן הוה משנתינו זו ואצ"ל זו לכן פירש מתבערים מן העולנם ולכך הקדים תערובת למסמכי' למי תשמישו של נחתום ומיירי רישא דמשנתינו באין בהם כזית בכא"פ דאז ליכא איסור תורה וכמבואר כאן בברטנורא וסיפא הרי אלו באזהרה מיירי ביש כזית בכא"פ וכן משנה דחלה בהכי מיירי לדעת הברטנורא ולקמן בדברי התוספות נדבר עוד מזה. שם הרי אלו באזהרה וכו' לפירוש רש"י דרישא דמשנתינו הוא לענין בל יראה אין כאן כפל לשון דסיפא הרי אלו באזהרה לענין אכילה קאי וכדמסיים ואין בהם משום כרת אבל לפירוש ר"ת דרישא גם כן לענין איסור אכילה קאי ועוברין היינו מעל השלחן קשה למה כפל דבריו והוי ליה למתני ואלו שבאזהרה ואין בהם כרת כותח הבבלי וכו' וצריך לומר דקמ"ל דעוברין מן השלחן וגזרינן בהו דלמא אתי למיכל מנייהו אף דלית בהו כרת ועיין בדברי התוספות בריש מכילתין