טור יורה דעה – סימן שנב

תנו רבנן: בראשונה היתה יציאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו מפני שהיו מוציאין עליו יציאות מרובות, עד שהיו מניחין אותו ובורחים ממנו. עד שבא רבן גמליאל הזקן ונהג קלות בעצמו והוציאוהו בכלי פשתן ונהגו כולן אחריו בכלי פשתן. ואמר רב פפא והאידנא נהוג בצרדא בר זוזא.

תניא רבי נתן אומר כסות היורדת עם המת עולה עמו לעתיד לבוא, על כן צוה ר' ינאי לבניו לא תקברוני בכלים לבנים שמא לא אזכה ואהיה כחתן בין האבלים, ולא בשחורים שמא אזכה ואהיה כאבל בין החתנים, אלא בכלים צבועין קצת. והאידנא נהגו בלבנים וכן ראוי לעשות.

תניא האיש כורך ומקשר האיש אבל לא האשה. האשה כורכת ומקשרת האיש והאשה.

לשון הרמב"ם: מנהג של ישראל במתים ובקבורתן, מעצימים עיניו של מת, ואם נפתח פיו קושרים לחייו, ופוקקים נקביו אחר שמדיחין אותו, וסכין אותו במיני בשמים, וגוזזין שערו וצפרניו, ומלבישין אותו תכריכין תפורין של פשתן לבנים ולא יהו דמיהן יקרים. ואסור לקבור בתכריכין של משי ובגדים מרוקמים אפילו לנשיא שבישראל שזו גסות הרוח והשחתה ומעשה נכרים.