טור יורה דעה – סימן שמד

מצוה גדולה להספיד על המת כראוי. וכל המתעצל בהספדו של אדם כשר, אינו מאריך ימים וראוי לקוברו בחייו.

ומצוותו שירים קולו לומר עליו דברים המשברים הלב כדי להרבות בכייה ולהזכיר שבחו. ואסור להפליג בשבחו יותר מדאי, אלא מזכירין מדותיו הטובות שבו ומוסיפין בהם קצת רק שלא יפליג ביותר. ואם לא היה בו מדות טובות כלל, לא יזכיר עליו. וחכם וחסיד מזכירים להם חכמתן וחסידותן. וכל המזכיר על מי שלא היה בו כלל או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו, גורם רע לעצמו ולמת.

ונשים נספדות בין האנשים ובין החכמים כראוי להם.

ותנן אפילו עני שבישראל, לא יפחות משני חלילין ומקוננות.

בענין הספד אשתו, תניא באבל רבתי (בפי"ד): במקום שמספידין - פירוש שרגיל להשכיר מקוננות להספיד, מספיד על אשתו, ואם לא רצה בעלה, בא אביה וקוברה ומוציא בעל כרחו.

תניא: קטן בן כמה שנים יהיה שמספידין עליו, רבי מאיר אומר משום רבי ישמעאל עניים בני ג' עשירים בני ה', ר' יהודה אומר משמו עניים בני ה' עשירים בני ו', והלכה כר' יהודה.

ותניא באבל רבתי (בפ"ג): בני עשירים כבני חכמים, בני חכמים כבני מלכים, לענין שבח מעשיהם שמוסיפין קצת על שבח מעשיהם. תינוק שיודע לישא וליתן, יוצא במעשה עצמו. אין לו מעשים, יוצא במעשה אבותיו. ואם אין מעשים לאבותיו, יוצא במעשה קרוביו. פירוש כשמספידין אותו ויוצא מזכירין לו שבחיו או של אבותיו או של קרוביו. והכלה יוצאת בין בכבוד אביה בין בכבוד בעלה, שעולה עמו ואינה יורדת עמו.

כתב רב האי: תינוק שעברו עליו ל' יום, אומר עליו צדוק הדין וקדיש, ואין זה דומה להספד דקיימא לן עניים בני ה' ועשירים בני ו'.

המחותך, והמסורס, והנפלים, ובן ח', ובן ט' מת, עכו"ם, והעבדים - אין מתעסקין עמהם לכל דבר, פירוש להספד וללוות, אבל צרכי מטה וקבורה מתעסקין עמהם.

ויורשין שאינם רוצים להספיד, מוציאין מהן בעל כרחן דהספדא יקרא דשכבא הוא, לפיכך צוה שלא יספדוהו שומעין לו.

אסור לתלוש על המת אפילו שער א', בין במקום העינים בין בכל מקום שבראש, אחד האיש ואחד האשה.

וכן אסור לשרוט בשרו בין ביד בכלי. וכתב הרמב"ן דוקא לשרוט שריטה, אבל מותר להכות על בשרו אע"פ שהדם שותת. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש זכרונו לברכה אלא בכל ענין אסור. אבל על אדם גדול בתורה שמת, הכל מותר אם אינו מכוין אלא על התורה ועל המצוות שבטלו.

העם העוסקין בהספד, כל זמן שהמת מוטל לפניהם נשמטין אחד אחד וקורין את שמע. אין המת מוטל לפניהם, הן יושבין וקורין והאונן יושב ודומם, הן עומדין ומתפללין והוא מצדיק עליו הדין ואומר "יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתגדור פרצותינו ופרצות עמך בית ישראל ברחמים". ודוקא העם הבאים לשמוע ההספד, אבל החזנים המספידים פטורים מקריאת שמע. ומיהו דוקא ביום הראשון, אבל מיום הראשון ואילך גם החזנים חייבין.

להרמב"ן ההספד שקודם הקבורה לפני המטה, נשמטים כל אחד ואחד וקורין את שמע ואין מתפללין. בזמן שאין ההספד לפני המת, קורין ומתפללין. לאחר קבורה, אין מפסיקין השורה לא לקריאת שמע ולא לתפילה, אבל ההספד מפסיקין בין לקריאת שמע בין לתפילה. על כן אין עושין שני הספדין בעיר אחת אלא אם כן היה בה כדי הספד לזה וכדי הספד לזה. אין עושין ב' קלוסים בעיר אחת אלא אם כן היה כדי קלוס לזה וכדי קלוס לזה, רבי שמעון בן גמליאל אומר אע"פ כן אסור משום איבה.

אין אומרים בפני המת אלא דברים של מת כגון צרכי קבורתו והספד, אבל שאר כל דבר אסור, בין בדברי תורה בין במילי דעלמא. ודוקא תוך ד' אמות, אבל חוץ לד' אמות שרי הכל. ורבינו האי כתב דאף חוץ לד' אמות אסור בדברי תורה.

תנו רבנן: חכם שמת, בית מדרשו בטל. פירוש שסופדין כל ז' ואחר ההספד אין תלמידיו מתקבצין בבית מדרשו אלא מתחברין שנים שנים ולומדין בבתיהם. אב בית דין שמת, כל מדרשות שבעיר בטלין כי מספידים אותו בכל מקום, ובני עירו נכנסין לבית הכנסת ומשנין מקומם, היושבין בדרום יושבין בצפון והיושבין בצפון יושבין בדרום. נשיא שמת, כל המדרשות בטילין כי מספידין אותו בכל מקום כל ז' ואחר ההספד אין נכנסין לבית המדרש אלא מתחברין שנים שנים ולומדין בבתיהם, ובני עיר נכנסין לבית הכנסת וקורין ז' בשבת ובב' וה' קורין ג' ויוצאין, שכל בני העיר מתפללין בבית האבל בין בחול בין בשבת, ואין מתפללין בבית הכנסת אלא קריאת התורה בשבת ובב' וה' שצריכין לקרות בבית הכנסת, מה שאין כן בחכם ואב"ד שאין בית הכנסת בטל, אלא מקצתן מתפללין בביהכ"נ ומקצתן בבית האבל.

ובבית הכנסת ובבית המדרש מספידין בהן תלמידי חכמים ונשותיהם, אבל לא שאר העם. נשאל מרבינו האי: אדם חשוב שמת מהו לעשות לו הספד וספר תורה מונח לפניהם וסדין פרוס עליה, והתיר לעשות כן לאדם חשוב וגדול בתורה ויחיד בדורו.

לגאון: בענין ההספד, נוהגין בישיבה להספיד לפני המטה לשאר התלמידים, אבל חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש ומכניסין המטה במקום שהיה דורש וסופדין התלמידים וקהל ישראל, וכשמוציאין המטה סופדין אותו עד לבית הקברות. ואם חכם הוא, סופדין אותו עד יום א' בתוך ימי האבל, ולזמן ישיבה סופדין אותו כל ישראל הקרובים והרחוקים לפי כבודו בחודש אדר ואלול, וליום ג' וז' עולין לבית הקברות ומבקרים אותו, וליום ל', ושוב אין מבקרין אותו, ותכלית י"ב חדש משכיבין ומבקרין אותו.