טור יורה דעה – סימן שלד

גרסינן בפרק אלו מגלחין: אמר רבא מנלן דמשמתינן דכתיב אורו מרוז, ומנלן דמחרימינן דכתיב אורו ארור, למאן דאכיל ושתי בהדיה ויתיב בד' אמות דידיה דכתיב יושביה, ואמר עולא בד' מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז.

וקודם שינדו מתרין בו שני וחמישי ושני, במה דברים אמורים כשמנדין על עסקי ממון, אבל אם מנדין שעובר על דבר איסור מנדין אותו לאלתר.

ואין נידוי פחות מל' יום. ואם אינו חוזר בו שונין לנדותו לאחר ל' יום. ואם אינו חוזר בו ממתינין לו עוד ל' יום ומחרימין אותו.

אפילו פגע הרגל בתוך ל' יום של נידוי אינו מבטל אותו.

במה דברים אמורים דנידוי ל' יום בנידוי דידהו, אבל בנידוי דידן כנזיפה דידהו שהוא ז' ימים, ובנזיפה דידן חד יומא, ושל נשיא שלשים יום.

כתב הרמב"ם: כיצד הנידוי אומרים פלוני יהא בשמתא, והראב"ד כתב שאין אומרים בשמתא יהא שהוא חמור יותר מן נידוי אלא אומר בנידוי יהא, ואם נראה לבית דין להחמיר עליו מפני גודל חטאו אומרים ארור, והיינו שמתא שיש בו נידוי וקללה.

וזה דין המנודה והמאורר - אין אוכלין ושותין עמו, ואין יושבים בד' אמותיו חוץ מאשתו ובניו ובני ביתו שמותרין לישב עמו, ואין מזמנין עליו, ואין כוללין אותו לכל דבר שצריך עשרה, ואסור בתספורת כאבל, ומיבעיא אם חייב בקריעה ובעטיפת הראש ובכפיית המטה, ואם אסור ברחיצה ובסיכה ובתשמיש המטה, ואם מותר בתפילין ובשאלת שלום, ולא אפשיטא. ויש אומרים דאזלינן בהו לחומרא כיון דלא אפשיטא, ורב אלפס פסק לקולא, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

ולכולי עלמא מותר לדבר עמו.

ובנעילת הסנדל, כתב רב אלפס שהוא מותר, והראב"ד כתב שהוא אסור, וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

ומותר במלאכה ובדברי תורה, והמוחרם אסור בדברי תורה ובמלאכה, דתניא מנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו, מוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו, אבל שונה הוא לעצמו שלא ישכח לתלמודו, ועושה לו חנות קטנה כדי פרנסתו.

מנודה שמת, בית דין סוקלין את ארונו, לא שיעשו עליו גל כגלו של עכן, אלא ב"ד שולחין ומניחין אבן על ארונו, ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו.

ואע"פ שאסור לאכול ולשתות עם המנודה, מכל מקום האוכל ושותה עמו אין לו דין מנודה.

ואם רצו ב"ד למעט הנידוי פחות מל' יום או להוסיף עליו, הרשות בידם למעט או להוסיף. סוף דבר כפי מה שקוצבין זמן הנידוי כך הוא. וכשיגיע הזמן מתירין לו אם ירצו אף אם לא יחזור בו, ומכל מקום טוב שלא יתירו לו אם לא יחזור בו שלא תתמעט יראתם. ואם ירצו ב"ד להחמיר עליו עוד ולהחרימו שהוא חמור יותר כדפרישית, הרשות בידם.

ואפילו המוחרם, האוכל ושותה עמו אינו מוחרם. ואם ירצו ב"ד להחמיר עליו יותר לפי שראו בו קושי האיסור והעבירה, מחרימין גם האוכל ושותה עמו והיושב בד' אמותיו. אבל אין מחרימין מיד אלא למי שנתקשה על פעם ושתים כדפרישית לעיל שבפעם הראשון מנדין אותו ושונין לו הנידוי לאחר ל' וממתינין לו עוד ל' יום ומחרימין אותו.

כתב הראב"ד: הא דאמרינן במנודה סתם שהוא אסור בדיני המנודה, דוקא מנודה לב"ד שהוא מנודה לכל אדם, בין דלא אתי לבי דינא או דלא ציית דינא או לאפיקוריתא או לדבר עבירה, בין שנדוהו ב"ד בין שנדוהו כל אדם, דינו שוה בין לעירו בין לעיר אחרת. אבל מנודה לחצאין, כגון תלמיד שנדה לכבודו, וכן מנודה לעיר אחרת שנדוהו לכבודם, כיון שאינו מנודה לכל אינו אסור בכל דין המנודה, אלא שבני אדם מרחיקין אותו כדי לביישו, אבל אבילות אין עליו שאין אבילות לחצאין.

וכתב עוד: הא דאמרינן סתם נידוי ל' יום, היינו לענין כשמנדין אותו אומר פלוני יהא בנידוי ל' יום, ומכל מקום אם חזר בו, אם היה הנידוי בשביל ממון או בשביל דבר עבירה או אפקירותא ופייס לבעל דינו, מתירין אותו לאלתר. ואפילו אם לא חזר בו מתירין לו לאחר ל' יום, והוא שיבוא לבית דין ומבקש שיתירו לו. אבל אם מזלזל בנידויו ואינו מבקש שיתירו לו, מניחין אותו בנידויו עד שימות, ולכשימות סוקלין את ארונו.

נזיפה, הוא שאדם גדול גוער בו לומר כמה פלוני חצוף וכיוצא בו. וזה משפטו, שיהא מתחבא ויושב בביתו ויהא נכלם ולא יראה פנים למי שמכלימו, ולא יעמוד בפניו בגילוי הראש, וימעט בשחוק ובדיבור ובעסקיו כמי שמרחק ממי שגדול ממנו, ויצער עצמו לעיני רואיו, אבל אין צריך להתרחק מבני אדם לא באכילה ושתייה ולא בשאלת שלום, ואין צריך לנהוג באחד מכל דיני האבל, ואין צריך לפייס למי שהחציף כנגדו, ואין צריך שיתירו לו, אלא כיון שנהג בנזוף זמן נזיפה, מותר ממילא.

מנודה לרב, מנודה לתלמיד. מנודה לתלמיד שנדה לכבודו, אינו מנודה לרב, אבל נדויו נידוי לשאר כל אדם. וכתב הראב"ד: דוקא שלא בפני הרב, אבל בפני הרב אפקירותא הוא והוא עצמו צריך נידוי, ואי פליג ליה רביה יקרא שפיר דמי, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הביא דבריו בפסקיו ולא השיב עליהם, אבל כתב בתשובה וז"ל: תלמיד יכול לנדות לכבודו במקום גדול, ואין זה כפוגם כבוד הגדול ממנו שגם הרב לא ניחא ליה שמביישין תלמידיו, כי כבודם הוא כבודו ואינו מקפיד אם התלמיד לוקח נקמתו ממנו, עד כאן, ויש במשמעות זה אפילו לפני הרב ממש. ואם נידה התלמיד על דבר איסור הוא מנודה גם לרב, וכן כל מי שנידה על דבר איסור אין לזלזל בנדויו ואין להתיר לו עד שיחזור בתשובה מהדבר שנידוהו בשבילו.

ירושלמי: זקן שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אינו נידוי, וכתב אבי העזרי לא ידענא מה פירושא, דהא מנדין לכבוד הרב, ושמא הכי פירושא שנידה כהלכה ומיהו לא נתכוין אלא לריוח שלו שישתכר בהתרת הנידוי הלכך אינו נידוי.

מנודה לעירו, מנודה לעיר אחרת אפילו גדולה מזאת. מנודה לעיר אחרת, אינו מנודה לעירו אבל מנודה הוא לשאר עיירות שהן כיוצא באותה שהוא מנודה לה או פחותות ממנה. מנודה לנשיא, מנודה לכל ישראל. מנודה לכל ישראל, אינו מנודה לנשיא.

כיצד התרת הנידוי, שאומר לו "שרוי לך מחול לך", ואם הוא שלא בפניו אומר "שרוי לו". כתב הרמב"ם: מתירין הנידוי בג' הדיוטות או ביחיד מומחה, ותלמיד מתיר החרם והנידוי אפילו במקום הרב, ג' שנדו והלכו להם וחזר בו מהדבר שנדהו בגללו מתירין לו ג' אחרים. אבל הראב"ד כתב שאין ג' אחרים מתירין לו אלא אם כן יהיו גדולים כמותן, שכתב: נדוהו ג' אין השנים יכולין להתירו אלא אם כן יתן להם השלישי רשות, אבל שלשתן מתירין לו אפילו זה שלא בפני זה אע"פ שהיו ביחד בשעת הנידוי, ואפילו ג' אחרים יכולין להתירו ובלבד שיהו חשובים וגדולים כראשונים, ואם היו רבים בשעה שנידוהו, צריכין שיתירו כולם או אחרים כמותן ושיהו גדולים חשובין כמותם. נדוהו ואינו יודע מי נדהו, אין אחרים יכולין להתירו אלא הנשיא. ואם יודע מי נדהו, המנדה יכול להתירו אפילו הוא עם הארץ או אחר כמוהו, אבל מאוד צריך לדקדק בעצמו מי שרוצה להתיר מה שאסר חבירו שיהיה שוה לו, שאם הוא שקול בחכמה שמא אינו דומה לו ביראת שמים ובגדולה ובשנים, עד כאן.

נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, נידוהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו.

נידוהו על תנאי, חל הנידוי וצריך התרה אף על פי שמקיים התנאי, ואפילו נדה עצמו על תנאי. ומיהו פירש רבינו תם דוקא שהמנודה מסופק בשעת התנאי אם יוכל לקיימו, אבל אם ברור לו שיכול לקיימו אין צריך התרה. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל אפילו אם קבע זמן, שאומר "יהא בנידוי אם לא יעשה דבר פלוני לזמן פלוני", יכול להתירו מיד אע"פ שלא הגיע הזמן ולא חל הנידוי עדיין.

תלמיד חכם שנדה לעצמו מתיר לעצמו. וכתב הרמב"ם אפילו נדה לעצמו על דעת פלוני, אפילו על דבר שחייב עליו נידוי, אבל מי שאינו ת"ח אינו יכול להתיר לעצמו. ואם היה הנידוי דרך שבועה, אפילו ת"ח אינו יכול להתיר לעצמו, וכן כתב אדוני אבי הרא"ש, אלא יתירו לו עשרה כמו נדוהו בחלום, אבל לא בעינן דתנו הלכתא כהתם, דשאני התם דחמיר טפי שנדוהו מן השמים.

נדוהו בחלום, הוי נידוי וצריך התרה, ואפילו התירו לו בחלום אינו כלום, ואפילו יודע מי נדהו אינו יכול להתירו, ואין לו התרה אלא על ידי עשרה דתנו הלכתא או מתנו. לשון הרמב"ם: צריך י' בני אדם ששונין הלכות להתירו, לא מצא טורח אחריהם עד פרסה, לא מצא מתירין לו אפילו י' ששונין משנה, לא מצא מתירין לו י' שיודעין לקרות בתורה, לא מצא מתירין לו ואפילו עשרה שאינן יודעין לקרות, לא מצא במקומו י' מתירין לו אפילו ג', עד כאן. ומלשון אדוני אבי הרא"ש ז"ל ייראה שאין לו התרה אלא על ידי עשרה דמתנו או תנו.

השומע הזכרת השם מחבירו, צריך לנדות ויכול להתיר לו מיד, ואם לא נדהו, הוא עצמו חייב נידוי. וכתב בספר המצוות: במה דברים אמורים במזיד, אבל בשוגג שאינו יודע שהוא אסור אין לו לנדותו. והרמב"ם כתב: אם הוא שוגג אין לנדותו אלא מזהירו שלא לשנות בכך.

הרואה חבירו שאכל מפירותיו ואומר יהא בנידוי והשיב לו אדרבה הוא יהא בנידוי, נידוי של השני הוא נידוי ולא של הראשון, וכן כל כיוצא בזה כל המנדה חברו שלא כדין ואמר השני אדרבה. אבל אם קודם שלקח מפירותיו התרה בו ולא שמע לו ונדהו, נדויו נידוי שבדין נידהו.

אח גדול בשנים שביזה וחירף לאחיו הקטן ממנו בשנים והוא ת"ח, ונדה ת"ח הקטן בשנים לגדול בשנים, כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה שנדויו נידוי.

תלמיד שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא, אבל יכולים להלקותו. ואי סנו שומעניה, כגון שמתעסק בספרי מאיני"ן ושותה במיני זמר, או שחביריו מתביישין ממנו ושם שמים מתחלל על ידו עד שאומרים שרא ליה מריה לפלוני, משמתינן ליה.

לשון הרמב"ם על כ"ד דברים מנדין האדם בין איש בין אשה ואלו הן. * א' המבזה את החכם אפילו לאחר מותו. * ב' המבזה שליח ב"ד. * ג' הקורא לחבירו עבד. * ד' המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים ואחן צריך לומר מדברי תורה. * ה' מי ששלחו לו בית דין וקבעו לו זמן ולא בא. * ו' מי שלא קבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן. * ז' מי שיש ברשותו דבר המזיק שיסור הנזק. * ח' המוכר קרקע שלו לנכרי מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבוא מן הנכרי לישראל חבירו בעל המיצר. * ט' המעיד על ישראל בערכאות של עכו"ם והוציא ממנו ממון בעדותו שלא כדין מנדין אותו עד שישלם. * י' טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנן לכהן אחר מנדין אותו עד שיתן. * י"א המחלל יום טוב שני של גליות אף על פי שהוא מנהג. * י"ב העושה מלאכה בערב פסח אחר חצות. * י"ג המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. * י"ד המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. * ט"ו המביא את הרבים לידי חילול השם. * ט"ז המחשב שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. * י"ז המכשיל העיור. * י"ח המעכב את הרבים מלעשות מצוה. * י"ט טבח שיצתה טריפה מתחת ידו. * כ' טבח שלא הראה בדיקת סכינו לחכם. * כ"א המקשה עצמו לדעת. * כ"ב מי שגרש אשתו ועשה בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאין להזקק זה לזה כשיבואו שניהם לבית דין מנדין אותם. * כ"ג חכם ששמועתו רעה. * כ"ד המנדה למי שאינו חייב נדוי.

צורבא דרבנן עביד דינא לנפשיה. במה דברים אמורים במלתא דפסיקא ליה, פירש רש"י אפילו לדון להוציא ממנו ממון ולנדותו אם לא יתן לו, והראב"ד כתב ודאי בענין ממון אינו יכול לדון לעצמו, אבל מי שמפקיר עצמו כנגדו - ואם הדין פסוק כההוא דהקורא לחברו עבד שהוא בנידוי - יכול לנדותו, והוא מנודה לכל ישראל. ואם אין הדבר פסוק, אינו מנודה אלא לו לבדו.

כתב הרמב"ם: המבזה את החכם אפילו בדברים, אם יש עדים בדבר, בית דין מנדין אותו ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב בכל מקום ונותנין אותו לחכם, והמבזה החכם ברבים אפילו לאחר מיתה ב"ד מנדין אותו והן מתירים לו כשיחזור בתשובה, אבל אם החכם חי אין מתירין לו עד שירצה החכם שנדוהו בשבילו. וכן החכם בעצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר כנגדו, ואין צריך לא עדים ולא התראה, ואין מתירין לו עד שירצה החכם, ואם מת החכם באין ג' ומתירין לו. ואם רצה החכם למחול לו ולא נדהו הרשות בידו. אע"פ שיש רשות לחכם לנדות לכבודו, אינו שבח לת"ח שינהיג עצמו בדבר זה, אלא יעלים עיניו מדברי ע"ה ולא ישים לבו להם, וכן היה דרך החכמים הראשונים שומעים חרפתן ולא משיבין, ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים, וחכמים גדולים היו משבחין במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נדו אדם ולא החרימו לכבודם. במה דברים אמורים כשנדוהו וחרפוהו בסתר, אבל ת"ח שביזוהו או חרפוהו בפרהסיא, אסור לו למחול לו על כבודו, ואם מחל נענש מפני שזה בזיון התורה, אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו.