טור יורה דעה – סימן של

עיסת נכרי - פטורה אפילו לשה לו ישראל. ושל ישראל - חייבת אפילו לשה לו נכרי.

נתנה לישראל במתנה - אם עד שלא גלגלה נתנה לו, חייבת. ואם לאחר שגלגלה נתנה לו, פטורה.

עיסת השותפין - חייבת.

ישראל שהוא שותף עם הנכרי - אם אין בחלק הישראל כשיעור, פטורה. ואם יש בה כשיעור, חייבת ויכול להפריש מיניה וביה.

נכרי שהיתה לו עיסה ונתגייר - גלגלה קודם שנתגייר, פטורה. אחר שנתגייר, חייבת. ספק אם גלגלה קודם שנתגייר אם לאו, חייבת.

שני נכרים שעשו שני קבים בשותפות וחלקו אותו ואחר כך נתגיירו והוסיף כל אחד על שלו עד שהשלימו לכשיעור - חייבין. ובשני ישראל כיוצא בזה, פטורים כדפרישית לעיל.

היתה העיסה בין ישראל ובין הנכרי והוסיף כל אחד על שלו עד שהשלימו לכשיעור - של ישראל חייבת ושל נכרי פטורה.

הפקיר עיסתו קודם שנתגלגלה וחזר וזכה בה ואחר כך גלגלה, או הפקיר אחר שגלגלה וחזר וזכה בה - חייבת. הפקירה ונתגלגלה בעודה הפקר ואחר כך זכה בה - פטור.

העושה עיסה לבהמה ולחיה - פטור.

עיסת הכלבים - בזמן שהרועים אוכלים ממנה, חייבת. ואם לאו, פטורה. לכאורה משמע אם ראויה לרועים, ואם לאו שאינה ראוייה לאכילה. והרמב"ן פירש על פי הירושלמי שאפילו אם היתה סולת נקייה, אם עשה לשם הכלבים פטורה. ומיהו דוקא שניכר בה שהיא לכלבים, כגון שאינה ערוכה ועשויה כצורות לחם, הא לאו הכי חייב.

כתב הרמב"ם: הלוקח מהנחתום בחוץ לארץ, צריך להפריש חלה מספק, אבל הלוקח מבעל הבית, אין צריך להפריש מספק, ואין צריך לומר המתארח אצלו שאינו צריך להפריש מספק.