טור יורה דעה – סימן שכב

כתיב (במדבר טו) ״ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה״, מלמד שחייב כל אדם להפריש חלה מעיסתו וליתנה לכהן.

ואין לה שיעור מן התורה, אפילו כל שהוא, רק שלא יעשה כל העיסה חלה אלא ישייר ממנה מעט. וחכמים נתנו בה שיעור כאשר יתבאר.

ואין חיוב זה אלא בארץ דכתיב ״באכלכם מלחם הארץ״, ומדרבנן נוהג אפילו בחוץ לארץ.

ובזמן שהיה טהרה בארץ לא היו מפרישין אלא חלה אחת ונאכלת לכהן. ובמקומות הקרובות לה שתי חלות, אחת לאור ואחת לכהן.

ועתה שאין טהרה בארץ ישראל אי אפשר לכהן לאכול שם החלה אלא נשרפת. וכתב בהלכות גדולות שאין צריך להפריש אחרת לכהן, וכן כתב הרמב"ם, אבל בשאר המקומות כתב שצריך להפריש שתים כבראשונה. ויש אומרים כיון שאין חלה נאכלת בא"י, גם בשאר המקומות אין צריך להפריש אלא אחת ולשורפה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שצריך להפריש שתים בכל המקומות, בין בארץ בין בחו"ל.

במה דברים אמורים כשאין שם כהן טהור, אבל אם יש כהן קטן שלא ראה קרי, או גדול שטבל לקרויו, אין צריך להפריש אלא אחת, ואין לה שיעור אפילו כל שהוא, והקטן או הגדול שטבל לקרויו אוכלה.

ואם אין כהן קטן או כהן גדול שטבל מפריש שתים, אחת לאור ואין לה שיעור, ואחת לכהן ויש לה שיעור, ומותר אפילו לזבין ולזבות ונדות ויולדות, ואינה אסורה אלא לזרים.

ומדברי הרמב"ם ייראה דדוקא בחוצה לארץ שעיקר חיוב בדרבנן שרי לכהן קטן או גדול שטבל לאוכלה, אבל בארץ ישראל אין להם לאוכלה, שתרומת ארץ ישראל אסורה אפילו לטמא מגע אפילו אינה דאורייתא, וכל שכן דאיכא מאן דאמר שהוא דאורייתא אפילו האידנא, שקדושה שנייה לא בטלה ובימי עזרא נתחייבו בחלה אף על פי שלא עלו כולם.