טור יורה דעה – סימן רסב

זמן המילה ביום שמונה ללידתו, וביום ולא בלילה, ומשעלה עמוד השחר של יום שמונה הוא תחילת זמנה, וכל היום כשר לכך, אלא שזריזין מקדימין למצוה מיד בבקר.

חולה אין מלין אותו עד שיבריא, וממתינין לו מעת שנתרפא מחוליו שבעה ימים מעת לעת, ואז מלין אותו, וגם אז אין מלין אותו אלא ביום אף על פי שאינה בזמנה. במה דברים אמורים? שחלצתו חמה וכיוצא בזה שהוא חולי שבכל הגוף, אבל חלה באחד מאיבריו שכאבו לו עיניו וכיוצא בו, ממתינין לו עד שיבריא ולאחר שיבריא מלין אותו מיד.

וכן כל מילה שלא בזמנה, כגון טומטום שנקרע ונמצא זכר, או משוך, פירוש שנימול כבר ומשך העור עד שנתכסה מילתו שצריך למול פעם אחרת, או שלא מלו אותו בזמנה מחמת מקרה שלא היו להם צרכי מילה, כולם אין נימולים אלא ביום.

אנדרוגינוס - פירש רש"י מי שיש לו זכרות ונקבות, ומי שיש לו שני ערלות, נימולים לשמונה. וכן יוצא דופן, אע"פ שאין אמו טמאה לידה.

נולד בין השמשות ספק מן היום או מן הלילה, מונין לו מן הלילה ונימול לתשעה שהוא ספק שמונה. אבל אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור מבעוד יום, או ששמעו אותו בוכה, אפילו לא נולד עד אחר שתחשך, מונין לו ח' ימים מיום שיצא ראשו או ששמעו אותו בוכה.