טור יורה דעה – סימן רמ

מצוַת עשה שיכבד אדם אביו ואמו ויירא מפניהם. וצריך ליזהר מאוד בכבודם ובמוראם, שהוקש כבודם לכבוד המקום, דכתיב: (שמות כ יא) "כבד את אביך ואת אמך", וכתיב: (משלי ג ט) "כבד את ה' מהונך". ובמוראם כתיב: (ויקרא יט ג) "איש אמו ואביו תיראו", ובמורא המקום נאמר (דברים ו יג) "את ה' אלהיך תירא". ואמרו חכמים (קידושין ל ב) שלושה שותפין יש באדם: הקדוש ברוך הוא, ואביו, ואמו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אומר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני. ובכיבוד הקדים אב לאם דכתיב: "כבד את אביך ואת אמך", ובמורא הקדים אם לאב דכתיב: "איש אמו ואביו תיראו", ללמד ששניהם שוים, בין לכיבוד בין למורא.

ואיזהו מורא ואיזהו כיבוד? מורא: לא עומד במקומו, ולא יושב במקומו. פירוש: מקום המיוחד לו לעמוד שם בסוד זקנים עם חביריו לעצה. והרמ"ה כתב, דהוא הדין במקום המיוחד לו להסב בביתו.

ולא סותר את דבריו, ולא מכריע את דבריו. ופירש רש"י: אם היה חולק עם אחד בדבר הלכה, לא יאמר: "נראין דברי פלוני". והרמ"ה כתב: זה אין צריך, דהיינו סותר את דבריו, אלא אפילו נראין לו דברי אביו, אין לו לומר: "נראין דברי אבא", שנראה כמכריע דברי אביו, אלא אם יש לו תשובה להשיב על החולקין – ישיב.

כתב הרמב"ם: לא יקראנו בשמו, לא בחייו ולא במותו, אלא אומר: "אבא מרי". היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים – משנה את שמם. וייראה לי שאין ליזהר בכך אלא בשם שהוא פלאי, שאין הכל דשין בו, אבל השמות שקורין בו כל העם, כגון אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן וכיוצא בהם בכל לשון ובכל זמן – קורא בהן לאחרים ואין בכך כלום. עד כאן. ותימה על מה שכתב שאפילו אחרים ששמם כשם אביו, שאין לקרותם בשמם.

ועד היכן מוראם? אפילו היה לבוש בגדי חמודות ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו, והכוהו על ראשו, וירקו בפניו – לא יכלים אותם אלא ישתוק, ויירא ממלך מלכי המלכים שציווהו בכך. שאילו בשר ודם גזר עליו דבר שהוא מצער יותר מזה, לא היה לו לפרכס בדבר, קל וחומר במלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

ואיזהו כיבוד? מאכילו ומשקהו. ויתננו לו בסבר פנים יפות, ואל יראה לו פנים זועפות, שאפילו מאכילו בכל יום פטומות והראה לו פנים זועפות – נענש עליו.

וזה שמאכילהו ומשקהו, היינו משל האב אם יש לו, אבל הבן אינו חייב ליתן לו משלו. ואם אין לאב ויש לבן – כופין אותו, וזן את אביו כפי מה שהוא יכול. ואם אין לבן, אינו חייב לחזר על הפתחים להאכיל לאביו, אבל חייב לכבדו בגופו אף על פי שמתוך כך בטל ממלאכתו ויצטרך לחזר על הפתחים. וכתב הרמ"ה: דווקא דאית ליה לבן ממונא לאיתזוני ביה ההוא יומא, אבל אי לית ליה – לא מיחייב לבטל ממלאכתו ולחזר על הפתחים. וישמשו בשאר דברים שהשמש משמש בהן את רבו.

וחייב לכבדו בשאר דרכיו, במשאו ובמתנו ועשיית חפצו. כיצד? היה צריך לבקש על שום דבר בעיר, ויודע שישלימו חפצו בשביל אביו, אף על פי שיודע שישלימו גם כן הדבר בשבילו, אף על פי כן לא יאמר: "עשו לי דבר אחד בשביל עצמי", אלא "בשביל אבא", כדי לתלות הכבוד באביו. וכן כל כיוצא בזה, יכלול בכל דבריו שהוא חושש לכיבוד אביו ולמוראו. אבל אם יודע שלא ישלימו לו חפצו בשביל אביו, יבקש בשביל עצמו ולא בשביל אביו, שאינו אלא גנאי לו, כיון שלא יעשו בשבילו. וחייב לעמוד מפניו.

כתב הרמב"ם: האב שהיה תלמיד לבנו – אין האב עומד לפני הבן. ולא עוד, אלא הבן עומד מפני אביו, אף על פי שהוא תלמידו. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב, שכל אחד עומד בפני השני.

ועד היכן הוא כיבוד? אפילו נטל כיס מלא מעות ומשליכהו לים בפניו, אל יכלימהו. וכתב הרמב"ם: אפילו זרק כיס של הבן לים. ורבינו יצחק פירש, למאי דפסקינן שאינו צריך לכבדו משלו, ודאי אם זרק כיס של הבן, יכול למונעו, אלא מיירי בכיסו של אביו, [ו]אינו יכול להכלימו כדי למונעו, אף על פי שעתיד ליורשו. כתב הרמ"ה: הא דבארנקי של בן מצי לאכלומיה, דוקא מקמי דשדייה לים, דאפשר דממנע ולא שדייה ליה, אבל בתר דשדייה – אסור לאכלומיה, דמאי דהוה הוה. והשתא כי שתיק – כיבוד שאין בו חסרון כיס הוא, ומיחייב בגויה. ודווקא לאכלומיה, אבל למתבעיה בדינא – שרי לאתבועיה.

חייב לכבדו אפילו לאחר מותו. כיצד? היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר: "כך אמר אבא מרי", אלא יאמר: "כך אמר אבא מרי, הריני כפרת משכבו". במה דברים אמורים? תוך שנים עשר חדש, אבל לאחר שנים עשר חדש, בזוכרו אומר: "זכרונו לברכה".

כתב הרמב"ם: מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו – משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם, עד שירוחם עליהם. ואם אי אפשר לו לעמוד, מפני שנשתנו ביותר – יניחם לו וילך לו, ויצווה לאחרים לנהגם כראוי. וכתב הראב"ד: אין זו הוראה נכונה, אם הוא יניחם וילך לו, למי יצווה לשומרם?

ראה לאביו שעבר על דברי תורה, לא יאמר לו: "עברת על דברי תורה", אלא יאמר לו: "אבא, כתוב בתורה כך וכך", ומתוך שיזכירו יבין מעצמו ולא יתבייש.

אמר לו אביו: "השקני מים", ומִצְוָה לפניו לעשות, אם אפשר למצוה שתיעשה על ידי אחרים – יניח לאחרים לעשותה, ויעסוק בכיבוד אביו. ואם אין שם אחרים לעשותה – יעסוק במצוה ויניח כיבוד אביו, שהוא ואביו חייבין במצוה.

גדול תלמוד תורה מכיבוד אב ואם.

אמר לו אביו "השקני מים", ואמו אומרת לו "השקני מים" – מניח את אמו ועוסק בכיבוד אביו, שגם אמו חייבת בכבוד אביו. ואם נתגרשה, שאינה חייבת בכבודו, אז שניהם שוין לכבדם זה כזה.

אמר לו אביו לעבור על דברי תורה, בין שאומר לעבור על מצות לא תעשה או שאומר לו לבטל מצות עשה, אפילו מצוה של דבריהם – לא ישמע לו. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה: האב שציוה לבנו שלא ידבר עם פלוני, שלא ימחול לו על מה שיעשה לו עד זמן קצוב, והבן היה רוצה להתפייס עמו, אלא שחושש לצוואת אביו – אין לו לחוש לצוואתו, שאסור לשנוא לשום אדם, אם לא שיראהו עובר עבירה. והאב שציוהו לו לשנוא, לאו כל כמיניה להעבירו על דברי תורה.

ואחד האיש ואחד האשה שוין בכיבוד ובמורא של אב ואם, אלא שהאיש יש בידו לעשות, ואשה אין בידה לעשות, שרשות אחרים עליה. לפיכך אם נתגרשה או נתאלמנה – שניהם שוים.

כתב הרמב"ם: ממזר חייב בכיבוד אביו ואמו ומוראן, אף על פי שהוא פטור על מכתן וקללתן עד שיעשו תשובה. אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות, מכבדו ומתיירא ממנו. ונראה לי: כיוון שהוא רשע אינו חייב בכבודו, כדאמרינן גבי הניח להן אביהן פרה גזולה, חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם. ופריך: "והא לאו עושה מעשה עמך הוא", פירוש: ואין חייבין בכבודו? ומשני: כשעשה תשובה. אלמא כל זמן שלא עשה תשובה – אין חייבין בכבודו.

אף על פי שאדם חייב לירא מפני אביו ואמו מאוד ולכבדן, אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול. אלא ימחול ויתעלם עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו – כבודו מחול. והמכה לבנו גדול – מנדין אותו, שהרי עובר על "ולפני עור לא תתן מכשול".

חייב אדם לכבד אשת אביו אף על פי שאינה אמו, כל זמן שאביו קיים. וחייב לכבד בעל אמו כל זמן שאמו קיימת. אבל לאחר מיתה אינו חייב בכבודם, ומכל מקום מצוה לכבדם אפילו לאחר מיתה.

חייב אדם בכבוד אחיו הגדול ככבוד אביו.

וחייב לכבד חמיו, דכתיב: "ואבי ראה גם ראה".