טור יורה דעה – סימן רלט

דין השבועה כדין הנדר לכל דבר, בין לענין שצריך שיוציא בשפתיו, ונתכוון לומר פת חטין ואמר פת שעורין או פת סתם, ושהולכין בה אחר לשון בני אדם, ובין לענין הקמתה וביטולה, ובין לענין תנאים שמטיל בהן.

לפיכך, כמו שנדרי זירוזין והבאי ואונסין ושגגות מותרין, הוא הדין נמי לענין שבועה. ויש אומרים דשבועת הבאי אסורה, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא כתב כן.

ומיהו דוקא כשאינו מעמיד דבריו, אבל אם מעמיד דבריו, כגון שיאמר יאסר עלי ככר זה בשבועה אם לא ראיתי בדרך זה כעולי מצרים ואומר בפירוש שאינו מכוין להבאי בדרך הפלגה אלא שודאי ראה, אז ודאי הככר אסור.

וכתב רבינו תם שנראה להחמיר בתקיעת כף שאין לה התרה שדומה לכריתות ברית, ומכל מקום אם יש הפסד בדבר או מכשול יתירו לו דלא חמירא משבועה.

ויש דברים שהיא חלוקה מהנדר.

והוא שהיא חלה על דבר שאין בו ממש, כגון שנשבע שלא ישן או שלא ידבר, והטעם בזה שהשבועה חלה על גוף האדם והגוף יש בו ממש.

ומטעם זה נמי אינה חלה על דבר מצוה, שאי אפשר לו לישבע שלא ישב בסוכה שהרי הוא חייב לישב בה, לפיכך אם הוא מוציאו בלשון שבועה שאמר שלא אשב בה, או בלשון נדר כגון שאומר ישיבת סוכה עלי בשבועה, לעולם נשבע על גופו שלא לישב בה וזה אי אפשר, אבל הנדר חל על החפץ שאוסרו עליו הלכך חל על דבר מצוה, שאין חיוב על הסוכה שיקיים על ידה המצוה, וכיון שאוסר ישיבתה עליו אין מאכילין לאדם דבר האסור לו.

והנשבע על דבר מצוה דרבנן, כגון שלא להדליק נר של חנוכה או שלא לקרוא המגילה, כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שהשבועה חלה וצריך לקיימה, או אם נשבע עליה לקיימה, שם שבועה היא וחייב עליה אם מבטלה.

ומטעם זה נמי מתפיש בנדר נתפש, שהרי האיסור הוא על החפץ וכשאומר על ככר אחר יהא כמוהו הרי הוא כמוהו, אבל שבועה שנשבע על ככר שלא יאכלנו אין שום איסור על הככר, לפיכך אם אמר על אחר יהא כמוהו אינו כלום. ומיהו ה"ר יוסף מיגא"ש פירש דוקא לענין פטור מלקות וקרבן שאינו חייב על השנייה, אבל איסורא איכא עליו. ולרב אלפס אפילו איסורא ליכא, וכן הוא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל. ולפי זה אם שמע חבירו שנשבע ואמר אני כמותך, הוא שבועה גמורה. אבל הרמב"ם השוה מתפיש בחבירו שנשבע למתפיש בככר שנאסר בשבועה, וכתב שבשניהם אינה שבועה לחיוב אלא לאסור. ואם אמר אני נשבע על ככר זה כמו שנשבעתי על זה אסור, ולא מטעם מתפיש בשבועה אלא שבועה אחרת היא.

ויש עוד בשבועה מה שאין כן בנדר, שאין שבועה חלה על שבועה, שאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכל ככר זה, אין השנייה חלה, ואם אמר הריני נזיר הריני נזיר, שניהם חלו וצריך לנהוג שתי נזירות.

מיהו גם בשבועה אם נשאל על הראשונה, השנייה חלה כדפרישית לעיל.

ונראה כיון שהטעם שאין השנייה חלה מפני שאין לה מקום לחול, אם אמר שבועה שלא אוכל בשר עשרים יום וחזר ואמר שבועה שלא אוכל כ"ב יום, שנייה נמי חלה ואסור בבשר מ"ב ימים.

כיון ששבועות שגגות מותרות, אם נשבע שלא אוכל ככר זה אם אמר פלוני דבר זה ונמצא שלא אמרו, מותר בככר.

או שתלה הככר באחר, שאומר שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה ושכח ואכלו, לא חלה עליו השבועה. ומיהו בזה יש חילוק בין המפרשים, לרש"י חלה השבועה בשעת מעשה הראשון, בין אם אוכל האיסור תחילה או התנאי תחילה, ומשום הכי בעינן שיהא זכור לשבועתו בשעת מעשה הראשון, ולר"י הכל תלוי בשעת אכילת התנאי אף אם אוכלו באחרונה. ואין נפקותא במחלוקתן אלא לענין קרבן אם אכל האיסור תחילה בשוגג ותנאי באחרונה במזיד, לרש"י פטור ולר"י חייב, אבל לענין איסורים הכל מודים שיכול לאכול התנאי תחילה ולא חיישינן שמא ישכח ויאכל האיסור אח"כ, אבל האיסור אסור לאכול שמא ישכח ויאכל התנאי, ואם אכל התנאי תחילה בשוגג שמותר בשניהם, ואם אכלו במזיד חייב על השנייה.

וכן אם תלאן זה בזה, שאומר לא אוכל זו אם אוכל זו ולא אוכל זו אם אוכל זו, אין נפקותא במחלוקתן אלא לענין קרבן, אבל לכתחילה אסור לאכול כל אחת מהן, כיון שכל אחת ואחת היא איסור חיישינן שמא יאכל השנייה. ואם אכל האחת, אם נזכר לשבועתו בשעה שאכלו אסור בשנייה, לא נזכר לשבועתו מותר בשנייה.