טור יורה דעה – סימן רל

כתב רב אלפס: אנן השתא אי עבדינן קרוב לדרב אסי עבדינן, דאמר (נדרים כא:) אין חכם מתיר אלא ד' נדרים שדומין לנדר טעות מעיקרא.

וכתב עוד: דלא מזדקקי רבנן להתיר שבועה אלא כדמתרמי מילתא דאית בית תקנתא או מצוה, כגון עשיית שלום בין איש לאשתו וכגון שלמא דציבורא ודכנסתא וכדומים להם, מזדקקינא במילי דמוכחן וברירן קרוב לדרב אסי, אבל בחרטה ופתח בעלמא לא עבדינן.

וכתב אדוני אבי ז"ל: וחומרא בעלמא כתב משום דביומיה קיל נדרים, אבל ודאי הלכה שמתירין בין נדרים בין שבועות בפתח וחרטה.

כתב רב האי: הנשבע בספר תפלות ותחנונים ושאר ספרי הקדש שבידו, אין לו התרה. וכתב שבדורות האחרונים אין כח באדם לעולם להתיר שבועה ולהפר כלל, לא בארץ ישראל ולא בבבל. וכתב עוד: וששאלתם מי שכעס ונשבע על פה בהזכרת השם ובתורה המונחת בארון אם יש רשות לחכם להתיר שבועה זו או לא, כך ראינו מי שהזכיר השם או התורה המונחת בארון אין רשות לשום אדם לבטלה או להתיר, בין חכם גדול או סופר אין להם רשות להתיר, לא שבועת הנשבעים בתורה המונחת בארון ולא בשם הבורא.

ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: וכל אלו חומרות הן, דהא אמרינן לעיל הנשבע בתורה ולא נקיט לה בידיה לא אמר כלום, וקיימא לן נזקקין לאלהי ישראל, אלא כל שבועות יש להן התרה מן התורה, אלא שהחרימו בימי הגאונים ואמרו שלא להתיר שבועות ומתוך כך היו העולם נמנעין מלישבע, ובעברי באלו הארצות ראיתי שהיו מקילין מאד בנדרים ובשבועות ורגילין הרבה לידור ולישבע ופריצי טפי, ואם לא יתירו להם לא יבואו עוד לבקש התרה אלא יעברו במזיד, כי נשבעין על דבר שאי אפשר להם לקיימו, ואמרתי להתיר להם נדרים ושבועות. וכן כתב הרמב"ם שדין שבועה כדין נדר לכל דבר.