טור יורה דעה – סימן קעב

משכונא.

מי שלוה מעות מחבירו ומשכן לו שדהו לאכול פירות, יש מקומות שנוהגין שאין הלוה יכול לפרוע עד זמן שקובעין שניהם, ויש מקומות שנוהגין שיכול לפדותו אימתי שירצה אחר שנה ראשונה, וגם המלוה יכול לכוף ללוה שיפדנה אימתי שירצה.

ובמקום שנוהגין שיכול לפדותה דומה טפי לריבית, שהשדה היא ברשות הלוה ואם כן המעות הן בתורת הלואה ביד הלוה, אבל במקום שנוהגין שלא לפדות דמי טפי למכר, כאילו גוף השדה נמכר לו עד הזמן ואיכא היתרא טפי.

הילכך, לרש"י באתרא דלא מסלקי, שרי אפילו בלא נכייתא, ובאתרא דמסלקי, בלא נכייתא הוי אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינין, ובנכייתא שרי.

והיכי דמי נכייתא, שמנכה לו מעיקר ההלואה דבר ידוע בכל שנה בשביל הפירות שאוכל, וכיון שנותן לו דבר ידוע בכל שנה בשביל הפירות בין אם יהיו הפירות או לא יהיו, הוי קרוב לשכר ולהפסד, ושרי אפילו אין מנכה לו אלא דבר מועט.

ולר"ח ולרב אלפס באתרא דמסלקי בלא נכייתא, הוי ריבית קצוצה ויוצאה בדיינים, ובנכייתא הוי אבק ריבית, ובאתרא דלא מסלקי, בין בנכייתא בין בלא נכייתא הוי אבק ריבית, ואין היתר לשום משכונא אלא כעין משכנתא דסורא, שממשכן לו לשנים ידועות וכותב בה "במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף", ובכה"ג שרי אפילו מרחיב הזמן הרבה עד שאין מגיע לכל שנה אלא דבר מועט, דכיון שכתב סכום כל השנים כל שנה בכך וכך ואינו יכול להעלות בכל שנה יותר ממה שקצב עמו, לא דמי להלואה אלא כאילו מכר לו פירות כל שנה בכך וכך, אף ע"פ שיכול לסלקו בכל שנה ושנה, וכשמסלקו מגבה לו הפירות לפי השנים שאכל.

ואפילו באתרא דמסלקי דמחזי כריבית, אם אומר הלוה 'חשוב הפירות שאכלת ותנכה אותם בחובך שאיני רוצה ליתן לך ריבית', לא שמעינן ליה, אפילו אם לא אכל אלא כדי החוב, כ"ש אם אכל יותר שאין מוציאין ממנו שאינו אלא אבק ריבית, ואי הוה מסלקינן ליה בלא זוזי הוי כאילו מוציאין ממנו, שמתחילה לא אכלו בתורת פרעון חובו, הילכך לא מסלקינן ליה בלא זוזי, דלרש"י אפילו בלא נכייתא ולר"ח ולרב אלפס בנכייתא. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לדברי רש"י, וכן כתב הרמב"ם.

וכל מה דכתיבנא היינו בממשכן שדה, שפעמים אינה עושה פירות הלכך מותר בנכייתא, שנכנס בספק שמא לא יעשה פירי והוי קרוב לשכר ולהפסד. אבל הממשכן בית וחצר, שפירותיהן - דהיינו הדירה, מצוייה תמיד, כתב רש"י שאסורין אפילו בנכייתא, וכן כתב הרמב"ם. ור"י ור"ת מתירין גם בבית, שפעמים נופל הבית או נשרף וא"כ חשיב שפיר קרוב לשכר ולהפסד. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לדעת רש"י.

ואפילו לדעת ר"ת נראה לי אם כותב לו אחריות על שאר נכסיו אסור, שאם יפול הבית או נשרף מיד יפרע משאר נכסיו ונמצא שאין כאן הפסד.

ועל מה שנוהגין האידנא שראובן ממשכן ביתו לשמעון ולוי שוכרו משמעון וראובן נשאר בביתו ופורע השכירות לשמעון ע"י לוי השוכר, כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה: אני אוסרו, אבל ריבית קצוצה לא הוי, כיון שלא פסק לו ריבית על ההלואה, וגם אם יפול הבית או ישרף יפסיד שמעון מעותיו, לכתחילה יש לאוסרו ואין לדיין להשתדל בו. עד כאן.

ולא ברירא לי האי טעמא שכתב אם יפול הבית או ישרף יפסיד שמעון מעותיו, שכיון שכותב לו אחריות על נכסים ודאי לא יפסיד מעותיו.

ומדברי הרמ"ה ייראה שהוא ריבית קצוצה ויוצאה בדיינין, שכתב גבי המלוה לחבירו על שדהו וחזר וחכר לו בדבר קצוב אבק ריבית, והני מילי דלא אתני בהדיה מעיקרא כי משכן גביה אדעתיה דלהדר וחכר ליה מיניה או אגר ליה מיניה בכך וכך, אבל אי אתני בהדיה מעיקרא, ריבית קצוצה היא ויוצאה בדיינין, לא שנא אתני בהדיה בחכר ליה איהו מיניה לא שנא חכר ליה אחר, היכא דמחייב לשוכר או לחוכר למפרע מאי דפרע למלוה בדיליה. עד כאן.

וכ"ש מה שנוהגין עתה שהלוה נותן משכונות בקרן והשוכר בפירות, דהוי ריבית קצוצה.

כל משכונא אין הלוה יכול לסלק המלוה תוך שנתו, ומכאן ואילך תלוי במנהג כדפרישית לעיל. ובמקום שנוהגין שאם לא יפדנה לזמן ידוע, כגון בתחילת כל שנה ושנה או ט"ו ימים קודם שיכלה השנה, שוב לא יפדנו אותה שנה, כתב הראב"ד דחשיב אתרא דלא מסלקי, כיון שאינו יכול לסלקו בכל שנה אחר שיעבור הזמן. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דחשיב שפיר אתרא דמסלקי, כיון שיכול לסלקו בתחילת השנה.

ואפילו באתרא דלא מסלקי, אם אמר המלוה ללוה בתחילת ההלואה כששעבד לו נכסיו 'אני רוצה להסתלק בכל שעה שתרצה', יכול לסלקו בכל שעה כיון שאומר כן בתחילת ההלואה ואדעתא דהכי קבל המעות. וכן אם אומר 'איני רוצה להסתלק', אין הלוה יכול לסלקו אפילו אם הוא באתרא דמסלקי. אבל אם בתחילת ההלואה לא התנו כלום אלא שעבד לו שדהו סתם, ובשעת מתן מעות אמר לו הלוה על מנת שתסלקם והוא באתרא דלא מסלקי, לא מהני אפילו הודה לו המלוה אינו מועיל בלא קנין. אבל אם הוא באתרא דמסלקי ואמר המלוה אז 'לא מסתליקנא', מהני אע"ג דכבר נגמר השעבוד בסתם, כיון דקודם מתן מעות אמר לא מסתליקנא והודה לו הלוה, אדעתא דהכי קבל הלוה המעות שלא יסלקנו.

משכנתא באתרא דמסלקי - אין בעל חוב גובה ממנה מיורשי המלוה, ואין הבכור נוטל בה פי שנים, ושביעית משמטת, שגם המלוה יכול לכוף ללוה שיפדנו אימתי שירצה הילכך קרינן ביה לא יגוש. ואם בא הלוה לסלקו, אפילו לאחר שליקט הפירות והן עדיין תחת האילן, יכול לסלקו ונוטלן. אבל אם נתנו המלוה בכליו, שוב אין הלוה נוטלן. ואם אמר הלוה 'לא תאכל יותר הפירות כי אני רוצה להביא לך מעותך', ואפילו אם אומר שאין לו מעות אלא שרוצה לטרוח כדי להביאם, מאותה שעה ואילך אינו רשאי לאכול הפירות.

ובאתרא דלא מסלקי - בע"ח גובה ממנה, ובכור נוטל בה פי שנים, ואין שביעית משמטתה.

משכנתא - אם בא הלוה למוכרה, אותה שהיא ממושכנת בידו קרוב לקנותה יותר מבעל המצר, ואפילו אם קנאה כבר בעל המצר, בעל המשכונא מסלקו ממנה. ואם בתחילת המשכונא בא בעל המצר ואומר 'אני אלוה לך כי אתה מערים למשכנה לאחר בשביל שאתה רוצה למוכרה לו אח"כ', אין שומעין לו, דמצי למימר הוא נוח לי ללות ממנו שירחיב לי הזמן או לא יגוש אותי. אמנם דבר זה תלוי בראיית הדיינין, אם רואין שיש ערמה בדבר, כגון שלא נמשך זמן המכר אחר ההלואה או שאינו רגיל ללוות וכיוצא בזה, אינו דוחה המצרן.

משכן לו שדה בפחות משוויו על תנאי שכשירצה למוכרה שלא ימכרנה אלא לו באלו הדמים, או שיוסיף לו בו מעט ומ"מ היא שוה יותר, אסור, שבשכר המתנת המעות מוזיל גביה. אבל אם אמר 'לא תמכרנה אלא לי בשוויה' מותר.

עכו"ם שמשכן קרקע לישראל וחזר העכו"ם ומכרה לישראל אחר, אין ישראל הראשון צריך להעלות שכר לישראל השני שקנאה מהעכו"ם, אלא דר בתוכו עד שיתן לו העכו"ם מעותיו.