טור יורה דעה – סימן קמו

אליל שנתבטלה, מותרת.

ודוקא בשל עכו"ם ובטלה עכו"ם, אבל ישראל אינו יכול לבטל אליל של עכו"ם, וכ"ש של ישראל שאין לה ביטול עולמית.

ואפילו אם יש לעכו"ם שותפות בה עמו, אין ביטול העכו"ם מועיל לה. ואפילו אליל של עכו"ם משבאה ליד ישראל וזכה בה, שוב אין לה ביטול בעכו"ם.

וכתב הר"א דמשמשי אליל ונויה אם באו ליד ישראל ואח"כ בטלם עכו"ם מותרים, שאין להחמיר בהן כמו באליל עצמה.

לפיכך, הלוקח גרוטאות מן העכו"ם ומצא בה אליל - אם משך עד שלא נתן מעות, יחזיר לו שעדיין לא נקנו. ואם משנתן מעות משך, כבר נקנו לו והויא אליל של ישראל ואין לה ביטול וצריך להוליכה לים המלח. וכן כתב הרמב"ם: בין משך ולא נתן מעות או נתן מעות ולא משך יחזיר, אלא א"כ משך וגם נתן מעות.

גר ועכו"ם שירשו את אביהם, יכול הגר לומר לעכו"ם 'טול אתה אליל ואני מעות', אבל משבאת האליל לרשות הגר, אסור.

עכו"ם מבטל אליל אע"פ שאינו שלו, ואפילו אינו עובד לאותה אליל, ואפילו בעל כרחו, ובלבד שידע בטיב אליל. אבל קטן שאינו יודע בטיב אליל, וגר תושב שאינו עובד אליל, אינן יכולין לבטלה.

כיצד מבטלה, נטל מהאשרה מקל או אפילו עלה אחד לצורכו, נתבטלה, ובין האשרה עצמה ובין השפאים שנטל ממנה מותרין. ואם נטל השפאים לצרכה לא נתבטלה, והיא אסורה והשפאים מותרין. וישראל ששפאה בין לצרכו בין לצרכה, היא והשפאים אסורין שאינו יכול לבטלה.

היתה של צורה, וקטע ראש אזנה או ראש חוטמה או ראש אצבעה, או שמעכה בפניה אפילו לא חסרה, בטלה. מעכה שלא בפניה ולא חסרה, או שרקק או השתין בפניה, או גררה וזרק בה הצואה, לא בטלה.

מכרה או משכנה אפילו לצורף ישראל, לא בטלה. כל שכן אם מכרה לצורף עכו"ם, או לישראל אחר שאינו צורף.

הניחוה עובדיה והלכו להם - בשעת שלום מותרת, בשעת מלחמה אסורה.

אליל שנשתברה מאיליה, אסורה, וצריך לבטל כל קיסם וקיסם. ודווקא כשהדיוט יכול להחזירה, אבל אין הדיוט יכול להחזירה, בטלה.

בימוס, שהוא אבן אחד שנפגם, הרי זה מותר. ומזבח עד שינתץ רובו.

המבטל אליל, נתבטלו משמשיה. ביטל משמשיה, לא נתבטל היא.

מצוה על כל המוצא אליל שיבערנה ויאבדנה. וכיצד מבערה, שוחק וזורה לרוח, או שוחק ומטיל לים. וצריך לשרש אחריה ולכנות לה שם גנאי.