טור יורה דעה – סימן קלח

גת של אבן שזפתה נכרי ונתן בה יין בשעת זפיתה, או שזיפתה ישראל ונתן בה יין, ונגע בה נכרי בעוד משקה טופח עליה, צריכה ניגוב. וכן אם דרך הנכרי בשאינה זפותה, צריכה ניגוב.

אבל אם דרך בזפותה, אין די לה בניגוב, אלא יקלוף הזפת ואח"כ ינגב, או עירוי בלא קליפה.

ושל עץ - זפתה נכרי ונתן יין בשעת זפיתה אפילו לא דרך בה, או שזפתה ודרך בה אח"כ, דין אחד להם שצריכה קליפה וניגוב, או עירוי בלא קליפה. ואם דרך בשאינה זפותה, ינגב. ואם יש נעורת של פשתן בין נסר לנסר, או בלאי בגדים, כמו שעושין כדי לדבקם כדי שלא יטפטף משם, אין די לה בניגוב אלא צריכה עירוי.

ושל חרס - זפתה הנכרי אפילו לא דרך בה, צריכה קליפה וניגוב או עירוי בלא קליפה. ואם זפתה ודרך בה, צריכה קליפה ועירוי או הגעלה בלא קליפה. ואם דרך באינה זפותה, צריכה עירוי. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה: אבל לטוח עליה סיד לא מהני, כי מפני כובד הדריכה פעמים הוא מתבקע ולא מצינו היתר בזה בתלמוד. עד כאן. ונראה לי שאותם שבנוים מלבנים או סיד וגפסית, דינם כשל חרס.

כתב הרשב"א שכלי הגת מהני להו הגעלה ע"י עירוי שמערה מכלי ראשון עליהם, ויש אוסרין, ודעתו היה נוטה לדברי המקילין, והכי מסתבר שאי אפשר להכניס גת בכלי ראשון.

גיגית גדולה שדורכין בה, דינה כמו גת. וכן המחץ והמשפך, דינם כדין הגת בעצמה, כל אחת לפי מה שהוא. וכן כלי המדה, כיון שמודדין בה תמיד צריכה הכשר גדול כמו הגת.

רש"י כתב שאין חילוק בין גת לשאר כלים, דגת נמי סגי לה בהדחה. ורבינו תם כתב דבשל ישראל ונגע בה נכרי סגי בהדחה, אבל אם תחילת תשמישה על ידי נכרי צריכה ניגוב. והני מילי שיש חילוק בין ישראל לשל נכרי, כשאינה זפותה ולענין ניגוב, אבל אם היא זפותה אין חילוק בין אם תחילת תשמישה ע"י נכרי לשלנו שנגע בה נכרי, לא שנא אם היא של אבן או של עץ, כולם דין אחד להם, וכן כתב הראב"ד דאף של חרס וכליה, אם תחילת תשמישם ע"י ישראל סגי להו בניגוב, ושל אבן סגי ליה בשכשוך. ומסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל כדברי רבינו תם.

הקורה שעוצרין בה הענבים, והדפין שמשימין על העביט, סגי להם בהדחה.

העקלים שכורכין סביב העביט העשוי מחריות של דקל, מנגבן. ושל שיפא ושל גמי, בולעת טפי וצריך לישנן י"ב חדש.

משמרת של נכרים - אם היא של שער, אינה בולעת ודיה בהדחה. ואם היא של צמר, צריכה ניגוב. ואם היא פשתן, צריכה יישון י"ב חדש, ואם יש בה קשרים צריך להתירן קודם היישון.

דקולי וחלתא - פירוש סל וכוורת שמסננים בהן בשעת הגיתות, שהן של נכרים, אם הם עשויין מחבלים משל צורי של דקל, די להם בהדחה, ואם מגמי מנגבן, ואם הם מפשתן מיישנן י"ב חדש אחר שיתיר הקשרים שבו. ורש"י פירש שאין צריך להתתיר הקשרים ליישון. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שצריך להתירן.

מפות שנפל עליהם יין נסך - כתב רבינו תם שאין צריך ליישנן אע"פ שהן של פשתן, שלא לכל הכלים של פשתן הצריכו יישון אלא דווקא לאלו כלים המפורשים.

כתוב בספר התרומ' דסל וגרגותני של נכרים לא סגי להו בניגוב, אלא צריכין יישון כדין עקלים. ובשלנו ונגע בהן נכרי, מסתפק אם סגי להו בניגוב או בעי הגעלה.

והניגוב - כתב הרמ"ה שאם הכלי יבש, מקנחו במים ואחר כך מדיחו יפה יפה. ואם הן לחין, מקנחו באפר ואח"כ מדיחו במים ואח"כ אפר ומים פעם שנית. ואדוני אבי ז"ל כתב: ולקולא עבדינן וסגי ביבש - במים ואפר ומים, ובלח - אפר ומים.