טור יורה דעה – סימן קלה

כל כלי עץ ומתכות או זכוכית או אבן שאין דרך להכניס בהן יין לקיום, אלא משתמשין בהן לשעה, סגי להו בשכשוך. בין הקונה אותן מן הנכרים ישנים, בין שלנו שנגע בהן נכרי בעוד משקה טופח עליהם.

במה דברים אמורים כשאינם זפותים, אבל אם הם זפותים אפילו הלוקח אותם חדשים מן הנכרים צריכין עירוי, שמא נתן בהם הנכרי יין בשעה שזפתם. וכן שלנו שנגע בהו נכרי צריכין עירוי, שהזפת מבליע היין.

מיהו פירש ר"י דוקא בימיהם שהיו רגילין ליתן יין בזפת, שאז אינו ניכר אם יתן בהם יין אחר הזפת, אבל האידנא שאין רגילין ליתן בהן יין בשעת זפיתה, כל זמן שהן חדשים מראיתן צהוב עד שיתנו בתוכן יין, לפיכך יכולין לקנותן מהם כל זמן שהם צהובים. אבל אם הכלי צר שאין יכולין לעיין בו כמו קירויה, אין לקנותו מהן. ואפילו לפי זה אם נוגע בשלנו בעוד היין טופח עליו, צריך עירוי. ור"ת התיר גם שלנו שנוגע בו נכרי ע"י שכשוך. ובספר התרומות כתב שאין להתירו אלא בדיעבד אם נתן בהן יין אחר השכשוך בלא עירוי, אבל לא לכתחילה, וכן הוא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

במה דברים אמורים בשל עץ ואבן, אבל של עור - לא שנא שלהם שאין ניכר בהם שהם חדשים, לא שנא שלנו שנוגע בהן נכרי, צריכים עירוי אפילו לדברי ר"ת, לפי שהן רכין הזפת מבליע בהן היין וצריכין עירוי.

וכלי חרס, לפי שהם בולעים הרבה משתנה דינם. שאם נשתמש בהם הנכרי, כל זמן שלא שבעו לבלוע, צריכין עירוי אפילו אם אינן זפותין. ומאימתי שבעו, מפעם שנייה ואילך. אבל נשתמש בה בפעם ראשונה ושנייה, צריך עירוי.

וכתבו הגאונים דכל כלי חרס דינו שוה, שאם תחילת תשמישיו ביד נכרי צריכין עירוי. אבל אדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאין זה הדין בכל כלי חרס אלא באותן הידועים שהן ממין אדמה שבפעם ראשונה ושניה היא בולעת הרבה ומין אדמה גורמת להם, או שלא נשרפו בכבשן, אבל סתם כלי חרס די להם בשיכשוך.

וכתב הרשב"א: דווקא בכוסות שאין היין משתהה בהן אלא ממלאו לשעה ושותהו, אבל כד של חרס שאינו מכניסו לקיום שנתן בו הישראל יין ונשתהה בו קצת אפילו בפעם ראשונה ונשתמש בו הנכרי מכאן ואילך, מותר, שכבר שבע בפעם הראשון ביד הישראל. וכתב עוד: ואם זפתו נכרי ודרך לתת יין בשעת זפיתה, אע"פ שאין מכניסו לקיום צריכין עירוי, אבל במקום שאין דרך לתת יין בשעת זפיתה ומראיהן צהוב, מותר לקנותו מהן. עד כאן.

ובשלנו הזפותים שנוגע בהן נכרי בעוד משקה טופח עליהם, מסתבר לדמותם לכלי עור להצריכן עירוי, ואין נוהגים כן.

כלי נתר, והן העשויין ממחפורת של צריף, אין להם טהרה עולמית. וכתב הראב"ד: אפילו אם ישנו שנים עשר חדש. והרמב"ן כתב דמהני להו יישון שנים עשר חדש, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

לפיכך, כלי חרס המצופין באבר או ברתוכי זכוכית, אם הם ירוקין - דינם ככלי נתר, מפני שנותנין בהן נתר בשעת חפויין. אבל אם לבנים או שחורין - והם חלקין שאין בהן בקעים, דינן כשאר כלי מתכות ושרו בשכשוך. ואם יש בהם בקעים, דינן כשאר כלי חרס וצריכין עירוי.

כל הכלים, בין של עץ בין של אבן, שמכניסין בהן יין לקיום, צריכין עירוי. לא שנא הלוקח אותן ישנים מן הנכרי, לא שנא שלנו ונשתמש בהן נכרי אפילו לפי שעה. ומיהו בעירוי סגי להו אפילו הן זפותים.

ונודות - יש אומרים שחשובין מכניסן לקיום, וצריכין עירוי אפילו אינן זפותים. ונראה שאין דרך להכניס בהן יין לקיום כיון שאינן זפותים. וכן ייראה מתשובות אדוני אבי הרא"ש ז"ל שכתב: נודות של נכרים של עור שלא נזפתו מעולם, אין מכניסן לקיום רק להוליך בהן היין מן הגת לחבית, ייראה לי שמותרין בהדחה, שהרי מעשים בכל יום שאנו מתירין כלי חרס בהדחה, ולא מסתבר למימר דעור שאינו מזופף בלע טפי מכלי חרס, ואף כי נשאר בהם מהצמר לא מצינו שיהא הצמר בולע. עד כאן.

בקבוק שמוליכין עוברי דרכים, אף ע"פ שאין מכניסים בו יין לקיום, כיון שהיין נתון בהן תמיד, שמיד כשמערין אותו חוזרין וממלאין אותו, דינו כמכניס לקיום וצריך עירוי.

כתב הרמב"ן דלא מחמרינן בשביל שמכניס לקיום אלא בכלי חרס, אבל כלי אבן עץ ומתכות אפילו מכניסן לקיום סגי להו בשכשוך. והרשב"א הוסיף כל כלי עץ ועור, אבל לא כלי זכוכית ומתכות. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאין לחלק במכניסו לקיום, והביא ראיה מכלי עץ ועור שאסורין במכניסן לקיום, ואפשר שאף לדבריו מודה בכלי זכוכית, אבל כלי מתכות דינו ככלי עץ.

בכל מקום שמזכיר שכשוך - כתב רבינו תם שצריך להדיחו ג' פעמים. ובספר התרומות חילק, שאם תחילת תשמישו ביד נכרי שצריך ג' פעמים, ואם תחילת תשמישו ביד ישראל די בפעם אחת.

וכל מקום שמזכיר עירוי - כה משפטו, שימלאנו מים על כל גדותיו ויניחם בו כ"ד שעות מעת לעת, ולסוף כ"ד שעות ישפכם והמים בעצמן מותרין, ויתן בו מים שניים ויניחם בו כ"ד שעות, וכן יעשה פעם שלישית. ואם ירצה לעשות עירוי ביין, אינו כלום. ואם שפך המים קודם שיעמדו בו כ"ד שעות, לא עלו לו אותן המים וצריך ג"פ חוץ מאלו, ואע"פ שאינם רצופין אין בכך כלום, דאפילו לכתחילה יכול לעשות ג' ימים מפוזרין. ואם עמדו בו המים כמה ימים ולא שפכם, לא עלו לו אלא ליום אחד, ומ"מ ליום אחד עלו, אע"פ שלא שפכם מיד אחר כ"ד שעות אין בכך כלום.

ואם בא לעשות עירוי לדבר המזופף שמכניסו לקיום - כתב הראב"ד שצריך להסיר הזפת תחילה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאין צריך. וגדולה מזאת כתב בספר התרומות דאפילו בהסרת הזפת לחוד סגי. והרמב"ן תפש עליו בזה, ואמר דלא סגי בהא, ומ"מ אין צריך להסיר הזפת קודם העירוי כדפרישית.

וכתב הרשב"א: יש מגדולי המורים שאמרו שאפילו שמכניסו לקיום אינו בולע יותר מכדי קליפה, לפיכך אם העביר עליו מלקט או רהיטני או קלפו בקורדום הוכשרו. ויש מרבותי שאוסרין, ונראין דברי המתירין.

וכתב עוד: בדבר שאין מכניסו לקיום שצריך עירוי, כגון שהוא מזופף במקום שרגילין ליתן יין בשעת זפיתה, אם קלף הזפת ושכשך שפיר דמי.

כל דבר שצריך עירוי, אם הכניס בו ציר או מורייס, מותר ליתן בו יין אח"כ, שהציר שורף ומבטל טעם היין. וכתב הרשב"א שא"צ להשהות בו הציר אלא קצת. ואדוני אבי ז"ל כתב שצריך להשהותו בו מעת לעת, וכ"כ הרמ"ה.

וכתב הרשב"א שאין דנין מציר ומורייס לשאר משקים, שאין אומרים בטבעים זה דומה לזה, אולי תערובות המלח שבתוך הציר ומורייס פועלתו. והרמ"ה כתב דמסתברא מיא דמילחא היכא דתקיף מלחייהו דומיא דציר ומורייס שפיר דמי. ואפילו לדבריו אין להתיר אלא בריבוי מלח, כי היכי דמפרש גבי שבת היכי דמי מי מלח עזים, תילתא מילחא, אבל לא כאותם שלוקחים מלח מלא קומצם ומערבין אותו במים ומשפשפין בו, והרי כאילו לא עשו כלום ועוברין על דברי חכמים.

כתב הרשב"א: הניח כלי תחת הצינור שמימיו מקלחים, או במעיין שמימיו רודפים, ונשתהו שם י"ב שעות מותר, שהמים הרודפים העוברים עליו מעבר לעבר מפליטין היין הבלוע בדופני הכלי. והראב"ד כתב שלא אמרו כן אלא בעקלים וכיוצא בהן שאין המים מתכנסין בהן, אבל נודות וקנקנים ושאר כלים לא סגי להן בהכי, כי קילוחו ורדיפתו מאי הוי, הלא כשהן בתוך הכלים אינן לא מקלחין ולא רודפין.

כלי חרס שהחזירן לכבשן ונתלבנו - אפילו לא השהם בתוכו עד שנשר הזפת אלא שנרפה, שרו. אבל אם מדליק בהן אש, אפילו נתחממו עד שנשר הזפת לא מהני. וכתב בספר התרומות שאם עבר חומם לצד חוץ עד שאינו יכול להגיע בהן ידו, שפיר דמי.

לפיכך, חביות של עץ - בין מזופתין בין שאינן מזופתין, אע"פ שמכניס בהן שלהבת, לא מהני וצריכין עירוי או הגעלה. ורבינו תם התיר לשפוך בהן רותחין ולגלגלו עד שיעברו על פני כולה. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל דאף לדבריו אין להתיר כה"ג אלא כשאינו מזופף, אבל במזופף לא מהני בהגעלה גרועה כזאת. ומשמע מדבריו כי הגעלה טובה מהני בלא קליפת הזפת. ור"י היה מצריך להגעיל כל נסר ונסר לבדו, שיכניס כלי לתוך היורה כשהיא רותחת על האש, וישפוך על כל נסר ונסר, שהמים שבאותו כלי חשובים ככלי ראשון כיון שהעבירו מרותחים.

כלי עץ וכלי עור - אע"פ שמכניסן לקיום שצריכין עירוי, שרו נמי בהגעלה.

אבל כלי חרס - כתב הרמב"ן דלא שרו בהגעלה אלא באותן שאין מכניסין לקיום, אבל אם מכניסן לקיום לא שרו בהגעלה. והרשב"א כתב: יש מגדולים שאומרים שאף במכניסן לקיום שרו בהגעלה, ונראה דבריהם. ודוקא בכלי ראשון, אבל בכלי שני, או אפילו לערות מכלי ראשון עליהם, לא מהני כיון שמכניסן לקיום. אבל אם אין מכניסן לקיום, סגי להו בעירוי שמערה מכלי ראשון עליהם.

כל הכלים שישנן י"ב חדש - שרו, שודאי כלה כל ליחלוחית יין שבהם. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה שאם נתן בהם מים תוך י"ב חדש, א"צ להמתין י"ב חדש לימים אחרונים, אלא שנים עשר חדש לזמן הראשון.

כתב הרשב"א: יש מי שהורה שצריך להתיר הקשרים, וכ"כ הראב"ד, ומדברי רש"י ייראה שאין צריך להתירו, וכ"כ הרמב"ן, וכן בכל מקום שצריך עירוי אין להתירם, שהמים נכנסין בכל מקום, אבל מקום שמזכיר ניגוב, צריך להתירם. ואדוני אבי ז"ל כתב להתירם גם ביישון.