טור יורה דעה – סימן קלד

יין נסך גמור שנתערב ביין של היתר, אפילו כל שהוא, אסור בהנאה. אבל סתם יין שנתערב ביין של היתר, כתב ר"ת שבטל בששים כמו שאר איסורין, ואין דעת שאר המפרשים כן אלא אוסר בכל שהוא כיין נסך גמור.

והני מילי במערה מגיגית של יין נסך לבור, לפי שקילוחו גדול הלכך אוסר כל מה שבבור, אפילו יש בו ששים לבטל הקילוח. אבל המערה מצרצור לבור, או אפילו מחבית, כיון שאין קילוחו כל כך גדול, בטל בששים, שאם יש בבור ששים לבטלו, מותר אפילו בשתייה, עד שיתרבה כל כך שאין בבור ששים לבטלו. והמערה מעט מעט מיין של היתר לתוך של איסור, אע"פ שנתרבה כל כך עד שיש בהיתר ששים לבטל האיסור, אסור, אע"ג דבשאר איסורין כהאי גוונא היה חוזר וניעור ומותר, ביין נסך מחמירין והכל אסור. ורש"י פירש שאין חילוק בין גיגית לצרצור וחבית, אלא בכל ענין אסור בכל שהו, ואדוני אבי ז"ל כתב כסברא ראשונה.

ויין נסך שנתערב במים, אוסר בנותן טעם. יש מפרשים דהיינו בששים כמו בשאר אסורין, והראב"ד כתב: כיון שנתערב במים עד שיש בו יותר מכדי מזיגה, פוגמו ומותר אפילו בשתייה, הילכך אם יש במים ו' חלקים מן היין, מותר אפילו בשתייה, וכן פירש ר"י.

ואם נפל היין לתוך המים מעט מעט, אע"פ שאין בו כדי ליתן טעם, כשמתרבה עד שיהא בו כדי ליתן טעם, אוסר. ואם נפלו המים לתוך היין אפילו מעט מעט, כיון שנתרבו המים עד שאין היין נותן בהם טעם, מותר.

יין של היתר ואיסור שנתערב, ואח"כ נפל לתוכו מים, אם יש במים כדי לבטל היין של איסור, רואין היין של היתר כאילו אינו והמים רבים על האיסור ומבטלים אותו, ולא אמרינן כבר חזר היין של היתר באיסור ויצטרך מים לבטל שניהם. וכל שכן אם היו המים עם היין של היתר ואח"כ נפל האיסור עמהם. ואין צ"ל אם היו המים עם היין של איסור ואחר כך נפל של היתר לתוכו שהוא מותר.

ולאו דווקא ממשו של איסור אוסר תערובתו, אלא אפילו טעמו נמי אוסר. כיצד, נתן יין של היתר בקנקנין של נכרים, אע"פ שאין בו אלא טעמו של האיסור, אוסר.

יי"נ גמור שנתערב בהיתר, אין לו תקנה. במה דברים אמורים כשנתערב גוף היין ביין, אבל חבית של יין נסך שנתערב בחביות של יין של היתר, מוליך דמי חבית אחת לים המלח והשאר מותר בהנאה, או מוכרו ביחד לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו.

ובסתם יינן, אפילו נתערב גוף היין ביין, יש לו תקנה להתירו בהנאה ע"י הולכת הנאה לים המלח, או למוכרו לנכרים חוץ מדמי האיסור שבו. לפי זה היכא שאין בו ממשות של האיסור - כגון שנתן יין בקנקנים של נכרים, הכל מותר בהנאה, שאין כאן דמי האיסור.

כתב הרשב"א: יש אומרים כל היכא דאמרינן מוכרו לנכרים חוץ מדמי יי"נ שבו, שצריך לומר לנכרי בשעת מכירה: הריני מוכרו לך חוץ מדמי יי"נ שבו, אבל אם מכרו לו סתם אסור. והוא כתב שאפילו מכרו סתם שפיר דמי.

וכתב עוד, דיין נסך גמור שנתערב חבית בחבית, אע"פ שיש לו תקנה ע"י מכירה לנכרי חוץ מדמי יי"נ שבו, אין ניתר ע"י הולכת הנאה לים המלח, ואע"ג דבסתם יינן מהני אפילו ליין ביין. ואדוני אבי הרא"ש לא כתב כן, אלא תרוייהו מהני גם ביי"נ גמור.

וחומץ של נכרים שנפל לתוך יין של היתר, או יין של נכרים שנפל לתוך חומץ של היתר, שניהם חשובים מין בשאינו מינו ואינן אוסרים אלא בנותן טעם.

ויין של איסור בין חדש בין ישן שנפל על הענבים - אם הם שלמים, ידיחם והם מותרות. ואם הם מבוקעות, או שניטל עוקצן שאז חשובין כמבוקעות, אם יש בו כדי ליתן טעם, אסורין באכילה, ויעצרם וימכרם לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבהם, אבל לא ימכר כמו שהן שמא יחזור וימכרם ישראל. ואם אין בו כדי ליתן בהם טעם, מותרין.

יין של איסור שנפל על עדשים ושעורים וכיוצא בהן שאינן מבוקעין, ידיחם והן מותרין. וכתב הרשב"א: דוקא שהדיחם מיד או לזמן מועט, אבל אם עמד עליהם זמן רב, ודאי בלעו ואין להם היתר בהדחה.

נפל על חטין ונתן בהם טעם, כיון שהם מבוקעים כולם אסורים, ואסור למוכרם לנכרי שמא יחזור וימכרם לישראל, אלא יטחון אותם ויאפם וימכרם לנכרי שלא בפני ישראל, שאז לא יקנה אותם ממנו אם הוא במקום שנהגו שלא לאוכלו. אבל במקום שנהגו לאכול פת של נכרי, אין להם תקנה למוכרם לנכרי.

חומץ של איסור שנפל לתוך גריסין רותחין, פוגמן ומותרין. אבל לתוך צוננין, משביחן ואסורין, אפילו הרתיחן אח"כ וחזרו להיות טעם לפגם, דכל שתחילתו לשבח ואח"כ פוגם, אסור.