טור אורח חיים – סימן צ

המתפלל צריך שיכין מקום לתפילתו, ושיכין לה בגדיו ומחשבתו וגופו.

מקום כיצד? דתניא: לא יעמוד אדם לא על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי מקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך, שאין גבהות לפני המקום, שנאמר: "ממעמקים קראתיך ה'". וכתב הרמב"ם ז"ל שלא יהא גבוה ג' טפחים. וכתב עוד: היה גבוה ג' ויש בו ד' אמות על ד' אמות, הרי הוא כעלייה ומותר להתפלל בו. וכן אם היה מוקף מחיצות, אף על פי שאין בו ד' על ד' מותר להתפלל, שאין גובהו ניכר, כיון שחלק רשות לעצמו.

האומנין שעושין מלאכה לבעל הבית יכולים להתפלל בראש הזית או בראש התאנה, ואין כאן משום לא יעמוד על גבי מקום גבוה ויתפלל, דכיון שעלו לעשות מלאכתן הוי כמי שעולה לעלייה. ובשאר האילנות צריכין לירד. ומפרש בירושלמי הטעם, לפי שטרחתן מרובה, פירוש, שטורח להן באלו לירד יותר משאר אילנות. ובעל הבית בכולן צריך לירד.

וצריך שיהיו חלונות פתוחין לו, דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לא יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות, שנאמר: "וכוין פתיחין ליה בעיליתיה". ופירש רש"י, שהחלונות גורמין שיכוין לבו שיסתכל כלפי שמים ולבו נכנע. ולפי זה צריך שיהיו פתוחים לאותו רוח שיתפלל.

ולא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה, דאמר רב כהנא: חציף עלי מאן דמצלי בבקתא, פירוש בבקעה. ולא בחורבה, ולא אחורי בית הכנסת, דאמר רבי חלבו: המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע. והני מילי דלא מיהדר אפיה לבי כנישתא, אבל אי מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה, לפי שאנו מתפללין למזרח, כשהוא מתפלל אחורי בית הכנסת שהוא במערב ומחזיר פניו לבית הכנסת נמצא שמחזיר פניו לרוח שהציבור מתפללין. אבל אם הוא אינו הופך פניו לבית הכנסת, נראה כב' רשויות. ואפילו לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללין אסור, שנראה ככופר כיון שאינו נכנס. והני מילי כשהוא פנוי, אבל כשהוא נושא משא, ניכר שמפני משאו נמנע. ואפילו אם הוא פנוי, אם הוא לבוש תפילין נראה שאינו כופר. ואפילו אם הוא פנוי ובלא תפילין, אם יש בית הכנסת אחרת בעיר, או שיש לאותה בית הכנסת פתח אחר, אין לחוש, שאין לחשדו ככופר, דשמא יכנס בפתח אחרת או לבית הכנסת אחרת.

לא יתפלל אדם אלא בבית הכנסת עם הציבור, דאמר רבי יוחנן: אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, פירוש עם הציבור. ואמר רב נחמן: אסור לו לאדם שיקדים תפילתו לתפילת הציבור, ובציבור שנו. ואפילו הוא אנוס, שאינו יכול לילך לבית הכנסת, טוב לו לכוין השעה שהציבור מתפללין בה, דכתיב: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון", ודרשינן: אימתי הוא עת רצון? בשעה שהציבור מתפללין. ואמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס לתוכה להתפלל, נקרא שכן רע, ולא עוד אלא שגורם לו ולבניו גלות.

וצריך לרוץ כשהולך לבית הכנסת, וכן לכל דבר מצוה, ואפילו בשבת שאסור לפסוע בו פסיעה גסה. וכשיצא ממנה אסור לרוץ.

ומותר לרוק בה. ומיהו מפני הכבוד, דורסו ברגליו או מכסהו בגמי.

ואמר רבי יהושע בן לוי: לעולם ישכים אדם לבית הכנסת כדי שימנה עם עשרה ראשונים, שאפילו מאה באים אחריו נוטל שכר כנגד כולם. ואמר רבי יהושע בן לוי לבניו: אקדימו ואחשיכו לבי כנישתא, פירוש, השכימו והעריבו לבית הכנסת, כי היכי דתוריכו חיי:

שנים שנכנסו לבית הכנסת, וסיים אחד תפילתו קודם חבירו ומיהר לצאת ולא המתין לחבירו, אין תפילתו נשמעת. ואם המתין לו, שכרו הרבה מאד. ופירש רבינו חננאל, דוקא בימיהם שבתי כנסיות היו בשדות ושכיחי מזיקין. ויש אומרים דאף בשלנו בלילה צריך להמתין, ור"י היה ממתין אף בשלנו ביום.

גרסינן בפסחים: לתפילה ארבעה מילין. והני מילי לפניו, אבל לאחריו עד מיל חוזר, טפי לא. ופירש רש"י: לתפילה – להתפלל בעשרה, שאם הוא הולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ד' מילין מקום שמתפללין בעשרה צריך לילך שם, ולאחריו צריך לחזור עד מיל כדי להתפלל בעשרה. אף על פי שיש פירושים אחרים שמפרשים בענין נטילת ידים, שצריך לילך לפניו ד' מילין כדי שיהיו לו מים ליטול ידיו לתפילה ולאחריו מיל, פירוש רש"י עיקר, לכן צריך להשתדל בכל כחו להתפלל עם הציבור. והני מילי להמון העם, אבל מי שיש לו מדרש קבוע בתוך ביתו שלומד בו, מצוה להתפלל בו אפילו אין לו עשרה, דרבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוי תליסר כנישתא בטבריא לא הוו מצלי אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי, פירוש בבית המדרש. ואמר אביי: מריש הוה גריסנא בגו ביתאי ומצלינא בבי כנישתא. כיון דשמענא להא דאמר רב חייא בר אמי משמיה דעולא: מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, ואמר רב חסדא: מאי דכתיב: "אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב"? אמר הקב"ה: אוהב אני שערים המצויינין בהלכה מכל בית כנסיות, לא מצלינא אלא ביני עמודי היכא דגריסנא. ומיהו אדוני אבי ז"ל כתב בתשובת שאלה וז"ל: טוב להתפלל עם הציבור בעשרה, כי זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד, וגם אין תורתנו כל כך אומנתנו, ובהרבה שעות ביום אנו מתבטלין, נבטל תורתינו בשעת תפילה ונשלם אותה בשעות אחרות ונצא ידי חובותינו בתורה ובתפילה. וגם אם אין תלמיד חכם מתפלל עם הציבור, ילמדו אחרים קל וחומר ממנו ולא יחושו על התפילה כלל ונמצאו בתי כנסיות בטילות, כי לא ידונו אותו לכף זכות שאינו בא בשביל לימודו, עד כאן.

ויקבע מקום לתפילתו, שלא ישנהו אם לא לצורך גדול (ס"א לצורך מצוה), דאמר רב הונא: כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו. ואין די לו במה שיקבע לו בית הכנסת להתפלל בה תדיר, אלא גם בבית הכנסת שקובע בה צריך שיהיה מקומו קבוע וידוע ולא ישב היום כאן ולמחר במקום אחר, דהכי איתמר בירושלמי, אמר רבי תנחום בר חייא: צריך אדם לייחד לו מקום בבית הכנסת, שנאמר: "ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם", השתחוה לא נאמר אלא "ישתחוה", משמע שהיה תדיר משתחוה שם.

ולא ישב מיד אצל הפתח, אלא יכנס שיעור שני פתחים, דאמר רב חסדא: לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים ויתפלל, שנאמר: "לשמור מזוזות פתחי". ויש אומרים שלא ימהר להתפלל, אלא ישהה כדי הילוך שיעור שני פתחים, אבל אם יושב סמוך לפתח אין לחוש. והר"מ מרוטנבורג היה אומר, דוקא כשבית הכנסת פתוחה לרשות הרבים, מפני שמביט לחוץ ואינו יכול לכוין, אבל אם אינה פתוחה לרשות הרבים שפיר דמי. ונראה שאין לחלק, דהא יליף טעמא מקרא, וגם גרסת הירושלמי: לעולם יכנס אדם לפנים משתי דלתות, מאי טעם? "אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום", משמע דלאו משום פתיחת הפתח הוא, ומשמע נמי כפשטיה שיכנס לפנים משני דלתות:

וצריך שלא יהא שום דבר חוצץ בינו לבין הקיר. והארון והתיבה אינן חוצצין, אבל שאר כל דבר או כלים וכיוצא בהם או בעלי חיים חוצצין. ולא יתפלל בצד רבו ואחריו, וכל שכן שלא יתפלל לפניו ואחריו לרבו, ואם הרחיק ממנו ד' אמות מותר. וצריך שיהא המקום נקי מצואה ומי רגלים וריח רע מכל הדברים שכתבתי למעלה גבי קריאת שמע, וכן אם התפלל ומצא צואה במקומו או הפסיק באמצע מפני מי רגלים שהיו שותתין על ברכיו או מפני שראה המקום מטונף, בכולם הוי דינא כמו בקריאת שמע.