טור אורח חיים – סימן סח

בעניין ההפסקה שמפסיקין בברכות שמע לומר קרוב"ץ, ראוי היה שלא להפסיק.

והרמ"ה נשאל על זה, והשיב כך: ראינו שאסור להפסיק. והרי בפירוש שנינו ברכות : במקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, ועוד שנינו (שם מ:, עיין ברמב"ם ובכ"מ פ"א מהלכות ברכות הלכה ז'): כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו. ואשר הוגד לכם שאני יושב ביניהם ושומע ושותק, אמת הוגד לכם. ולא מפני שהדבר ישר בעיני אני בא בעת הקרובץ, אלא כדי שלא אמנע עצמי מסדר הקדושות והקדישים ועניית אמן ולהתפלל עם הציבור. אך מה שהוגד לכם שיש בידי למחות, לא הוגד לכם האמת, על כן אמרתי: הנח להם לישראל, מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין, וזו היא סיבת שתיקתי. ומנהגי ביום הקרובץ, כיון שהתחיל שליח ציבור ביוצר אור, אני מתחיל לברך לבדי בלחש כל הברכות כסדרן, וקורא קריאת שמע ומברך אחריה ברכת "אמת ויציב", אך איני גומרה מיד, רק עד "העונה לעמו ישראל בעת שועם אליו", ומשם אני שותק, איני מברך ולא מדבר בדברי תורה ולא בדברי שיחה עד ששליח ציבור מגיע למקום שפסקתי, ואני חותם עם הציבור ברכת "אמת ויציב" בגאולה ואני סומך גאולה לתפילה. עד כאן. וכן כתב הרמב"ם ז"ל: ברכות אלו עם שאר הברכות, אין אדם רשאי לפחות מהן ולא להוסיף עליהם.

אמנם נוהגין בכל המקומות לומר בהם קרובץ. וגם הראשונים אשר תיקנום היו גדולי עולם, כמו רבי אלעזר הקליר וחבריו. וכן כתב האב"ד: למעט או להרבות באמצע הברכה אין קפידא, לפיכך נהגו להוסיף פיוטין במאורות ובאהבה ובזולתות. וגם רבינו תם דחק לפרש ההיא ד"במקום שאמרו לקצר" וכו', כדי לקיים המנהג.

ומכל מקום טוב ויפה הדבר לבטלה למי שאפשר, כי היא סיבה להפסיק בשיחה בטלה בדברי הבאי. גם פירוש רבינו תם שפירש לקיים המנהג לא ישר בעיני אדוני אבי ז"ל: