טור אורח חיים – סימן תרסד

ביום חמישי של חול המועד, שהוא הושענא רבה, נוהגין שמרבין מזמורים כמו ביום טוב, ואומר קדושה רבה במוסף, ומרבים קצת בנרות כמו ביום הכיפורים, לפי שבחג נדונין על המים, והכל הולך אחר החיתום, וכל חיי אדם תלויין במים.

ויש נוהגין להתיר בו אגדו של לולבו, סמך לדבר דכתיב "כפת" חסר ו', פירוש: ו' ימים יהיה כפות ולא יותר.

ומקיפין ז' פעמים, ומרבים תחנונים על המים.

ונוטלין ערבה, זכר למקדש שהיו מקיפין בו ביום בערבה. ופליגי בה: רבי יוחנן אמר, יסוד נביאים הוא, פירוש, נביאים אחרונים, חגי זכריה ומלאכי יסדום, ולכך מברכין עליה; ורבי יהושע אומר, מנהג נביאים היא, פירוש, מנהג בעלמא שנהגו כך ואין מברכין עליה. ופסק רי"ף שאין לברך עליה, דאסיקנא: איבו הוה קאי קמיה דרבי אליעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא ואמנהג לא מברכינן. ובעל העיטור כתב, הא דלא בריך רבי אליעזר, משום דיחיד הוא, ויחיד אינו קובע ברכה לעצמו, אבל ציבור ודאי מברכין. ורב שמואל בן חפני פסק כר' יוחנן שמברכין. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: ונהגו כרי"ף.

כתב גאון: שיעור החיבוט ב' פעמים בתפילת מוסף של יום ז', לפי שבתפילת התמיד אנו נוטלין הלולב, ובתפילת המוסף של יום ההוא אנו נוטלין הערבה בפני עצמה. ורש"י פירש חיבוט (ונוהגים לכבות הנרות עם ההושענות לשמחה) לשון ניענוע. והרמב"ם ז"ל כתב: חובט בה על הקרקע או על הכלי ב' פעמים או ג', וכן כתב הרי"ץ גיאת.

וערבה זו צריכה שיעור. וכמה שיעורה? רב נחמן אמר: ג' בדי עלין לחין, ורב ששת אומר: אפילו עלה אחת בבד אחד, והלכתא כרב ששת, אלא שכתב רב האי שמכוער הדבר עלה אחת בבד אחד.

ואינה ניטלת אלא בפני עצמו, פירוש, שלא יאגד דבר אחר עמה, אבל יש לו בידו דבר אחר אין לחוש.

ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אפילו אם הגביה אותה ב' פעמים, אחת לשם לולב ואחת לשם ערבה. ורב נחמן אומר: אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב אם הגביה אותה ב' פעמים. ופסק הרמב"ם ז"ל דאין אדם יוצא בה, ואבי העזרי פסק שיוצא בה, ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל.