טור אורח חיים – סימן תקסה

יחיד אומר "עננו" בשומע תפילה. לא שנא יחיד שקבל עליו תענית, לא שנא יחיד המתפלל עם הצבור בתענית צבור. ואומר אותו ערבית שחרית ומנחה, ואם לא אמר אין מחזירין אותו. ואם נזכר קודם שעקר רגליו, אומר אותו בלא חתימה. וי"א כיון שסיים כבר כל י"ח ברכות, שיכול לאומרה בחתימה ואין כאן משום אין יחיד קובע ברכה לעצמו, ולא נהירא.

יש מהגאונים שכתבו שאין לאומרו אלא במנחה, שמא יאחזנו בולמוס שיצטרך לאכול ונמצא שקרן בתפילתו, אבל ש"ץ אומרו בכל פעם, שאי אפשר שלא יתענו קצת מהקהל, וכן נוהגין באשכנז, ובספרד נוהגין לומר אותו ערבית שחרית ומנחה, וכן היה נוהג אדוני אבי הרא"ש זצ"ל.

וטוב לומר במנחה בתחנונים שאחר התפילה לאחר "אלהי נצור", "רבון כל העולמים גלוי וידוע לפניך שבזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא מקריב קרבן ואין מביאים ממנו אלא חלבו ודמו ואתה ברחמיך הרבים מכפר, ועתה בעוונותינו חרב בית מקדשך ואין לנו מקדש ולא כהן שיכפר בעדינו, לכן יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט היום כחלב מונח על המזבח לפניך ותרצני".

כתב רב נתן שאין מנהג ליחיד המתענה לומר י"ג מדות, ואיני יודע מה חשש יש בדבר, שהרי אינו אלא כקורא בתורה, שהרי לא אמרו חכמים אלא כל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו.